וישב
בפלח הרמון בראשית כותב רבי הלל מפאריטש זצ"ל מה ששמע מאדמו"ר הצמח צדק:
"בענין וישב יעקב בארץ מגורי אביו שבתיבת מגורי יש ב' פי' הא' מל' מגור מסביב שמורה על יראה פנימית יראה עילאה בחי' ביטול במציאות מכל וכל. והב' מל' מגורה מליאה פירות וכמאמר יראת ה' היא אוצרו וכמאמ' רז"ל אוצר של יראת שמים והיינו שיראה זאת הוא כלי לגבי חיי החיים עצמות אא"ס והיינו להתענג ממנו ממש בעונג הנעלם בעא"ע ועז"א בתיקונים דיראה אוצר לחכ' והיינו חכ' הנעלמה בעצמי' כו' וד"ל. והנה טבע מדת היראה מביאה לברוח ממקומו כו' כענין וירא העם כו' ויעמדו מרחוק וכמאמ' ובאו במערות צורים כו' מפני פחד ה' כו' אבל יעקב אע"ה הי' יכול להיות בבחי' היראה פנימי' זאת ולישב בה בבחי' ישיבה ועכבה והיינו מפני ששרשו קו האמצעי שיכלול ב' המדות דאהוי"ר ולכן אע"פ שהי' אצלו תוקף היראה בחי' ביטול במציאות מ"מ בפנימי' הי' לו אה' והיינו אה' בתענוגים להתענג בעונג הנעלם כנ"ל וכמ"ש וכל הלבבות ייראוך וכל קרב וכליות יזמרו לשמך".
לפי הנ"ל נמצא ש"מגורי אביו" של יעקב היינו "פחד יצחק". בהיות ש"טבע מדת היראה מביאה לברוח ממקומו" יוצא, לכאורה, שיצחק היה בורח תמיד מרוב פחדו ויראתו את ה', ורק יעקב "מפני ששרשו קו האמצעי שיכלול ב' המדות דאהוי"ר" זכה לשבת ולהתעכב ביראתו את ה' וביטולו במציאות מכל וכל.
אך ידוע שיש שני כיווני בריחה – בסוד הבריח התיכון, מדת יעקב עצמו, תפארת ישראל, המבריח מן הקצה אל הקצה – בריחה מלמעלה למטה (מאימת העומד למעלה) ובריחה מלמטה למעלה (מפחד הנפילה לתהום (ועוד נסביר אי"ה איך זה שייך ליעקב שיושב, ולא בורח, ביראת הוי'). לכאורה, הבריחה מפחד ה' היא מלמעלה למטה, ע"ד "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק" ופי' רש"י: "'רצוא ושוב כמראה הבזק'. פירשו רבותינו רצוא ושוב כלהבת הכבשן שיוצאה תמיד מפי הכבשן וממהרת לחזור וליכנס כך כשמוציאות ראשן מתחת הרקיע הנטויה למעלה מהן כמו שמפורש בענין נרתעות מפני השכינה שלמעלה מן הרקיע וממהרות להשיב את ראשן".
אבל כאשר נתבונן היטב זהו טבע הבריחה הבא מהרתיעה הפתאומית. אין זה יראה עילאה וביטול במציאות ממש, דרגה בעבודת ה' ששייכת רק לנשמות ישראל (יראה את ה'), אלא יראה תתאה וחיצונית (יראה מה') השייכת גם למלאכים וחיות הקדש. הבריחה המלווה את היראה הפנימית היא דווקא בריחה מלמטה למעלה, בסוד "ברח לך אל מקומך", אל שרשך האמתי בעצמות אור א"ס ב"ה (ה"תהום" שמלמטה המוסיף כח ועז בבריחה זו כלפי מעלה היינו ההרגשה מרחוק את איום היש הנפרד, אפילו שמץ מינהו ר"ל, וכידוע מה שספר מורנו הבעל שם טוב לנכדו בעל הדגל מחנה אפרים בזה). זוהי בריחתו של יצחק אע"ה, בריחה המלווה בצחוק ושעשוע ההשתאבות בגופא דמלכא (וממילא צוחק בצחוק אחד גדול על התהום שלמטה [תהום = ישמעאל]) – "פחד יצחק".
