פרשת שלח - שישי ושבת קדש

ו. "וידבר הוי' אל משה לאמר. שלח לך אנשים ויתרו את ארץ כנען אשר אני נתן לבני ישראל איש אחד איש אחד למטה אבתיו תשלחו כל נשיא בהם. וישלח אתם משה ממדבר פארן על פי הוי' כלם אנשים ראשי בני ישראל המה".

מה-ה הראשונה שבפרשה, שהיא ה-ה הראשונה של שם הוי' ב"ה (שכנגד "שם הגדולה לאה", אותיות המחשבה, בה חטא הבל), דרך ה-ב הראשונה בפרשה הבאה אחריה, ה-ב של "לבני", מגיעים, בדילוג שוה של 46-46 אותיות ל-ל של "וישלח" – הבל בדילוג שוה, ללמד לכל הנאמר לעיל שחטא המרגלים, אודותיו מסופר בתחילת פרשת שלח, הפרשה ה-הבל בתורה, הוא בעצם חזרה על חטא הבל (והתיקון בא בסוף הפרשה, בפרשת ציצית). 46 46 = 92 = "הכל הבל" (וכן "לבני" = 92 = "הכל הבל")! בתבת "הוי'" יש אות אחת לפני ה-ה הראשונה (שהיא ה-ה של הבל) – י; בתבת "וישלח" יש אות אחת אחרי ה-ל (שהיא ה-ל של הבל) – ח. נמצא שאותיות חי מקיפות את דילוג הבל, סוד הבל חי = הכל – "הכל הבל" (שלאחר התיקון השלם יזכה לחיות חיים נצחיים)!

תיקון הבל הוא על ידי חכמה (הסתכלות דקדושה, "לאסתכלא ביקרא דמלכא ולא יתיר", מה שאין כן הסתכלות הבל היתה בישות, על מנת לקבל הנאה עצמית, על דרך חטא אצילי בני ישראל, "ויחזו [= הבל!] את האלהים [= הבל במילוי: הא בית למד = 4 פעמים הבל במספר קדמי כנ"ל! 'ויחזו את האלהים' = 529 = 23, חיה, בריבוע] ויאכלו [= חכמה!] וישתו [ישות]"; "ואל [= הבל] אצילי בני ישראל לא שלח ידו [ויחזו וגו']" = מה פעמים הוי' = שלח [סוד פרשת שלח], אחד פעמים הוי', ועוד ארץ ישראל, כבוד פעמים הוי') כנ"ל (הבל – הנקודה האמצעית של חכמה, והבל = חכמה במספר סדורי).

והנה, שמות עשרת המרגלים שחטאו: שמוע שפט יגאל פלטי גדיאל גדי עמיאל סתור נחבי גאואל = 1971 = 27 (3 בחזקת 3) פעמים חכמה! ראש-תוך-סוף גאואל האותיות – ש ג ל = 333 = 9 (ג פעמים ג) פעמים הבל! שאר כל האותיות = 1638 = 9 (ג פעמים ג) פעמים יעקב (ז פעמים הוי' ב"ה). בדילוג: שמוע יגאל גדיאל עמיאל נחבי = 729 = 27 בריבוע = "ימלט אי נקי ונמלט בבר כפיך" = "לא תרצח" כנ"ל! האמצעי מבין הנ"ל, גדיאל (אי גדל) = "אי הבל". הדילוג השני: שפט פלטי גדי סתור גאואל = 1242 = 6 פעמים (6 צירופי) אור = דן (של אדני כנ"ל) פעמים חיה. סתור = 666 = פעמיים 333 הנ"ל = הבל פעמים חי (הבל חי = הכל [הבל] כנ"ל)!

משה יהושע כלב = 788 = 4 פעמים קין הבל – קין הבל "פנים ואחור".

והנה, "וידבר הוי' אל משה לאמר. שלח לך אנשים ויתרו את ארץ כנען אשר אני נתן לבני ישראל איש אחד איש אחד למטה אבתיו תשלחו כל נשיא בהם. וישלח אתם משה ממדבר פארן על פי הוי' כלם אנשים ראשי בני ישראל המה" = הבל (בדילוג שוה כנ"ל) ועוד 10829 = 17, טוב, פעמים 637 = יראת הוי' = 7 בריבוע פעמים 13 (אחד, אהבה)! יש כאן חכמה חכמה אותיות. יש כאן גאואל תבות, כמנין האותיות ב-י המרגלים שחטאו (כאשר גאואל הוא האחרון אחרון שלהם) כנ"ל. ממוצע שלוש ההתחלות: "וידבר [= 6 צירופי הבל] הוי' אל משה [= יה פעמים חיה]... שלח לך אנשים... וישלח אתם משה" = 851 = חיה פעמים יחידה, זיו פעמים הבל!

