17 ביולי 2008

פרשת פינחס - יום חמישי

ה. "וכיון שהיה חלוק זה בו לכן היה בו ענין אחר, והוא כי צריך שתדע שהנשמה הבאה לאדם בעת שנולד בסוד גלגול ממש אעפ"י שתהיה מורכבת ומעורבת משתי נצוצות, כנזכר בענין פינחס שהיה בו נצוץ מיוסף ונצוץ מיתרו, הכל נקרא נשמה אחת ואינה צריכה לבחי' אחרת שתחברם. אבל הנשמה הבאה בסוד עבור אחר שנולד האדם, כגון נפש נדב ואביהוא שנתעברו בפינחס, הנה צריכה היא שתבא עוד עמה נצוץ נשמה אחרת חדשה, רוצה לומר שזאת תהיה פעם ראשונה שבאה לעולם ולא תהיה ישנה ומגולגלת, וזו החדשה היא מחברת את זו הנפש דנדב ואביהוא הבאה בסוד עבור להתעבר עם נפש פינחס של בחי' גלגול ממש. ולכן הוצרך להתעבר עוד בפינחס נפש חדשה אחרת והיא הנקראת בשם אליהו התשבי מתושבי גלעד, והוא משרש גד. והיא נשמה חדשה כנזכר ובאה עתה בו כדי לקשר ולחבר יחד את נפש נדב ואביהוא עם נפש פינחס עצמו שהיתה בו בגלגול גמור מיום שנולד. ואמנם עוד צריכה נשמה אחרת חדשה גם כן כדי לקשר ולחבר נשמה חדשה הנקראת אליהו התשבי עם שאר הנשמות הישנות שהם נפש פינחס ונפש נדב ואביהוא, ולכן הוצרך עוד לבא בפינחס נשמה אחרת חדשה, והיא הנקראת ג"כ אליהו משרש בנימין, הנזכר בדברי הימים, בפסוק ויערשיה וזכרי ואליהו בני ירוחם. וכמ"ש אליהו ז"ל בעצמו אל החכמים, מבני בניה של רחל. וכמו שיתבאר ענין זה, בסיום הדרוש הזה. ונמצא, כי ד' בחי' נכללו בפינחס, האחת היא נפש פינחס עצמו כשנולד כי אע"פ שהיתה כלולה מב' טפין דיוסף ויתרו נקראים נפש אחת. הב' היא נפש נדב ואביהוא כשבאה בסוד עבור וגם זו נפש אחת נקראת ולא שתים כנודע מספר הזהר בפרשת אחרי מות דנדב ואביהוא תרי פלגי גופא הוו. והשלישית היא נפש הנקראת אליהו התשבי משרש גד. הרביעית היא נפש הנקראת אליהו דשרש בנימין. וז"ס מ"ש חז"ל הנז"ל, תנא מיכאל באחת וכו', ואליהו בארבע וכו', והבן זה".

נמצא שפינחס מורכב מארבע בחינות-נשמות (סוד מעשה מרכבה – ארבע חיות הקדש, וד"ל), סוד "אליהו בארבע" (ארבע עפיפות של חיות הקדש) – כולן נקראו על שם אליהו (הגם שיש רק ב בחינות של אליהו מבין הארבע הנ"ל – אליהו משבט גד ואליהו משבט בנימין), "פינחס זה אליהו". והרמז פשוט ומובהק: פינחס = ד פעמים אליהו (בסוד "כנגד ארבעה בנים דברה תורה"; תורה ו-ד פעמים בן = 819 = אחדות פשוטה, סכום כל הריבועים מ-א עד אחד וכו', כמבואר במ"א)!

