אחרון של פסח

אחרון של פסח

א. "ויצא חטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה. ונחה עליו רוח הוי' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת הוי'. והריחו ביראת הוי' ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח. ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע. והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו".

אלו חמשה פסוקים רצופים המתארים את מלך המשיח – שרשו, מהותו ופעולותיו – בהפטרת אחרון של פסח. כל פסוק מתחיל באות ו, ה פעמים ו = ל מעלות שהמלכות נקנית בהן. ה התבות (הפעלים) הפותחות את ה הפסוקים: ויצא ונחה והריחו ושפט והיה = ארץ ישראל = אור הכתר = לב (כבוד) פעמים הוי' (והיה) ב"ה = "הוי' איש מלחמה הוי' שמו" (מתוך שירת הים), ומובא בספה"ק "איש מלחמה" = משיח בן דויד.

על הפסוק הראשון "ויצא חטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה" כתב המלבי"ם:

"... מבואר מסדר הכתובים שנבואה זאת היא על חזקיה, אך היעודים המובטחים בה לא נתקיימו אז. ולכן האמת עד לעצמו, כי היא נבואה עתידה על אחרית הימים, ורש"י רצה לתקן המשך המקראות במה שפי' כי עיקר נבואה זאת נאמרה על עשרת השבטים שגלו בימי חזקיה, והם לא שבו אז ונשארו בחלח וחבור עד עת קץ, לכן אחר שהזכיר מפלת סנחריב אומר ואם תשאל ומה יהיה עם האובדים והנדחים האלה, משיב עוד חזון למועד בעתיד כי יצא חוטר מגזע ישי, עכ"ד. ועם ההשקפה הנכונה מצאנו בדברים האלה שורש חזק, והוא, כי תיכף מעת הגלות הראשונה הכללית שהיתה בימי סנחריב מעת ההיא התחילה זמן הגאולה, רצוני, שמעת ההיא התחילו הנביאים לנבאות כי יבא גואל כללי שיקבץ הנדחים האלה מארבע כנפות הארץ, כי הגאולה שהיתה בינתים מגלות בבל לא היתה רק לשבט יהודה לא כללית. ואחר שהגאולה הכללית יש לה שני זמנים, כמ"ש זכו אחישנה לא זכו בעתה, שהיא א] הזמן הקצוב אשר לא יעבור מן הוא והלאה, ב] לפני הזמן ההוא אם יזכו ע"י מעשים טובים, הנה אפשריות הגאולה עפ"י זכות המעשים והתשובה התחילה תיכף מימי חזקיהו. ועל הכונה הזאת אמרו בפרק חלק שבקש ה' לעשות את חזקיהו משיח ואת סנחריב גוג ומגוג רק שגרם איזה חטא ע"ש, כונתם שאם היו זוכים היה חזקיהו עצמו הגואל הכללי, וכל היעודים העתידים היו מתקיימים בימיו, ואחר שלא זכו אז, הדבר תלוי ועומד על אפשריותו עד בוא זמן המוגבל שאז יגאלו בהכרח. ולכן סמך נבואה זו של ויצא חוטר מגזע ישי אל מפלת סנחריב, כי אם היו זכאים היתה מתקיימת הנבואה אז. אולם התנאים האלה שדברנו באר החוזה עצמו בכפל לשונו ויצא חוטר מגזע ישי, ונצר משרשיו יפרה. כי יש הבדל בין גזע ובין שורש, השורש הוא תחת הארץ, והגזע הוא העץ הבולט מן הארץ סמוך לשרשו. ויש הבדל בין חוטר ובין נצר, כי האילן הנקצץ וגזעו עדן קיים, וישוב להצמיח מגזעו אז הגזע עצמו יגבה לאט לאט ויגדל, גידול זה נקרא חוטר כי הבד היוצא מן הגזע הוא עב וחזק, אבל אם גם הגזע נקצץ, רק השורש נשאר בארץ וישוב לצמוח משרשו, אז הגידול הזה לא יתיחס עוד אל העץ הראשון רק כנטיעה חדשה, והיונק הזה העולה מן השורש הוא רך וחלוש ונקרא נצר, וז"ש או כי יצא חוטר מגזע ישי – והוא אם יזכו ותהיה הגאולה הכללית תיכף בימי חזקיהו, שאז היה עדן מלכות ב"ד קיימת, והוא במליצה שגזע ישי עדן קיים, ויחוס המשיח אל מלכות ב"ד הוא כיחוס החוטר אל הגזע, שהוא גוף האילן הקודם המתחדש בכח והדר, או כי ונצר משרשיו יפרה – שהוא אם לא יזכו להגאל עתה, ויעברו עדן ועדנים עד שגם הגזע יתבטל, שהוא שתופסק מלכות ב"ד מכל וכל, ברם עיקר שרשוהי בארעא שבוקו, ולא ישאר רק השורש הטמון בארץ בלתי מתראה, מ"מ בהגיע הזמן אז יפרה נצר מן השרש, שזה מתיחס להפראה חדשה ע"י נצר רך ויונק, שאין לו שום יחוס עם האילן הקודם. וסדר הכתוב או 'ויצא חוטר' – תיכף, או עכ"פ 'ונצר משרשיו יפרה'".

ובחלק באור המלים כתב:

"חטר מגזע, ונצר משרשיו. ההבדל בין גזע לשורש ידוע, השורש תחת הקרקע, והגזע הוא העץ הבולט סמוך לקרקע, כמ"ש 'אם יזקין בארץ שרשו ובעפר ימות גזעו' (איוב י"ד), ר"ל אילן הנקצץ שהגזע מת לגמרי, והשורש כבר הזקין, ראה כי תפס אצל השורש 'בארץ' בתוך הקרקע, ואצל הגזע 'בעפר', שהוא על הארץ, וצייר שהגזע מת ונפסק חיותו, לא כן בהשורש כי במות השורש לא יצמח עוד. והגדל מן הגזע נקרא חוטר מלשון חטוטרת ובליטה שהוא חזק, אבל הצומח מן השורש נקרא נצר, שצריך לנוצרו כי הוא רך ויונק, כמ"ש 'ועמד מנצר שרשיה כנו' (דניאל י"א ז')".

משמע מפירושו ש"ויצא חטר מגזע ישי" ("זכו – 'אחישנה'") הוא לכתחילה, שהחטר הוא חזק (בחינת חזקיהו), ואילו "ונצר משרשיו יפרה" הוא בדיעבד ("לא זכו – בעתה"), שהנצר הוא רך וחלש וצריך לנוצרו כו'. הנה בקש ה' לעשות את חזקיהו משיח רק לא זכה לכך כי לא אמר שירה על הנס הגדול שה' עשה לו ולעמו במפלת סנחריב וחילו באותו לילה. התיקון, כמובן, הוא קשור ליום טוב אחרון של פסח שבו אנו אומרים שירה על נסי יציאת מצרים וקריעת ים סוף.

אך כשנדייק בפירושו נראה ששתי האפשריות של "זכו – 'אחישנה'" ו"לא זכו – בעתה" קיימות תמיד (שלעולם לא נדע בבירור מתי הגיע הקץ ד"בעתה", שהרי לפי כל הסימנים שנתנו חז"ל "כלו כל הקיצין" ועדיין לא נגאלנו, ואין אתנו יודע עד מה), גם לאחר שנדמה שהגזע מת (ורק השרשים התת-קרקעיים עודם חיים) ורק האפשרות של "ונצר משרשיו יפרה" עדיין קיימת, אף על פי כן ההלכה קובעת שמשיח בא מבית דוד, דבר יחוס שאמורים אנו לדעת בבואו לסייע בזיהויו, והיינו בחינה של "חטר" שב"נצר" (כח הגזע שבשרש; שרש = 10 פעמים גזע, לומר שהגזע הוא עשירית מן השרש, חלק המלכות שבו, בחינת עלמא דאתגליא על פני עפר, והרי המלכות כלולה בספירות שמעליה, ועד ששרשה האמיתי בכתר עליון [דאיהו כתר מלכות]), ודוק.

והנה ידוע ומבואר במקום אחר באריכות שחטר נצר ראשי תבות חן, ומה שממשיך הפסוק ואומר "ונחה עליו רוח הוי' וגו'" היינו "רוח חן [ותחנונים, לחנינה בני יש חוש הריח, 'והריחו וגו''; בס"י חט (דחטר) בחושי ראיה ושמיעה, ואילו נ (דנצר) בחוש הריח]" הנמשכת מהיות מלך המשיח כלול משתי הבחינות של חטר ונצר, בסוד "ונח [משיח כנודע, 'ונחה וגו''] מצא חן [חטר נצר] בעיני הוי'". ככל שהוא נצר רך וחלש הנו גם חזק – אצלו מתלבשים (בסתר, סוד "מתן בסתר") האורות המרובים דתהו (בחינת "דגש") בכלים דתיקון (בחינת "רפה").

ויש לומר, על דרך הפשט וההלכה, שאם היינו זוכים ל"חטר מגזע ישי" בימי חזקיהו אזי ברור שהמשיח היה בן דוד בן אחר בן (יחוס הגלוי לכל). אך מעתה שה"גזע מת" (ונסתר בשרשו; הגזע הוא ספירת היסוד, גזע = יסוד, ו"גזע מת" היינו על דרך אבר מת, דהיינו המציאות התמידה אצל איש זקן וגם אצל יונק צעיר, ונעוץ כו', והיינו סוד שאצל תלמיד חכם ב-ז עולמות-הבלים שרואה תחילתו מלך וסופו מלך, ועל כן דוד שבהיותו "זקן בא בימים" עדיין היה בכחו לבוא יג ביאות על בת שבע כדי להוכיח לאבישג שעוד כחו עמו לא זכה להיות משיח ולחיות חיים נצחיים ממש, רק שבכל זאת "דוד מלך ישראל חי וקים", וד"ל) מצד אחד משיח צריך להיות בן-צאצא דוד, אך אין לומר שיחוסו גלוי ממש (הרי ספר היחוסין מזה דורות רבים "נשרף", כמו שהיה אצל הרב המגיד, ודוק), ויתכן (וכך צריכים לפרש את ההלכה) שמה שהנו בן דוד כולל גם האפשרות של בן אחר בת (בחינת חותם שוקע שאינו בולט החוצה, רק כשרש צנוע מתחת לאדמה) כו' (ואין לך יהודי בעולם...), ודוק.

כמו שדרך החסידות לא נקטה מתיקוני נשמה באמצעות 'חיטוט' אחר גלגולים קודמים (כמו שהיה נהוג אצל האריז"ל), שדווקא כך אפשר להגיע למיצוי מלא של כל כחות הנפש מבלי להגבילם על ידי דפוסי העבר, כמבואר באריכות במקום אחר, כך כל ענין החסידות היה להתחיל דף חדש (ביחס לבית אבא), "זה [נבואת משה רבינו אצל כל אחד ואחת, ראתה שפחה, היפך היחוס, על הים, ועוברים הכירוהו תחילה] אלי ואנוהו" לפני "אלהי אבי וארוממנהו". אין מה לחטט בעבר (נוטריקון חטר) רק לנצור היטב את התופעה החדשה הצומחת מאין (מהשרש הנעלם – העלם האור שבעצמות המאור; "אין צור [עצמות ומהות, והאין כלול בו בהעלם] כאלהינו" נוטריקון נצר, וד"ל).

זה (הנצר) הקטן דווקא גדול יהיה (ויעבור את החטר הלכתחילי עד אין סוף).