ב. אך עדיין אינו מובן – אם כן, מה היא מעלת יעקב דווקא שישב ביראה זו (ולא ברח, בצחוק, כלפי מעלה, אל חיק אביו שבשמים ממש).
אך הענין יובן בשים לב לשני המקראות המובאים לעיל לענין הבריחה מפחד ה': "וירא העם וינעו ויעמדו מרחק", "ובאו במערות צרים ובמחלות עפר מפני פחד הוי' ומהדר גאונו בקומו לערץ הארץ".
[ובהמשך לפסוק השני נאמר: "לבוא בנקרות הצרים ובסעפי הסלעים מפני פחד הוי' ומהדר גאונו בקומו לערץ הארץ". שלשת הפסוקים "וירא וגו'" "ובאו וגו'" "לבוא וגו'" הם בסוד חש מל מל כמובן. ה"צרים" היינו סוד "ותקח צפרה צר ותכרת את ערלת בנה" ("ובאו במערות צרים", מערות לשון ערוה וערלה; "ובמחלות עפר" היינו בסוד ההלכה הפסוקה בשלחן ערוך יורה דעה רסה, י: "נותנין את הערלה בחול ועפר" – מחלות עפר – והוא סגולה למחילת עונות, פגם הברית וכל המסתעף מיסוד העפר של הנפש הבהמית – עצלות ועצבות, כמבואר בתניא פ"א. והנה, הערך הממוצע של י התבות: "ובאו במערות צרים ובמחלות עפר... לבוא בנקרות הצרים ובסעפי הסלעים" הוא עפר! הכל בא לתקן את יסוד העפר שבאדם, ועד שיקוים "הקיצו ורננו שוכני עפר"), ברית מילה (הפה של צפרה) המצילה את חיי משה – "הצרים" ("לבוא בנקרות הצרים" הוא סוד "ושמתיך בנקרת הצור") להיות "משה ידבר", וד"ל.]
במעמד הר סיני כשכל העם רואים את הקולות (תחילת הפסוק של "וירא העם וגו'") זכו ליראה עילאה, יראת בשת ("'יראת ה' על פניכם' – זו הבושה"), וכן לעתיד לבוא בהגלות "הוי' לבדו" (סוד חיים נצחיים) – "ונשגב הוי' לבדו ביום ההוא" (= ז פעמים שם עב שהוא ח פעמים שם סג, 'נקודת המפגש' הראשון בין עב ו-סג, סוד היחוד הפנימי והעצמי של או"א שמשם החיים הנצחיים) – כאשר "ישליך האדם את אלילי כספו ואת אלילי זהבו" (שהרי יתגלה שהוי' הוא לבדו הוא ואין זולתו, ולא כמו שהיה בימי שאול: "ואיש ישראל ראו כי צר לו כי נגש העם ויתחבאו העם במערות ובחוחים ובסלעים ובצרחים ובברות", שאף על פי שהיה אפשר לחשוב שיש כאן מעין גזרה שוה עם הנבואה לעתיד "ובאו במערות צרים וגו'" הרי על זה נאמר שאין דורשים גזרה שוה אלא אם כן קבלה איש מפי איש כו' או מי שהוא בבחינת רבי מאיר שמאיר עיני חכמים, כמבואר במ"א – הרי אצל שאול אין זה כי אם ביטול היש ואילו בנבואה לעתיד מדובר בביטול במציאות) תגיע אל כל בשר יראת ה' בבחינת ביטול במציאות (בחינת יראת בשת מעצם מציאותו, הסותרת, לכאורה, את מציאותו הבלעדית של ה', "הוי' לבדו").
אך הענין הוא שלכל אדם יש גוף ונשמה, וכמגיע האדם ליראה עילאה, ביטול במציאות, הגוף בורח כלפי מטה ואילו הנשמה הטהורה בורחת כלפי מעלה. מה שמתואר בפסוקים דלעיל היינו בריחת הגוף כלפי מטה – "ויעמדו מרחק", "ובאו במערות צרים". נמצא שמי שאינו בבחינת יעקב, שבהיותו שייך לקו האמצעי זוכה לישב – בישוב הדעת והגוף – בארץ מגורי אביו, חווה, בהגיעו ליראה עילאה, מעין פיצול בין נשמתו לגופו – הנשמה בורחת למעלה והגוף בורח למטה, בסוד "מי יודע רוח בני האדם העלה היא למעלה ורוח הבהמה הירדת היא למטה לארץ".