והנה, יש לדייק שעיקר נשמתו של פינחס, משעת לידתו, הוא מצד אמו דווקא, בת פוטיאל, שהרי בשם פוטיאל רמוזים שני הניצוצות של יוסף ויתרו הנחשבים לנשמה אחת. והיינו שהוא בחינת אור פנימי, וכידוע שהיחס בין ההארות מצד אבא ומצד אמא הם בחינות אור מקיף, מצד אבא, ביחס לאור פנימי, מצד אמא. נמצא שפינחס דומה ליצחק אבינו (פינחס = יצחק) שעד העקדה (המקביל בחיי פינחס למעשה זמרי – מסירות נפש בפועל ממש) היתה לו נשמה מצד עלמא דנוקבא בלבד, ורק בזכות המסירות נפש זכה לנשמה זכרית הרויה להוליד (וכן יש לומר ביחס לפינחס, שעד שהרג לזמרי לא היה ראוי להוליד בקדושה הרואיה לו בעצם, שהרי טרם נתכהן, ולא היה בנו מיוחס לשבט הכהונה, מה שאין כן בנו אבישוע, בדברי הימים, הוא בשושלת הכהונה כנ"ל). פינחס זכה להיות זכר על ידי הרג (ובכך העלה לקדושה) את זמרי כזבי. הרי נשמת נדב-אביהוא, אליה זכה בשעת מעשה דהריגת זמרי-כזבי, הוא מצד יחוס אביו דווקא (בחינת אור מקיף כמבואר באר"י) – נדב ואביהוא הלא הם אחיו הגדולים של אלעזר (שהוא ירש את גדולתם, והוא חייב להנציח אותם, להעמיד להם בן, על דרך מצות יבום, עם כי לא היו הם נשואים אשה, וד"ל). בלשון דא"ח, חיבור המקיף (סובב כל עלמין) והפנימי (ממלא כל עלמין), ובעבודה – סוד היחוד של העבודה שבבחינת "יחודא עילאה" דעובדי ה' בנשמתם עם העבודה ד"יחודא תתאה" דעובדי ה' בגופם ("ליחדא שם יה ב-וה [ביחודא שלים בשם כל ישראל]") – הוא על ידי כח העצמות דווקא שלמעלה משניהם. היינו סוד הנשמה חדשה דאליהו התשבי. אבל בהיותה חדשה, כדי לחבר את החדש בעצם עם הישן צריך עוד נשמה – אליהו אחר (משבט בנימין). והוא סוד "יסף לי הוי' בן [= אליהו] אחר [בנימין]", והוא פלא! ובלשון החסידות, ה"אור חדש" לא היה בגדר אור כלל אלא בגדר עצם פשוט, וכאשר נמשך להאיר (על ציון = יוסף, שרש נשמת פינחס; על ציון = אהרן, אותיות נראה – "באורך נראה אור") "עוטה אור כשלמה", היינו שמתלבש בעוד אור דמיניה וביה, המסוגל לקרב ולחבר את החדש בישן (ובנוגע למשיח, הנשמה החדשה העיקרית, הבא לגלות תורה חדשה לישראל, בחינת ה"קיסר" [יוצא דופן, תופעה חדשה ואחרת מכל המוכר לאנושות עד עתה], מתלבשת בעוד נשמה, הנקראת באותו שם ממש, דוד, בחינת "פלג קיסר", בסוד "שלם וחצי", שביחס לקיסר, שע נהורין = "ואציעה שאול הנך! ך = 500, משיח הנך = בראשית, כמבואר במ"א).

אם האור פנימי בא מצד אמא והאור מקיף מצד אבא, אזי האור חדש המתלבש בעוד בחינה של ממוצע בין חדש לישן היינו בסוד עתיק ואריך (מעין סבא וסבתא ביחס לבן). נמצא שאליהו התשבי משבט גד הוא בסוד עתיק יומין (גד הוא סוד ז"ת דעתיק, וד"ל; "גד גדוד יגדנו והוא יגוד עקב" ישר והפוך = כתר, ואמירתו ג"פ היינו כנגד ג"פ כתר, ג רישין עילאין דכתר עליון). אליהו דשבט בנימין הוא בסוד "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא" דקאי בפרט על פרצוף אריך אנפין (שדו"נ שבו בבחינת ימין ושמאל כנודע), כמבואר בכתבי האר"י. עתיק יומין הוא שרש ה"חדש ממש" ואילו אריך אנפין הוא שרש ה"נתחדשו גזרותיו", ד"חד[ש] אמר... וחד[ש] אמר..." = נושא הפכים, גילוי כתר עליון, וד"ל.

