פרשת לך לך

לך לך

א. "ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה והכנעני אז בארץ".

ופירש רש"י: "ויעבר אברם בארץ. נכנס לתוכה: עד מקום שכם. להתפלל על בני יעקב כשיבאו להלחם בשכם: אלון מורה. הוא שכם, הראהו הר גריזים והר עיבל ששם קבלו ישראל שבועת התורה: והכנעני אז בארץ. היה הולך וכובש את א"י מזרעו של שם שבחלקו של שם נפלה כשחלק נח את הארץ לבניו שנאמר ומלכי צדק מלך שלם לפיכך ויאמר אל אברם לזרעך אתן את הארץ הזאת עתיד אני להחזירה לבניך שהם מזרעו של שם".

ה' אמר לאברם "לך לך", לשרש נשמתך, "אל הארץ אשר אראך", ששם אגלה אותך ואת מעלתך-סגולתך לעיני כל חי, שם הוא ה"עלמא דאתגליא" (המלכות, עולם הדיבור) שלך.

כך אומר ה' לכל יהודי כאשר שולחו למקום שליחותו, המקום בו הוא מסוגל לפרסם את אלקותו יתברך בעולם.

כשמגיע למקום שליחותו צריך לכל לראש להיכנס-להתלבש כולו במקום, בשכל ('מנטליות', חב"ד), מדות (חג"ת) ונימוסי (נה"י) המקום (מלכות), על מנת לבררם – "עלת לקרתא הלך בנימוסה". וזהו "'ויעבר אברם בארץ' – נכנס לתוכו". והיינו הנאמר בסוף הפסוק "והכנעני אז בארץ", וממילא צריך להתלבש בו על מנת לבררו (ולפרסם בו את ענין האלוקות, אחדות הבורא יתברך). אך לפני שנכנס לתוך ה"לבושים" וה"כלים" של המקום צריך להיכנס לתוך ה"אורות", ה"מוחין" וה"צלמים" של הקדושה, של הכוונה האלוקית לשם מה הוא נשלח לכאן. ובזה צריך להיות ביתר שאת "ביאת כולו ולא ביאת מקצתו" (כמו במי מקוה, לא להשאיר שערה אחת [השערה אחת] מחוץ למים [מי הדעת הטהורים והמטהרים של הכוונה האלוקית בשליחות, "לדעת בארץ דרכך", וממילא "בכל גוים ישועתך"]; "ארץ ישראל טהורה ומקותיה טהורים"), הכל בסוד "כל צמא [לכו למים]", "כל" בפני עצמו ו"צמא" בפני עצמו – כלים לבושים של המתברר וצלמים מוחין אורות של המברר.

צדיקים דומים לקונם, מה איהו תפיס בכולהו עלמין ולית מאן דתפיס ביה, כן אברהם אבינו ביחס לכנעני (וכן ביחס לכל גוי שההשגחה העליונה מפגישה אתו) – אף על פי שאברהם מתלבש בו אין הכנעני תופס באורו העצמי מאומה, בהיות האור העצמי של אברהם מלובש במוחיו וצלמיו (וגם לאחר שאברהם מפרסם את ענין האלוקות אצל הכנעני, אין הוא תופס את עומק סוד האחדות – ה' הוא הכל הכל הוא ה' – כמו שמאיר אצל אברהם כלל וכלל). בדרך של "איהו תפיס וכו'" ורק כך נמסרה עבודת הבירורים לעם הנבחר. והרמז: "אך בצלם יתהלך איש" = 959 = אברהם במספר קדמי (יתהלך איש = ביאת המשיח, כמבואר סוד זה במ"א).

ב. כשאמר ה' לאברהם אבינו "לך לך" כלל בזה את הכוונה שעליו להלביש את הלבושים-כלים שלו בלבושים-כלים של המקום אליו הוא הולך (כמבואר לעיל). התלבשות זו היא בחינת "איהו תפיס בכולהו עלמין" הנ"ל, כאשר תוך כדי כך עליו להתעצם עם הצמא (צלמים מוחין אורות) שלו – לך לך לשרש נשמתך, כנ"ל.