מה שאין כן בנוגע ליעקב, הקו האמצעי, הוא בעצמו הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה מבלי לנוע ממקומו כלל (שהרי במציאות, הבריח אינו אלא קרש – אותיות קשר – אחד [= תריג, שלמות מצות התורה הנכללות בתפארת-גופא, מדת יעקב], הקבוע בקירות המשכן, ומה שמבריח היינו בתוך עצמו ע"ד זרם חשמלי חי [יזמרו לשמך!] שאין כאן תנועה אמתית כלל כנודע), ע"ד כח המניע ("מבריח", לשון מפעיל אחרים ולא פועל בעצמו) הבלתי מתנועע, וד"ל.
ג. אבל עדיין צריך להבין, הלא גם ביצחק נאמר (לאחר צווי ה' אליו: "גור בארץ הזאת") "וישב יצחק בגרר", "וישב" לשון ישיבה ועכבה ו"בגרר" לשון "מגורי אביו" כנ"ל. אם כן הדרא קושיא לדוכתא, מה ההבדל בין יצחק ליעקב בחווית היראה עילאה?
אך הענין יובן מלשון ר"ה הנ"ל: "... והיינו שיראה זאת הוא כלי לגבי חיי החיים עצמות אא"ס והיינו להתענג ממנו ממש בעונג הנעלם בעא"ע ועז"א בתיקונים דיראה אוצר לחכ' והיינו חכ' הנעלמה בעצמי' כו' וד"ל". עיקר חווית יעקב הוא מה ש"יראה זאת הוא כלי לגבי חיי החיים עצמות אא"ס" עם הדגש על המלה "כלי" המיישב את האור (של חיי החיים – מקור כל התענוגים, כידוע בפירוש "כי עמך מקור חיים [באורך נראה אור]") בתוכו, ואילו עיקר חוויתו של יצחק הוא "להתענג בעונג הנעלם בעא"ע" עם הדגש על "עילוי אחר עילוי", דהיינו ענין "ילכו מחיל אל חיל" ללא מנוחה וישוב הדעת ממש, וכל זה מצד הגבורות, שרש יצחק, כמבואר בדא"ח.
ה"ישוב" של יצחק ("וישב יצחק") היינו האיזון הנכון בין חווית בריחת גופו כלפי מטה ובריחת נשמתו כלפי מעלה, כאשר חווית הגוף בטלה וכלולה בחווית הנשמה (שמזה בא הצחוק). אין כאן התישבות האורות בכלים ממש אלא איזון של "תנועות" בנפש. בסגנון אחר (מדעי), שני הווקטורים של בריחת הגוף והנשמה שווים וממילא מבטלים זה את זה בפועל, במציאות החיצונית של האדם (בחינת החפצא שבו), דבר המתבטא בתחושת ישוב, אבל עדיין במציאות הפנימית של האדם (בחינת הגברא שבו) קיימות שתי הבריחות, כאשר הבריחה כלפי מטה בטלה ונכללת בבריחה כלפי מעלה כנ"ל, דבר המתבטא בצחוק – "וישב – יצחק" (וישב יצחק = מודעות, היינו מודעות נושאת הפכים, אדם מיושב – מן הישוב – בחוץ, ותוך כדי עליה מחיל אל חיל צוחק על המציאות בפנים, וד"ל). ישוב כזה הוא מצב הקיום של עולם העקודים (סוד עקידת יצחק; פחד יצחק = בן אברהם, וד"ל), כאשר האורות הם בסוד "מטי ולא מטי" בתוך הכלי האחד של אותו עולם (אין בעולם העקודים אלא כלי אחד בלבד, כשם שאין ליצחק אבינו אלא ארץ אחת בלבד – "גור בארץ הזאת" – אסור לו לצאת לחוץ לארץ, מה שאין כן בנוגע לאברהם אביו וליעקב בנו).
ה"ישוב" של יעקב, לעומת זאת, הוא הישוב של עולם האצילות המתוקן. הרי יעקב הוא בעל עולם התיקון ששם האורות מתישבים בתוך הכלים לגמרי. זהו התיקון השלם, תיקון מלשון התלבשות האורות בכלים והפרצופים זה בזה, סוד התלבשות הנשמה בגוף לחיי עד (על עולם האצילות נאמר "תתן אמת ליעקב" – יעקב לא מת, וד"ל). כאן אין תחושת שתי הבריחות הנגדיות אלא חווית "וכל הלבבות ייראוך וכל קרב וכליות יזמרו לשמך" בלי שום סתירה בין חווית הלבבות לחווית הקרב וכליות (ייראוך... יזמרו לשמך = 900 = ל בריבוע, סוד הלב היהודי, בשלמות, וד"ל; השאר: וכל הלבבות... וכל קרב וכליות = 1331 = יא בחזקת ג = משיח במספר קדמי, כאשר וכל קרב = משיח, וד"ל), אלא הכל שוכן בשלום בגוף אחד – תפארת-גופא.
ד. ולהבין בעומק יותר את שני ה"ישובים" של יצחק ויעקב:
הנה בפסוק "וישב יצחק בגרר" יש ג תבות, ואילו בפסוק "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען" יש ז תבות (כאשר האתנחתא בתבת "אביו" מחלקת את ז התבות ל-ה ו-ב, סוד זהב, ז = הב, ע"ד חלוקת "שבעת הנרות" של מנורת הזהב). נמצא שהיחס ביניהם הוא כיחס הג"ר לז"ת. ישיבת (הדעת של) יצחק היא בבחינת "מוחין בעצם" – סוד ירושת הקיני הקנזי והקדמני לעתיד לבוא בביאת מלך המשיח (שאז נאמר ליצחק דווקא "כי אתה אבינו", ואז, באחרית הימים, בחינת שרה אמנו כנודע ["כי אתה אבינו" = שרה], יקוים בשלמות "כל השמע יצחק לי" = שרה יצחק = תשובה ["יצחק לי" = אברהם], וד"ל) – בעוד שישיבת (הדעת של) יעקב היא בבחינת "מוחין השייכים למדות" – סוד ירושת ז עממין בעוה"ז (שעל כן יעקב הוא בחיר האבות בעלמא דין).
גרר הוא סוד ג רישי רישין, שהרי ב"מוחין בעצם" מאיר אור הכתר-עליון, כולל רדל"א (שבו חביון עז העצמות), כמבואר בדא"ח (ובפרט בדברי הרבי בענין המדרגה הגבוהה ביותר של גילוי אות ה-א, אלף – פלא, בגולה, על מנת להפוך את הגולה לגאולה), בעוד ש"מגורי" הוא מ-גורי (הארה מתוך עצם הג"ר; ועוד: מגורי עם ו מפרידה בין אותיות גר, היינו המשכת המוחין במדות, כנודע בסוד ההבדל בין קדש בלי ו, לקדוש עם ו), הארת הג"ר דיצחק ביעקב בנו הקטן – "מוחין השייכים למדות".
והיינו מה ש"וישב יעקב... אלה תלדות יעקב, יוסף..." – "ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלוה אומר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעוה"ב אלא שמבקשים לישב בשלוה בעוה"ז". אמנם בשרשו למעלה (בעולם התיקון, בהתלבשות אורות בכלים), וכן בעבודתו הפנימית למטה (בבחינת "וכל הלבבות ייראוך וכל קרב וכליות יזמרו לשמך"), ישיבת יעקב היא נצחית לעולם ועד, אבל במציאותו והרגשתו שלמטה ממש הדבר הפוך לגמרי, אין קיום כלל לישובו – מיד קופץ עליו רוגזו של יוסף (ובדרך מליצה: יוסף עצמו – מדת הברית שעולה להמשיך את הטפה מהמוחין, כאשר עיקר השתוקקותו הוא להמשיך טפה שממנה יולד צדיק דלעתיד, נשמה חדשה ממש, מפנימיות המוחין בעצם – רוגז על אביו יעקב שאינו מגיע לדרגת אביו שלו, יצחק, מוחין בעצם [וממילא יכול יוסף להוליד ליעקב (כידוע בסוד "אלה תלדות יעקב יוסף", שכל תולדותיו של יעקב הן על ידי ובאמצעות נשמת יוסף) רק נשמות של העוה"ז, נשמות שבהמשך מתנכרים ומתנכלים ליוסף המולידן להורגו]; גם ע"ד הפשט, לפי חז"ל, כבר היה בלבו של יוסף טינה עמוקה על יעקב אביו על זה שקבר את רחל אמו על אם הדרך, ולא הוליכה לקבורה במערת המכפלה [דבר הקשור לסוד הנ"ל, ואכ"מ] – שעל זה מתנצל יעקב בפני יוסף בסוף ימיו במצרים – דבר שגם בא לידי ביטוי בחלומו השני של יוסף שרואה את אביו, באופן סמלי, משתחווה לו, ודוק היטב בלימוד ומוסר השכל לתורת וחכמת הנפש של יחסי אב-בן הטמונים כאן).
ידוע שהחזון לעתיד הוא "אורות דתהו בכלים דתיקון" – אורות דיצחק בכלים דיעקב – "וישב יעקב בגרר", וד"ל ("וישב יצחק בגרר", על ידי היראה עילאה של יצחק המלווה צחוק ניתן להפסיק את הטבע של "עברה גוררת עברה", ואילו על ידי המשכת אורות המרובים דתהו בכלים דתיקון –"וישב יעקב בגרר" – מגבירים את המודעות הטבעית של "מצוה גוררת מצוה", וד"ל).
ה. והנה, ה"שער" של "וישב" הוא "שב", שבארמית הוא לשון "שבע" (כלשון חז"ל "שב שמעתתא", וראוי להעיר שתבת שמעתתא, סוד לאה [תא שמע – "אלי תבוא"] שמולידה ו בנים ובת, עולה ז פעמים "גל עיני [ואביטה נפלאות מתורתך]", וד"ל). פרשתנו נקראת פרשת "וישב" (שם שכולל את תוכן כל הפרשה כידוע) ושייכת לישיבת יעקב דווקא – "וישב יעקב וגו'" (ולא לישיבת יצחק – "וישב יצחק בגרר"). והיינו הרמז הנ"ל שיש שבע תבות בפסוק הראשון – "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען". וכן ידוע שיעקב = ז פעמים הוי' ב"ה (ואילו יצחק = ח פעמים הוי', סוד האורות הגדולים והתקיפים ביותר של עולם העקודים [שאינם שוברים את הכלי שלהם בהיותם קרובים ודבוקים במקורם, הפה דא"ק, ובטלים אליו, מה שאין כן בעולם הנקודים, עולם התהו שנשבר, כמבואר בדא"ח] שלמעלה מעולם התיקון דיעקב כנ"ל). נמצא, על פי המבואר לעיל, ש"וישב" הנאמר ביצחק – "וישב יצחק בגרר" – הוא מושאל לו מיעקב בנו (ושעל כן אין ישובו ישוב ממש כישובו של יעקב, כמבואר לעיל), והיינו שרש התכללות הז"ת בג"ר, וד"ל. יוצא מזה שכללות סוד "וישב" (בכל מקום שמוזכר בתורה) הוא בסוד השבע – "כל השביעין חביבין".
סוד השבע הוא סוד השבת, והענין יובן כאשר נמשיך להתבונן במאמר של ר"ה בפלח הרמון הנ"ל. המאמר פותח:
"בראשית ברא אלהים. פי' בתיקונין וז"ל תמן יראת מה אשתאר מאינון אתוון שב ורזא דמלה שב ביראת ה'...".
ומסיים (לאחר התבות "וכל הלבבות ייראוך וכל קרב וכליות יזרמו לשמך" הנ"ל):
"והנה בחי' זאת הי' ביעקב אע"ה בלבד אך אבות הם סי' לבנים ולע"ל יזכו הכל לבחי' גילוי זאת ומעין זה בכל שבת ושבת זוכים לזה יראי ה' וחושבי שמו כו' ובזה יובן מאמר התיקונין הנ"ל בראשית תמן יראת מה דאשתאר כו' שב והיינו כי בתיבה הראשונה שבתו' נרמז תכלית הכוונה שיתהווה מכללות התומ"צ לע"ל שזהו בחי' זאת להיות יושב ביראה הפנימי' מצד עונג הפנימי' והנעלם המלובש ביראה זאת כו' וזהו שב ביראת ה' כו' וד"ל".
ה' ברא את העולם בשבעה ימים, ששת ימי המעשה ויום השבת קדש (כנגד ו בני לאה ובתה האחת כנ"ל). שבת הוא יום השביעי, שני השרשים קשורים – שב ת ושב ע. "עת לעשות להוי'", סוד "כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות", ואחר כך "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם", "ויכלו" לשון כלות הנפש בביטול במציאות ממש כנודע, "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם" = "וירא העם וינעו ויעמדו מרחק" (בכל אחד יש 5 מלים ו-22 אותיות [כאשר הסיום – "ויעמדו מרחק" – עולה 22 בריבוע]), דלכולי עלמא בשבת ניתנה תורה לישראל. העשיה להוי' היא הביטול במציאות ממש, יראה עילאה כאשר מתגלה בה העונג הנעלם שבעצמותו יתברך בעילוי אחר עילוי עד אין סוף. והיינו שב לשון שבע לשון שבת – ענג שבת (שבו נכללה גם העבודה של תשובה עילאה, שבת לשון תשובה כנודע, עצם העליה בעילוי אחר עילוי בענג שבת קדש, הכל בסוד עבודתו של יעקב, ודוק).
בסוד בראשית – שב יראת – יש מפרשי תיקוני הזהר הקוראים "שב" עם שין שמאלית, לשון שיבה טובה, לשון "וסיב ובלה [הבל דמעשה בראשית] בה". והנה, "בן שבעים לשיבה", סוד אות ה-ע של שבע, וכמו שיתבאר עוד להלן.
נמצא ג פירושים ב"בראשית – שב יראת": "שב" לשון "ישיבה", "שב" לשון "שיבה", "שב" לשון "שבע" ("שבת"). והם כנגד הכנעה הבדלה המתקה – "ישיבה" סוד "שבו איש תחתיו" (הנאמר ביום השבת, התכללות עבודת השפלות דדוד, ספירת המלכות, בעבודת הביטול דמשה, ספירת החכמה, ודוק), בחינת הכנעה ושפלות, "וישב יעקב... בארץ כנען [לשון הכנעה]"; שיבה טובה היינו ההבדלה לטובה משאר בני אדם שלא זכו להגיע לשיבה טובה (בלימוד התורה, סוד "ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה"); שבת היא עת דודים, עונג אלוקי (וכן תשובה עילאה היא מתוך שמחה דווקא – "'וביום שמחתכם' – אלו השבתות") – המתקה.
ו. והנה, כל הפסוק "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען" = 1554, מספר שמתחלק ב-ז: 1554 = 7 פעמים 222 = 42 (שם מב דמעשה בראשית) פעמים 37 (סוד הבל-יחידה, מספר יסודי ביותר במעשה בראשית [המספר הראשוני ה-13]).
התבה האמצעית של הפסוק – מגורי = ז פעמים הבל. נמצא שכל הפסוק = ו פעמים מגורי! ז פעמים הבל = ראובן, בכור יעקב (שנולד באמצעות נשמת יוסף – "אלה תלדות יעקב יוסף" כנ"ל). נמצא שכל הפסוק = ראובן "פנים ואחור" (ראובן אובן ובן בן ן ר רא ראו ראוב ראובן).
ראינו לעיל ששבע תבות הפסוק מתחלקות באופן טבעי (על פי האתנחתא) ל-ה ו-ב. והנה, ה התבות "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" (1071) מתחלקות ב-ז – ז פעמים 153 (המשולש של טוב – טוב שנים של יוסף שבהמשך; "וישב יעקב" = 500 = "פרו ורבו" – תולדות יעקב שעל ידי יוסף דווקא, ככתוב בסמוך; "וישב... בארץ" = תורה [יעקב הוא עמוד התורה] = רצוא [בחינת בארץ] ושוב [בחינת וישב], ביחוד העצמי של הקו האמצעי, סוד הבריח התיכון כנ"ל, וד"ל), וכן ב התבות "בארץ כנען" (483) מתחלקות ב-ז – ז פעמים דינה (בת לאה, כנגד המלכות, שבת, כנ"ל; "בת לאה" = רחל לאה בלהה זלפה – ארבע נשות יעקב, ללמד שדינה כוללת את כולן!).
וכן הפסוק "וישב יצחק בגרר" (כל "וישב" הוא בסוד השבע כנ"ל) מתחלק ב-ז, ולא רק ב-ז פעם אחת אלא ב-ז בריבוע. "וישב יצחק בגרר" = 931 = ז בריבוע פעמים 19 (הנקודה האמצעית של 37; 37 = חכמה במספר סדורי, 19 = חכמה במספר קטן; 19 = חוה, אם כל חי, שרש נשמת יצחק – קץ חי, וד"ל).
ביחד, שני הפסוקים (שבהם 10 תבות המתחלקות ל-3 ו-7 כנ"ל, שהוא סוד המשולש של 4, ודוק) – "וישב יצחק בגרר" "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען" = 2485 שהוא המשולש של 70 (ה-ע של שבע כנ"ל), כנגד ע נפש יוצאי ירך יעקב ובן ע לשיבה ב-ע פנים לתורה, וד"ל!
כאשר נבנה סדרה ריבועית משלשת הקטעים המתחלקים ב-ז לפי סדר הופעתם בתורה: "וישב יצחק בגרר" (931) "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" (1071) "בארץ כנען" (483) נראה ש"בסיס" הסדרה הוא 728- (728 = 4 פעמים יעקב), ושיש רק עוד מספר אחד חיובי בסדרה, והוא 63 שמופיע לפני 931 – שם סג, השרש של נשמת יצחק (והשם היחיד של עסמ"ב שמתחלק ב-ז). נמצא שיש רק 4 מספרים חיוביים בסדרה שביחד = 2548 = יעקב פעמים דוד (ביחד עם הבסיס = י פעמים יעקב = 1820, מספר אזכרות שם הוי' ב"ה בכל התורה כולה, סוד פעמים הוי', כנודע)! הערך הממוצע שלהם הוא 637 (7 בריבוע פעמים 13) = יראת הוי'!
והנה, "מגורי אביו" הוא סוד אור הגנוז, וביחד עם "כנען" = 468 = 18 פעמים 26, הוי' פעמים חי. הערך הממוצע של ג התבות הוא יוסף (ו פעמים שם הוי') – "אלה תלדות יעקב יוסף"! "מגורי אביו" היינו מדת היראה, "כנען" היינו מדת ההכנעה, הכל = ג פעמים "מגורי אביו" (הכל נכלל בעבודה של בראשית ["ראשית חכמה יראת הוי'"] – שב יראת, באוצר של יראת שמים, שבו אור הגנוז, העונג הנעלם שבעצמותו יתברך ממש)!
ז. בכל התנ"ך יש רק עוד פסוק אחד הבנוי בדומה לפסוק שלנו: "וישב... בארץ... בארץ...". והוא הפסוק האחרון של פרשת ויגש: "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד". מה שהפסוק הראשון "וישב יעקב וגו'" פותח הפסוק האחרון "וישב ישראל וגו'" סוגר.
דהנה "וישב ישראל וגו'" תרגם יונתן:
"ויתיב ישראל בארעא דמצרים ובנו להון בתי מדרשין ופלטין בארעא דגשן ואחסינו בה אחסנת חקלין וכרמין ונפישו וסגיאו לחדא".
ופירש הנצי"ב בהעמק דבר:
"'בארץ מצרים בארץ גשן'. להיפך מיבעי בארץ גשן בארץ מצרים. היינו שבארץ מצרים כפרש"י. וכמו בארץ מגורי אביו בארץ כנען. אלא משום דישיבת ישראל משמעו שתים. א' ישיבת גשמית דירה לכל אחד. ב' קדושת כנ"י וישוב הכלל. ופי' וישב ישראל שדירת כל אחד הית' בכל ארץ מצרים. כמו שיבואר בס' שמות א' ז' שאח"כ נתמלאו בכל הארץ. וישיבת הכלל וקדושת כנ"י הית' בארץ גושן. וקרוב לזה פי' בת"י דבתי מדרשות וב"כ היו בארץ גשן. 'ויאחזו בה'. קנו שדות ואחוזות בכל מקום".
ידוע שהשם יעקב נקרא על שם עבודת הבינוני, ואילו השם ישראל נקרא על שם עבודת הצדיק – "ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר [בחינת 'תפארת ישראל', 'ישראל אשר בך אתפאר']". ישראל סבא הוא זה שמתישב בארץ מצרים – "וישב ישראל וגו'" (לשון יחיד) – ומכח השרש הענפים נאחזים ופרים ורבים בה – "ויאחזו בה וגו'" (לשון רבים), כפירוש רבינו בחיי, עיי"ש.
מפירוש הנצי"ב יוצא ש"ארץ מגורי אביו" שבפסוק הראשון מכוון כנגד "ארץ גשן" בפסוק האחרון ("נעוץ סופן בתחילתן" דווקא, ודוק) – "מגורי" לשון "מגורה של פירות" ו"גשן" לשון "הגשה" של ניצוצות דקדושה, כפירוש אור החיים הק', עיי"ש. וכן "גשן" חותם את פרשת "ויגש", על שם המפגש בין יהודה ליוסף, ב משיחין כנודע, יסוד ומלכות (יהודה הקים את בית המדרש בארץ גשן ויוסף בבואו לבקר את אביו שם מדי פעם היה מן הסתם אומר שיעור כללי בישיבה). וכן "ארץ כנען" מכוון כנגד "ארץ מצרים" (מצרים כנען סוד "שלם וחצי" כנודע, והכל יוצא מ"אביו" [יצחק], כפי שנראה: כנען = י פעמים אביו, שהוא משולש של אביו; מצרים = כ פעמים אביו, שהוא ה"יהלום" של אביו).
מתחילת פרשת וישב עד סוף פרשת ויגש יש שלוש סדרות בתורה – וישב מקץ ויגש = 867 = 3 פעמים 17 בריבוע (ברא אלהים, כלומר שהערך הממוצע של שלשתם הוא טוב בריבוע, סוד טוב שנים דיוסף בתחילת פרשת וישב וטוב שנים דיעקב בתחילת פרשת ויחי שבסמוך לפסוק המסיים את פרשת ויגש, בסוד "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים", עיין כלי יקר). שלישיה זו של פרשיות סוגרת ענין שלם כנ"ל – מכירת יוסף על ידי אחיו והתוצאה, ירידת יעקב ובניו למצרים, המפגש המשלים ומתקן עם יוסף ועד להיאחזות בני ישראל במצרים בארץ גשן.
בפרשת וישב יש 112 פסוקים, בפרשת מקץ יש 146 פסוקים, בפרשת ויגש יש 106 פסוקים, ס"ה 364 פסוקים = יעקב יעקב (ה' כופל את שמו בהבטחתו שיהיה עמו בירידתו למצרים וכו')! ["וישב יעקב" "וישב ישראל" ועוד 867 (שמות הפרשיות) ועוד 364 (מספר הפסוקים) = 10 פעמים "מגורי" (70 פעמים הבל), כלל הכל כנ"ל.]
ראינו שבפסוק "וישב יצחק בגרר" יש 3 תבות ובפסוק "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען" יש 7 תבות. והנה בפסוק "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד" יש 11 תבות. והוא יוצר סדרה לינרית פשוטה בהפרשים של 4-4. 3 הוא המשולש של 2. 3 ועוד 7 = 10, המשולש של 4 כנ"ל, וכאשר נוסיף 11 נקבל 21, המשולש של 6. וכן עד אין סוף נקבל את המשולשים של המספרים הזוגיים לפי הסדר בחיבור האברים של סדרה זו, ודוק היטב. פנות המשולש הן וישב גשן מאד = משיח משיח (סוד גשנה ובחינת "מאד" כנודע). והעולה על כולנה: שלושת היושבים – יצחק יעקב ישראל = "וישב יצחק בגרר", שרש הכל!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה