פרשת חיי שרה

חיי שרה

א. "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה. ותמת שרה בקרית ארבע הוא חברון בארץ כנען...".

"ויהיו חיי": איתא בזהר שעיקר חייה (שמחתה ותענוגה) של שרה היו ויהיו שנותיה האחרונות, מאז לידת יצחק, שאזי התקיים בה "מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה", והיינו "ויהיו – חיי [שרה]".

נמצא שיש שני אופנים בחלוקת שנותיה של שרה: על פי פשט הכתוב בתורה שנות חייה מתחלקות לשלוש חלוקות (שונות, כמודגש בכפל הלשון, שנה שנה שנים, עיין רש"י): מאה, עשרים, שבע. אך לפי הרמז והסוד יש לחלק את חייה לשתי חלוקות: תשעים (עד לידת יצחק, כנרמז ב-צ של יצחק כידוע, ראש שרש ה"צחק עשה לי אלהים" שאמרה שרה בשעת לידתו, בעוד שה-ק של שנות חיי אברהם בעת לידת יצחק טפלה ל-צ של שרה בענין הצחק והשמחת-חיים, ודוק), שלשים ושבע.

וההסבר, ע"ד הקבלה: ה"מאה שנה" של שרה הן בכתר, ששם התיקון, סוד ההתכללות, מושלם ביותר – י פעמים י. על גילוי כתר המלך נאמר "מלך ביפיו תחזינה עיניך". והגם שנאמר "בת ק כבת כ לחטא ובת כ כבת ז ליפי", מקור היפי של בת ז הוא בגיל (לשון "גילי מאד בת ציון... הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא עני ורכב על חמור...", הגיל שבא עם חווית לידת מלך המשיח שבו, כאשר "בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם [העלם אלוקותו יתברך]"; אברהם היה בן מאה בלידת יצחק כנ"ל, אך שרה נעשית בת מאה [נקיה מכל חטא כבת כ שטרם הגיעה לגיל עונשין, היינו בסוד תיקון "ונקה" שמאיר באמא עילאה כנודע] בהיות יצחק בן עשר שנים למשנה, שאז הוא "קופץ כגדי" [המשכת חיים נצחיים להבל] בשמחת-חיים רבה, ואזי מרגישה שרה שאכן ילדה משיח – "בני אתה אני היום ילדתיך" [הזהר דורשו על גיל בר מצוה, אך אנחנו נדרשנו כאן על גיל עשר למשנה, גילוי אור הנשמה, ודוק]) מאה, "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן", יפי גשמי (ז) ביפי רוחני (ק, כשמגיע לביטול במציאות כנ"ל) ויפי רוחני ביפי גשמי (והרי עיקר היפי שייך לנשים, ושרה היא עיקר התיקון של חוה, שהשתבחה ביופיה המופלאה ביותר, כמתואר בחז"ל).

העשרים שנה של שרה הן כנגד המוחין חכמה ובינה, כל אחת כלולה מעשר. ידוע בזהר שהכתר נקרא "שיר פשוט" ואילו המוחין חכמה ובינה נקראו "שיר כפול" (כל "שיר" הוא בחינת שרי-שרה), וכדברי הזהר על "עשרים שנה": "רזא דיחודא דלא אתפרש מחשבה [חכמה] ויובלא [בינה] לעלמין". והוא סוד "מערת המכפלה" יחוד שני היסודות של או"א (מערת מלשון "כמער איש וליות"). והנה, עשרים = כתר, כנודע, ללמד שביחוד התמידי של או"א מאיר אור כתר עליון (ה"שותף השלישי"), סוד היכל קדש קדשים כידוע. עד כאן טעם הסגולתא, המאה ועשרים שנה של משה רבינו (שכולו ג"ר).

השבע שנים של שרה הן כנגד שבע המדות של הלב, שבעת ימי בראשית, הכוללות "שיר משולש" (חג"ת) ו"שיר מרובע" (נהי"מ). יחסית לג"ר אין כאן התכללות הספירות בינן לבין עצמן, אלא כל ספירה היא "קצה" בפני עצמו.

כל זה בנוגע לחלוקה הראשונה, לפי הפשט הכתוב בתורה. אך לפי החלוקה השניה – 90 ו-37 – נחסרו 10 מה-100 ונוספו 10 ל-20 (ו-7). מה פשר הדבר? ידוע באר"י שבאריך (כתר) יש ט היכלין, מכתר שבו ועד ליסוד שבו (בסוד ט השלישיות של איק בכר עד טצץ). כל היכל-ספירה של אריך כלול מ-י, ט פעמים י = צ. עשר השנים האחרונות של הכתר, סוד המלכות של אריך, נמשכו להאיר ולהינתן כולן במוחין, בסוד הדעת. בחלוקה הראשונה, עשרים = כתר האיר בבחינת מקיף במוחין, אך לפי החלוקה השניה עשר ספירות האחרונות של הכתר נמשכו בפנימיות המוחין כמח הדעת. לפני הנס של לידת שרה את יצחק היא היתה יחסית בסוד "נשים דעתן קלה", אך על ידי הדעת (בחינת "והאדם ידע חוה אשתו ותהר...") להוליד היא זכתה לשלמות הדעת, לשלמות ההרגשה וההכרה הפנימית בטוב ה' יתברך שעשה לה נס שלמעלה מדרך הטבע לגמרי (שהרי מתחילה "'אין לה ולד' – אפילו בית ולד אין לה").

נמצא שיש 5 מספרים ה'משחקים' בחיי שרה: 100, 20, 7, 90, 37. כאשר נחשב כל מספר במשולש (כפשט כל חשבון שנים, ש"ימים ידברו" בהצטרפות "יום ליום" ושנה לשנה) – 5050 (10 פעמים שרה), 210, 28, 4095 (המשולש של 9 פעמים שמשולש של 13), 703 – יעלה הכל 10086 = 6 פעמים 1681 = 41 בריבוע (לריבוע זה יש סגולה מיוחדת: 1681 במשולש = 1189 בריבוע!; בכל אחד מששת פרצופי האצילות מאיר מספר זה, 1681, כשם הקדוש של כב אותיות, שמכוונים לפני תקיעת שופר, סוד הלידה מיסוד אמא, לידת יצחק משרה). 41 = אם ("אם הבנים שמחה"), בחינת שרה (בינה, אמא עילאה, ומלכות, אמא תתאה; שרה אם = 546 = אהיה פעמים הוי', כמבואר לעיל). חיי שרה = 13 פעמים אם, וד"ל.

ב. בכתבי האריז"ל מובא שסוד המספר 127 הוא אחורי שם אדנ-י (שם המלכות, בחינת שרה; הראשון לקרוא לה' בשם אדנות היה אברהם, ב"השראת" שרה אשתו; "ויהיו חיי" = אדנ-י, בסוד החלוקה של 65 ל-28 ו-37 שראינו בפרשה הקודמת, סוד "שלשה אנשים" = ויהיו פעמים חיי) עם הכולל: א אד אדנ אדנ-י = 126 (= 7 פעמים חי, שהוא 6 פעמים אהיה, 6 צרופי יהו, כמבואר במ"א), עם הכולל = 127.

וזה לשון האר"י בשער הפסוקים:

"'ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה וגו'': טעם אל מספר זה, הוא כנגד שם אדנ"י פשוט, בבחי' רבוע של אחוריים שבו, העולים קכ"ו, כזה, א' א"ד, אד"נ, אדנ"י, ונתבאר אצלנו בדרוש שמות הספירות, כי שם זה הוא בכתר דנוקבא והיא בחי' חיי הנקבה. וכנגד זה היו חיי שרה, כמספר הזה שהיא קכ"ו, ועם השם עצמו הוא קכ"ז".

על הכתר דנוקבא נאמר "לעולם הוי' דברך נצב בשמים", שתמיד נקודת הכתר שלה דבוקה בתפארת ז"א בעלה. ופירוש הדבר, בדרך העבודה הפנימית: נקודת הרצון העצמי של כנסת ישראל דבוקה לעולם ברחמי שמים – אני רוצה מאד להביא גאולה לעולם אבל יודע אני (ידיעה לשון דבקות, ומתוך שפלות, החוויה הפנימית של המלכות) שהכל תלוי ברחמים. יש לומר שסוד ה"כולל" בחשבון הנ"ל הוא עצם הדבקות של כתר הנוקבא (אחורי אדנ-י) ב(אחורי) תפארת ז"א (סוד הדבקות באחוריים דווקא היינו הרגשת התלות כנ"ל, וד"ל).

"לעולם הוי' דברך נצב בשמים" = 962 = הוי' פעמים הבל (ויהיו). ביחד עם 127 = 1089 = גל בריבוע – "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך".

נמצא שסוד שרה אמנו, התיקון העיקרי של חוה, "אם כל חי", הוא מקור החיות ("מקור חיים" = אור אור וכו') של הנוקבא, כנסת ישראל. יהודי חי (ומתחיה) מהרצון להביא גאולה תוך כדי הרגשת-ידיעת התלות ברחמי ה'.

במשולש, א אד אדנ אדנ-י – 1, 15, 1540, 2145 – עולה 3701 שהוא חשבון הגימטריא של השם הקדוש של מב (אמא) אותיות:

א ב ג י ת צ

ק ר ע ש ט ן

נ ג ד י כ ש

ב ט ר צ ת ג

ח ק ב ט נ ע

י ג ל פ ז ק

ש ק ו צ י ת

כל עליות העולמות הן על ידי שם קדוש זה כנודע. נמצא שעל ידי שיהודי מקשר את עצמו ל"חיי שרה", "אשת חיל עטרת בעלה", הוא זוכה לעלות מחיל אל חיל – "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון", וד"ל.

[כאשר מוסיפים לחשבון זה, 3701, שני כוללים, בסוד עלית (הנקודה העליונה של) עלמא תתאה להדבק ב(נקודה התחתונה של) עלמא עילאה, 3703 = 7 פעמים (הערך הממוצע של ז השמות הפרטיים הנ"ל, שכנגד ז"ת) 529, 23 (חיה, מקור חיי הנוקבא, חיי שרה, תיקון חוה) בריבוע = תענוג וכו', כמבואר סוד מספר זה בהקשר לשם מב במ"א. התענוג הוא פנימיות הרצון בכתר הנוקבא הנ"ל – מקור חיים, מקור כל התענוגים.]

ג. והנה, השם אדנ-י (מקור חיי שרה, כנ"ל) הוא צירוף אותיות דינא – "דינא דמלכותא דינא".

אברהם = רחם; שרה = דין אמת. נמצא שהיחוד של אברהם ושרה הוא סוד רחם בדין אמת. והנה אמרו חז"ל "אין מרחמין בדין", והוא מחלוקת רבי טרפון ורבי עקיבא (כתובות פרק ט משנה ב): "מי שמת והניח אשה ובעל חוב ויורשין והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים רבי טרפון אומר ינתנו לכושל שבהן רבי עקיבא אומר אין מרחמין בדין אלא ינתנו ליורשין שכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה". גם לרבי עקיבא (וכפסק הרמב"ם והשו"ע בכ"ד) הכלל ש"אין מרחמין בדין" הוא דווקא כאשר הדין בא בפני בית דין (סוד רחל רחל, דינא דמלכותא דינא, וד"ל; והנה נאמר "והוי' [הוא ובית דינו] פקד את שרה", שרה דייקא, והוא תחילת קריאת התורה בראש השנה, ודוק), מה שאין כן מחוץ לבית דין, בין אדם לחברו בכל מקום, מרחמים ומרחמים.

ובפנימיות הענין, יש לומר שעד שהדין מתברר כל צורכו, עד שהדיין דן דין אמת לאמתו (בלשון חז"ל היינו "גמר דין" [= רבקה!] וכפי שיבואר להלן בדברי רבי שעפטל בן השל"ה הקדוש) אין לערב בשיקולים ההלכתיים את מדת הרחמים שבלב. אבל דווקא לאחר שהוברר דין אמת (שבפועל לא יזוזו ממנו, כפי שאין הוא זז מאמתו, שכל דבר אמת בלתי משתנה) יש לרחם בו, היינו להמתיקו ככל האפשר מבלי לשנותו. והוא על דרך פירוש חז"ל ל"ואהבת לרעך כמוך" – "ברור לו מיתה יפה", לאחר שנידון למות בדין אמת. [ובעומק, הוא סוד אמת – א מחיה מת, סוד "ויהיו חיי שרה... ותמת שרה...".]