ז. "ושמתי לך מקום [בחינת 'איה מקום'] אשר ינוס [ סוד חדש סיון, שבו זמן מתן תורתנו, סוד עיר המקלט של משה רבינו, וד"ל] שמה". משה (הבל) הרג את המצרי (= משה, והוא נפש קין מצד הרע שבו) לפני זמנו ונתחייב גלות (סוד 'אי אפשר', להיכנס לארץ, שרש חטא המרגלים – "ושמתי לך מקום" "שלח לך", לך לך [מארץ וגו' אל הארץ וגו'] לגזרה שוה, וד"ל). על כל פרשת דרכים כתוב "מקלט מקלט" (= משיח), 'אפשר ואפשר' (להגיע לעיר מקלט, שמזה סוף הכבוד לבוא, שמזה יצמח צמח שמו בגאולה האמיתית והשלמה, ואזי, אם נזכה לגאולת "אחישנה", יתווספו ג ערי מקלט, לכלות מהר את זרעו של הבל, שנתחייבו כולם מיתה, וד"ל). משה הסתיר את פניו מלהביט בשכינה במראה הסנה, שבשה תקן את חטא הבל בבחינת "הבדלה", אבל אם היה זוכה יותר היה מקיים בעצמו "לאסתכלא ביקרא דמלכא ולא יתיר" ובזה היה מתקן הכל (כולל למפרע את הריגת המצרי לפני זמנו) בבחינת "המתקה" (אתהפכא מיניה וביה), אך לא זכה ועל כן זכה אחר כך רק למבט אחוריים ואת מראה הפנים ראה רק בשעת הסתלקותו (וכן בשעת מתן תורה כאשר על כל דבור ודבור פרחה נשמתם, כולל נשמת משה רבינו עצמו, ובדרגה יתירה מאד כו', כמבואר בשיחת הרבי), סוד הר נבו – נ בו, מנשה = "שלח לך" (שזה מה שרצה לתקן כאן כאשר שלח את המרגלים על דעת עצמו, לתקן את עצמו כו' אך לא עלה יפה, עד עת קץ, וד"ל). "והאלהים אנה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה" = 2167 = אי פעמים הבל קין.

ביום אחד של מעשה בראשית, שבו נברא האור הגנוז לצדיקים, שבו מביטים מסוף העולם ועד סופו ("לאסתכלא ביקרא דמלכא ולא יתיר", תיקון חטא הבל בפרט, שבו נכלל חטא קין, שהרי בצדק האלקי קין הרג את הבל בשליחות דרחמנא, חטאו הסתעף מחטאו, ודוק), יש הבל קין אותיות – הבל אותיות מ"בראשית" עד "והארץ היתה" (סוד "ארעא אתבטלת" על ידי חטא המרגלים, וד"ל), וקין אותיות מ"תהו ובהו" עד "יום אחד".

הנה, אדם הראשון חטא בהסתכלות, הוא הסתכל בהיכלות הקליפות ונפגע (שמכאן הוכחה שאדם הראשון לא היה רבי כנודע). חוה חטאה בהסתכלות – "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה עמה ויאכל". הבל חטא בהסתכלות, הוא הסתכל בשכינה, בגסות רוח, ונתחייב מיתה. יש כאן שלשה חטאי הסתכלות בזה אחד זה, כאשר כל חטא הוציא את החוטא מן העולם, בסוד "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם". אדם הראשון חטא בקנאה, הוא קנא בקליפות, שמא יש להם רכוש כל שהוא – חוויות רוחניות ועד לתענוגים גשמיים, בבחינת "מים גנובים ימתקו" – מה שאין לו (במקום אחר מוסבר שחטא ב"סקרנות", הלעומת זה של "כולם נסקרים בסקירה אחת" הנאמר באדם קדמון, אך כאן מתבאר שסקרנות זו אינה תמימה כלל וכלל אלא ביטוי של קנאה סמויה, וכן כל סקרנות דקליפה, ודוק). חוה חטאה בתאוה ("וכי תאוה הוא לעינים" נאמר בה בפירוש). הבל חטא בכבוד (הביט בכבוד תוך רדיפה אחד הכבוד), "אי הבל אחיך" סוד "אי כבוד", פגם המרגלים שפגמו בכבוד פעמים הוי' = ארץ ישראל כנ"ל. קין חטא שוב בקנאה (כפי ששמו מעיד עליו) כאדם אביו, ונסגר המעגל. קנאה תאוה כבוד = 600, כללות הדינין, פר ושך (כנגד תר אותיות של קך צירופי אלהים כנודע). וביחד עם עוד קנאה (קנאה תאוה כבוד קנאה הם הלעומת זה של הכנעה הבדלה המתקה ולאחר מכן עוד הכנעה, כידוע שהן כנגד נה"י חג"ת חב"ד ואחר כך עולים לנה"י של הפרצוף העליון, וכן קנאה בנה"י תאוה בחג"ת וכבוד בחב"ד. קנאה = יוסף = אדם במספר קדמי כנודע, סוד קדמות האדם בפרצוף נה"י, פרצוף המוטבע, הטבע הראשון שלו, וד"ל) עולה ה"יהלום" של זך = חשמל חשמל = "לא תרצח" (זך בריבוע) ביחד עם השרש זך, ודוק.

