10 באוק׳ 2008

פרשת האזינו - יום שישי ושבת קדש. גאטס נאמען

ו. אחר כך באים לפרשת "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך... ושפטו את העם משפט צדק... צדק צדק תרדף...". כל ארבעת השלבים של עבודת משנה תורה עד כאן היו בעיקר בבחינת "אור המאיר לעצמו" – זיהוי משה רבינו (שבדור) וההתעצמות הפנימית אתו. מפרשת שופטים ואילך "יוצאים החוצה", בבחינת "אור המאיר לזולתו" כדי לתקן את מציאות העולם החיצוני – לעשות לו ית' דירה בתחתונים ממש.

מבואר במקום אחר (מלכות ישראל חלק א) ששלש הפרשיות שופטים כי תצא כי תבוא הן כנגד שלש מצות הצבור – "שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה". פרשת שופטים פותחת במצות מינוי סנהדרין וממשיכה במצות מינוי מלך, פרשת כי תצא פותחת ב"כי תצא למלחמה על איביך וגו'" ומסיימת במלחמת עמלק, ופרשת כי תבוא פותחת במצות הבאת ביכורים לבית הבחירה.

בפרשת דברים, על ידי ההתקשרות למשה רבינו זוכים כבר להמנות על אנשי משה ולהיות משרי האלפים וכו' כל אחד ואחד לפי דרגתו ושרש נשמתו כנ"ל – "ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידעים ואתן אותם ראשים עליכם שרי אלפים ושרי מאות ושרי חמשים ושרי עשרת ושטרים לשבטיכם". מה אם כן החידוש של פרשתנו, פרשת "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך"? אלא שבפרשת דברים מספר לנו משה איך שנמנו שופטים ושוטרים לדור המדבר, בהיות משה רבינו המוציא אותנו ממצרים והנותן לנו את התורה בנסים ונפלאות למעלה מדרך הטבע עומד מול עינינו וממנה בעצמו את השופטים והשוטרים. ואילו בפרשת שופטים באה מצות מינוי סנהדרין לדורות הבאים בארץ ישראל, מצוה המסורה לצבור, שבכללותה גם מינוי סנהדרי גדולה כולל המופלא שבסנהדרין, האחד שלמעלה מהשבעים, שעומד תחת ובמקום משה רבינו (כמבואר בחז"ל ומובא להלכה ברמב"ם). ובהמשך למצוה הזאת באה מצות מינוי מלך – "שום תשים עליך מלך" – כנ"ל. נמצא שבפרשתנו יצאנו כבר מ"חממת" המדבר (עם משה בראשנו באופן פשוט וגלוי לכל), מבחינת ה"אור המאיר לעצמו" ונכנסנו לתוך המציאות של חיי האומה בארצה, להתמודדות המתמדת עם המצב והמציאות מבית ומחוץ (תרבות העמים שמסביב), ועלינו להאיר את החוץ ב"אור המאיר לזולתו". עד כה התעצמנו בעניני משיח וגאולה ברוחניות, מעתה עלינו להתעצם אתם גם בגשמיות.

וכמה רמזים: "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך" = 2556 = עא במשולש, רמז מובהק למינוי סנהדרי גדולה של עא, כולל המופלא שבסנהדרין, בחינת משה רבינו כנ"ל.

"ושפטו [=] את [על השופט להרגיש את עצמו טפל ובטל לעם] העם משפט צדק" = 1540 = נה במשולש (נה = י במשולש, י = ד במשולש, נמצא ש"ושפטו את העם משפט צדק" הוא משולש של משולש של משולש, חזקה של "משולש", סוד תיקון השתלשלות כל העולמות על ידי משפט צדק, סוד הריבוע – ד, ב בריבוע, וד"ל) = ע (פנים לתורה) פעמים כב (אתוון דאורייתא) = ישראל (כאשר ה-א של ישראל = 1000).

ביחד, תחילת וסוף הפסוק הראשון של פרשת שופטים: "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך... ושפטו את העם משפט צדק" (סכום שני משולשים, של עא ושל נה) = 4096 = דין בריבוע כללי = ח בחזקת ד (סוד אחד – א פעמים ח בחזקת ד, סוד ד רבתי של "הוי' אחד"). בפרשת "ראה אנכי", "אנכי" (ט בריבוע, ג בחזקת ד) הוא סוד "אנכי מי שאנכי" כנ"ל = 512 = ח בחזקת ג. פרשת שופטים אם כן מעלה את החזקה באחת, מ-ג ל-ד, ודוק.

והנה, כדי להאיר את החוץ ולתקן כל מעוות במציאות החיצונית צריך מדה מוגברת של כח שפיטה פנימית, של "מח שליט על הלב" ובפרט של כח לשלוט (בבחינת "שפטים ושטרים") על כל החושים של הנפש הבאים במפגש ומגע ישיר עם החוץ. ידוע הרמז ש"שפטים ושטפים תתן לך בכל שעריך" קאי על ז שערי הפנים – שתי עינים שתי אזנים שתי נחירי האף והפה – וכרמוז בשבע אותיות ה-ש (ר"ת שער) בפסוק הראשון: "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך אשר הוי' אלהיך נתן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק", כמבואר באריכות במ"א.

 

ז. אחר כך באים לפרשיות כי תצא וכי תבוא, שכנגד מצות מלחמות (ועד להכרתת זרעו של עמלק) ומצות בנין בית הבחירה (במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם), מבין שלש מצות הצבור כנ"ל. בכללות, הן בסוד "עת מלחמה ועת שלום" (שתי העתים החותמות את כח העתים של קהלת, מגילת חדש תשרי, וחדש ההכנה אליו, חדש אלול וכנ"ל). רק שכמו ביחס לכל תופעה של קדושה יש התכללות של שתי הבחינות זו בזו.

ידוע שסוד הצבא הוא יוצא ובא, סוד מטי ולא מטי (ראשי תבות מום, השם האחרון, ה-עב, של עב שמותיו יתברך, בהם מקיים ומתקן את עולמו). התכללות ה"בא" בתוך ה"יוצא" (וכן ה"יוצא" שבתוך ה"בא" של פרשת כי תבוא, כפי שיתבאר) הוא על ידי (ההתקשרות לנשמת) משה רבינו, שמכחו דווקא להיות תמיד "על איביך" ("כי תצא למלחמה על איביך" שאזי בטח – "ונתנו הוי' אלהיך בידך ושבית שביו") – מעל איביך. וכן המצוה הכתובה בסמיכות ל"כי תצא וגו'" – "וראית בשביה אשת יפת תאר... והבאתה אל תוך ביתך...", היינו ממש יוצא ובא, בהבאת הניצוץ היקר מכל, האשת יפת תאר (שרש הנשמה של הלוחם), אל תוך ביתך.

דווקא על דוד מלך ישראל חי וקים נאמר הלשון "יוצא ובא": "וכל ישראל ויהודה אהב את דוד כי הוא יוצא ובא לפניהם". "יוצא ובא" = חן חן, וכן בדילוג אותיות "יוצא ובא" אותיות יוצא ו"יוצא ובא" אותיות ובא (תופעה יפהפיה של חן חן, מתנת החן ניתנה לדוד, למלכות, כנודע בספר יצירה). דוד יוצא ובא = עין (ה פעמים הוי' ב"ה, ה חסדים, עיטרא דחסדים דדעת – "חסדי דוד הנאמנים"). דוד אף נשא יפת תאר כנודע, נמצא שבפרשה זו ממשיכים את נשמת משה רבינו (וניצוצו שבכל אחד מאתנו) להתלבש בנשמת דוד המלך, סוד מלך המשיח, שנשמתו משה וגופו (נמשך מנשמת) דוד כנודע.