גד (שרש אליהו התשבי) בנימין (שרש אליהו אחר) = 169 = אחד בריבוע (סוד יג מדות הרחמים, המתגלים בדיקנא דאריך מאורות דעתיק), וביחד עם אליהו אליהו = 273 (3 פעמים 7 פעמים 13) וביחד עם פינחס (זה אליהו) = 481 = 13 פעמים 37 (מספר הראשוני ה-13), מספר ההשראה של 16 (שבמשולש = פוטיאל).

15 ביולי 2008

פרשת פינחס - יום רביעי

ד. שרש פינחס ביוסף רמוז באותיות פינחסיסף חן, על דרך "בן פרת יוסף", "פרת" לשון "חן" (רש"י). בלידת יוסף אמרה רחל "יסף הוי' לי בן אחר" ("יסף" חסר כתיב; "יסף הוי' לי" = 216 = 6 בחזקת 3 = גבורה = 3 פעמים חסד [ממוצע ג התבות], "בן אחר" = 261 – צירוף ספרות של 216, "יסף הוי' לי בן אחר" = 477 = "בעתה" = אשה במילוי: אלף שין הא [אשה, רחל, בהריון עם בן אחר, אך אותו בן, בנימין, בן אוני, הוא "אחר" לאמו, וד"ל] = 9 פעמים 53, אבן [הנאמר בברכת יוסף – "משם רעה אבן ישראל"], ראשי התבות = אבן, ועוד ח פעמים אבן = משיח בן דוד. סופי התבות = משה, ודוק). "יסף הוי' לי בן אחר" הוא צירוף אותיות הוי' ברא לי פינחס (הערך הממוצע של יוסף פינחס הוא יעקב, בעלה האהוב של רחל, ודוק), ודוק. יוסף, וניצוצו בפינחס, מחזיר את ה"בן אחר" בתשובה. בחטא בנות מדין עבדו ישראל לפעור, ונעשו "בן אחר", עובדים לצד אחר-אחור, ממש. כשהרג פינחס לזמרי הוא החזירם לפנים (ואפילו אלו שביזו אותו כבר היו פניהם לפנים [שהרי טענו איך העזת כו' מי אתה, הסתכל לאחוריך, ליחוסך וכו'] ולא עוד לאחור; מכאן לימוד חשוב שכל מי שעוסק בתשובה, במלחמה עד כדי חרוף נפש נגד זנות והתבוללות [עבודת הפעור] כדאי כל הבזיונות, עליו לספוג את כל הבזיונות בידעו שאף על פי כן פועל הוא בכך להחזיר את ישראל להסתכלות כלפי פנים, מקור חוצבם באלקי ישראל). הוא מחזיר את "שקר החן" של בנות מדין – כזבי בת צור, כזבי לשון שקר וכזב, ל"חן אמת" (חן אמת מעמיד "צבאות הוי'" ומגלה "הוי' צבאות אלהי ישראל") – "אילת [= אמת] אהבים [= חן] ויעלת חן", והיינו פינחס אותיות יסף חן, ודוק. "יסף הוי' לי בן אחר" – פינחס (יסף חן) = 685, מספר ההשראה של 19, חוה, ובתוספת יוסף = 841 = מספר ההשראה של אהיה, שהוא הריבוע של 29, יחוה ("ולילה ולילה יחוה דעת").

שני ההורים של פינחס, בלשון הפסוק הנ"ל, הם "אלעזר בן אהרן" ו"מבנות פוטיאל" = 1250 (מספר התבות של שיר השירים וכו' כנודע) = הריבוע-כפול של 25 (אדם מלא: אלף דלת מם; ההפרש ביניהם = 18, הריבוע-כפול של 3). ביחד עם פינחס בנם = 1458 = הריבוע-כפול של 27 (קרע שטן, פעולת פינחס). "מבנות" = יפתח!

השם פוטיאל מיחד את שתי הטפות (משרשים שונים, אך מתיחסים ביסוד, הנקרא "כל") של יוסף, משרש הבל, ויתרו, משרש קין (פוטיאל הבל קין פינחס = ישראל, ועוד יוסף יתרו = 1313 = תחית המתים). יוסף פטפט ביצרו יתרו פטם עגלים לעבודה זרה = 1869 = 21 פעמים 89 = טף (21 ו-89 הם שני מספרי "אהבה" כנודע). שרש הטפה הוא בשם אהיה (21), כמבואר בכתבי האריז"ל (בסוד ה-פדחנוך – צומות של תיקון הברית, פד = ד פעמים אהיה). יש כאן ג פט-טף בגלוי ועוד טף פעמים חי בסתר. והנה, פטם עגלים לעבודה זרה הוא הלעומת זה של תורה ("רצוא ושוב"), סוד זיווג זו"ן דקלי' סמאל לילית. מכאן, מעומק הקלי' עלה יתרו לקדושה – יתרו = התורה (סוד "זאת התורה וגו'", על דרך "בזאת יבוא אהרן [ונכדו פינחס] אל הקדש" – דא תרעא לאעלאה; "מי זאת עולה מן המדבר", זה יתרו שנדבו לבו לצאת מן הישוב ולבוא אל המדבר על מנת להדבק בתורה ואלקי ישראל). ראשי התבות של יוסף פטפט ביצרו יתרו פטם עגלים לעבודה זרה = 289 = טוב בריבוע (טוב פעמים טוב), ובכל הביטוי יש טוב טוב אותיות, ודוק.

פוטיאל = חנוך אליהו, והוא עולה חצי "פינחס זה אליהו"! בת פוטיאל (אם פינחס) = "יאר הוי' פניו אליך ויחנך" – כך מברך פינחס את ישראל, וד"ל. פוטיאל ועוד "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן" = מב פעמים הוי' ב"ה, סוד מב האזכרות שבתפילין, סוד "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ", הכתוב בתפילין דמארי עלמא, שמשם בא לפינחס הכח ועז לעשות מעשה בזמרי (ובכך להתכהן כהונת עולם).

ועוד בסוד החן הנ"ל: זמרי בן סלוא (= ז פעמים חן) נמשך אחר "שקר החן" של כזבי בת צור (= שלהבת, הלעומת זה של "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", וכידוע הסברו של רבי אייזיק מהומיל זצ"ל בהקבלת ג האהבות ל-ג שלבים בתאות הזיווג, ועד לגילוי הכחות המאדיים של הנפש, שאינם יודעים כל מעצור [עד שתהא שלהבת עולה מאליה לגמרי], בשעת מעשה ממש, עיי"ש), אך ביחד עם פינחס בן אלעזר עולה הכל 1711 = חן במשולש (= ז פעמים חן כנ"ל ועוד "דרך ארץ קדמה לתורה" – בחינת "קנאין פוגעים בו" [סוד שם חתך – סגולה לפרנסה: "פותח את ידך" – "ויקח רמח בידו", ר"ת ורב = פינחס-יצחק, "ורב חסד" היינו מדת כהנא רבא כנודע, ר"ת של "קנאין פוגעין בו", קפב = יעקב, רמח = אברהם, רת"ס האותיות של "ויקח רמח בידו = אליהו, כל נשמות האבות ואליהו באו לעזור לפינחס במעשה הקנאות, הנערות, שלו, סוד "נער ישראל ואוהבהו" כנודע, ודוק], "הלכה ואין מורין כן", שבכך מעלה פינחס בן אלעזר את ניצוץ כזבי בת צור ליחדה בצור ישראל וגואלו [זמרי כזבי = צור] וד"ל) – במעשה המסירות נפש של פינחס, לנקום את נקמת ה' ולכפר על בני ישראל, הוא מעלה את "שקר החן" לחן אמת (= צבאות כנ"ל, וביחד עם 1711 = 2210 = טוב פעמים עין – "טוב עין הוא יבורך ['אל תקרי יבורך אלא יברך' – יברך את עמו ישראל בשלום – 'הנני נותן לו את בריתי שלום']"), כנ"ל.

פרשת פינחס - יום שלישי

ג. המשך דברי האר"י:

"ונבאר עתה ענין הנפש של אדם מעולם האצילות אשר נשארה פורחת עליו ולא נסתלקה כנזכר. כי הנה כאשר הוליד את קין והבל בניו לקחו הם בחי' נר"ן המגיע להם מעשיה יצירה בריאה, ועוד לקחו בחי' הנפש דאצילות של אדם אביהם. ונודע כי כל נשמה יש בה בחי' אור מקיף ואור פנימי, והנה הנפש הזאת היתה בבחי' אור מקיף ואור פנימי. אח"כ כאשר נתגייר יתרו חותן משה זכה אל חלק הנפש של אצילות שנתנה לקין כנזכר, אלא שלא לקח רק בחי' אור פנימי שלה לבד, ואז כתיב בה וחבר הקיני נפרד מקין, כמו שיתבאר במקומו. ונדב ואביהוא לקחו אור המקיף דנפש דאצילות דאדם הניתן לקין בנו כנזכר".

ידוע הדיוק בלשון חז"ל "גר שנתגייר" ולא "גוי שנתגייר" – תמיד היה גר, תמיד ריחף עליו נפש אלקית יהודית, והיא שעוררה אותו להתגייר. וכן הוא בנוגע ליתרו שזכה אל חלק הנפש דאצילות של קין בבחינת האור פנימי שלו דווקא. האור פנימי דנפש קין דאצילות הוא הכח להשתנות ולהתהפך מן הקצה אל הקצה, מכומר לעבודה זרה לגר צדק מן המדרגה העליונה. היכולת להשתנות בפועל ממש שייך לשרש קין, כמבואר במקום אחר (בסוד "מקום שבעלי תשובה [משרש קין] עומדים אין צדיקים גמורים [משרש הבל] יכולים לעמוד שם", וד"ל). אך להגיע ל"נעימות עריבות ידידות מתיקות" (לשון בעל אור החיים הקדוש) כלות הנפש ממש אל ה' בפועל ממש – דרגה זו של נדב ואביהוא באה מאור המקיף של נפש קין דאצילות. אין כאן רק שינוי המהות אלא כליון המהות, "כלה שארי ובשרי וגו'" ("מי לי בשמים וגו'" – "איך וויל זיי גאר ניט וכו'"), בחינת כלה עילאה, כמבואר בדא"ח, ודוק.

"וכאשר נולד פינחס, כתיב ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה ותלד לו את פינחס, וארז"ל פוטיאל זה יוסף, שפטפט ביצרו, וזה יתרו שפטם עגלים לע"ז. וסוד הענין הוא, כי פינחס בעת שנולד, היה כלול משתי נצוצות נשמות, וזהו פוטיאל לשון טפין, כי היה משני טפין של נשמות, נצוץ אחד היה משרש נשמת יוסף הצדיק. ונצוץ שני, משרש נשמת יתרו. ובחי' ב' נשמות אלה, נקרא פינחס. ואל תתמה, איך נתערב הנצוץ של יתרו עם הנצוץ של יוסף, כי כבר ידעת שיוסף הוא ביסוד אשר שם נמשכים טפות הזרע של כל החו"ג ומתערבים בו, ולכן אין לתמוה איך נתערבה נצוץ נשמת יתרו שהיא משרש אחר עם נצוץ השרש של יוסף. ונמצא כי פינחס לקח נצוץ משרש יתרו שהוא מן בחי' אור פנימי דנפש אדם הראשון דאצילות. אח"כ כאשר מתו נדב ואביהוא במעשה הקטרת שחטאו בו, ואירע אח"כ ענין פינחס שהרג לזמרי, וזכה שנכנסו בו בחי' נפשות נדב ואביהוא, שהיו מבחי' אור המקיף של נפש דאדם מן האצילות. וזה גרם לו היות כבר בו נצוץ משרש יתרו שהוא מאור פנימי דנפש דאצילות, ועי"כ נשלם עתה בפינחס נפש דאצילות באור פנימי ובאור מקיף, אלא שהאור פנימי נכנס בו בסוד גלגול ממש כשנולד והאור המקיף בסוד עבור בלבד אחר שנולד וגדל".

בבואו לבאר את סוד שרש נשמת פינחס פותח האר"י בפסוק בפרשת וארא בו מוזכר לראשונה שמו של פינחס (זה אליהו, כפי שיתבאר): "ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה ותלד לו את פינחס אלה ראשי אבות הלוים למשפחתם". "פינחס", שהוא כפולה של אחד (אהבה), הוא התבה ה-אחד בפסוק. "פוטיאל" הוא התבה ה-ז בפסוק (בת הזוג של אחד-יג כנודע, היינו "מבנות פוטיאל", וד"ל). מסוף הפסוק, "פינחס" "פוטיאל" "ואלעזר" הן התבות ו יב חי (בדילוג שוה של ו ו; פינחס הוא אכן הדור הששי ללוי, ודוק). והנה, אלעזר בן אהרן = יתרו (שעל כן לקח לו לאשה מבנות יתרו, ונשמת יתרו באה בפינחס בנו)!

14 ביולי 2008

פרשת פינחס - יום שני

ב. המשך (בקשר בין אדם ליפתח לפינחס):

האותיות המשותפות של יפתח ופינחס הנ"ל – יפח – בהכאה (י פעמים פ פעמים ח) = פ פעמים פ, סוד "פה אל פה", נמצא שעיקר האות המקשרת ביניהם היא האות פ. האות פ היא האות ה-טוב לפי סדר הא-ב (קשור להנ"ל שבכל אחד מ-ג הפסוקים הראשונים של מכת שחין יש טוב תבות) – "אין טוב אלא תורה", "למען תהיה תורה הוי' בפיך". תיקון נשמות פינחס ויפתח הוא כאשר תיווצר תקשורת טובה ביניהם, כמובן מהחטא שלהם, שכל אחד מיאן לגשת אל השני ולתקשר אתו. פינחס הוא כהן גדול, בחינת "קדש קדשים". יפתח, השופט של ישראל בימים ההם (ובימינו), הוא בחינת "קל שבקלים". ביאת משיח צדקנו (משיח מלשון שיחה, בחינת יצחק = פינחס) תלויה בכך ששניהם יתחברו ויתקשרו ב"גובה עינים". והרמז: קדש קדשים קל שבקלים (על פי שתי קופין, בכל אחד ואחד, יקום דבר, וכן "קנאי בן קנאי" ["קנאי בן קנאי" = אחישנה = טוב פעמים טובה], וד"ל) = יה (השם הקדוש של "שכינה ביניהם", וד"ל) פעמים יפח, האותיות המשותפות של יפתח פינחס ("ויפח באפיו נשמת חיים ויהי הדם לנפש חיה" – "בדעה ודבור", ודוק), כאשר שאר אותיות שמותיהם – תנס = כי פעמים טוב, ודוק.

יפתח הגלעדי = כתר, מקור כח המסירות נפש. הוא פותח את גלוי ה"עד הוי' בכם", "אתם עדי נאם הוי'" – "שמע... אחד", פסוק המסירות נפש. הוא מ"קלי עולם", סוד אותן קל שנים שהיה אדם הראשון מוציא זרע לבטלה לאחר שחטא (ופרש מן האשה). הוצאת ז"ל היא על דרך נשירת אברים כמובן, שכל טפה וטפה כוללת שלמות אבריו של גוף האדם.

יפתח הוא מלשון פתיחה (כנ"ל), בחינת אדם הראשון – פתיחת האנושות כולה. ה' הראה לאדם הראשון דור דור ודורשיו, וכשראה את יפתח בדורו, שהיה שופט ישראל (ומשושלת קבלת התורה לדעת אברבנאל), צחק וירק (כמסופר בשם רבי נפתלי מרופשיץ זצ"ל) אותיות ריק – "[ויברח יפתח מפני אחיו] וישב בארץ טוב ויתלקטו אל יפתח אנשים ריקים ויצאו עמו" (= יפתח ועוד טוב פעמים עין; "ארץ טוב" [סוד אלעזר = בן אהרן, אבי פינחס] הוא סוד גן עדן מקדם, ראה מפרשים שאדון הארץ ההיא שמו טוב, סוד "אם יגאלך טוב", דקאי על מלך המשיח, וד"ל), על מה שיפתח נעשה לראש ולקצין (סופי תבות חשן, שרש מכת שחין הנ"ל, סוד נחש מלך בני עמון = הוי' בריבוע, חשן-נחש סוד משיח), ודוק.

אדם יפתח = "אהיה אשר אהיה". אדם הראשון יפתח הגלעדי ראשי תבות אהיה. והנה ידוע שיפתח בדורו כשמואל בדורו, ומבואר במקום אחר על פי מדרש חז"ל שיפתח בדורו הוא "לכתחילה" לגמרי, ולפי זה סוד נשירת אבריו היינו שיש ניצוץ ממנו שנושר (סוד פני נשר במרכבה, מדת הרחמים שממנה כח המסירות נפש על עם ישראל [רק שכאשר הנשר נושר למטה, ממקומו העליון במרכבה לעולם הזה התחתון, נעשה עוף טמא, כמבואר בדא"ח]; נשר נוטריקון נפש מסר. זה תיקונו של יפתח שהתאכזר על בתו כאשר סרב ללכת אל פינחס להתיר את נדרו) ונמצא בכל אשר בשם ישראל יכונה (וניצוץ זה הוא הנותן כח והשראה אלקית לקל שבקלים למסור את נפשו על עם ישראל, כמבואר בתניא). בת יפתח = ל בריבוע (סוד הלב היהודי, כנודע) = כ פעמים אדם (אדם הראשון וחוה אשתו נוצרו בגיל כ כנודע, אדם היינו יציר כפיו של הקב"ה – "ותשת עלי כפכה") היא גם בבחינת "נשים דעתן קלה", כמבואר בכתבי האריז"ל בסוד שרש נשמתה וגלגולה, ואכמ"ל.

והנה, ה"יפתח" הראשון בתורה (הכל הולך אחר הפתיחה – ה'יפתח') הוא "וכי יפתח איש בור" – בור = פינחס! "וכי יפתח איש בור" = 1053 = 13 פעמים 81 (סוד נדב אביהוא, שהתגלגלו בפינחס, כמו שיתבאר; יש כאן 13 אותיות, נמצא שהערך הממוצע של כל אות = נדב אביהוא!), כללות ז השמות הקדושים שאינם נמחקים, במואר במ"א.

הערך הממוצע של יפתח פינחס הוא שמחה = סוד הוי' ליראיו = זרע לבטלה, וד"ל. ההפרש ביניהם = מרים = ה פעמים נח שמצא חן בעיני ה'.

והנה, כללות ענין הנפש דאצילות הפורחת על אדם הראשון לאחר החטא כו' הוא ענין הכח וההשראה לקום ולעשות מעשה (בחינת נהי"מ, כחות המעשה – נפש) אצילי, מעשה שבו באה לידי ביטוי קנאת הוי' צבאות, כמעשה פינחס וכמעשה אליהו, כמו שיתבאר (וכידוע שסוד הקנאה, שמוציאה את האדם מן העולם למעליותא, עולם לשון העלם דעולמות בי"ע, הוא כנגד נה"י, דרגת המוטבע בנפש, בחינת נפש אדם).

13 ביולי 2008

פרשת פינחס - יום ראשון

פינחס

א. בענין שרש נשמת פינחס וגלגוליו איתא בכתבי האריז"ל:

"ובה יתבאר מאמר חז"ל במסכת ברכות פ"א וז"ל תנא מיכאל באחת גבריאל בשתים אליהו בארבע וכו' מה ענין ארבע עפיפות אלו לאליהו. כבר נתבאר למעלה בדרושים שקדמו כי אדה"ר קודם שחטא היה בו נר"ן מעשיה יצירה בריאה ועליהם נר"ן ממלכות ותפארת ובינה דאצילות. גם נתבאר כי כל הנשמות היו אז כלולות באדה"ר זולת הנשמות החדשות ממש שלא זכה בהם אדה"ר ולא נכללו כלל. והנה אחר שחטא בעץ הדעת נשרו ממנו איבריו בכל המקומות שהיה הולך, כמ"ש ז"ל שאירע לו כמו שאירע ליפתח הגלעדי בעון בתו, וכמש"ה ויקבר בערי גלעד, ולא כתיב בעיר גלעד. ובאורו הוא כי כל אותם הנשמות הנכללות באיברי נשמתו של אדם הראשון נשרו ממנו כשחטא ונפלו לתוך עמקי הקליפות כל אחד ואחד כפי הבחי' הראויה להם ממש. האמנם נר"ן שלו מן האצילות, הנזכר בזוהר בפרשת קדושים בשם זיהרא עילאה, לא נפלו חס ושלום בקליפות, אבל נסתלקו ממנו בחי' הרוח והנשמה כשחטא, ופרחו למעלה. והנפש של אצילות, היא נשארה עמו פורחת עליו, אבל לא נסתלקה ממש. וכבר נתבאר בדרושים הקודמים, כי חנוך אחר שזכה אל נפשו ורוחו ונשמתו, מן העשיה ויצירה ובריאה, זכה ליקח גם עד בחי' נשמה דאצילות, שנסתלקה מאדם כשחטא".

נתחיל להתבונן בדמיון בין אדם הראשון ליפתח הגלעדי: "והנה אחר שחטא בעץ הדעת, נשרו ממנו איבריו בכל המקומות שהיה הולך, כמ"ש ז"ל שאירע לו כמו שאירע ליפתח הגלעדי בעון בתו, וכמש"ה ויקבר בערי גלעד, ולא כתיב בעיר גלעד". הקשר הפשוט בין יפתח הגלעדי לפינחס זה אליהו (שחי, כמלאך, מאז בריאת העולם, כנודע בתירוץ הקושיה למה נאמר "פינחס זה אליהו" ולא "אליהו זה פינחס") הוא שיפתח נענש על כך שלא הלך אצל פינחס להתיר את נדרו, כפי שיתבאר. בשמותיהם של יפתח ופינחס יש ג אותיות משותפות – יפח, סוד "ויפח באפיו נשמת חיים [חס של פינחס]" ו"מאן דנפח מתוכיה נפח". "ויפח באפיו נשמת..." – נפח בדילוג אותיות שוה למפרע, עם אותיות איוב באמצע (ראה בפרשה הקודמת שאיוב הוא סוד הבינוני של תניא, איוב = חוה, "אם כל חי"). "דברי פי חכם חן". נ פעמים ח – "ונח מצא חן בעיני הוי'" – של פינחס = ת של יפתח, סוד נחת, כמבואר במ"א; חלק המילוי של יפח: יוד פא חית = "ונח מצא חן בעיני הוי'"; יפח במספר קדמי = מלכות, ובספר יצירה חן הוא מתנת המלכות".

בשמו של פינחס, סדר אותיות יפח (הסדר בשמו של יפתח) הוא פיח, תבה המופיע אך ורק פעמיים בכל התנ"ך, במכת שחין: "ויאמר הוי' אל משה ואל אהרן קחו לכם מלא חפניכם פיח כבשן וזרקו משה השמימה לעיני פרעה. והיה לאבק על כל ארץ מצרים והיה על האדם ועל הבהמה לשחין פרח אבעבעת בכל ארץ מצרים. ויקחו את פיח הכבשן ויעמדו לפני פרעה ויזרק אתו משה השמימה ויהי שחין אבעבעת פרח באדם ובבהמה. ולא יכלו החרטמים לעמד לפני משה מפני השחין כי היה השחין בחרטמם ובכל מצרים". פיח פיח = יד (ימין) פעמים יד (שמאל), נס פיח – פינחס – הכבשן בהתכללות הידים להיות אחת ממש (ראה רש"י), וד"ל. והנה, "מלא חפניכם פיח" = פינחס! "פיח כבשן" = "נעשה אדם" (סוד אדם הראשון כנ"ל), "שחין אבעבעת" = בראשית. יש במכת שחין מכה (שם אדנ-י) תבות. בכל אחד מ-ג הפסוקים הראשונים יש טוב תבות (ביחד נא של אדנ-י) ובפסוק האחרון יש יד (של אדנ-י) תבות. בספירה מהסוף, סכום מיקומי ב' ה"פיח" = חנוך (ו פעמים יד), הדור השביעי (החביב) לאדם הראשון, שזכה לנר"נ דאצילות כנ"ל (אליהן יזכה פינחס זה אליהו לע"ל, כאשר שם בן [= אליהו] יעלה ויוכלל בשם סג, וד"ל; חנוך ואליהו לא מתו אלא עלו חיים השמימה, חנוך אליהו = פוטיאל, כמו שיתבאר).