תיקון חטא המרגלים, הכולל את כל חטאי ההסתכלות (ובעיקר כנגד חטא הבל כנ"ל) הוא בפרשת ציצית (ההסתכלות דקדושה ביקרא דמלכא) – "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם". לב = כבוד (והבל הוא הבל להב הלב כנודע). סתם עין הרע היינו עין קנאה בזולת. "אשר אתם זנים אחריהם" היינו תאוה כפשוטה. נמצא שסדר תיקון החטאים בפרשת ציצית הוא תיקון חטא הבל (כבוד), תיקון חטא אדם (קנאה), תיקון חטא חוה (תאוה, וכידוע שהנחש פתה אותה והטיל בה זוהמה). הצירוף הוא ויה (כידוע שאדם חוה הבל קין הם כנגד אותיות הוי' ב"ה לפי הסדר; ובפרט, לפי הנ"ל, נמצא שאדם הוא בנה"י דאבא, קנאה, וחוה היא בחג"ת דאמא, תאוה, והבל הוא בחב"ד דז"א וכו', וד"ל), צירוף התפארת, סוד ההסתכלות בכלל (בקדושה, ביקרא דמלכא ולא יתיר, ובקליפה על מנת להתפאר וכו' – "וישלח אתם משה ממדבר פארן על פי הוי' וגו'", וד"ל).

פרשת שלח - יום חמישי

ה. מכל פירושי "אי" (לשון "איה [מקום כבודו", ארץ ישראל = כבוד פעמים הוי' ב"ה כנודע, והמרגלים שפגמו בה עשוה "אי כבוד". אי כבוד = גדול, הלעומת זה של אי גדול בקדושה; איה היא שאלת הכתר כנודע, קוצו של י], לשון "אי נקי" [קיצור אין, לשון שלילה, "והחכמה מאין תמצא"], לשון איי הים [גילויי עלמא דאתכסיא, סוד "ראשית המציאות" בבינה; "והחכמה מאין – תמצא בבינה", היינו פירוש רש"י ופירוש האבן עזרא ב"ימלט אי נקי" – "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"], לשון איים וציים [חיות, יש לומר שהן גלגולי הבל שפגם ב"אי"; ונקראו איים על שם קול הנהי והיללה שלהם, לשון אי הבא], לשון קריאת צער ואנקה ["אי לך ארץ [שמלכך נער]", הלעומת זה של "[ארץ זבת] חלב ודבש", מדת "ארך אפים", והוא אי פעמים כבוד, וד"ל], חמשה לשונות כנגד ארבע אותיות הוי' ב"ה וקוצו של י, לפי הסדר הנ"ל מלמעלה למטה, וד"ל), הפשוט ביותר הוא שאלת "איה", כמו בפעם הראשונה שמופיע "אי" בתורה – "הכל הולך אחר הפתיחה" – "אי הבל אחיך", ש"אי" פירושו "איה" ("אי הבל" – איה בל, סוד "גורעין ומוסיפין ודורשים", כאשר מפרידים ה-ה של הבל מאותיות בל-לב שלו, על מנת להחזירן פנים בפנים ולהכותן בזווג כנודע, אזי ה פעמים בל = קין [וביחד עם הב פעמים ל, סוד צורת ה"נסירה" כו' השניה = 10 פעמים הבל], וד"ל).

ה פירושי "אי" הנ"ל = הן = הכל, סוד הכל הבל (שפגם ב"אי", כאשר הצד השוה המייחד את כל משמעויות של "אי" הוא לשון לאו = הבל כנ"ל, לאו הופעות של "אי" בתנ"ך, סוד היות החכמה "נקודה דנעיץ", וד"ל)!

גם בדברי המהר"ל הנ"ל, ה"אי אפשר" וה"אפשר ואפשר" מתיחסים למציאות מקום בעולם, סוד "איה מקום כבודו" (סוד ארץ ישראל, בה פגמו המרגלים באמרם "אי אפשר" לרשת אותה "כי חזק הוא ממנו" כנ"ל).