אחר כך בפרשת כי תבוא, הפרשה ה-נ בתורה (סוד שער ה-נ, בפסוק הראשון "והיה כי תבוא אל הארץ אשר הוי' אלהים נתן לך [התבה העשירית – 'העשירי יהיה קדש להוי'', ודוק] נחלה וירשתה וישבת בה" יש נ אותיות, ודוק) באים אל הארץ המובטחת ואל לב לבה – בית המקדש (להביא לשם "מראשית כל פרי האדמה" – "אשר תביא מארצך אשר הוי' אלהיך נתן לך"). אך גם בפרשה זו הפותחת ב"בא" יש הרבה דינים – יא ארורין ו-צח קללות של פרשת התוכחה, הרבה התכללות של "יוצא" (לקרב נגד הדינין, להמתיקם בשרשם, שער ה-נ של הבינה, ששם נמתקים כל הדינים, והכלל שצריך להישאר תמיד מעל לדינין – "על איביך" כנ"ל, מכח ההתקשרות למשה רבינו; החידוש כאן הוא שמודגש היטב שהדינים, האויבים, הם הכל בהשגחה פרטית מאת השי"ת, הכל בהתאם למעשה האיש הישראלי, מדה כנגד מדה, ודוק).

לאחר ה"שחרור" מצבא המלחמה, ב"יוצא ובא" בשלמות של שתי הפרשיות כי תצא וכי תבוא באה עיקר תכלית העבודה של אחדות ישראל – "אתם נצבים היום כלכם לפני הוי' אלהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל. טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחטב עציך עד שאב מימיך" – "לעברך בברית הוי' אלהיך וגו'". אחדות זו באה כמובן על ידי גילוי המכנה המשותף שיש בכל (עשר דרגות) הנשמות, מגדול ועד קטן – נשמת משה רבינו (ומלך המשיח).

תמיד קוראים פרשת נצבים לפני ראש השנה, יום הדין – "אתם נצבים היום". ביומא רבא דראש השנה כולנו נצבים כאחד, באחדות גמורה, שבזכות זה זוכים בדין. בראש השנה צריך להיות התקשרות מיוחדת לראש – ראש בני ישראל, רבי, בחינת משה רבינו. הוא המליץ יושר עבור עם ישראל הגדול מכולם (עבור הכלל ועבור כל פרט ופרט שבו) כפי שהוכיח את עצמו כמה וכמה פעמים בתורה. כמה שהיינו קשורים למשה עד כה, ביום הגדול, ראש השנה, עלינו להתחזק ביותר בחידוש הקשר לראשנו (ישראל אותיות לי ראש כנודע). בראש השנה מגלים פן חדש, פנימי ועצמי יותר, של משה רבינו (הכללי והפרטי). והיינו שמצות היום (של "אתם נצבים היום כלכם") בשופר, שמסגולתו לגלות אור חדש המאיר מתוך קול השופר, קלא פנימאה דלא אשתמע (בשום הזדמנות אחרת), בחינת לבא לפומא גליא (גילוי קץ הגאולה על ידי משיח צדקנו, על ידי עבודת ראש השנה להמליך את ה' עלינו למלך עליון ואת משה עבדו ל"ויהי בישרון מלך – בהתאסף ראשי עם, יחד שבטי ישראל"), וסוד "משה שפיר קאמרת".

אחר כך פרשת וילך, משה עצמו הולך מחיל אל חיל – "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון". הוא הולך לקראת שער ה-נ, גילוי עצמות האלקות (עליה בקש, ולא נענה עד עתה, "הראני נא את כבדך"). כולנו מצטרפים להליכת משה – "צדיקים ['ועמך כלם צדיקים'] אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר 'ילכו מחיל אל חיל'". בשער ה-נ עצמו יש אין סוף מדרגות, אין סוף השגות של "איני יודע" (= קסא, מילוי אהיה דיודין, עצמות אמא עילאה, שער ה-נ דבינה, סוד "אם [לשון אמא] אסק שמים שם אתה [עדיין רחוק ממני]") המשכת המקיף בפנימי ושוב "איני יודע" כלום.

אחר כך בפרשתנו, פרשת האזינו, מתגלה התענוג הנעלם שבכל הקורות שעברו ושיעברו על עם ישראל עד ביאת ינון (שער ה-נ) תחית המתים וחיי העולם הבא (עד נ אלפי יובלות, ויותר) – "זכר ימות עולם בינו שנות דר ודר". "ואמרת ביום ההוא [יום הקריאה וההתעצמות עם שירת האזינו, לשם כך חיבבו הצדיקים אותה ביותר כנ"ל] אודך הוי' כי אנפת בי ישב אפך ותנחמני". כאן מתיחדות התוכחה והברכה כאחת ממש, כנ"ל.

בסוף באים אל "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל לפני מותו" בהתגלות גמורה "לעיני כל ישראל". ואזי "נעוץ סופן בתחילתן" – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" – "כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עשה עמדים לפני נאם הוי' כן יעמד זרעכם ושמכם [משה אותיות השם]" (כל ארבעת הלשונות הנ"ל: "וזאת... לעיני... בראשית... כי..." = 11466 = אמת פעמים הוי' ב"ה!), אמן כן יהיה רצון. 

7 באוק׳ 2008

פרשת האזינו - יום רביעי וחמישי. בהצלחה וגמר חתימה טובה לכולם בתוך שאר כלל ישראל

ד. ובהיות כל חומש דברים, משנה תורה, מעבר בין תוכחה לברכה (האותיות המשותפות של תוכחה וברכה הן אותיות כה – סוד "ויפן כה וכה וגו'", פנה לתוכחה ופנה לברכה, כה כה = ן ושאר האותיות של תוכחה ברכה, אותיות רחבות [הבאר השלישית של יצחק אבינו – "ויעתק משם ויחפר באר אחרת ולא רבו עליה ויקרא שמה רחבות ויאמר כי עתה הרחיב הוי' לנו ופרינו בארץ"] = יתרו, ביחד יתרון כנ"ל), הכל לגלות שפנימיות תוכחת משה רבינו, רבן של כל הנביאים, היא אהבת ישראל צרופה, מקור כל הברכות (שעיקר המעבר וגילוי מקור הברכה בתוכחה עצמה הוא כאן בפרשתנו, שירת האזינו) – כאן המקום לדרוש את שמות כל יא הפרשיות של משנה תורה כרומזים ל-יא שלבים של עבודת השי"ת הפנימית שעל ידם ניתן לכל אחד ואחת מאתנו לזכות ל"יתרון האור מן החשך" ועד שיתגלה שהכל אחד ממש כנ"ל:

"דברים": על פי הפשט, "אלה הדברים וגו'" היינו דברי תוכחה שאמר משה לבני ישראל לפני מותו כנ"ל. אך יש לדרוש את תבת "דברים" מלשון "דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור" (כלל גדול הנלמד משני פסוקים בפרשת וילך, הפרשה המקדימה את שירת האזינו). "דברים" לשון רבים, ו"מיעוט רבים שנים", רומז, אם כן, לשני דברים, שני מנהיגים, ובהיות ש"דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור" יש לומר שרומז לחפיפה בין שני הדברים, משה (הדבר של דור המדבר) ויהושע (הדבר של הדור שנכנסו לארץ) שתכתב בסוף פרשתנו (הפסוק שלאחר תום השירה): "ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם הוא והושע בן נון" ופירש רש"י: "'הוא והושע בן נון'. שבת של דיוזגי היתה, ניטלה רשות מזה וניתנה לזה, העמיד לו משה מתורגמן ליהושע שיהא דורש בחייו כדי שלא יאמרו ישראל בחיי רבך לא היה לך להרים ראש, ולמה קוראהו כאן 'הושע' לאמר שלא זחה דעתו עליו שאע"פ שניתנה לו גדולה השפיל עצמו כאשר מתחלתו".

 אך יש לפרש גם באופן אחר קצת, על דרך "רננו צדיקים בה'" – יחוד שני צדיקים, צדיק עליון וצדיק תחתון. ובכאן: "דברים" – יחוד שני דברים (על דרך משה ויהושע, אבל באותו דור ממש), הדבר הכללי של הדור וניצוץ הדבר הפרטי הנמצא בתוך כל יהודי ויהודי. הרי לכל יהודי יש ניצוץ של משה רבינו, כמבואר בתניא (בענין "אטו יראה מילתא זוטרתי היא – אין לגבי משה מילתא זוטרתי היא", מכאן נלמד שהמדה המיחדת את נשמת משה רבינו הכללית לניצוץ הפרטי של משה רבינו שבל אחד ואחת היא מדת היראה, ודוק), וכן יש לכל יהודי ניצוץ של מלך המשיח, כידוע בשם הבעל שם טוב, "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון".

ואיך מגלים את הניצוץ של משה, של ה"דבר אחד לדור" שיש בכל אחד? על ידי הזיהוי של משה רבינו שבדור וההתקשרות אליו. ואיך יודעים מי הוא המשה רבינו שבדור? כפירוש הבעל שם טוב ל"אם הרב דומה למלאך הוי' צבאות – תורה יבקשו מפיהו וכו'", אם חשים איך הרב חש לפני שמל, וכאילו רואים את השכינה מדברת מתוך גרונו (ששם אותיות אחהע כנודע, סוד חנוך מורו של משה, וד"ל; גרון אחהע = 343 = גשם, ז בחזקת ג, ר"ת גרונו של משה כנ"ל, וביחד עם שכינה = 728, כח פעמים הוי' ב"ה, וד"ל) – החידוש של פרשת דברים וכל חומש דברים – אזי יודעים שהוא ה"מלאך הוי' צבאות" שבדור, המשה רבינו שבדור, וד"ל.

זהו השלב הראשון של עבודת הנפש של ימי קריאת משנה תורה – ההתקשרות אל משה רבינו (שבדור), לאותו אחד ששכינה (כנסת ישראל, כלומר שמרגישים שהוא מדבר בשם כנסת ישראל כולה) מדברת מתוך גרונו, והגילוי, על ידי כך, של ניצוץ המשה שבו עצמו, ניצוץ המנהיג שבו, שיוכל להיות מאנשי משה, מהשרים הממונים תחתיו, להנהיג אף הוא את אותן נשמות השייכות לשרשו. וכן מסופר ממש בתחילת פרשת דברים: "איכה אשא לבדי וגו' [את פרשת דברים קוראים תמיד בשבת חזון לפני תשעה באב, לפני אמירת מגילת איכה, וד"ל]... הבו לכם אנשים חכמים ונבנים וידעים לשבטיכם ואשימם בראשיכם... ואצוה את שפטיכם בעת ההוא לאמר...".

 

ה. השלב השני של העבודה הפנימית של ימי קריאת משנה תורה רמוז בשם הפרשה השניה – "ואתחנן". הכלל הוא שככל שמתקדמים בחומש דברים, חומש שני הדברים יחד (סוד "'משה משה' לא פסיק טעמא בגוויה"), יותר ויותר מתעצמים עם משה ועם עבודתו את השי"ת – "משה עבד הוי'".

"ואתחנן אל הוי' בעת ההוא לאמר". משה מתפלל תקטו (כמנין ואתחנן שעולה גם תפלה) תפלות להיכנס לארץ ישראל, ששם על ידי קיומו את המצות התלויות בארץ ובנין בית המקדש במקום אשר יבחר ה', מעשה ידי משה הנצחי לעולם ועד, תבוא הגאולה האמיתית והשלמה לעם ישראל ולכל העולם כולו על ידי משיח צדקנו.

וכך על כל אחד ואחת, לאחר שמזהה את המשה שבדור, מתקשר אליו בלב ובנפש ועל ידי כך מגלה את הניצוץ של משה שבו (הנושא של פרשת דברים כנ"ל) לעלות בקדש בכך שמרגיש היטב בנפשו שנגזר על משה (הכללי והפרטי) לא להיכנס לארץ וצועק מקרב איש ולב עמוק – "עד מתי?!".

ז.א. שאפשר לזהות את משה (הכללי והפרטי) ועדיין לא להרגיש בעומק נשמתו מה שהמשה הכללי מרגיש, מה שמביא אותו להתפלל "ואתחנן".

ראשית כל עליו לדעת ולהרגיש שאף על פי שהוא אכן ניצוץ של משה רבינו רבן הנביאים, אין לו שום זכות עצמי ותפלתו-צעקתו לה' להושיע אותו ועם ישראל כולו הוא בבחינת "ואתחנן", לשון מתנת חנם כנודע. רק כך יתכן שימצא חן בעיני ה', בסוד "אשת חן תתמך כבוד", בחינת "שפל רוח יתמך כבוד" כנודע.

מכל שמות הפרשיות של חומש דברים, רק פרשת "ואתחנן" הוא בלשון משה מדבר בעדו (בגוף ראשון). כאן מתעצם הזיהוי עם משה מאד, על דרך החסיד המרגיש את מצוקת רבו הקיומית ממש (למה משיח עדיין לא בא) ומזדהה אתה לגמרי, לא רק את מצוקותיו הוא.

אחר כך באה פרשת "עקב", הרומז לעקבתא דמשיחא. המשיח כאן, הגאולה כאן, רואים את עקבותיו, רק אותו עצמו עדיין לא רואים. והעצה – "[והיה עקב] תשמעון", שמיעה היינו ידיעת המציאות (ולא ראית המהות), כמבואר בדא"ח. ידיעת המציאות של מלך המשיח.

ופירש רש"י: "'והיה עקב תשמעון'. אם המצות קלות שאדם דש בעקביו תשמעון". צריכים להחדיר את ידיעת המציאות של מלך המשיח – "תשמעון" – בכל הפרטים, ועד למצות קלות שאדם דש בעקביו. "ואתחנן" היינו צעקת הלב, "צעק לבם אל ה'", כללות העבודה (והתעצמות ההזדהות עם משה רבינו כנ"ל), אך "והיה עקב תשמעון" היינו העבודה של "כלל שהוא צריך לפרט". ובדרך רמז ומליצה: מצות = קלות, ובסוף פרשתנו נאמר "כי לא דבר רק הוא מכם" ודרשו חז"ל "אם רק הוא מכם הוא", וידוע ש"כי לא דבר רק הוא מכם" = גימטריאות, ולעניננו היינו הגימטריא הנ"ל שמצות = קלות, שאדם דש בעקביו, ללמד שעיקר ענין תריג מצות, כנגד רמח אברים ושסה גידים, הוא להחדיר את האור האלקי בכל פרט ופרט של חיי האדם, בכל דבר קל דווקא (מבין כל המצות מצות תלמוד תורה היא המצוה החמורה באמת, שהרי ויתר כו', נמצא שסוד המדה הראשונה שהתורה נדרשת בה – "קל וחמר" – היינו על דרך "נעשה ונשמע", נעשה את ה"קל" ונשמע את ה"חמר", והוא ממש סוד "עקב [המצות קלות שאדם דש בעקביו, נעשה] תשמעון [נשמע]", וד"ל).

אחר כך באים לפרשת "ראה אנכי וגו'" – ראית המהות (לאחר ידיעת המציאות, פרשת עקב, גדלות ב' לאחר גדלות א' בלשון כתבי האריז"ל), ראית העצמות כביכול – "אנכי מי שאנכי" (שנתגלה במעמד הר סיני – "אנכי הוי' אלהיך", שמפי הגבורה שמענו, וראינו ["וכל העם ראים את הקלות" – "רואים את הנשמע"], "אנא נפשי כתבית יהבית", גבורת העצמות להחדיר את אורו העצמי האין-סוף לתוך האותיות המוגבלות של התורה). ידוע ש"רבי" אמיתי, בחינת משה-משיח, הוא "בלי גבול בגבול", סוד הגילוי של "אנכי", ובפרשת ראה העבודה היא לראות אותו (בכלל ובפרט) ממש.

ויש בראיה זו "ברכה וקללה" – "את הברכה אשר תשמעו... והקללה אם לא תשמעו...", היינו התכללות השמיעה בראיה – "הבן בחכמה" ("שומעים את הנראה", יחוד או"א עילאין כנודע). בראית העצמות – "ראה אנכי" – יש גם הגבורה לנצח את המלחמה (ראית פנים היא לשון קרב ומלחמה בתנ"ך כידוע), להחל את הברכה על הטוב והקללה על הרע, ואף להפוך את הרע כסא לטוב, את הקללה (עבודת התשובה, לעומת הברכה, עבודת הצדיקים, כמבואר בדא"ח) להתנוצצות ניצוצי אור הקדושה, לשון "נחשת [נחש הקדמוני] קלל", וד"ל. והיינו כידוע ש"אנכי מי שאנכי" = נושא הפכים (ב בחזקת ט) וכו'.

פרשת האזינו - יום שלישי

ג. והנה, המספר 666 – תוכחה ברכה – מוזכר במפורש בתנ"ך שלש פעמים, פעמיים בקשר לשלמה המלך (בפסוקים מקבילים בספר מלכים וספר דברי הימים) ופעם בקשר לעולי בבל (בספר עזרא): "ויהי משקל הזהב אשר בא לשלמה בשנה אחת שש מאות ששים ושש ככר זהב", "ויהי משקל הזהב אשר בא לשלמה בשנה אחת שש מאות וששים ושש ככרי זהב", "בני אדניקם שש מאות ששים וששה".

בכל אחת משלש הפעמים שמופיע המספר 666 מפורש בתנ"ך הוא כתוב בשינוי קל: "שש מאות ששים ושש" "שש מאות וששים ושש" "שש מאות ששים וששה" (בפעם השניה יש תוספת ו ובפעם השלישית יש תוספת ה). כאשר נוסיף לכל אחד מהגימטריות של מהמספרים הכתובים (הערך של ה"מספר מספרי" בלשון המקובלים) את המספר 666 עצמו, יעלה הכל 8918 = 26, שם הוי' ב"ה, פעמים 343, ז בחזקת ג, סוד "גשם נדבות תניף אלהים" (גילוי אור החמה לעתיד לבוא כנודע), ראשי תבות "גרונו של משה", וד"ל.

השם "אדניקם" רומז לקימת המלכות של הקדושה (על ידי השם הקדוש קמה כנודע), שם אדנ-י ב"ה. ויש לדרוש שקימת המלכות תלויה בזהב המובא לשלמה (היושב על כסא הוי' למלך, כסאו של מלך שהשלום שלו) מדי שנה בשנה – בכל השינוים של המלכות (ענין המלכות בכלל, ובפרט כאשר היא יורדת להחיות את העולמות התחתונים בי"ע כו', הוא ענין השינוים, ענינו של מגילת קהלת בייחוד, ודוק) כמות הזהב (המסמל את האלקות שלמעלה מהעולם, שהרי לא היה העולם ראוי שיברא בו הזהב, רק לצורך בית המקדש, כמבואר בחז"ל) שוה (בחינת "אני הוי' לא שניתי" – "שויתי הוי' לנגדי תמיד").

דוד במלחמותיו, מלחמות הוי', הכין את הזהב ומסרו לבנו שלמה לצורך בנין בית המקדש. מסוד זהב זה העליון (זהב פרוים, כמבואר במ"א) נמשך לשלמה מדי שנה 666 ככרי זהב. הזהב, אם כן, הוא סוד שלמה בן דוד (ראשי תבות דבש – "ארץ זבת [לשון זהב] חלב ודבש") = אמת (אהיה פעמים אהיה – "אהיה אשר אהיה"), וידוע שהאמת בלתי משתנה, בחינת "אני הוי' לא שניתי" כנ"ל.

בתחילת פרשת ראה נאמר: "ראה אנכי נתן לפניכם היום – ברכה וקללה", פסוק בן ז תבות המתחלקות (על פי טעם האתנחתא) ל-ה ו-ב, סוד תבת זהב (ז = ה ב, סוד חלוקת נרות המנורה כנודע) כנודע (והביטוי שבא בהמשך לפסוק הראשון: "את הברכה" שומר ומשקף חלוקה זה של זהב במבנה אותיותיו, ודוק; ראה היינו ר"ת ראה את הברכה, וד"ל). ביחס לזהב יש לבחור בין הברכה לבין הקללה, בין השימוש בזהב לצורך עבודת השי"ת במקדשו, מקור הברכה, לבין השימוש בו לעשית עגל הזהב (עגל הזהב = כח המדמה) לעבודה זרה ר"ל, מקור הקללה והצורך בתוכחה (כדי שהקללה תהפוך לברכה מכח התשובה מאהבה, כמעלת הזהב על הכסף, ההופכת את הזדונות לזכויות ממש) – 666.

לפי כל הנ"ל, שירת האזינו היא מקום המפגש והמעבר – הממוצע המחבר (ששרשו גבוה יותר משני הקצוות שהוא מחבר כנודע) – בין התוכחה לברכה, וממילא היא אמורה להיות מקור מחצב הזהב. והרמז: המספר האטומי של יסוד הזהב הוא 79 = האזינו! בתחילת פרשת פקודי נאמר "כל הזהב העשוי למלאכה בכל מלאכת הקדש ויהי זהב התנופה תשע ועשרים ככר ושבע מאות ושלשים שקל בשקל הקדש", שבו 79, האזינו, אותיות! האזינו = זהב ועוד שם אדנ-י ב"ה, סוד אדניקם הנ"ל (במספר קדמי, אדניקם = 1001 = 11 פעמים 91 = 13 פעמים מזל = יראת שמים, סוד בנין המלכות), ודוק (כל הפסוק הראשון: "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי" = 2145 = אדנ-י במשולש כללי, ודוק).

 

5 באוק׳ 2008

פרשת האזינו - יום שני

ב. והנה, יש יחוד נפלא בחיבור שתי הבחינות של תוכחה וברכה: תוכחה ברכה = 666, המשולש של לו (שאף הוא המשולש של ח, ב בחזקת ג, או, בדרך אחרת [המגיעה אף היא בסוף ל-ב, לשון ברכה, סוד ה-ב רבתי של "בראשית", סוד נעיצת סוף התורה, פרשת ברכה, בתחילתה כנודע], לו הנו ו בריבוע, ו-ו הוא המשולש של ג, שהוא המשולש של ב). יש כאן 9 אותיות, נצייר אותן כריבוע של 3:

ת  ו  כ

ח  ה  ב

ר  כ  ה

נשים לב שהאלכסון היורד משמאל לימין (סוד הרקיע דצורת אות ה-א) הוא הוא אותיות השורה התחתונה של הריבוע, אותיות רכה = יה בריבוע. שאר האותיות = אמת = יהו (אהיה) בריבוע. נמצא ש-לו במשולש = יה בריבוע ו-יהו בריבוע. אבל נשים לב ש-יה ועוד יהו = לו, ועוד: יה = המשולש של ה ו-יהו = המשולש של ו (והוא סוד חוה כנודע – המשולש של ח = לו = שני המשולשים של וה, סוד "אם [ח – בינה] כל חי [יחוד וה]", ודוק).

והכלל בזה הוא שריבוע המשולש של כל מספר ועוד ריבוע המשולש של המספר שבא אחריו = משולש סכום שני המשולשים יחד, שהוא הוא הריבוע של שרש המשולש העליון (בדוגמה הנ"ל: לו הנו הריבוע של ו, נמצא שהמשולש של לו, 666 = הריבוע של משולש ו, 441, ועוד הריבוע של משולש ה, 225. עוד דוגמה: ריבוע המשולש של זכח בריבוע, 784, ועוד ריבוע המשולש של חלו בריבוע, 1296, ביחד = 2080, שהוא המשולש של 64, הריבוע של ח [שעולה סכום המשולשים של ח ו-ז, כידוע הכלל בזה, ודוק).

נמשיך להתבונן בריבוע של תשע האותיות של תוכחה ברכה. הפנות והנקודה האמצעית של הריבוע (שהן הן האותיות של הדלוג הראשון של תוכחה ברכה, אותיות הכתרה) = 630 = המשולש של לה. שאר ארבע האותיות שבאמצעי צלעות הריבוע (אותיות הדלוג השני של תוכחה ברכה, אותיות בכחו) = 36, המשולש של ח (והריבוע של ו כנ"ל) המעלה את ערך המשולש של לה למשולש של לו!

666 = יתרון (תבה שמופיעה עשר פעמים, כנגד "עשר ספירות בלימה" [לגלותן מחשך לאור – "מגלה עמקות מני חשך ויצא לאור צלמות"], כולן במגילת קהלת, המגילה של חג הסוכות וחדש תשרי בכלל, החדש המתחיל בימים נוראים ומסיים בשמחה פורצת גדר, החדש שקוראים בו את שירת האזינו, שירת התוכחה, כאשר סיום החומש וכל התורה כולה, פרשת וזאת הברכה, הוא בשמחת תורה, השיא של "זמן שמחתנו") – "וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך", דהיינו יתרון הברכה היוצאת מהתוכחה דווקא.

ביום אחד של מעשה בראשית (שגם קוראים בשמחת תורה), היום של "יתרון האור מן החשך", המסיים "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" (ללמד שתכלית "יתרון האור מן החשך" הוא לגלות שהכל אחד, שהכל משקף את השי"ת אחד יחיד ומיוחד, וד"ל) יש 197 אותיות. והנה, תבת יתרון (666) במספר קדמי (חשבון המתאים ליום אחד של מעשה בראשית) = 2561 = אחד פעמים 197, ודוק.

ועוד: "יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך" = "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" = חכמה במשולש כנודע! תבת יתרון ב"מלבוש" שלו – אתב"ש: מאגפט, אכב"י: בלנור, אלב"ם: שכטפג – עולה 1499 = "את השמים ואת הארץ"!

ועוד: "יתרון האור מן החשך" = 1301 = שם הוי' ב"ה ב"השראה"! 

4 באוק׳ 2008

פרשת האזינו - יום ראשון

 פרשת שבוע

האזינו

 

א. כל השירות בתנ"ך באות ליתן ביטוי מוחשי לרגש ההודיה העצומה לה' בשמחה רבה, בתוף ובמחול וכו', בסוד "בינה [שמחה, כאשר התגלות עתיקא בבינה דווקא, התגלות הענג האלקי בנפש, עיקר ענין השיר, כנודע בענין שיר פשוט שיר כפול שיר משולש שיר מרובע, ארבע דרגות של גילוי התענוג בנפש, כמבואר במקום אחר] עד הוד [הודיה] אתפשטת". בולטת מאד שירת האזינו, שירת משה רבינו שאמרה ביום הסתלקותו, היום שעלה לשמש במרום, היום שהשיג את שער ה-נ, עצם ידיעת האלקות (כמבואר בהקדמת הרמב"ן לתורה), שעל דרך הפשט היא שירה שרוב תוכנה – תוכחה לבני ישראל (כאשר עיקרו איום על העתיד לבוא להם אם יתחייבו, ראה רש"י לפסוק הראשון "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי"; איום תוכחה, ראשי תבות את [סוד "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" – "האזינו השמים... ותשמע הארץ"] ורת"ס אתה, ז פעמים חן והמשולש של כח = מלכות [סוד בנין המלכות מהגבורות – איום תוכחה], המשולש של אל, בדלוג אותיות אותכה, אתה הוי' = 3 פעמים זה בריבוע [עיקר נבואת משה רבינו, והוא סוד עדן נהר גן = תבל, וראשי תבות ענג כנודע], ו-ימוח, ח בריבוע, ודוק; בפסוק הראשון מוצפן איום בדלוג עולה בעיגול מה-א של "הארץ" ל-י של "פי" ל-ו של "ואדברה" ול-מ של "אמרי", בהיקף של לז אותיות, סוד לז ימי משה האחרונים בהם אמר משנה תורה, וכמו שיתבאר).

והנה, כל משנה תורה, החומש בו "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה" (גרון סוד ז פעמים הבל דמעשה בראשית, סוד לז ימי משה האחרונים כנ"ל, סוד יחידה, אליה זכה משהיה פעמים חיה – בימים שאמר משנה תורה), החומש שאמרו משה ב-לז הימים האחרונים של חיי חיותו בעלמא דין (בהם תקן את עיני כל ישראל – "אשר עשה [לשון תיקון] משה לעיני כל ישראל" – לראות אותו ["אשר עשה [שיהיה] משה לעיני כל ישראל"] בכל דור ודור, דאתפשטותיה בכל דרא ודרא, והיינו שמשה לא מת), הוא חומש של תוכחה לעם ישראל, שמצוה להוכיח סמוך למיתה דווקא, כמבואר ברש"י בתחילת החומש. לאחר צח הקללות של תוכחת פרשת כי תבוא מגיעה התוכחה וחזון העתיד הצפוי לעם ישראל אם יעברו את מצות ה' ח"ו לשיאה בשירת האזינו (שבה רמוז כל אחד ואחת מישראל ומה שיעבור עליו בפרט מאז ועד ימות המשיח כו', כידוע מהרמב"ן ובמעשה דר' אבנר – אותיות השלישיות של "אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם"; סופי התבות של "אשביתה מאנוש זכרם" אותיות משה למפרע, ללמד שמשה [בן נחמן] חוזר לעולם הזה כדי לתקן את נשמת ר' אבנר. סופי תבות כל הפסוק "אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם" – השמים – "האזינו השמים" [וכידוע שהערך הממוצע של ה אותיות "השמים" = "האזינו"]. ראשי התבות "אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם" = נ, סוד שער ה-נ אליו עולה משה כדי לדעת איך לתקן כל נשמה ונשמה עד סוף כל הדורות, וד"ל. כל הפסוק: "אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם" = 2170 = לא פעמים כן, סוד "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא", שמכיר את כל הנשמות, עד סוף כל הדורות, אשר גנוזות בביתי, ויודע איך לתקנן בסוד "לא כן" [= מאין], להפוך את ה"לא" שלהן ל"כן", וד"ל. 2170 = משה [ס"ת "אשביתה מאנוש זכרם" כנ"ל] ועוד 1825 = 25 פעמים חכמה = ג מילוי חכמה: חית כף מם הי חית כף מם הא חית כף מם הה, שבכל נשמה ונשמה יש נקודת חכמה המחיה אותה, ושעל ידה באה לה תיקונה, על ידי משה היודע לזהותה ולגלותה כו', וד"ל. אבנר = 253 = כב במשולש, כנגד כב אתוון דאורייתא, "תורת משה", אותיותיו עולות בערכן המספרי – א-ב-נ-ר, ובסיס הסדרה שהן יוצרות = 55 = י במשולש, כנגד י ספירות בלימה, ודוק. במספר סדורי, אבנר = לז, עלית משה לדרגת היחידה שבו, וד"ל).