וזהו סוד היחוד של אברהם ושרה, הזוג הראשון בישראל, רחם בדין אמת, שהרי ה' אמר לאברהם "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה" כאשר דנה דין אמת ("גרש את האמה הזאת ואת בנה וגו'") בניגוד לרגש האהבה והרחמים של אברהם בעלה. אך לאחר מכן "ויקח [אברהם] לחם וחמת מים [הכל נכלל בלחם – ג פעמים הוי', שם הרחמים, ודוק] ויתן אל הגר שם על שכמה ואת הילד וישלחה", ופירשו חז"ל (ב"ר נג, יג) "ביתו של אבינו אברהם ותרנים היו" (כפירוש המתנות כהונה ועוד, לא כפירוש העץ יוסף וכו', ועיין בראב"ע וספורנו על התורה), הרי שרחם בדין (דבר שהשפיע גם להמתיק את מקור הדינין שבשרה, וכן מפורש באריז"ל, שבתחילה שרה הכניסה עין הרע בהגר והפילה, אבל אחר כך, על ידי השפעת אברהם, המשיכה לענותה כטוב בעיניה, בעין טובה, ודוק; ואף כאן מקודם הכניסה שרה עין הרע בישמעאל וחלה, ואחר כך נתן אברהם להגר צדה לדרך כו', ודוק).

אברהם בפני עצמו הוא בחינת "[חסד] לפנים משורת הדין", ואילו שרה היא בחינת "יקוב הדין את ההר [של אברהם, שקראו, למקום המקדש – לעיקר מדת הקדש וההנהגה בדרך הקדושה – 'הר']". [לפנים משורת הדין = 1225 = 35 בריבוע ו-49 במשולש = "זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר" כנ"ל. "יקוב הדין את ההר" = 798 = 42 פעמים 19, בלהה, יוכבד פעמים חוה; ביחד = 2023 = 7 פעמים 17 בריבוע = אחורי תורה: ת תו תור תורה, כמבואר סוד זה במ"א.] "יקוב" הוא לשון "נקבה", ובאר"י מוסבר שנקראת כך על שם שנאצלה מאור שיוצא דרך הנקב שבאחור חזה ז"א בעלה! וצריך לומר שהנוקב את הנקב הזה בחזה (רגש) בעלה זאת היא בעצמה מהעלם שרש נשמתה, וד"ל. העולם נברא בתחילה בשם אלקים, מדת "יקוב הדין את ההר", אך אחר כך שיתף בו את שם הוי' ב"ה, מדת הרחמים, ונעשה "פשרה" שעדיף מדין גרידא, בסוד יחוד אברהם ושרה, רחם בדין אמת. [פשרה – פה שרה, על דרך "איזוהי אשה כשרה" – כמו שרה.]

ד. והנה, כל הנ"ל יוצא מפורש בדברי רבי שעפטל בן השל"ה הקדוש (ווי העמודים פרק יז):

"... והנה ראיתי הבעל בטורים המרמז במלת המשפטים הדיין מצווה שיעשה פשרה טרם יעשה משפט. ועל ידי רמז זה נוכל להבין מה שכתב בטור חושן משפט סימן י"ב וזה לשונו, ומצוה לדיין להתחיל להם בפשרה שיאמר במה אתם רוצים יותר בפשרה או בדין אפילו אם שמע דבריהם ויודע להיכן הדין נוטה כל זמן שלא נגמר הדין לומר פלוני זכאי פלוני חייב כו' עיין שם. והבית יוסף הביא הגמרא דסנהדרין (ו, ב) מאי מצוה דקאמר רבי יהושע בן קרחה מצוה למימר להו אי דינא בעיתו אי פשרה בעיתו כו', עד אבל מדברי רבינו נראה שצריך להזכיר פשרה תחלה ולומר במה אתם רוצים יותר בפשרה או בדין. וקשה דאם כן למה בגמרא הזכיר דין תחלה שאמרה אי דינא בעיתו אי פשרה בעיתו, ואפשר דגם רבינו סובר כו' עיין שם.

ולי נראה ליישב כי בסנהדרין דף ו' מסיק אברייתא נגמר הדין אי אתה רשאי לבצוע היכי דמי גמר דין, אר"י אמר רב איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב, א"ר הלכה כרבי יהושע בן קרחא, איני והא רב הונא תלמידיה דרב כי אתו לקמיה דר"ה אמר להו אי דינא בעיתו אי פשרה בעיתו, מאי מצוה דקאמר רבי יהושע בן קרחה מצוה למימר להו אי דינא בעיתו אי פשרה בעיתו ופריך היינו תנא קמא, איכא בינייהו מצוה, רבי יהושע בן קרחה סבר מצוה ותנא קמא סבר רשות, ופירש רש"י היינו תנא קמא נגמר הדין אי אתה רשאי לבצוע הא מקודם גמר דין רשאי לבצוע. ומשום הכי נראה לי דסבירא ליה להטור מדגמרא הסמיך יחד שני מימרות דרב על גמר דין, פלוני חייב, ואח"כ מימרא דרב הלכה כרבי יהושע בן קרחה. בא להודיע מה שהמקשן הקשה איני והא רב הונא וכו', ומשני מה מצוה דקאמר רבי יהושע בן קרחה וכו' כוונתו מדעשה רב פירוש על גמר דין לומר פלוני אתה זכאי פלוני אתה חייב, משמע קודם אמירת אלה הדברים פלוני אתה זכאי אף שיודע הדין על נכון לא קרוי גמר דין, ואז מאחר שיודע הגוף הדין להיכן נוטה יאמר בלשון זה אי דינא בעיתו תחלה מטעם שיודע להיכן הדין נוטה, מה שאין כן אם קודם שירד למעמקי הדין ירצה לעשות פשרה יקדים אי פשרה בעיתו תחלה ואחר כך אי דינא בעיתו לפי שבאותו עת שנותן להם הברירה אין לו ידיעה להיכן הדין נוטה. ובזה יובן שפיר במה שכתב הטור ומצוה להתחיל בפשרה איירי קודם שיורד לדין, ומוכח זה מדקאמר אחר כך אפילו אם יודע להיכן הדין נוטה, שמע מיניה דרישא איירי קודם שנודע לו הדין אז מתחיל בפשרה תחלה לאפוקי בגמרא איירי לאחר שיודע גמר דין להיכן נוטה משום הכי סבירא ליה להקדים אי דינא בעיתו:

עוד נראה לי לתרץ תירוץ אחר על קושית הבית יוסף, ואגב יתורץ דקדוק הטור במה שמדקדק בלשונו ואמר במה אתם רוצים יותר בפשרה או בדין מלת יותר מיותר הוא מה היה החסרון באם אמר במה אתם רוצים בפשרה וכו' ואין זה אלא לפי שכתב אחר כך וכל העושה פשרה תמיד הרי זה משובח משום הכי יהיה הדיין נזהר להראות בלישניה לבעלי דינים שיבררו הבעלי דינים הפשרה יותר מן הדין וכשהסמיך הדיין להזכיר מלת יותר למלת פשרה מראה אז לבעלי דינים שיותרת לפשרה מדין, ועיקר כוונתו של הטור להודיע שמצוה שיאמר במה אתם רוצים יותר בפשרה וכו' כדי שיפול מלת יותר על הפשרה כדי שיבחרו הבעלי דינים הפשרה אף על פי שהקדים לומר אי דינא בעיתו או יותר בפשרה בעיתו ממילא ירמז לבעלי דינים שיבחרו הפשרה, ואם כן לאו נגד הגמרא הוא כי הגמרא שיקדים אי דינא בעיתו גם הטור סבירא ליה כן רק שיאמר אחר כך או יותר בפשרה, ואין להקשות באמת למה לן כל זה בקצרה הוה ליה למימר להקדים אי פשרה בעיתו, דיש לתרץ כי כל הדן דין אמת לאמיתו כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, והנה במעשה בראשית כתיב ברא אלקים ואחר כך י"י אלקים מתחלה רצה לברוא העולם במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים ושתף מדת הרחמים למדת הדין דהיינו פשרה, ונמצא שמתחלה זכר הדין הוא שם אלקים ואם כן גם הדיין הנעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית יעשה כן להקדים תחילה אי דינא בעיתו או פשרה בעיתו, אבל לעולם פשרה עדיפא, וצריך הדיין להזכיר מלת יותר גבי פשרה כדי שהבעלי דינין יבחרו בפשרה, ולפירוש זה ש[אינו] מחלק אם נעשה פשרה אחר שנודע לו להיכן הדין נוטה או קודם שנודע לו משום הכי רמז הבעל הטורים המשפטים הדיין מצווה שיעשה פשרה טרם יעשה משפט לקיים מה שאמרו כל העושה פשרה תמיד, ואם כן יקדים הפשרה לדין".

ה. והנה, על כל אחד משני הישובים של בעל ווי העמודים יש להקשות. לפי הישוב הראשון, הרי הטור כותב בפירוש "ומצוה לדיין להתחיל להם בפשרה שיאמר במה אתם רוצים יותר בפשרה או בדין אפילו אם שמע דבריהם ויודע להיכן הדין נוטה כל זמן שלא נגמר הדין לומר פלוני זכאי פלוני חייב כו'". וכן קשה לישוב השני שלא משמע שכוונת הטור הוא בהיפוך סדר דבריו לומר "במה אתם רוצים בדין או יותר בפשרה" (וגם אין סגנון דבור זה עולה יפה כלל). ולכן על דרך הפשט צריך לומר כמו הבית יוסף, אבל בפנימיות הענינים בכל אחד מהישובים של בעל ווי העמודים יש לימוד חשוב הקשור לדברינו לעיל.

מהישוב הראשון יוצא שככל שהדיין יורד לעומק הדין, ככל שמתקרב לשרש שרה אמנו כנ"ל, יש להקדים במעלה את מדת הדין אמת (כידוע, שחמש קדימות יש, וקדימה במעלה היינו מצד החכמה, כמבואר במ"א, "אמר לחכמה אחתי את", כמו שאמר אברהם לשרה, וד"ל). גדולה שרה מאברהם בנביאות, וכן ביכולתה להוציא לאור משפט צדק ואמת. הרי שרש אמא עילאה גבוה משרש אבא עילאה, כמבואר באר"י.

מהישוב השני נלמד איך על הדיין לשאוף לזכות להיות שותף עם הקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, להקדים, במחשבה, את מדת הדין, שם אלקים, ורק לאחר מכן לשתף עמה את מדת הרחמים, לעשות פשרה שעדיפה יותר מדין גרידא, סוד זווג אברהם ושרה – רחם בדין אמת. בסגנון אחר: קודם צריך להיות צמצום והעלם האור על מנת להוות את הכלים, ואחר כך צריך להאיר את האור כי טוב בכלים המתוקנים. ידוע שחסד ואמת = חתן וכלה, החתן הוא אור החסד והכלה היא הכלי המתוקן באמת (ואזי "אמת מארץ תצמח").

והנה, פשרה = 585 = 9 פעמים דינא (אדנ-י), בסוד ט ראשונות ומלכות של שרש הדין הממותק ברחמים (הטעם הערב ביותר מהמתוק לכתחילה). נמצא שכל תיקון המציאות הוא סוד שרה = דין אמת, דינא המחיה מת, סוד תיקון הכלים שנשברו, נפלו ומתו (המלכין דמיתו). יכולתה של שרה לתקן את הכלים-המציאות הוא דווקא כאשר אורו של אברהם מאיר בה, ומה שכתוב "ותמת שרה בקרית ארבע" היינו שעדיין חיה וקיימה בגוף גשמי המורכב מארבעה יסודות, כמבואר בקבלה. הכל בסוד "אל ידפנו [דינא פשרה] לא איש", וד"ל.

ו. והנה, 127 הוא "מספר שבת", נקודה אמצעית עם עיגולים של נקודות דומות מסביב (על דרך מטבע אחת המוקפת בשש מטבעות דומות, סוד ששת ימי החול מסביב לנקודת השבת. העיגול הבא יכלול 12 מטבעות, ס"ה 19, וכו'). 7 מספרי השבת הראשונים הם: 1, 7 (שבע שנים), 19 (חוה, סוד שנות מחזור קטן, לפיו נקבע הלוח העברי, ב-7 שנות עיבור ו-12 שנים פשוטות, ודוק), 37 (ויהיו, הבל), 61 (אני-אין), 91 (אמן), 127 (חיי שרה). "כל השביעין חביבין", 127 הוא מספר השבת (יום השביעי) השביעי (סוד נקודת התענוג של המלכות, שרה אמנו)!

והנה, כאשר מסכמים את סדרת מספרי השבת (סדרה בשני ממדים) מקבלים את סדרת המספרים המעוקבים (סדרה בשלשה ממדים):

1 = 1 בחזקת 3.

1 7 = 8 = 2 בחזקת 3.

1 7 19 = 27 = 3 בחזקת 3.

1 7 19 37 = 64 = 4 בחזקת 3.

1 7 19 37 61 = 125 = 5 בחזקת 3.

1 7 19 37 61 91 = 216 = 6 בחזקת 3.

1 7 9 37 61 91 127 = 343 = 7 בחזקת 3...

למספר 7 בחזקת 3 יש חשיבות מיוחדת. 343 הוא סוד "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (סוף שירת דבורה הנביאה, 'בת' שרה בנביאה הראשונה) כמבואר לעיל, סוד "שבעתים כאור שבעת הימים", השלמות האמיתית הרמוזה בחיי שרה.

יש 613 מצות בתורה (מספר ההשראה ה-חי, "וחי בהם"!). בזמן הזה ניתן לקיים רק 270 מצות מבין ה-613, בסוד "אני ישנה [בגלותא] ולבי ער". נשארו 343, 7 בחזקת 3, מצות שאי אפשר לקיים עד ביאת ינון בב"א, בהיותן שייכות לארץ ולמקדש.

נמצא שאמיתת סוד חיי שרה הוא "לחיות עם משיח", חיי העולם הבא (שרה היא בחינת אמא עילאה, המכונה "לעתיד לבוא", "עמק אחרית" בספר יצירה). שרה חיה דווקא משמחת קיום המצות הגשמיות המתקיימות על ידי נשמה המלובשת בגוף גשמי דווקא, כתשוקת משה רנינו (= 613) להיכנס לארץ ישראל כדי לקיים את כל מצוות התורה בפועל ממש בגשמיות.

משום שרק היה נדמה לבני חת ששרה מתה ואיננה עוד בין החיים, לכן כתוב "ולבכתה" ב-כ זעירא (שידע אברהם שאין על מה לבכות באמת), וגם ההספד היה משום יקרא דשכבי (הרי שרה רואה ושומעת הכל), כמבואר בחז"ל (סנהדרין מו, ב), ודוק.

ז. אברהם ושרה היו הראשונים לתקן את חטא אדם וחוה. אברהם בן תרח הוא הדור ה-20 לאדם, ואילו שרה בת הרן (בן תרח) היא הדור ה-21 לחוה. אברהם בן תרח שרה בת הרן = 2070 = 10 פעמים אור – "אברהם [ושרה] התחיל להאיר" (שרה הרן = 760 = 40 פעמים חוה = כתר חכמה בינה, היכל קדש קדשים כנ"ל). 20 ו-21 = 41 = אם – תיקון חוה, "אם כל חי".

והנה, עד ששרה נישאת לאברהם דודה היא נקראת יסכה, "על שם שסכתה ברוח הקדש ושהכל סוכין ביפיה, ועוד יסכה לשון נסיכות כמו שרה לשון שררה" (רש"י). כשנישאת לאברהם קרא לה שרי, ואחר כך, בברית מילה של אברהם היא נקראת על ידי ה' שרה (סוד גילוי העטרה של אברהם – שם אשתו, כמבואר במ"א).

ואלו דברי המהר"ל בפירושו גור אריה בסוף פרשת נח:

"'יסכה זו שרה וכו''. דאם לא כן יסכה מאן דכר שמה שאמר אבי מלכה ואבי יסכה, אלא זו שרה. וקשיא דלמה קרא כאן על שם הנביאות, יותר היה לכתוב זה בפרשת וירא, דשם לא מצי למטעי לומר דהיא אשה אחרת, ולכתוב 'כל אשר תאמר יסכה שמע בקולה', ומיהא אין זה קשיא, שהתורה נכתבת כך למי שאינו יודע להבין - יודע קצת כפי שכלו, ומי שיבין יותר - יהיה יודע יותר, דלכל אחד ואחד כפי כחו התורה מדברת עמו, ומפני כך אם אינו כחו להבין כי יסכה על שם שסכה ברוח הקדש - יבין הוא שהיא אשה אחרת, אבל למי שכחו להשיג יפה, והוקשה לו דאחר שלא נזכר יסכה בקרא מאי בא לומר דהוא אבי יסכה, יכול לפרש שהיא שרה, ונקראת יסכה על שם רוח הקודש שהיתה סוכה בו, אבל לקמן אין לומר שהיא אחרת. אמנם דבר זה הוא נפלא מאד למבין, שהוא אשר אמרו חכמים ז"ל 'כל הנושא אשה לשם שמים כאילו ילדה', בפרק קמא דסוטה, ולפיכך יש לאשה ב' בחינות, והם ב' לידות; האחד לאישה, ואחד לאביה. וכל אחד ואחד כאילו ילדה, אבל הוא מצד ב' בחינות; כי הבעל נותן לאשה (שהיא) מציאות שלם, כמו שהצורה נותן לחומר, ולפיכך הוי כאילו ילדה מי שנושא אשה לשם שמים. ולפיכך הא דכתיב ואת שרה כלתו אשת אברהם בנו כתב לה שם מיוחד, כי שם זה היה לשרה בשביל אברהם, כי לעולם היה שם שרי נמשך אחר שם אברהם, שכשהוסיף ה' לאברהם - הוסיף ה' לשרי, ולפיכך שם שרי מפני אברהם, אבל שם "יסכה" לא היה לה מפני אברהם, שהרי אברהם היה טפל לשרה בנביאות, ולפיכך מזכיר שם יסכה אצל אביה, והוא עניין נפלא למבין".

לשרה היו שתי לידות (בעצם הן שתים שהן שלוש, יסכה ושרי-שרה, ודוק, סוד חש מל מל; יסכה שרי שרה = 1110 = 10 פעמים פלא, ממוצע כל אות = שע שע שע, וד"ל), ומה שהיתה גדולה מאברהם בנביאות (ויפה עד מאד – "כבת ז ליפי", לפני שנישאת לאברהם, ונסיכה בעצם, למעלה מאחת שנעשית שרה על פי מינוי המלך) שייך ללידתה-מזלה כבת הרן, בת אחיו של אברהם!

והנה, בתחילת פרשתנו שרה מוזכרת שלוש פעמים: "ויהיו חיי שרה... שני חיי שרה. ותמת שרה...", כאשר "שני חיי שרה" רומז לשרה השניה, וממילא "ויהיו חיי שרה" רומז לשרה הראשונה, ו"ותמת שרה" רומז לשרה השלישית – סוד התכללות שלוש הדרגות של יסכה, שרי, שרה בשרה עצמה.

הנשמה חיה בהרבה מישורים בעת ובעונה אחת. רק במישור התחתון נדמה שהיא מתה ומסתלקת מן הגוף. אבל גם דרגה זו ממשיכה לחיות, באופן פלאי (וגם בדרגה זו מתגלה, בסופו של דבר, הפלא האלוקי הגדול ביותר, יותר מאשר בנוגע לשתי הבחינות העליונות יותר), נשמה בגוף, שהרי היא מתה "בקרית ארבע הוא חברון", סוד החיבור של כל ארבעת היסודות גם לאחר המות, כמבואר בספרי הקבלה. ועוד מובא בספה"ק שלשם השגת דבר זה השתוקק משה רבינו להיכנס לארץ ישראל, להגיע ל"קרית ארבע הוא חברון" (= 13 פעמים מהיטבאל, וד"ל).

הרי שרי היא שר שלי, בעוד ששרה היא שר על העולם כולו (כמו שאברהם, לאחר ברית המילה והוספת ה-ה בשמו, הוא "אב המון גוים", ולא רק אב לארם). מכאן נלמד את מעלת שרה לגבי שרי, אבל גם נבין שדווקא בחינת שרה נדמה לבאי עולם שמתה, מה שאין כן שרי ששייכת לאברהם בלבד, בעיניו היא חיה לעד (ועל כן לא הרבה לבכותה כנ"ל, ומה שבכה קצת היינו משום ההעלם מעיני העולם; ומה שאמרו חז"ל ש"אין האשה מתה אלא לבעלה" היינו מדת כל אדם, וד"ל).

יסכה אינה מתה בכלל. הרן אביה מסר את נפשו (באופן חלקי, לא בשלמות כמו אברהם) ונשרף בכבשן האש של נמרוד, אור כשדים, אבל יסכה היא סוד עצם הלוז (= אברהם) שלו, דרגה ש"לא נגע בו הצמצום כלל", דרגה שלמעלה מאברהם בעלה, "אשת חיל עטרת בעלה", "איזוהי אשה כשרה העושה [יוצרת ומתקנת את] רצון בעלה". במערת המכפלה אברהם שוכב כאשר ראשו מונח בחיקה של שרה והיא חופפת לו את שערות ראשו (וגם סכה את ראשו בשמן אפרסמון), כמבואר בדא"ח. בחינה זו, בהתכללותה בשרה עצמה היינו "ויהיו חיי שרה", "ויהיו" (המורכבת מאותיות השם המפורש; רת"ס והו, השם הראשון של עב, ועוד י-י של ילי, השם השני) היא ב"חן" (נקרא מימין לשמאל ומשמאל לימין בשוה, מעבר לעתיד ומעתיד לעבר הכל שוה הכל אחד, והיינו מפני שבחינה זו היא למעלה מן הזמן לגמרי. מה שאין כן "'שני חיי שרה' – כולן שוין לטובה" הוא על כל פנים בתוך הזמן, וד"ל) – חכמה נסתרה וחיים נצחיים – "חן חן לה".