לאחר חטא אדם הראשון (וחוה) פתח לו ה' פתח תשובה באמרו לו "איכה" – אי כה – איה אתה בעולם? אדם פגם במקום עצמו (בבחינת "איזהו חכם המכיר את מקומו") ואילו קין פגם במקום הבל אחיו. כל אחד עשה חלל ריקן בעולם (באכלו מעץ הדעת אבד אדם את עצמו לדעת – "ביום אכלך ממנו מות תמות", קין רצח את אחיו), כל אחד חילל את ה' בעברו על "לא תחללו את שם קדשי" לעשות חלל כביכול בגילוי ד"לית אתר פנוי מיניה" (גילוי המתגלה בעולם על ידי האדם המתוקן הנברא ב"צלם אלהים").

"איכה" "אי הבל אחיך" = 123 = הבל במספר קדמי. ובמספר קדמי, "איכה" "אי הבל אחיך" = 492 = הבל במילוי (הא בית למד) = 4 פעמים 123 (הבל במספר קדמי), סוד "ואד יעלה מן הארץ", יחס של א ל-ד! 123 הוא קין פחות הבל, שעל ידי שהרגו החסיר את התכללות אחיו בו, ומעתה אינו יכול להיות בבחינת "תמים יהיה לרצון", כמבואר בדא"ח. "הכל הבל".

פרשת שלח - יום רביעי

ד. המשך: "אפשר" הוא התיקון של חוה ראשונה, סוד "מלכות פה" (שלא לחטוא בפה, כחטא המרגלים שהוציאו דבה רעה על הארץ, המלכות, דבה – דברי הבל, כנ"ל), כמבואר באריכות במקום אחר. חוה ראשונה, "אפשר", נתקנה על ידי לאה אמנו, נמצא שכפל "ואפשר" רומז לרחל אמנו, שבנין פרצופה הוא בסוד ישוב ארץ ישראל, "ושבו בנים לגבולם" (מענה ה' לבכיה של רחל), וד"ל.

ואלו דברי המהר"ל ז"ל בנצח ישראל: "ובמה שאמר שהגלה אותם [עשרת השבטים] לפנים מנהר סמבטיון, המדרש הזה משמע שעשרת השבטים הוגלו למקום רחוק מאוד, וכדכתיב 'וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה', עד שאי אפשר לבוא להם. וכן מוכח הא דקאמר בגמרא דידן דהגלה אותם למדינת אפריקי, שאי אפשר לבא שם, כדלעיל. ומכל שכן להרי סלוג, דמשמע שיותר רחוק מזה עוד, דודאי לאסופי אתי, ולא למעט הריחוק. ויש בני אדם אומרים, שחכמי האומות הם שכתבו מקום ומקום בכל ישוב הארץ, ואין עוד שום מקום שלא נרשם בספריהם, והכל נודע להם, ואין מקום שידוע עשרה שבטים. ואין ראיה משם בשביל דבר זה, הבל יפצה פיהם, כי אפשר ואפשר הוא שיהיה מקום אחד בארץ שלא נודע להם, לפי שמפסיק אותו מן הישוב ההרים וכיוצא בזה. והרי אמרו שמקרוב נמצא מקום אחד, קוראים אותם בלשונם 'עולם חדש', שלא נודע מקודם. וכך אפשר שימצאו מקום עוד שיש שם בני אדם ואי אפשר לבא אליהם. ומכל שכן כי הגלות הזה של עשרת השבטים מה שהגלה אותם למדינה אחרת, הוא בשביל גזירת השם שגזר עליהם "וישליכם לארץ אחרת כיום הזה", והדבר הזה גזירה מן השם יתברך שלא יהיו נודעים ולא יתחברו ביחד, עד עת קץ, ולא קודם. לכך, כמו שגזר הפירוד והפיזור על ישראל בכל קצוי ארץ, כך גזר ההבדל והפרישה אלו מאלו, ולא יתחברו ביחד עד עת קץ, שאז יתאחדו לגמרי, ולא קודם לכך. שאם היו נודעים, היה זה קצת חבור ואחדות ישראל ביחד, כאשר היו יודעים מקומם. והשם יתברך גזר על ישראל הפירוד וההבדל, עד שיהיה הרצון ממנו יתברך שיקוים "ובאו האובדים בארץ אשור וגו'". והגזירה הוא המעכב שלא נמצא מקומם".

נמצא ש"אי אפשר" הוא מפני גזירת הגלות "מפני חטאינו גלינו מארצנו", החל מחטא המרגלים. הגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו תיכף ומיד ממש היא בסוד "אפשר ואפשר".

והנה, בפיסקא הקודמת בנצח ישראל הנ"ל נאמר: "וביאור ענין זה, כבר אמרנו שיש למעלת המשיח התנגדות עולם הטבעי, ואין סוף ליסורין של המשיח, כי העולם הטבעי הוא מתנגד לדבר אלקי. ודבר זה בארנו בכמה מקומות, רמזו עליו חכמים שאמר רבי עקיבא, 'כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור'. כי עם הארץ שאינו שכלי, רק טבעי חמרי, והוא מבטל השכלי הנבדל מן החומר לגמרי. והן הן היסורים שאמר שהוא מתיסר בכל יום לפורענות הדור. שאלמלא עונות הדור, היה המשיח יוצא אל הפועל, והיה גובר עליהם. אבל מפני עונות הדור, מעלת המשיח אינו כל כך, לפיכך אינו גובר על הטבע, ומתנגד לו עולם הטבעי. והם היסורים שסובל המשיח עד עת קץ, ויהיה מציאתו בפועל. כי עד לעתיד אין מציאותו רק בכח ולא בפועל, ולכח הזה יש התנגדות מעולם הטבעי, עד לעתיד שיהיה עולם חדש, שיהיה עולם נבדל, ושוב לא יהיה לו התנגדות כלל, ולא יתייסר עוד".

הנה, כאן "עולם חדש" הוא על דרך השמים החדשים והארץ שחדשה שלעתיד לבוא. אבל לא בכדי שבהמשך מכנה המהר"ל את גילוי אמריקה כ"עולם חדש", שממציאותו נתבונן ש"אפשר ואפשר". וממילא מובן למה הרבי בחר לגור באמריקה דווקא עד ביאת המשיח בקרוב ממש (שבזה מזרזים את ביאתו תיכף ומיד ממש) ש'אוירא דאמריקה' מחכים לומר ש"אפשר ואפשר" (רת"ס "אפשר ואפשר" – אור, "אור חדש על ציון תאיר"; שאר האותיות = 961 = אל בריבוע = אדם חוה קין הבל שת = אברהם שרה יצחק כנודע. קין הבל שת = ישראל אמריקה, ודוק) בימינו לרשת את שלמות ארץ ישראל, פשוטו כמשמעו (הכח של הרבי לצעוק ולפעול למען שלמות הארץ בא מהיותו באמריקה, "עולם חדש" – "אמריקה איז אנדערש" למעליותא)! ואף על פי שנדמה לכאורה שהשהות בגלות אמריקה בזמן שניתן לעלות לארץ הוא על דרך חטא המרגלים ח"ו, למרבית הפלא יש וההיפך הוא הנכון, שדווקא על מי שנמצא בארץ ישראל בזמן הגלות, תחת שלטון ה"אי אפשר" (גלגול המרגלים, העדה הרעה), נאמר "אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים", וזקוק לעידוד וחיזוק מהחוץ, וד"ל.

פרשת שלח - יום שלישי

ג. המשך: "אי נקי" רת"ס אני (הרגשת היש, שרש ומקור כל לכלוך בנפש, "קיא צאה בלי מקום", והתיקון על ידי הפיכת האני לאין, שלש האותיות הראשונות של "אי נקי", ואזי הקיא נהפך לאיק, היכל הכתר-עליון של אריך אנפין – כתר שבכתר וכתר כל הכתרים, וד"ל).

"נקי" אותיות קין. "אי" הוא סוד "אי הבל אחיך" שנאמר לאחר שהרג קין את הבל. "ימלט אי נקי ונמלט בבר כפיך" = 729 = 27 בריבוע (יש כאן 6 תבות ו-21 אותיות, 27 כוללים) = קרע שטן = "לא תרצח"! "ימלט אי נקי" = 260 = 13 פעמים 20 (כפולה של 13), "ונמלט בבר כפיך" = 469 = 7 פעמים 67 (כפולה של 7, מספר התבות ב-ז ימי בראשית); 20 ו-67 = 87 = "אי הבל אחיך" (ראשי וסופי תבות = 67, אמצעי תבות = 20). ראשי התבות של הפסוק – י א נ ו ב כ = "ימלט", התבה הראשונה של הפסוק. והוא עולה גוף, נמצא ש"ימלט אי נקי" הוא גוף אי נקי, שדווקא בגוף (גם ב"גוף" הפנימי, הרוחני, של הנשמה, וד"ל) נאחז לכלוך החטא. יחס האחים הבל וקין הוא כיחס הנשמה לגוף. קין, הגוף, ההורג את הבל, עתיד להמלט בזכות הבל אחיו, כאשר הבל יתקן את עצמו בתכלית, ועד שלעתיד לבוא הנשמה (הבל) תיזון מהגוף (קין), שבגוף (קין) דווקא יאיר אור אין סוף הסובב כל עלמין בעוד שבנשמה (הבל) מאיר אור אין סוף הממלא כל עלמין, וד"ל. והיינו שתורת העולם הזה היא בחינת הבל (גילוי אור אין סוף הממלא כל עלמין) ביחס לתורתו של משיח – "תורה חדשה מאתי תצא" – תורת קין (שיעלה על הבל, בסוד "אשת חיל עטרת בעלה", כמבואר בכתבי האריז"ל) בהתגלות אור אין סוף הסובב כל עלמין ועד לגילוי אור עצמותו יתברך ממש.

וכך פירש רש"י את הפסוק הנ"ל: "'ימלט אי נקי'. אין נקי כמו 'אי כבוד' אין כבוד, וכן 'ולרוזנים אי שכר' אין שכר, אין נאה להם שכרות, שלשתן חברם מנחם במחלוקת אחת, ואע"פ שהן שתי תיבות מפרשין כן ונמלט את אי נקי בבור כפיך וכן שמעתי. לשון אחר שמעתי שהיו אומרים מפי ר' יעקב שהוא לשון אדם השרוי בצער ובאנקה והיו"ד יתירה בתיבה כמו 'היושבי בשמים', אבל לא שמעתי מפי הרב". לפירוש השני – "אי נקי" לשון אנקה – יש למצוא אסמכתא בפסוק בקהלת: "אי לך ארץ שמלכך נער", שתבת "אי" עצמה היא לשון קריאת צער ואנקה, ודוק. והנה, אנקה הוא אותיות קנאה, וקשור הן לחטא קין והן לחטא אדם הראשון, וכמו שיתבאר.

ובאבן עזרא: "'גם ימלט אי נקי'. יש אומרים שהוא חסר שי"ן וענינו 'איש נקי', וזה רחוק לכן פירושו שהמקום יושיע שח עינים שהוא אדם אחד, גם ימלט אי נקי כמו יושב האי הזה והפך 'ארץ כי תחטא לי'. 'ונמלט בבור כפיך'. ונמלט תהיה בבור כפיך". סוף הפסוק הקודם הוא "ושח עינים יושע", שהוא "אדם אחד", וממשיך הכתוב ואומר שה' ימלט אי (הים) נקי "בבור כפיך". וכן פירש הרלב"ג: "'ימלט אי נקי'. הנקי ימלט בזכותו אי גדול".

חטא המרגלים היה שדברו לשון הרע (נגד ארץ ישראל כו') דקטיל תלתא, המספר השומע ומי שמספרים עליו. נמצא שגם ארץ ישראל עצמה 'נקטלה' במדת מה בחטא הדבה שהוציאו עליה המרגלים. הלא ארץ ישראל היא "אי גדול" (אי גדול = דן, סוד אותיות דנ של שם אדני, שבתוך אותיות אי בהן פגם הבל כנ"ל. נמצא שסוד שם אדני הוא אי גדול בתוך אי סתם, וד"ל) המוקפת מים רבים ומים זדונים. המשיח ינצח את כל האומות שסביביו, ואזי תתפשט קדושת ארץ ישראל עד לאיים הרחוקים, ועד למדינת הים, ויקבצו נדחי ישראל מכל המקומות שבעולם. חטא המרגלים היה שפגמו ב"אי" הקדוש באמרם שאי אפשר לרשת אותה מפני יושבי הארץ, "כי חזק הוא ממנו", היינו פחד הבל מפני קין אחיו (כמבואר בכתבי האריז"ל ש"חזק" קאי בכל מקום על שרש קין). אי אפשר = 592 = 16 פעמים הבל, כאשר 16 = עשירית קין (והוא סוד "איה", וכמו שיתבאר)! חטא המרגלים מסתכם באמירת "אי אפשר" (בכל דבר הנוגע לעבודת ה' ולביאת משיח צדקנו תכף ומיד ממש). תיקון החטא הוא באמירת אפשר ואפשר (במקום הקרע, שעל ידי החטא, צריך לקשור את חבל ההתקשרות בקשר כפול ומכופל, כמבואר בתניא). אפשר ואפשר = 1168 = 16 פעמים 73, חכמה (כאשר 37, הבל, הוא הנקודה האמצעית של 73 כנ"ל). באמירת "אפשר ואפשר" יש הרבה חכמה, ואילו באמירת "אי אפשר" יש הרבה הבל (וטפשות, וכידוע מרבי נחמן שכל המתיאש מדבר הנוגע לעבודת ה' יתברך, הרי אין טפש ושוטה כמוהו).

פרשת שלח - יום שני

ב. איתא בכתבי האריז"ל שהבל פגם באותיות אי של שם אדני ב"ה, בסוד "אי הבל אחיך" (וכמו שיתבאר). אי ראשי תבות ארץ ישראל – רמז לחטא המרגלים. שם אד' הוא שם המלכות, בחינת ארץ ישראל בכלל – מלכות אדני = 561 = המשולש של 33 (17 פעמים 33, התבה ה-"גל [עיני וגו'"] בתורה היא ["וירא אלהים את האור כי] טוב", ודוק), ג פעמים אי (שבחמשה חומשי תורה: "אי הבל אחיך", "אי מזה באת", "אי אלהימו") = "אם בחקתי" (הפרשה ה-33 בתורה), ראש וסוף אותיות אי.

בכל התנ"ך יש לא פעמים "אי" (אחד מפירושי "אי" הוא "לא", כדלקמן) ועוד ו פעמים "ואי" – סך הכל לאו פעמים = הבל! חטא הבל היה ש"הן ולאו שוין אצלו" לגריעותא (וכידוע שיש בזה למעליותא, כאשר הוא בנוגע לעניני עצמו, דהיינו מדת ההשתוות, שאין שום הבדל אצלו אם מכבדים אותו או שמבזים אותו, בכל הוא מקיים "שויתי הוי' לנגדי תמיד", אך כאשר הוא נוגע לעניני שמים, לשמור את מצות התורה שניתנו בהן ולאו, אזי אין גרוע מזה, ודוק). והנה, הן = הכל, לאו = הבל; הן לאו = "הכל הבל" (וכידוע שסוד קהלת הוא קין הבל שת, וד"ל). והנה, הערך הממוצע של הן בריבוע (3025) ולאו בריבוע (1369) הוא אחד (13) בחזקת 3, סוד ראש-תוך-סוף הספירות – כתר תפארת מלכות (כאשר ה"כנף" = 828 = 4 פעמים אור = לו פעמים זיו, חיה, 23 = צפנת פענח וכו'), וד"ל. והוא בסוד הסדרה הריבועית הידועה: 5 7 13 23 37 55..., כאשר ממוצע שני הריבועים של תחילת הסדרה, 5 ו-7 = הבל (ושל 23 ו-37, חיה יחידה = 949 = 13 פעמים 73, אהבה פעמים חכמה [37, הבל, העולה חכמה במספר סדורי, הוא הנקודה האמצעית של 73, חכמה] = אהבת ישראל, כמבואר במ"א).

אחת ההופעות של "אי" בתנ"ך, בספר איוב, הוא: "ימלט אי נקי ונמלט בבר כפיך". "אי נקי" היינו מי שאינו נקי. אף על פי שב-יג מדות הרחמים נאמר "ונקה לא ינקה" ופירשו חז"ל "מנקה הוא לשבין ואינו מנקה לאינם שבין", כאן "ימלט אי נקי" (והיינו לדעת רוב המפרשים שפשט הפסוק הוא שמי שהוא "אי נקי" ימלט מהרע, מה שאין כן לדעת המלבי"ם ש"ימלט אי נקי" היינו שימלט ויפליט מעצמו את ה"אי נקי" שבו ואזי יזכה להושע, עיי"ש). והיינו בזכות הצדיק – "ונמלט [ה'אי נקי'] בבר כפיך [סוד הצדיק שבבחינת 'נקי כפים ובר לבב' העולה בהר ה', והעלה עמו את ה'אי נקי']" וכלשון ת"י: "ישזב גבר דליתוי זכאי בזכותך ואשתזב בברירות ידך". נמצא ששרש הצדיק הוא למעלה מ-יג מדות הרחמים. והיינו מה ש-ט מדות הרחמים שנאמרו כאן בפרשתנו, לאחר חטא המרגלים, כוללות (לאחר ו המדות העיקריות המסתיימות ב"ונקה") "לא ינקה פקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים". בכתבי האר"י יג המדות (שנאמרו לאחר חטא העגל) הן בסוד הדיקנא דאריך אנפין, ואילו ט המדות הן בסוד הדיקנא דזעיר אנפין. אך ידוע ששרש ה-ט גבוה משרש ה-יג, בסוד "ז"א בעתיקא אחיד ותליא", ב-ט היכלין דאריך אנפין (שבהן התלבשות והארה של עתיק יומין כו'). והוא סוד כחו של הצדיק להציל ולהעלות את ה"אי נקי" (ב-ט היכלין דא"א, היסוד, חותם אמת, הוא סוד אותיות טצ"ץ דאי"ק בכ"ר, איק נוטריקון "אי נקי", ובכר נוטריקון "בבר כפיך", טצץ = 999 = שכבת זרע = פתח תקוה ל"אי נקי", והוא סוד זכותו וכחו של ה"צדיק יסוד עולם", וד"ל).

פרשת שלח - יום ראשון

פרשת שבוע

שלח

א. פרשת שלח היא הפרשה ה-37 בתורה. 37 = הבל, ויש לומר שפרשה זו, וכל הנאמר בה – מחטא המרגלים ועד לפרשת ציצית (מלתור את הארץ ועד לא תתורו) – באה לתקן את חטא הבל (שהסתכל בשכינה, וכמו שיתבאר). סברה זו מתחזקת בשים לב שהפרשה הבאה בתורה היא פרשת קרח, והרי קרח הוא גלגולו המובהק והעיקרי של (רוחו של) קין (קרח – קין רוח; וכן ראובן בן יעקב, שממנו דתן ואבירם ור"נ איש כו' הוא גלגול של קין בן אדם הראשון, כמבואר בכתבי האריז"ל), כאשר משה הוא גלגולו העיקרי של הבל, כנודע בכתבי האריז"ל.

קרח השתמש במחלוקתו על משה ואהרן בנאמר בסוף פרשת שלח, במצות ציצית – "מה עשה עמד וכנס ר"נ ראשי סנהדראות רובן משבט ראובן שכיניו והם אליצור בן שדיאור וחביריו וכיוצא בו שנאמר 'נשיאי עדה קריאי מועד' ולהלן הוא אומר 'אלה קרואי העדה' והלבישן טליתות שכולן תכלת באו ועמדו לפני משה אמרו לו טלית שכולה של תכלת חייבת בציצית או פטורה אמר להם חייבת התחילו לשחק עליו אפשר טלית של מין אחר חוט אחד של תכלת פוטרה זו שכולה תכלת לא תפטור את עצמה".

פרשת קרח היא הפרשה ה-38 בתורה, קרח = 308 (שבהקטנה בחילוף אי"ק בכ"ר נעשה "כחי" = 38, סוד "כחי ועצם ידי", וד"ל), ובה נרמז תיקונו של קין-קרח, סוד "צדיק כתמר יפרח" סופי תבות קרח (כאשר שאר האותיות של "צדיק כתמר יפרח" = "יברכך הוי' וישמרך"), שלעתיד לבוא יעלה שרש קין מעל שרש הבל בסוד "אשת חיל עטרת בעלה", כמבואר באר"י.

עוד רמז לשייכות שתי הפרשיות שלח וקרח זו לזו (על פי ההקדמה הידועה אצלנו שכפולה של 13 וכפולה של 7 מהוות זוג של מספרים-מושגים): שלח הוא כפולה של 13, 338 = 26 פעמים 13. קרח הוא כפולה של 7, 308 = 44 פעמים 7. 26 = הוי' ב"ה. 44 = מילוי הוי': יוד הא וו הא. יחד, 26 ו-44 = 70, סוד שבעים פנים לתורה, כמבואר במקום אחר.

המרגלים חטאו בדבור – הוציאו דבה רעה על ארץ חמדה טובה ורחבה. דבה נוטריקון דברי הבל (דברי הבל = 253 [הבל = 37, דברי הבל = 11, דבה, פעמים 23, נמצא שדברי הבל = דבה ועוד דבה פעמים דבה דבה, ודוק] = "מוצא פי הוי'", היינו שדברי הבל הם הלעומת זה של "מוצא פי הוי'" שעליו יחיה האדם, וד"ל).

הנביא אומר: "כה אמר הוי' צבאות אל תשמעו על דברי הנבאים הנבאים לכם מהבלים המה אתכם חזון לבם ידברו לא מפי הוי'". אומרים דברי הבל מחזון לבם לא מפי ה' (ראה מפרשים). וכך היה אצל המרגלים, שהוציאו דבה רעה על הארץ ממה שראו עיניהם וחזו לבם (שהלב חוזה את המציאות המדומה מתוך מראית עין בשר, הרחוקה בתכלית מראית מהות האלקות בכל – "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וגו'", עין רואה ולב חומד כו', וד"ל).

בכל היד החזקה לרמב"ם מופיע הלשון "דברי הבל" פעם אחת בלבד: "הנוקם מחבירו עובר בלא תעשה שנאמר 'לא תקום'. ואע"פ שאינו לוקה עליו דעה רעה היא עד מאד אלא ראוי לו לאדם להיות מעביר על מדותיו על כל דברי העולם שהכל אצל המבינים דברי הבל והבאי ואינן כדי לנקום עליהם". מצוה זו היא סוד תיקון הבל, שלא ינקום על מה שהרגו קין, שהרי בצדק אלקי הרגו, כמבואר בכתבי האריז"ל, וכמו שיתבאר.