ידוע כמה שהרב המגיד נ"ע חיבב את שירת האזינו, יותר ויותר משאר כל השירות כו', ורצה שכל אחד ואחד יהיה בקי בה, ולא יתכן דבר זה (ביחס לרב המגיד) אלא אם כן נאמר שבשירה זו דווקא, יותר מכל שאר השירות שבתנ"ך, ישנו מטען עצום, אין סופי, של תענוג אלקי, תענוג שאפשר להשיג דווקא בדרך של "טובה תוכחת מגלה מאהבה מסתרת" (וכידוע הרמז שתוכחה היא תוך אהבה).

והענין יובן בשים לב שתכלית כל החומש דמשנה תורה היא הפרשה החותמת אותה, פרשת "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל לפני מותו". תכלית התוכחה היא הברכה ("ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו הוי' פנים אל פנים", עצמותו של משה היא ענין הברכה, והערך הממוצע של שלשת הדילוגים הנ"ל בין ארבע אותיות ברכהיש אל מש = ברכה!). ואם התכלית היא הברכה מובן שההקדמה אליה, התוכחה, בהסתכלות פנימית (כפי שלימדו אותנו מורנו הבעל שם טוב, הרב המגיד ואדמו"ר הזקן), אף היא ברכה. ואדרבה, היא ברכה ממקום גבוה ביותר, מעלמא דאתכסיא, כמבואר בתניא פכ"ו עיי"ש.

 

3 באוק׳ 2008

פרשת וילך - יום שישי ושבת קדש

ו. המשך (קישור המבואר לעיל לדברי בעל אור החיים הקדוש): "וילך משה" – כל המפרשים מתלבטים, אינם יודעים את פשר "וילך משה", לאן הלך ומה ענינו לכאן (ראה גם בכלי יקר)? נמצא ש"וילך משה" זה משרש רדל"א (התגלות האמונה הפשוטה באם כל חי דווקא וד"ל).

ומפרש בעל אור החיים הקדוש שהרגיש משה בהליכתו מהעולם הזה, בעלית נשמתו הטהורה למרום (תוך כדי הסתלקותו אט אט, במשך ארבעים ימים, מן הגוף העכור [שגם אצל משה רבינו שגופו טהור וקדוש בתכלית, הכל לפי ערכין ואוכם איהו קדם עילת העילות ב"ה, וד"ל]). הוסבר לעיל ש"וילך משה" הזה (השלישי מבין ארבעת ה"וילך משה" דקרא) הוא כנגד הבינה, אמא עילאה (שם סג דתהו), בפרט, בחינת "מבין דבר מתוך דבר", מבין את עצם הנשמה, דווקא תוך כדי הסתלקותה מן הגוף, מתוך דבר – מתוך מה שהבין עד כה את סוד נשמתו כפי שהיא מתלבשת בגוף. עד כה הבין את סוד ה"התלבשות" (סוד קבלת האריז"ל כנודע), אבל עכשו, תוך כדי הרגשת הסתלקות נשמתו מגופו (סוד "אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא בכולהו עלמין", ומבואר בדא"ח שהוא ענין התגלות רוממות הסובב והעצמות בדרך הסתלקות הנשמה מן הגוף, הפנימיות מן החיצוניות) מבין את סוד ה"השראה" (קבלת הבעל שם טוב, ישראל בעל שם טוב = 1000, אלף אורות שנמסרו למשה בשעת מתן תורה וביום הסתלקותו כנ"ל, וד"ל).  

מסופר שהבעל שם טוב הרגיש בהסתלקות בעל אור החיים הקדוש מזה שבאותו רגע שהסתלק בעל אור החיים הקדוש נמסר לו, לבעל שם טוב, את הסוד שרק מוסרים לגדול הדור, המשה רבינו שבדור. ומה הוא אותו סוד? סוד נטילת ידים! ואפשר להציץ מרחוק ולנסות להבין אפס קצהו מהו ענין הסוד הגדול והנורא הזה:

מבואר בדא"ח שענין נטילת ידים הוא להרים את המדות למוחין ולהמשיך את המוחין למדות. וידוע ששתי הידים דלמטה הן מכוונות כנגד שתי הספירות העליונות חסד וגבורה דאצילות. ומבואר בתניא בשער היחוד והאמונה שעצם הבריאה יש מאין ואפס המוחלט הוא ממדת החסד, יד ימינו של הקדוש ברוך הוא כביכול, ואילו סוד הצמצום – העלם והסתר הבורא מן הנברא (עד שמרגיש את עצמו למציאות יש ודבר נפרד בפני עצמו) – הוא ממדת הגבורה, יד שמאלו של הקדוש ברוך הוא כביכול.

ועוד מובא בכתבי האריז"ל ומבואר בתניא קדישא שמשה רבינו לא השיג את פנימיות שתי המדות האלו של השי"ת רק השיג למטה מהן, בפנימיות שתי הספירות נצח והוד דאצילות (דמשם היתה נבואתו של משה באספקלריא המאירה – "זה הדבר אשר צוה הוי'", ענין גילוי מצות מעשיות, ששרשן בעשיה דאצילות, היינו פנימיות נו"ה דאצילות, וד"ל).

ויש לומר שביום ההסתלקות השיג משה גם בפנימיות שתי המדות האלו, כלומר שהשיג את פנימיות ענין התהוות העולם יש מאין וכו', שפנימיות ענין ההתהוות הוא הוא מצד בחינת נשיאת ההפכים ונמנע הנמנעות של ה' – מצד אחד "אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלהים אין עוד מלבדו" ממש אך מצד שני "וידעת היום והשבת אל לבבך כי הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד [גם בחללו של עולם]", וד"ל (בפסוק הראשון יש י תבות ובפסוק השני יש הוה תבות, וד"ל).

ויש לומר (וכן מבואר בדא"ח) שיש מעלה ב"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא" ביחס למשה (הראשון) עצמו, והיינו מה שכל "אתפשטותא דמשה" בא לאחר שנתגלה למשה (הראשון) ביום הסתלקותו את עצם סוד ה"השראה", סוד נמנע הנמנעות (שבהשגת סוד זה, בחינת "ידעתיו – הייתיו" בניחותא כנודע משיגים את פנימיות הסוד של התהוות כל העולמות יש מאין ואפס המוחלט, בחינת שתי ידיו של ה' חסד וגבורה), וממילא לכל "אתפשטותא דמשה" שבהמשך כל הדורות (תופעה המתגברת והולכת – "וילך משה" – דווקא בדור[ות] דעקבתא דמשיחא כידוע) יש רשימו, כל ימי חייהם בעלמא דין, של שער ה-נ שהשיג משה ביומו האחרון (והוא סוד משנהמשה נ – אותיות נשמה, ו"אין הגלויות מתקבצות אלא בזכות המשניות" דתורה שבעל פה, היינו שעל ידי לימוד המשניות מתגלה עצם הנשמה ממש, כמו שהיא מופשטת מן הגוף לגמרי, בחינת "השראה", וד"ל [והוא סוד נתינת השם שמואל לרבי המהר"ש על ידי הצמח צדק, על שם צדיק נסתר שלמד משנה, וזה עתה הסתלק מעלמא דין, וד"ל]).