הצווי האלוקי "לך לך" מתקיים בהגיע אברם "עד מקום שכם", שהרי לך לך במספר קדמי = שכם, ו"לך לך... עד מקום שכם" = שכם שכם! העיר שכם היתה תחילת ירושת ארץ ישראל בפועל בימי יעקב אבינו (עיין רמב"ן כאן), וכפירוש רש"י שכאן התפלל אברהם על נצחון מלחמת שמעון ולוי בשכם. שכם הוא לשון השכמה בבקר ("וישכם אברהם בבקר") ומלשון "הבא להרגך השכם להרגו", וגם מלשון "ותהי המשרה [סוד שרה אמנו, כפי שיתבאר בפרשה הבאה] על שכמו". בגוף, השכם הוא המעבר או הגשר מצד הפנים לצד האחור ומצד האחור לצד הפנים, המסמל את יכולת נפש המברר להתלבש בלבוש המתברר (סוד המעבר מפנים לאחור) ולהוציא יקר מזולל בהעלאת הניצוצין קדישין שנטמעו שם (סוד המעבר מאחור לפנים). בשביל להצליח בעבודת הבירורים, שהיא מלחמה כבדה מאד, צריך להשכים בבקר (זריזים מקדימים, זריזותיה דאברהם אבינו העומדת לנו לעד), להזדרז לקיים "הבא... השכם..." לעת הצורך, והעיקר, לדעת שלרדת למציאות על מנת לבררה ולפרסם שם אלוקות זוהי האחריות (סוד העלאת האחור) של כל אחד ואחד המשתייך לעם ישראל (לשון שררה), "ממלכת כהנים וגוי קדוש" – "ותהי המשרה על שכמו".

כשאברהם מתפלל על שמעון ולוי הוא מגלה את שרש נשמתם שבו, בכוונה לקיים את הצווי האלוקי להתלבש בלבושי המתברר, בבחינת "מיני וביה אבא לשדיה ביה נרגא" (עיין תניא פרק לא). וזהו הרמז ששמעון לוי = והכנעני אז בארץ! הרי בברכת יעקב לשמעון ולוי נאמר: "שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרתיהם" ות"א: "שמעון ולוי אחין גברין גבורין בארע תותבותהון עבדו גבורא". ופירש"י (ממדרש תנחומא) "'מכרתיהם'. לשון כלי זיין. סייף בלשון יוני מכיר". היינו ש"כלי חמס מכרתיהם" (ראשי תבות חכם, ושאר האותיות = בעל תשובה, היינו בעל תשובה חכם, ודוק) הוא ענין התלבשות המברר בלבושי המתברר להוציא יקר מזולל כנ"ל. "ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו ויבאו על העיר בטח" – "ויקחו... איש חרבו" היינו תיקון הכלים, "ויבאו על העיר בטח" היינו תיקון הלבושים (כאשר הלבוש מתלבש בתוך הכלי; איש חרבו... בטח = מקום שכם = יעקב יעקב יעקב, שהרי "בטוחים היו על כחו של זקן"), וד"ל.

והנה, "מכרתיהם" הוא גם מלשון מקח וממכר, בחינת כנען, לשון סוחר ("'כנעני' – תגרא") – "כנען בידו מאזני מרמה לעשק אהב" (כנען בידו... לעשק אהב = שכם שכם, כנ"ל). ארץ ישראל נקראת ארץ כנען על שם סגולתה הייחודית להעלות מ"ן ("למה נקרא שמה ארץ, שרצתה לעשות רצון קונה"), לסחור (מכח גילוי אור אין סוף הסובב כל עלמין, תרגום "סובב" – "סחור סחור", מקיף דמקיף) ברפח נצו"ק. כנען סוחר במרמה, ובכך מקבל את פרנסתו מהסט"א ומטמיע את הנצו"ק עמוק יותר בקליפות. אך סגולת העם היהודי לסחור בקדושה, לשאת ולתת באמונה, תוך כדי תחושת הכנעה ושפלות – "ואנכי עפר ואפר" של אברהם אבינו.

ג. על כנען נאמר "ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו". לפי המדרש, אליעזר עבד אברהם הנו כנען בן חם בן נח בעצמו. בזכות שליחותו לזווג את רבקה ליצחק יצא אליעזר מכלל ארור ובא לכלל ברוך, כמו שנאמר "בא ברוך הוי'". והוא מכח הכנעתו וביטולו העצום לאברהם אדונו, הרי כאשר נשאל להזדהות אומר "עבד אברהם אנכי" (= אנכי "פנים ואחור": אנכי נכי כי י א אנ אנכ אנכי, מאנכי לאנכי – "אנכי אנכי", והיינו שעצמותו של אליעזר, עצם ה"אנכי" שלו, הוא "עבד אברהם"; בדילוג אותיות: עבד אברהם = אנכי ועבד אברהם = אנכי אנכי אנכי!) מבלי להזכיר את שמו הוא. על ידי הכנעתו בתכלית העלה את הניצוץ הקדוש שבכנען לקדושה (ובכתבי האריז"ל מובא שאליעזר מתחילתו הנו סוד הניצוץ הקדוש הטמון בקליפת כנען). נמצא שהתיקון של "ארור כנען" הוא להיות "עבד עבדים" (ובפרט, עבד לעבדי ה' יתברך), ודוק.

בהמשך הפרשה, במלחמת אברהם בארבעת המלכים להציל את לוט נאמר: "וירק את חניכיו ילידי ביתו שמנה עשר ושלש מאות וירדף עד דן", ופירש"י: "'וירק'. כתרגומו וזריז, וכן והריקותי אחריכם חרב אזדיין בחרבי עליכם, וכן אריק חרבי, וכן והרק חנית וסגור: 'חניכיו'. חניכו כתיב (ס"א קרי) זה אליעזר שחנכו למצות והוא לשון התחלת כניסת האדם או כלי לאומנות שהוא עתיד לעמוד בה, וכן חנוך לנער, חנכת המזבח, חנכת הבית: 'שמונה עשר וגו''. רבותינו אמרו אליעזר לבדו היה והוא מנין גימ' של שמו".

"'וירק' – וזריז", בחינת זריזותיה דאברהם כנ"ל, והוא בענין כלי זיין דווקא (שכם לשון השכמה ו"הבא... השכם...", כנ"ל). בזכות החינוך שקבל אליעזר מאברהם לבסוף יצא מכלל ארור ונכנס בכלל ברוך.

"שמנה עשר ושלש מאות" = 2048 = 2 בחזקת 11 (והוא רומז לשנת לידת יצחק, בהיות אברהם בן לך לך שנים, ודוק). "והוא מנין גימ' של שמו [אליעזר]". [בדרך צחות: מדרכי החינוך העיקריות של אברהם ללמד לעבדו איך לחשב את הגימטריא של שמו, ואילו סודות-כוונות טמונים בזה.] אליעזר – שמנה עשר ושלש מאות = 2366 = אחד פעמים יעקב = ז פעמים אלון מורה (הוי' פעמים אחד)!

לאחר נצחון המלכים טוען אברהם לה': "מה תתן לי ואני הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר... הן לי לא נתתה זרע והנה בן ביתי יורש אתי". וה' עונה: "לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך". אליעזר, בהיותו כנעני עם חוש ניהול משק ומסחר, ממונה על בית אברהם, ונקרא "בן ביתי". על מנת לברר את כנען זקוק אברהם לכנען עצמו, האדון מתלבש בעבד והעבד עוסק בבירורים בפועל. אבל כל זה נוגע רק לכלים ולבושים של אברהם, לא לסוד הצמא שלו. לזה הוא צמא לבן ממש שיירש אותו (ולא בן משק ביתי הוא דמשק אליעזר), ועל זה מבטיחו ה'.

נחזור לתחילת פירוש רש"י הנ"ל: "'ויעבר אברם בארץ' – נכנס לתוכה". על מנת להיכנס "לתוכה" (להתלבש בארץ) צריך אברהם קודם כל להתלבש בנשמת אליעזר עבדו (שנתן לו נמרוד כאשר ניצל בנס גלוי מכבשן האש, לפני צאתו מחרן לארץ ישראל, בהשגחה פרטית שיוכל לברר את ארץ כנען). לפני ש"נכנס לתוכה" צריך להיות "נכנס לתוכו". והנה, נכנס לתוכו = אליעזר עבד אברהם!

אליעזר הוא (עיקר הבירור של) כנען כנ"ל. כנען אליעזר עבד אברהם = 832 = כבוד (לב) פעמים הוי' = ארץ ישראל! הערך הממוצע של ארבע התבות = יצחק, אותו האב שהתעצם עם הארץ ביותר (שלא יצא מעולם מארץ ישראל), ושכל ארבע אותיותיו רומזות לארץ ישראל: ארץ ישראל, ארץ הצבי, ארץ החיים, ארץ הקדש.

ד. ה' ברא את העולם בלשון הקדש, ברלא שערים פנים ואחור המוזכרים בספר יצירה, המסודרים בכב אלף-ביות של אברהם אבינו (מחבר ספר יצירה). השער הראשון הוא אל של אלב"ם, והשער האחרון הוא כל של אתב"ש. אל הוא השער שכנגד הפנים של הכתר של הא-ב הא' שכנגד פנימיות הכתר. והוא סוד "אל אמונה", הקשור לאברהם אבינו, ראש כל המאמינים (כאמור בהמשך הפרשה: "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה" = עתיק יומין, פנימיות הכתר). לך ("לך לך") הוא אחורי כל, והוא האחור של המלכות של הא-ב הכ"ב שכנגד אחורי המלכות. נמצא ש"לך... אל..." הוא בסוד "נעוץ סופן בתחילתן", ודוק.

והנה, פרשתנו מתחילה: "ויאמר הוי' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". שתי מלים (באותו כתיב) מופיעות כאן פעמיים, "אל" ו"לך", "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן". אל לך = אנכי (ט בריבוע, ג בחזקת ד), פעמיים אל לך = אנכי אנכי.

והנה, השער אל הוא השרש של התורה שבכתב. על הפסוק בתהלים "השמים מספרים כבוד אל" מפרש הזהר "אל נהירו דחכמתא", והרי "אורייתא מחכמה נפקת" – "תורה מן השמים". ואילו השער לך, לשון הלכה ("'הליכות עולם לו' – אל תקרי 'הליכות' אלא 'הלכות'"), הוא השרש של התורה שבעל פה: "מלכות פה, תורה שבעל פה קרינן לה" (שרש התורה שבכתב הוא בחכמה סתימאה שבכתר עליון).

אברהם = ח פעמים אל, והוא בחינת התורה שבכתב, שבשרשה היא בבחינת "אש שחורה על גבי אש לבנה". אליעזר עבד אברהם, סוד הלבוש של אברהם לברר את כנען הנעשה מעיקר הבירור הראשון של כנען עצמו, הוא השרש של התורה שבעל פה. התורה שבכתב היא אמת מן השמים – "אל אמת". התורה שבעל פה היא בסוד "אמת מארץ [ ארץ כנען – ארץ ישראל] תצמח". חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת, אך יש חותם בולט מלמעלה, סוד התורה שבכתב, וחותם שוקע מלמטה (המזמין לתוכו בליטה עצומה יותר כנודע), סוד התורה שבעל פה. התורה שבעל פה נעשה מבירורי רפח בכל דור ודור. האתערותא דלעילא על מנת לעורר את האתערותא דלתתא הוא סוד ה"אלי" של אליעזר. אלי זה עוזר לעשות את אליעזר עצמו עזר כנגדו, סוד העלאת מ"ן, כמבואר בכתבי האריז"ל (כאשר העזר האלוקי מסתלק-מתעלם מאליעזר הוא צועק "אלי אלי למה עזבתני" (עזב ע"ד עזר) = "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה", שהרי נמשך ומתגלה העזר האלוקי מחדש בזכות התקשרות אליעזר לאברהם אדונו, וד"ל).

מכאן מובן שנשמת אליעזר שייכת ביותר למשיח בן דוד, כמבואר בכתבי האריז"ל. עיקר תיקונו של אליעזר (כיהודי) הוא בבואו ב"בניהו בן יהוידע בן איש חי" (אליעזר התגלגל גם בבניהו וגם ביהוידע אביו). בניהו = חכמה (סוד חכמה תתאה, חכמת התורה שבעל פה, המעלה מ"ן, שם בן, לאותיות יהו שבשם); בניהו בן יהוידע בן איש חי = תורה (אורייתא מחכמה, בניהו, נפקת – ומתפרש כאן: תורה שבעל פה נמצאת מחכמה תתאה), היינו תורה שבעל פה. על כן בתבת
"חי" יש כתיב וקרי, כתיב "חי" וקרי "חיל" (הקרי הוא השרש של התורה שבעל פה; ידוע שחיל הוא ראשי תבות חסיד ירא שמים למדן, הלמדן היינו בתורה שבעל פה דווקא, ודוק).

אליעזר יהוידע בניהו = מלכות = אברהם אברהם (אחר כך התגלגל בזכריהו = אברהם!), "הכל היה מן העפר [אברהם, שאמר 'ואנכי עפר ואפר'] והכל שב אל העפר". ראשי וסופי התבות של אליעזר יהוידע בניהו = ברא אלהים (טוב בריבוע), אמצעי התבות אליעזר יהוידע בניהו = אור, אין סוף.

[יש ארבעה אליעזר: אליעזר עבד אברהם, אליעזר בן משה, רבי אליעזר הגדול, רבי אליעזר אביו של מורנו הבעל שם טוב. והם בסוד עלית המלכות-כנסת ישראל בארבע אותיות שם הוי' ב"ה מלמטה למעלה, ודוק.]

ה. "ויעבר אברם בארץ". ויעבר סוד בירור רפח (סוד אברם לוט, ר"ת אל, שהוא אברם מה; יש בפסוק מה-לוט אותיות), סוד עב ריו, סוד עיבור, כנודע מהאריז"ל בדרושי "ויעבר" (דרושי יג מדות הרחמים: "ויעבר הוי' על פניו ויקרא הוי' הוי' אל רחום וחנון וגו'"). כל מי שעולה לארץ ישראל צריך להיכנס לעיבור שני, כדי לעלות מגדלות ראשון, "ידיעת המציאות", לגדלות שני, "ראית המהות".

יש חמש "ויעבר" (לשון קל) בתורה ועוד פעמיים "ויעבר" (לשון הפעיל), סך הכל שבע פעמים רפח (לפי חלוקת זהב, ז = ה ב). "ויעבר אברם בארץ וגו'" הוא ה"ויעבר" (הקל) הראשון – הכל הולך אחר הפתיחה – ואילו "ויעבר הוי' על פניו ויקרא וגו'" הוא ה"ויעבר" האחרון – הכל הולך אחר החיתום. "ויעבר אברם בארץ" – "ויעבר הוי' על פניו ויקרא" = 1701 = 7 פעמים אברם = אהיה פעמים אנכי!

והנה מצינו בהמשך פרשתנו שאברם מכונה "אברם העברי", וכך דרשו חז"ל במדרש:

"'ויגד לאברם העברי'. רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנן, רבי יהודה אומר כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד, ר' נחמיה אמר שהוא מבני בניו של עבר, ורבנן אמרי שהוא מעבר הנהר ושהוא משיח בלשון עברי".

יש כאן שלשה פירושים שהם ארבעה. נתחיל מדעת רבנן דסברי שהכינוי "העברי" הוא על שם שהוא מעבר הנהר (דעה זו מביא רש"י; תפילין-מוחין דרש"י הם מוחין דאמא כנודע) ושהוא משיח בלשון עברי. ידוע שרחובות הנהר הוא כינוי לבינה עילאה, ה עילאה שבשם. משיח בלשון עברי הוא בסוד עולם הדיבור, מלכות, ה תתאה שבשם. נמצא שדעת רבנן הוא בסוד "כאמה בתה" – "הא בהא תליא".

עבר הוא הדור ה-יד ליצירה, אברהם הוא הדור ה-יוד. התיחסות אברהם לעבר כ'אב' המשפחה היינו בסוד מוחין דאבא, כנגד ה-י של שם הוי'. זוהי דעתו של רבי נחמיה. ראוי לציין, על פי חכמת החשבון, שהמשולש של יד – 105 – הוא חצי המשולש של יוד – 210. נמצא שהיחס בין אברהם לעבר הוא בסוד "שלם וחצי", ואכהמ"ל. אברהם במספר קטן = יד. ועוד, עבר אברהם = 520 = יוד פעמים הוי', "הוי' בחכמה", וד"ל.

הפירוש של רבי יהודה – "כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד" – הוא כנגד ה-ו של שם הוי', שבה ו קצוות, שלשה זוגות של ב קצוות העומדים זה נגד זה. ובעומק יותר, "ז"א בעתיקא אחיד ותליא", שרש ה-ו של שם הוי' הוא בכתר עליון, שהרי הוא סוד הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה. אברהם עומד בכתר, במקום האמונה הטהורה בה' אחד יחיד ומיוחד, ואילו כל העולם כולו עומד במקום המים הרעים, מקום האמונות הטפלות, ודוק.

לפי זה, יש לפרש ש"ויעבר אברם בארץ" רומז לכחו של אברם העברי ללקחת את כל הפירושים הנ"ל, שכנגד ארבע אותיות שם הוי', ולהמשיכם בארץ התחתונה ממש, במלכות כפי שהיא יורדת להחיות את העולמות התחתונים בי"ע, ועד שמזמין לבוא בקורות ביתו כל עובר ושב, להשיב כל עבריין בתשובה שלמה, וד"ל.

ו. "...עד מקום שכם עד אלון מורה...". ופירש רש"י: "'עד מקום שכם'. להתפלל על בני יעקב כשיבאו להלחם בשכם: 'אלון מורה'. הוא שכם, הראהו הר גריזים והר עיבל ששם קבלו ישראל שבועת התורה".

למה צריך להזכיר מקום אחד בשני שמות? אלא שכל שם קאי על ענין אחר. "מקום שכם" קאי על תחושת לבו של אברהם מה עתיד לקרות במקום הזה (היינו תחושת עצם אופי המקום, מקום מוכן לפורענות) המעוררת אותו להתפלל לה', עבודה שבלב (מקום משכן היחידה שבנפש, שממנה באה המסירות נפש [של שמעון ולוי]) באתערותא דלתתא, מלמטה למעלה. "אלון מורה", "מורה" לשון הוראה-תורה, קאי על שבועת התורה בהר גרזים והר עיבל, ה' מראה זאת לאברהם בדרך מלמעלה למטה. נמצא שהם בסוד לב ומח, נקבה וזכר, "נעשה [כמעשה שמעון ולוי, בלי ליטול עצה כו'] ונשמע". "מקום שכם" קאי על העמק בין ההרים, "ממעמקים קראתיך ה'". "אלון מורה" קאי על ההרים מכאן ומכאן.

מקום שכם = 546 = הוי' פעמים אהיה = יעקב יעקב יעקב כנ"ל. אלון מורה = 338 = הוי' פעמים אחד (אחד אהיה היינו "חתך זהב", ודוק) = 2 פעמים 13 בריבוע. ביחד הם עולים לד (טוב טוב) פעמים הוי' או אחד פעמים חיים.

והנה, פלא, שתי המלים הראשונות של שני הביטויים, מקום אלון = 273 = חצי מקום שכם = 3 פעמים 7 פעמים 13. ואילו שתי המלים האחרונות של שני הביטויים, שכם מורה = 611 = 13 פעמים 47 (אהבה פעמים בטול) = תורה! ושוב אנו רואים שההתחלה באתערותא דלתתא וההמשך באתערותא דלעילא (במקום אלון, המקום עיקר, ואילו בשכם מורה, המורה עיקר).

מהנ"ל מובן ש"מקום שכם" הוא מקום הבירור של "ארץ כנען" (בסוד "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש" ופירש"י "הכנעה" שבלב), ואילו "אלון מורה" רומז לסוד ארץ ישראל (ישראל ר"ת יש ששים רבוא אותיות לתורה, וישראל אותיות לי ראש). ארץ כנען = 481 = 13 פעמים 37. ארץ ישראל = 832 = 13 פעמים 64 (37 פעמים 64 = 2368 = "ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה והכנעני אז בארץ"!).

והנה, מקום שכם ארץ כנען אלון מורה ארץ ישראל = 2197 = 13 בחזקת 3!

והנה, כל הפסוק, "ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה והכנעני אז בארץ" = 2368 = לב פעמים עד (על פי שנים עדים מפורשים ועוד ל עדים נסתרים)! הכל בסוד "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים", הכל בבחינת "עד ועד בכלל" (כאשר זוכים לגילוי היחידה שבנפש).

ז. עוד רמזים נאים בפסוק "ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה והכנעני אז בארץ":

א. עד מקום שכם = כתר, ששם השם הקדוש ככה (כמנין אותיות הפסוק), ראשי תבות כתר כל הכתרים, כידוע ממורנו הבעל שם טוב. משם כח המסירות נפש של שמעון ולוי להלחם בשכם.

ב. עד מקום שכם ראשי תבות שמע (למפרע), סוד קבלת על מלכות שמים בקריאת שמע. שכם ראשי תבות שם כבוד מלכותו – "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". עד מקום שם כבוד מלכותו = ג פעמים חשמל, סוד ג הפעמים שמלה סודית זו מופיעה במרכבת יחזקאל, סוד חש מל מל (כנגד שלוש תקופות בחיי אברהם: עד ברית המילה, מברית המילה עד העקדה, מהעקדה, שעל ידה ניתן פתחון פה כביכול לה' יתברך להביע את בחירתו באברהם וזרעו אחריו).

ג. שלוש התבות עד מקום שכם יוצרות סדרה ריבועית עולה: בסיס הסדרה הוא 62, עשירית 620 = עד מקום שכם (והיינו מפני שהתבה האמצעית היא מקום שעולה 186 = 3 פעמים 62, ודוק). ששת האברים הראשונים של הסדרה (מ"עד") = 3364 = חן בריבוע! שבעת האברים הראשונים = 5040 = !7 = יד פעמים שכם (הערך הממוצע של כל אבר = שכם שכם = !6)!

ד. יש בפסוק ג תבות עם מספר לא-זוגי של אותיות, וממילא עם אות באמצע התבה: ויעבר שכם והכנעני, בתוכן מסתתר עכן שמעל (עכן = מעל) בחרם (בעת כניסת יהושע ועם ישראל לארץ, בדומה לכניסת אברהם לארץ כאן; חרם = אברהם). ג התבות הן תבות מספר אוי! בפסוק. מסוף הפסוק הן במקום ג ז יב, סוד ג אמות, ז כפולות, יב פשוטות, ללמד שכאן מקדים אברהם רפואה למכה בסוד חכמת ספר יצירה שחיבר, שכחו לא רק לברוא גולם אלא להחזיר את חוטאי ישראל, עכן וכיוצא בו, בתשובה (כמו שנאמר בעכן – "חטא ישראל" ופירשו חז"ל: "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא"), וכפי שהיה בפועל על ידי יהושע.

ה. יש בשכם עוד שני מקומות "אלון" (המוזכרים בספר שופטים פרק ט במעשה דאבימלך בן גדעון): אלון מצב אלון מעוננים = 572 = 22 פעמים הוי' ב"ה. ביחד עם אלון מורה (13 פעמים הוי') = 910 (חצי 1820) = 5 פעמים יעקב, וביחד עם מקום שכם (3 פעמים יעקב) = 1456 = 8 פעמים יעקב. אלון מורה אלון מצב אלון מעוננים הם בסוד ג אמות אמ"ש של ספר יצירה שחיבר אברהם אבינו. אלון מורה הוא כנגד יסוד האויר, ה-א של אמ"ש; אלון מצב הוא כנגד יסוד המים, ה-מ של אמ"ש; אלון מעוננים הוא כנגד יסוד האש, ה-ש של אמ"ש (אמ"ש היינו כח"ב), וד"ל.

ו. עוד בענין "ויעבר אברם בארץ". "ויעבר" הוא לשון "עובר לעשיתן", דקאי על אמירת ברכה לפני כל הנאה או קיום מצוה. והנה זה עתה מסר ה' את כח הברכה לאברהם ואמר לו "והיה ברכה". וזהו שעבר בארץ (לברר רפח), שברך לפני כל הנאה ארצית ולפני כל מצוה מעשית (ואף על פי שמצות לאו להנאה ניתנו, היינו לאחר מתן תורה שגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, מה שאין כן לפני מתן תורה, וכן לעתיד לבוא, שאזי גדול מי שאינו מצווה ועושה, וודאי וודאי שיש לו הנאה גדולה ושמחה רבה מהמצות שניתנו בארץ דווקא). וכן, כידוע ממורנו הבעל שם טוב בפירוש "ואתה קדוש יושב תהלות ישראל", בכל מפגש של אברהם אבינו עם מאן דהו סיבב שיברכו את ה' – ברוך השם!