והיינו סוד נטילת ידים שמוסרים למשה רבינו שבדור דווקא – עלית שתי הידים למוחין, היינו ההשגה (מוחין) בפנימיות שתי מדותיו יתברך חסד וגבורה במעשה בראשית, והמשכת המוחין למדות, היינו ליחד (על ידי המשכת המוחין אליהן) את שתי המדות במקומן הן, שהוא עיקר ענין הגילוי וההשגה במה שהשי"ת הוא נושא הפכים ונמנע הנמנעות, וד"ל.

 

ז. "... עוד צריך לדעת מי העיר את רוח משה לדעת שמלאו ימיו ושנותיו, והלא אמרו בגמרא שאין מודיעין לאדם ימיו ושנותיו, ומי הודיעו למשה". "וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם וזרע בהמה". רוב נשמות ישראל הן בבחינת "זרע בהמה", שאין להן (מצד עצמם) דעת עליון, והיינו מה ש"אמרו בגמרא שאין מודיעין לאדם ימיו ושנותיו", שאין הכוונה רק שאין מודיעין מלמעלה דבר שהיה יכול להבין אילו היו מודיעין לו, אלא שאינו שייך מצד עצמו ודעתו לידיעה זו כלל, והיינו בהיותו "זרע בהמה". רק הנשמות הגבוהות שבבחינת "זרע אדם", נשמות דאצילות, להן דווקא מודיעין את יום הסתלקותם מעלמא דין (וכמו שמסופר על אדמו"ר האמצעי, "רחובות הנהר", בחינת "מבין דבר מתוך דבר", שכאשר הודיעו לו כו' שמח שמחה רבה ועצומה על התגלות עצם נשמתו, חלק אלוה ממעל ממש, כפי שכולו אומר כבוד נאצל, בחינת "השראה" באמת, התפשטות הגשמיות לעד, וד"ל).

הודעה זו היא עיקר שלמות הדעת של הצדיק, בחינת המשה רבינו שלו, הדעת של כללות נשמות ישראל כנ"ל.

"ומי הודיעו למשה" בניחותא – בחינת "מי" הודיעו למשה (סוד "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה" כידוע), סוד אמא עילאה, שבה דווקא התגלות עתיקא בכלל ורדל"א בפרט כנ"ל.

"ונסו הצללים" – ניסוי הצדיק כאשר מרגיש את הסתלקות נשמתו מגופו הוא על ידי צלילים, על ידי האבחון באיכות (צלילי) קולו (עיין בהעמק דבר על "וילך משה וידבר וגו'"). והיינו מה שכתוב "וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל" – תוך כדי שמרגיש שהולך הוא מהעולם (מההעלם דעלמא דין, סוד "בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם", כמבואר בדא"ח, וכל שכן בן מאה ועשרים) הוא מנסה לדעת את מדת חיבור נשמתו לגופו על ידי איכות קולו, הוא הולך ומדבר דווקא (לכל שבט ושבט בפני עצמו, ראה מפרשים, שלכל שבט יש דגל מיוחד עם גוון מיוחד ועם איכות קול, צליל, מיוחד, ועל משה רבינו דווקא נאמר שיודע לנגן בכל מיני ניגון, לפי שרש נשמתו של כל אחד ואחת מישראל, ושבכח הניגון [וכמו אצל אדמו"ר הזקן שכל דבריו היו בניגון, וכן היה אצל משה רבינו] להחיות ולהמית, בסוד "יוצאים [כח הניגון להמית] בשיר ונמשכים [כח הניגון להחיות] בשיר", וד"ל).

פעמיים נאמר בשיר השירים (סוד ה"השראה", לשון שיר, של כל כתבי הקדש – "כל הכתובים קדש ושיר השירים קדש קדשים") "ונסו הצללים", בכל פעם לאחר המלים "עד שיפוח היום" (כשם שה' נפח באפיו של אדם הראשון נשמת חיים, "ויהי האדם לנפש חיה" בדעה ודבור [רש"י] כך בשעת ההסתלקות נופח האדם ומחזיר את נשמתו [שבתחילה "אתה נפחתה בי" כנ"ל] לבוראו; "היום" הוא סוד הנשמה המאירה כאור יום, וד"ל): "עד שיפוח היום ונסו הצללים סב דמה לך דודי לצבי או לעפר האילים על הרי בתר" "עד שיפוח היום ונסו הצללים אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה". בפסוק הראשון הרעיה מדברת אל הדוד, בפסוק השני הדוד מדבר אל הרעיה, סוד "אני לדודי [מקודם אתערותא דלתתא] ודודי לי [באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא]", סוד ימי אלול ועשרת ימי תשובה (שחיבורם הוא על ידי ראש השנה, שבשנה שפרשיות נצבים וילך נפרדות ראש השנה חל בשבוע של פרשת וילך [וידוע שבערב ראש השנה האור שהחיה את השנה החולפת, נשמת השנה החולפת, מסתלק לשרשו, ובתקיעת השופר, דמצות היום דראש השנה בשופר, כאשר מנהג ישראל הוא לתקוע בו גם במשך כל ימי חדש אלול, חוץ מערב ראש השנה, יורד לעולם אור חדש, אור עליון יותר מכל האורות שהחיו את העולמות מאז ששת ימי בראשית, דשנת תהו – "וילך משה", כמבואר בתניא באגרת הקדש], וד"ל). כדי ליחד את החתן והכלה של שיר השירים, שזיווגם הוא סוד הגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו, צריך כל אחד להרגיש במעין הסתלקות הנשמה מן הגוף בכלות הנפש ממש אחד לשני (והוא על דרך המבואר בספר תניא קדישא פרק לב שאהבת ישראל אמיתית היא דווקא בהתבוננות והתפעלות של הפשטת הנשמה מן הגוף, וד"ל).

הרשעים (כך ממשיך להסביר בעל אור החיים הקדוש) אינם בעלי נפש, בעלי שם (וממילא אינם זוכרים את שמם כו'). נמצא שהצדיק שהולך לעולמו מתוך דעת שלמה הנו "בעל שם" – "טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו". והיינו סוד גילוי נשמת רבי ישראל בעל שם טוב (סוד אלף אורות, ישראל בעל שם טוב = 1000) למשה רבינו (סוד ה"השראה") בשעת מתן תורה וביום הסתלקותו כנ"ל.

ומה שכותב בעל אור החיים הקדוש שנפש הצדיק המרגיש בסוד "ונסו הצללים" הוא בחינת זכר היינו כמבואר לעיל שהוא בסוד "זרע אדם", נשמה דאצילות (בחינת "זכר חסדו" – "עולם [האצילות] חסד יבנה", וד"ל).

"'בן מאה וגו' אנכי היום', ואמרו ז"ל היום מלאו ימי ושנותי", היינו גילוי בחינת "אנכי מי שאנכי" (= נושא הפכים) שבו, "היום" (סוד אור אין סוף ברוך הוא שלפני הצמצום, כמבואר בדא"ח בסוד "היום יום").

"הלא אמרו ז"ל כי מיום שינוסו הצללים עד יום המיתה הם ארבעים יום, ומי יודע הדברים יותר ממשה והשכיל וידע יום קצו והכרה כזו מושגת היא לגדולי עולם". ימי ניסוי הצלילים הם מ יום דווקא, כמספר הימים שמשה רבינו עלה למרום להוריד עז (התורה – "הוי' עז לעמו יתן", "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים", בחינת נשיאת ההפכים, נמנע הנמנעות, שבתורה כנודע) מבטחה. הצד השוה בין שתי תקופות ה-מ יום הוא ענין הסתלקות הנשמה מן הגוף (שגם בהיות משה בהר לא אכל ולא שתה – התפשטות הגשמיות לגמרי, כמלאכי השרת ממש).

"אומרו 'את (כל) הדברים', להעיר שהגם שהגיע יום פטירתו כאומרו 'אנכי היום' פירוש היום מלאו ימי וגו', אף על פי כן היה בו כח היכול דבר כל הדברים הנאמרים מכאן ועד סוף הספר, מה שאין כח בזולתו עשות כן, בין בכח הגופיי בין בכח השכל". היינו שבאותו יום משה מת ומשה לא מת, אלא חי, נשמה בגוף, בכוחות על טבעיים ממש (לא כמו בפירוש העמק דבר, עיי"ש), הן מצד הגוף והן מצד השכל – נמנע הנמנעות (משהנמנע הנמנעות = "יסוד היסודות ועמוד החכמות", ראשי תבות הוי' ב"ה, פתיחת חיבורו של מי שנאמר עליו "ממשה עד משה לא קם כמשה", ודוק)!

1 באוק׳ 2008

פרשת וילך - יום חמישי

ה. ופירש בעל אור החיים הקדוש:

"'וילך משה'. צריך לדעת להיכן הלך, ויונתן תרגם שהלך למשכן בית אולפנא, והמפרשים אמרו שהלך ממחנה לויה למחנה ישראל כאדם הנפטר מחבירו, והכתוב סתום הוא, ואין ממנו היכר לאחד מהדרכים. עוד צריך לדעת מי העיר את רוח משה לדעת שמלאו ימיו ושנותיו, והלא אמרו בגמרא שאין מודיעין לאדם ימיו ושנותיו, ומי הודיעו למשה. ונראה לפרש על פי דבריהם ז"ל שאמרו כי ארבעים יום קודם הפטירה נשמת האדם הולכת ממנו, כאומרו 'ונסו הצללים', ומבקרת מקום חנייתה במקום עליון, והצדיקים יכירו בדבר, וצא ולמד מרבי שמעון בר יוחאי שהכיר ברבי יצחק כאמור בספר הזוהר. ואמרו עוד כי השמות שיש לישראל הם שמות הנשמות, וכבר העירותי בזה בפירוש פסוק 'ושם רשעים ירקב', וכמאמר חז"ל שאמרו שאין הרשעים זוכרים את שמם והטעם הוא כי הרשע אין לו נפש, וכמו שרמוז בפסוק 'ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה', הא למדת שהרשע אינו בעל נפש כי נשבית היא ממנו ולזה אין הרשעים מכירים את שמם כי אינם בעלי נפש בעלת השם. וכאן אמר 'וילך משה', פירוש רוח החיים שבו שתקרא משה הלכה כסדר הרגיל למי שמגיע קצו, וכינה לנפשו לשון זכר כי הוא סימן לגודל הנפש כשתהיה במדרגת זכר, והודיע הכתוב במה שאמר 'וידבר את וגו'', שהרגיש בהליכתה והכיר שהגיע קצו ביום ההוא, כאומרו 'בן מאה וגו' אנכי היום', ואמרו ז"ל היום מלאו ימי ושנותי. ואם תאמר מנין ידע משה בדיוק יום המיתה הלא אמרו ז"ל כי מיום שינוסו הצללים עד יום המיתה הם ארבעים יום, ומי יודע הדברים יותר ממשה והשכיל וידע יום קצו והכרה כזו מושגת היא לגדולי עולם, ועיין מה שכתבתי בפסוק 'ויקרבו ימי ישראל'. 'וידבר את (כל) הדברים וגו''. אומרו 'את (כל) הדברים', להעיר שהגם שהגיע יום פטירתו כאומרו 'אנכי היום' פירוש היום מלאו ימי וגו', אף על פי כן היה בו כח היכול דבר כל הדברים הנאמרים מכאן ועד סוף הספר, מה שאין כח בזולתו עשות כן, בין בכח הגופיי בין בכח השכל".

הרי משה רבינו הוא סוד הדעת של כללות נשמות ישראל, הוא רעיא מהימנא שרועה ומפרנס את אמונת ישראל (סוד "ורעה אמונה"), היינו מה שממשיך בכל יום תמיד מהמקיף בנפש, סוד האמונה, לפנימי, סוד הדעת (כאילו רואה ממש). הוא הופך תמיד את הנכר למוכר, וד"ל. כל ימי חייו ממשיך משה רבינו לכללות נשמות עם ישראל את דעת אלהים בחידוש התמידי של כל מעשה בראשית ובהשגחתו יתברך הפרטית על כל יצורי עולמים. דעת זו היא דעת תחתון, שלמטה היש ולמעלה האין, רק שמפאת הדעת וההכרה באין האלקי המהווה את היש  היש בטל לאין (ובחינת החכמה דדעת זו היא ענין "איזהו חכם הרואה את הנולד", שרואה איך שבכל רגע תמיד מתהווה העולם ומלואו מאין ואפס המוחלט, ואל יוציא אדם את עצמו מן הכלל, כמבואר בתניא). וכל זה מצד החיה דמשה (משה = יה פעמים חיה כנודע, חיה לשון חיים, בחינת חיי משה, חיי הצדיק, בעלמא דין, הנתפס לרוב נשמות הדור כיש [ו"יחיד ורבים הלכה כרבים", וד"ל]).

אך ביום הסתלקותו של משה מעלמא דין, עלמא דשיקרא, בעליתו למרום להשיג את שער ה-נ, השגת עצם האלקות, שלגביו כולא קמיה כלא חשיב ממש, היינו דעת עליון שלמעלה היש האמיתי ולמטה האין (שבבחינת "אור המאיר לעצמו" זו דרגתו העצמית של משה רבינו מעודו [סוד מאמר רשב"י לרעיא מהימנא שבעין השבל דבלבך את חזי כולא – פני הוי' לא רק אחוריו], אך טרם יום מותו אינו מסוגל להאירו לזולתו [ואף ל'זולתו' שבעצמו, שהרי זקוק לרשב"י לגלות לו עצמו מה שרואה בעין השכל שבלב, וד"ל]). ומה שבכל זאת יש עולם (שהרי "משה אמת ותורתו אמת" וכתוב בתורת אמת "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", כמבואר בדא"ח) היינו מצד כח העצמות לשאת הפכים בהיותו יתברך נמנע הנמנעות. והיינו שמשה מת ומשה לא מת, שניהם גם יחד בעת ובעונה אחת ממש, אמת לאמתו (מה דלית כל מוחא סביל דא). והיינו הדעת שמנחיל משה רבינו, אוהב ישראל באמת, ביום הסתלקותו, לעם ישראל (שיוכלו להבין דבר מתוך דבר כשם שהוא עצמו זכה לבינה כנ"ל). וזה מצד היחידה שבמשה (עלית סוד החיה, 23, לסוד היחידה, 37 – "וילך משה" כנ"ל), בחינת המשיח שבמשה (אם מן החיים [רבי יהודה הנשיא] אם מן המתים [דניאל איש חמודות], שניהם כאחד ממש [סוד משה יהודה דניאל = "נעשה אדם" = "יהי אור ויהי אור", "יהי אור" סוד התפשטות האור, אור ישר, היינו מה שמשה חי, "ויהי אור" סוד הסתלקות האור, אור חוזר, היינו מה שמשה מת, וד"ל]), "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון".