24 בספט׳ 2007

"קהלת א, א. "דברי קהלת בן דוד מלך בירושלם

"דברי קהלת בן דוד מלך בירושלם".

"קהלת. על שם שקיהל חכמות הרבה, וכן במקום אחר קורהו אגור בן יקה שאגר כל החכמה והקיאה, וי"א שהיה אומר כל דבריו בהקהל" (רש"י).

כל אחד משני הטעמים שמביא רש"י לשם קהלת מקשר מגילה זו לחג הסוכות.

חג הסוכות הוא חג האסיף, הזמן שאוספים את התבואה הביתה. כאסיפת התבואה בגשמיות אגירת החכמה ברוחניות. כאן מפרש רש"י שאגור בן יקה אגר כל החכמה כו', אך במשלי (ל, א) כתב "שאגר הבינה כו'". על דרך הסוד, י"ל ש"כל החכמה" היינו יסוד (המכונה "כל") החכמה, יסוד אבא, עיקר פרצוף ישראל סבא. לפי זה, "הבינה" היינו פרצוף תבונה. נמצא ששלמה (קהלת, אגור בן יקה) אגר בחינת "חכם בבינה", יחוד ישראל סבא ותבונה, שבכללות, שניהם בסוד בינה. מזה מובן למה הקיאה, שהרי אין כאן עצם החכמה, יחוד אבא ואמא עילאין, עליהם נאמר "ימותו ולא בחכמה". וכך מעיד כאן קהלת על עצמו – "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" (חז"ל פירשוהו על סוד פרה אדומה שנמסר רק למשה רבינו, חכמה עילאה שזכה לבינה עילאה).

מצות הקהל היא בחג הסוכות, שמזה מובן בפשטות הקשר בין הטעם השני של רש"י לחג הסוכות. גם משה רבינו הקהיל קהילות ללמד תורה (בשבת). במשה נאמר "ויקהל משה" שעולה לא במשולש. בשלמה נאמר "אז יקהל שלמה" שעולה לב במשולש. ביחד, שני הלשונות עולים לב בריבוע, כידוע הכלל בזה. "לבי ראה הרבה חכמה" ו"בינה ליבא". נמצא שקהילת שלמה משלימה את קהילת משה, בסוד יחוד ישראל סבא ותבונה שמשלים ליחוד אבא ואמא עילאין (כשם שהבינה משלימה לחכמה להיות תרין ריעין כו', וכמאמר ספר יצירה: "הבן בחכמה וחכם בבינה").

"ראוים כל ישראל לישב בסוכה אחת", בהיות כל ישראל חכמים ונבונים (הבטלים לה' ולתורתו). סוכה היא מלשון סוכֶה ברוח הקדש, היינו רוח הקדש של הסוכֶה עצמו ורוח הקדש (בכח, על כל פנים) שהוא מזהה ביהודי בו הוא סוכֶה – "כולם נסקרים בסקירה אחת" (ובדרך מליצה, אין לך זמן מתאים יותר לערוך סקרים של דעת קהל כמו חג הסוכות). בראש השנה נאמר "כולם נסקרים כו'" על ה' יתברך, "היוצר יחד לבם", אך ידוע ש"בכסה ליום חגנו" – כל מה שבכסה (אצל ה', בעלמא דאתכסיא, "הנסתרות להוי' אלהינו") בראש השנה מתגלה (כיום בהיר) לנו ובנו ("והנגלות לנו ולבנינו") בחג הסוכות (יום חגנו, סתם חג בתורה הוא חג הסוכות כנודע, "ושמחת בחגך" – זמן שמחתנו). בסוכות על כל אחד לראות את כל ישראל יחד – "יחד שבטי ישראל" – יושבים בסוכה אחת, בזכות היותם כולם חכמים ונבונים, כתלמידי משה ושלמה.

(ב – המשך)

המשך: והנה, בענין ה"הקאה" של חכמת שלמה, שכפי שיתבאר, שלמה "הקיא" בחכמתו בספר קהלת דווקא (שקוראים בחג הסוכות), מובא בספר כד הקמח פירוש חיובי:

דברי אגור בן יקה (משלי ל). מצינו לשון דברי שהוא נופל על חכמת המחקר ועל עניני הטבע שכן הפרשה מדברת על ארבע יסודות כמו שמפרש והולך מי עלה שמים וירד מי אסף רוח בחפניו מי צרר מים בשמלה מי הקים כל אפסי ארץ. וכן תמצא ספר קהלת שהוא ספר המחקר שפתח במלת דברי ואמר דברי קהלת בן דוד ומפרש והולך כמו כן ענין ד' יסודות, וכן ספר ירמיה פתח במלת דברי ואמר דברי ירמיהו בן חלקיהו ומפרש והולך ענין הטבע הוא שאמר (ירמיה א) בטרם אצרך בבטן ידעתיך כי האיש הנביא צריך שיהיה מוכן לנבואה מתחלת היצירה. אגור הוא שלמה מלשון (משלי י) אוגר בקיץ בן משכיל (שם ו) אגרה בקציר מאכלה ועל שם שאגר את החכמה. ומטעם זה נקרא קהלת על שם שנתקהלה החכמה בנפשו. בן יקה שאגר הבינה והקיאה לבני העולם, וזהו שכתוב (קהלת יב) ויותר שהיה קהלת חכם עוד לימד דעת את העם אזן וחקר ותקן משלים הרבה. אמר קהלת חכם והם שני שבחים ויאמר הכתוב מלבד היתרון שהיה לו הוא שהיה קהלת והיה חכם שאלו חכם אחר אמר דבריו היו הבריות חייבין לשמעם ולהתבונן בהם אף כי אמרם קהלת ואלו קהלת אמרן מדעת עצמו בדרך החכמה היו חייביןברה"ק, עוד למד דעת את העם. ואזן שעשה אזנים לתורה, חקר שהוא השיג חכמת המחקר. תקן משלים הרבה ע"י המשל הקל אדם מתבונן נפלאות כמו שתמצא מרגלית שוה אלף זוז ע"י פתילה קלה. לשמעם אף כי אמרן

בהמשך למה שנתבאר לעיל, חכמת ישראל סבא ותבונה, חכמת שלמה, היא החכמה שאפשר ללמד לאחרים. בלשון החסידות, היא בגדר "אור המאיר לזולתו". משא"כ חכמת אבא ואמא עילאין (עצם חכמת משה, טעם פרה, שלא נתגלה לאחר, ואף משה שנהג בחכמתו בעין יפה לגלות לישראל כל מה שיכול היה לגלות לא היה יכול לגלות לזולתו טעם פרה; הוא גילה לישראל רצון ה', מצות מעשיות, "זה הדבר אשר צוה הוי'") היא "אור המאיר לעצמו" (והיינו מה שאו"א עילאין הם מכוסים ומוסתרים תחות דיקנא דאריך אנפין, ובכך הם נכללים בו, והרי הוא בגדר על מודע, רק שאו"א עילאין נודעים לעצמו בסוד מטי ולא מטי, נוגע ואינו נוגע, ודוק). בפרט, כאשר הדברים נאמרים בהקהל שייך לומר על זה לשון הקאה.

השם קהלת עצמו מתחיל עם שתי אותיות קה, ע"ד אגור בן יקה, שדרשו חז"ל מלשון הקאה. מזה נבין ששני הפירושים שהביא רש"י קשורים זה לזה, נמשכים זה מזה ואחד הם: לימוד החכמה של קהלת בהקהל הוא בדרך הקאה בכח (משא"כ ביחס למשה, שאינו נקרא אגור בן יקה וקהלת, "ויקהל משה" הוא מלשון הקהל בלבד; ובדרך צחות, "אז יקהל שלמה" היה "בירח האתנים בחג [הסוכות]", זמן שמחתנו – "אין שמחה אלא ביין" – שותים ומקיאים, ואלו "ויקהל משה" היה ביום השבת, שהעיקר בו עונג ולא שמחה פורצת גדר. והוא ההבדל שנתבאר לעיל בין אבא ואמא עילאין [חכמה בכללות], בחינת משה ושבת, לישראל סבא ותבונה [בינה בכללות], בחינת שלמה וחג).

נוסיף כמה ענינים חשובים היוצאים מדברי בעל כד הקמח:

"דברי" משמע חכמת המחקר ועניני טבע. אך ראה רש"י בתחלת קהלת ש"דברי" היינו דברי תוכחות. מכאן נסיק שבמקום מחקר בחכמת הטבע שם צריך להיות עין נוקבת של בקורת ותוכחה עד שמתוך ביטול היש יזכה החוקר לעמוד על אמיתת נושא מחקרו. והנה, בדברי אגור בן יקה (קהלת) נמצא קודם כל ביטול עצמו (החכם מכל אדם): "כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי, ולא למדתי חכמה ודעת קדשים אדע" (בינת אדם חכמה דעת קדשים עולה חן פעמים הוי', סוד חנוך. רוס"ת עולים 1000 אורות שניתנו למשה רבינו במתן תורה. על ידי ביטול היש זוכים לחכמת הח"ן). אחר כך הוא חוקר את סוד ארבעת יסודות הטבע: "מי עלה שמים וירד [אש], מי אסף רוח בחפניו [רוח], מי צרר מים בשמלה [מים], מי הקים כל אפסי ארץ [עפר], מה שמו ומה שם בנו כי תדע". הכל קאי על חכמת משה רבינו (רש"י, עיין שם), חכמה עילאה, שלא השיג שלמה.

במשלי, מצאנו את ד' היסודות לפי סדרן הטבעי, ארמ"ע. אך בתחלת ספר קהלת מצאנו את היסודות בסדר שונה: "דור הלך ודור בא והארץ לעולם עֹמדת [עפר], וזרח השמש ובא השמש וגו' [אש], הולך אל דרום וסובב אל צפון סובב סבב הולך הרוח ועל סביבתיו שב הרוח [רוח], כל הנחלים הלכים אל הים והים איננו מלא וגו' [מים]". כאן הסדר הוא עאר"מ. היינו אותו סדר רק עם יסוד העפר בראש – "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר" (פסוק בקהלת), כמתאים לספר קהלת.

בסוף מביא בעל כד הקמח מדברי ירמיהו "'בטרם אצרך בבטן ידעתיך' כי האיש הנביא צריך שיהיה מוכן לנבואה מתחלת היצירה". שלש הדוגמאות הן כנגד הכנעה (הטבע נכנע ובטל לגמרי למשה רבינו, הבטל בתכלית לה' יתברך בורא הטבע), הבדלה ("הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל", האלקים, בורא הטבע, נבדל לגמרי מהטבע שברא, שהרי כל מה שנברא – הכל הבל הבלים. ועל כן מסקנת כל הספר הוא: "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם"), המתקה (הכנת הטבע, הגוף, לקבל בתוכו את דבר ה', הנבואה). וכן ג' הנ"ל הם כנגד חכמה (משה), בינה (קהלת), דעת (ירמיהו – "ידעתיך").

אגור הוא שלמה מלשון "אוגר בקיץ בן משכיל". מכאן יוצא מפורש שהאגירה (אסיפה) היא מתבואת הקיץ, המסתיים בחג הסוכות, כמבואר לעיל. ומי הוא האוגר בקיץ – הבן משכיל, רמז מובהק לאגירת החכמה וההשכלות. אוגר בקיץ בן משכיל עולה ג פעמים רפח, לרמוז לתכלית הבירור והאגירה של רפח ניצוצין שנפלו בשבירת הכלים ונשבו בתוך טבע העולם (לשון העלם), כאשר כל ניצוץ כלול מכל ג בחינות אנ"ך (אורות, ניצוצות, כלים, כמבואר בכתבי האריז"ל).

מהמשך דברי כדה"ק יוצא שחכם הוא בעל רוח הקדש, והיינו כמבואר לעיל בסוד "סוכה ברוח הקדש" בחג הסוכות. ועוד, שלמה חקר את הטבע ותקן משלים מכוונים להשיג על ידם נפלאות הבורא. והוא כמבואר בחסידות, שכדי להתבונן בענין עמוק בחכמת האלקות זקוקים לשני משלים מכוונים, אחד מהטבע ממש ואחד מנפש האדם (שהוטבע בטבע אלקי – צלם אלקים).

והנה, להרבה מדקדקים, העוף קאת בתנ"ך (קיק בדברי חז"ל, "קאקי חיורי", וד"ל) נקרא כך על שם ההקאה: "על שם שדרכו להקיא טרפו ממוראתו לכלכל את ילדיו". והיינו ממש שני פירושי רש"י בקהלת כאחד כנ"ל.

ועוד, השם קהלת מופיע בספר קהלת (ובכל התנ"ך) שבע פעמים ("כל השביעין חביבין"), פעם אחת "קהלת בן דוד", חמש פעמים "קהלת" ופעם אחת "הקוהלת". הערך הממוצע של כל שבע הפעמים הנ"ל הוא הקוהלתהוי' פעמים אהי' (הכאת [לשון נופל על לשון עם הקאת] שם החכמה בשם הבינה). שעולה

והנה, על הפסוק "והיה אם בִּן הכות הרשע" כותב בעל הטורים:

והיה אם בן הכות הרשע – בִּן הוא לשון בינה, לומר לך שצריך בינה בענין האומד שאומדין אותו כמה מכות ראוי לקבל, ושיכו אותו מכות הראויות להשתלש. וכן דברי אגור בן יקה (משלי ל, א) שאגר הבינה והקיאה. וכן יהושע בן נון שהיה מלא חכמה ובינה.

עולה ש"בִּן", עם ב' חרוקה, הוא לשון בינה (פעמים רבות נדרש בחסידות כל לשון "בן" מלשון בינה, אבל כאשר ה-ב' היא חרוקה אזי הוא מפורש ביותר). מי הם ה"בִּנים" (ב-ב' חרוקה) בתנ"ך? יהושע בִּן נון (בחינת יסוד ז"א דאצילות, בחינת יוסף, ואפרים, עטרת יסוד ז"א. סוד שאול מרחובות הנהר, סוד בן נון, שער הנון דבינה, והוא שרש כל ה"בנים", ודוק), בִּנימין (שהוא בן ימין, כמבואר במפרשים. והוא סוד יסוד הנוק' דאצילות, צדיק תחתון, המוליד מתוך ההתבוננות אהבה עזה כרשפי אש לה'), אגור בִּן יקה (בינת עולם הבריאה, שרש הטבע, שכל העשוי להקיאו בכח לזולת), "שבִּן לילה היה ובִּן לילה אבד" (הקיקיון דיונה, המחשת הקאת הדג את יונה אל היבשה. בינת עולם היצירה, התהוות יש מיש, פושט צורה, בלילה, ולובש צורה, ביום, אך ההתבוננות של היום הוא איך נתהווה מהתפשטות הצורה הקודמת בלילה, ודוק), "אם [לשון אֵם] בִּן הכות הרשע" (בינת עולם העשיה, שעל ידי המלקות מעשים את הרשע להישיר דרכיו, כמפורש בדברי בעל הטורים).

23 בספט׳ 2007

הודעה - יום א' "גאטס נאמען" (בשם ה') יא תשרי ה' תשסח


.ב"ה זכינו שהחל מהשבוע (לרגל חג הסוכות) הרב נותן בכל יום "אור חדש" ממגילת קהלת הנקראת בחג הסוכות

טעמו וראו כי טוב הוי' - ומתוק האור... חג שמח

21 בספט׳ 2007

פרשת וזאת הברכה. שביעי.

"ויעל משה מערבת מואב אל הר נבו"

"ויעל משה מערבת מואב אל הר נבו [שהיה בחלקת ראובן, כמפורש בחז"ל. ע"י חילוף א ו-ה באותיות אהח"ע מהגרון, וכן באותיות אהו"י, הר נבו הוא אותיות ראובן]... ויקבֹר אתו בגי [בחלקת גד, 'כי שם חלקת מחקק ספון'; בהכאה פרטית, גי גד עולה גד בריבוע!]... ולא ידע איש את קבֻרתו עד היום הזה".

על "ולא ידע איש את קברתו" דרשו חז"ל שאפילו משה עצמו, שנקרא איש, לא ידע מקום קבורתו. ועוד דרשו שהעומד למעלה נדמה לו למטה והעומד למטה נדמה לו למעלה, לקיים "ולא ידע איש את קברתו".

קברו של משה הוא סוד שער הנון, שאפילו משה, רבן של נביאים, לא השיג (בחייו, ואף לאחר מותו משמע מחז"ל הנ"ל שלא השיגו בשלמות, והוא בסוד ה-נ תלויה של מנשה, וד"ל), "וראית את אחֹרי ופני לא יראו", "ותחסרהו מעט מאלהים", "אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה", "עין לא ראתה אלהים זולתך". והוא סוד רישא דלא ידע (הוא בעצמו) ולא אתידע (לזולתו, שהרי העומד למעלה נדמה לו למטה והעומד למטה נדמה לו למעלה) מה דהוי בהאי רישא – חביון עוז העצמות (770, ששם מתקיים העומד למעלה נדמה לו למטה והעומד למטה נדמה לו למעלה, ודוק). ארבעת הפסוקים הנ"ל הם בסוד ארבע אותיות שם הוי' המאיר ברדל"א מלמטה למעלה, ודוק.

בלימוד ש"אף משה אינו יודע היכן קבור", הגמרא (סוטא יד, א) מביאה את הפסוק "משה איש האלהים" לראיה שמשה נקרא (כאן) איש. אבל הספרי מביא את הפסוק "והאיש משה ענו מאד". ידוע שיש שני פירושים ב"משה איש האלהים", או שמשה – מחציו ולמטה איש ומחציו ולמעלה אלקים; או שמשה הוא בעלה דמטרוניתא (בעל ומשפיע לשכינה). נמצא שיש כאן סדר של חש מל מל, הכנעה הבדלה המתקה, ב"איש" של משה. "והאיש משה ענו מאד" – הכנעה; "משה איש האלהים", מחציו ולמטה איש ומחציו ולמעלה אלקים – הבדלה; "משה איש האלהים", בעלה דמטרוניתא – המתקה. ואף על פי שבחינת ה"איש" של משה היתה מושלמת מכל וכל, בכל זאת "ולא ידע איש וגו'". והוא סוד ההכנעה שבאה לאחר שלמות העבודה בבחינת הכנעה הבדלה המתקה, כמבואר בכתר שם טוב.

ולא ידע איש עולה עדן נהר גן (ראשי תבות ענג) שעולה ג פעמים קדם, זה (נבואת משה רבינו, אספקלריא המאירה) בריבוע (סוד קדם אותיות של יום השבת של מעשה בראשית). מבואר בתניא שמשה השיג רק האחוריים דעדן כו', אך את הפנים לא ידע (בעין הנבואה, ראית המהות, רק בידיעת המציאות, כמו חכמת האריז"ל, ראה בתניא שם אגה"ק יט).

והנה, השייכות של שער הנון לשני השבטים הנ"ל בפרט, ראובן וגד (שנחלו שניהם מעבר לירדן, והתווכחו עם משה על כך, עד שהכריחו אותו לגלות להם את כל לבו בהסכמתו לרצונם העצמי [שמשה, גואל ראשון, יהיה משיח, גואל אחרון], כמו במעשה של שמשון ודלילה, ואכמ"ל), הוא שראובן הוא הבכור, בנו הראשון של יעקב, וגד הוא השביעי, בחינת "כל השביעין חביבין", ודווקא בגלל מעלת הראשון ובהיותו שביעי לראשון. וכך משה בעצמו הוא חביב בהיותו דור שביעי לאברהם, היהודי הראשון (וכן רבו של משה, חנוך בן ירד, הוא הדור השביעי לאדם הראשון).

והנה, הר נבו גי עולה חיים נצחיים (276, המשולש של חיה), וכן בשני הביטויים הר"ת שווים – חן שעולה נבו (נ בו). ביחד עם משה, הממוצע של השלש – הר נבו, גי, משה – הוא אור שעולה אין סוף (ביחד הם עולים כתרא, שהוא ג"פ אור, כידוע). משה ראובן גד עולה תורה. המספר שקודם ל-משה בסדרה הריבועית של משה ראובן גד הוא מספר ההשראה של זה (265) ומשלים את חשבון תורה ל-זה פעמים חכמה. יש רק מספר אחד חיובי נוסף בסדרה – יט. כל חמשת מספרי הסדרה מסתכמים בחשבון חמש המלים של הפסוק הנפוץ ביותר בתורה – "וידבר הוי' אל משה לאמר", וד"ל.

פרשת וזאת הברכה. שישי.

"וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב...".

השרש שכן מופיע חמש פעמים בפרשת וזאת הברכה: פעמיים בברכת בנימן – "...ידיד הוי' ישכן לבטח עליו... ובין כתפיו שכן"; בברכת יוסף – "...ורצון שכני סנה..."; בברכת גד – "...כלביא שכן..."; וכאן, בברכת משה לכלל ישראל – "וישכן ישראל בטח...".

ברביעי לפרשתנו ראינו שהשרש טרף מופיע אצל כל אחד משלשת השבטים הנ"ל: "בנימין זאב יטרף", "טרף טרף יוסף", "וטרף זרוע אף קדקד".

בהקבלת השבטים לחדשי השנה (לפי שיטת האר"י), גד יוסף (המתחלק לאפרים ומנשה) בנימין הם כנגד אלול תשרי חשון כסלו, ברצף אחד (ידוע שאצל רבותינו נשיאנו היה סדר עבודה אחד מח"י אלול עד י"ט כסלו, מגד עד בנימין; גד בנימין עולה אחד בריבוע; כאשר חשון מלא, יש צאאחד במשולש – ימים מח"י אלול לי"ט כסלו).

מה הקשר בין השוכן לבטח לבין הלוקח בחטיפה (הגדרת השרש טרף בספר השרשים לרד"ק)? לפי הכלל ש"הכל הולך אחר הפתיחה", יש ללמוד את המשמעות הפנימית של השרש טרף מהפעם הראשונה שהוא מופיע בתנ"ך. והוא בסוף סיפור המבול בפרשת נח: "ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה וידע נח כי קלו המים מעל הארץ". יש מהמפרשים שמסבירים בפסוק זה שפירוש "טרף" הוא "עלה", כמו ביחזקאל (יז, ט): "כל טרפי צמחה תיבש" (וכן תרגום "עלה" הוא "טרף"). לפי הרד"ק, טרף מלשון חטיפה, כריתה, או מזון ("הטריפני לחם חקי") הוא ענין אחד, ואילו טרף לשון עלה הוא ענין אחר. כלומר שלא מובן אצלו הקשר בין שתי המשמעויות. אבל בפנימיות, חייב להיות קשר אם שתיהן משרש אחד (אלא שכדי לגלות את הקשר צריכים לחזור אל ה"שרש").

והנה ידוע היום במדע שהעלה הוא זה שמכין את המזון לצמח, ולאדם הניזון מהצמח, על ידי שטורף את קרני האור מהשמש. והוא בסוד הנאמר בסוף ספר יחזקאל (הנביא שבו הריכוז הגדול ביותר של השרש טרף מכל ספרי התנ"ך) בתיאורו את בית המקדש השלישי, שמקדש הקדשים יצא מעין פלאי שימתיק את כל המר שבעולם, ובסיום הנבואה נאמר (על העצים שיצמחו על שפת הנחל המתפשט מהמעין): "ועלהו לתרופה". והנה ת ו-ט מתחלפות כנודע, נמצא ש"תרופה" הוא לשון "טרף"!

ראינו ברביעי שטרף עולה טוב בריבוע. ה"טוב" הראשון של התורה הוא "וירא אלהים את האור כי טוב". האור הוא הדבר היוצא ראשון מהפה של ה' – "ויאמר אלהים יהי אור", "פתח דבריך יאיר". האור הוא מקור ושרש כל הטוב שבעולם. והנה, בחמשה חומשי תורה (אור) השרש טרף מופיע טוב פעמים. בפסוק שבו מופיע השרש לראשונה – "ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה וידע נח כי קלו המים מעל הארץ" – יש טוב מלים!

ומה הקשר לשרש שכן? רק יהודי ששוכן לבטח – "וישכן ישראל בטח" – בכל חמש דרגות נפשו, נפש רוח נשמה חיה יחידה, כנגד ה פעמים שכן שבפרשת וזאת הברכה (חתימת התורה, תכלית הכוונה של כל התורה כולה, לברך את ישראל) יכול לטרוף אור (התורה) ולהופכו לחיים (מזון), חיים נצחיים (כנצחיות האור) של נשמה בגוף.

והעיקר הוא ה"בטח" (ראשי תבות ברכה טוב חיים שעולה עין יעקב, כמבואר במ"א). ידוע שסוד מדת הבטחוןחן טוב". ואכן בפסוק הנ"ל שנאמר בנח יש טוב מלים (כנ"ל) וחן-נח אותיות! ועוד, ועיקר, בכל התנ"ך השרש טרף מופיע בדיוק חן-נח פעמים (כאשר בתורה הוא מופיע טוב פעמים כנ"ל)! הוא "

והנה, שכן הוא סוד שע נהורין של פני אריך אנפין, "באור פני מלך חיים" (הפיכת האור לחיים, סוד העלה-טרף כנ"ל). והוא מאיר בשכינה (כנסת ישראל) דווקא, כתר עליון איהו כתר מלכות. עיקר הטורף בתנ"ך הוא האריה, מלשון אור. והוא השוכן לבטח.

רבי טרפון (טורף קטן) – טרפון עולה משה (שהשכין את השכינה בתחתונים) – הוא הסובר "מעשה גדול" (שמביא לידי תלמוד), והלכה כמותו לימות המשיח, כמבואר בדא"ח. על תלמיד חכם נאמר "ועלהו לא יבול", שמכאן לומדים חז"ל ששיחת חולין של ת"ח צריכים לימוד. בכל מעשה ומעשה (ועקימת שפתיו של ת"ח בדברי חולין שלו הוי מעשה, לשון תיקון) של התלמיד חכם (של ימות המשיח) הוא קולט-טורף אור מהחוץ ("אמצאך בחוץ", סוד הבעל תשובה שעולה "אריה טרף ושאג"), מה"סובב", והופכו ל(תורת) חיים.

20 בספט׳ 2007

פרשת וזאת הברכה. חמישי.

"אין כאל ישרון רכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים".

במסכת חגיגה מנו חז"ל את שמות שבעת הרקיעים ומה ענינו של כל רקיע, ושם איתא: "מלך אל חי רם ונשא שוכן עליהם [על רקיע ערבות, הרקיע השביעי, העליון והמקודש מכל הרקיעים] שנאמר סולו לרוכב בערבות ביהומנלן דאיקרי שמים? אתיא רכיבה רכיבה, כתיב הכא סולו לרוכב בערבות וכתיב התם רוכב שמים בעזרך". נמצא שבפסוק זה – "אין כאל ישרון רכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים" – מגלה משה רבינו לעם ישראל (לאחר שברך כל שבט בברכה הפרטית השייכת לשרש נשמתו) את סוד מעשה מרכבה, ומעלה אותם לרקיע ערבות, "שבו צדק משפט [מלכות ותפארת בהיות המלכות עומדת ודבוקה באחורי התפארת], צדקה [המלכות לאחר הנסירה, העומדת עם התפארת בעלה פנים בפנים, ומקבלת ממנו ה חסדים הממתיקים דיניה], גנזי חיים [נצח, חיים נצחיים, וההוד כלול בו, שברקיע ערבות המדה השמאלית נכלל במדה הימנית עד שאינה עולה בשם בפני עצמה אלא מוסיפה כח במדה הימנית], וגנזי שלום [יסוד], וגנזי ברכה [חסד לאברהם שבו נאמר 'והיה ברכה', והגבורה נכללת בחסד להגביר כח החסד כנ"ל], ונשמתן של צדיקים [בינה], ורוחות ונשמות שעתיד להיבראות [חכמה], וטל שעתיד הקב"ה להחיות בו מתים [כתר]". והנה, אין כאל ישרון עולה ערבות. וידוע שכדי להיות מרכבה לה' יתברך צריך להיות בבחינת אין, בביטול במציאות, שעל כן הפסוק פותח בתבת "אין" (בסוד "אין מזל לישראל", כידוע פירוש הבעל שם טוב בזה). שמו,

אך ראה בפירוש הש"ך על התורה שסתם "שמים" היינו וילון (הרקיע התחתון מכולם) ש"אינו משמש כלום [היינו דלית ליה מגרמיה כלום] אלא נכנס שחרית ויוצא ערבית ומחדש בכל יום מעשה בראשית", ומביא ראיה מהילקוט, עיי"ש. אם כן, כאן מגלה משה רבינו לעם ישראל את סוד מעשה בראשית. אך נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן, מעשה בראשית (ביטול היש לאין המהווהו) במעשה מרכבה (ביטול במציאות (אין ממש) ומעשה מרכבה במעשה בראשית, הכל בסוד שמים – "רכב שמים בעזרך" (בש"ך שם, ובעוד מפרשים, שכאשר ישראל עושה רצונו של מקום מוסיפים אנו כח בגבורה של מעלה, והיינו "בעזרך", אלמלא ישראל עוזרו להקב"ה כו', ודוק. לפי זה, י"ל: "רכב בשמים" – מעשה מרכבה, רקיע ערבות; "שמים בעזרך" – מעשה בראשית, רקיע וילון). והנה, ערבות וילון שמים שמים (יהיה פעמים הוי' ב"ה, המשולש של הוי' אחד, יוסף פנים ואחור, כמו שיתבאר), כלומר שהערך הממוצע של שני הרקיעים, העליון והתחתון, הוא שמים! [ההפרש בין שני הרקיעים הוא כד בריבוע, נמצא שה"כנף", המרחק, משמים לכל צד הוא רפח, וד"ל.] עולה

והנה, ישרון עולה משיח בן יוסף, ובגאותו עולה משיח בן דוד (וכן הערך הממוצע של שני שמות הרקיע שבפסוק, שמים שחקים, הוא משיח בן דוד). לפי זה (שלא כמו שחושבים רבים), משיח בן יוסף בא ללמד לעם ישראל סודות מעשה בראשית ומעשה מרכבה – "אין כאל ישרון רכב שמים בעזרך", ואילו משיח בן דוד בא להוריד מן לישראל ("שחקים שבו רחיים עומדות וטוחנות מן לצדיקים"), להמשיך מהשמים לארץ, לחבר רוחניות לגשמיות (תוך כדי הפיכת הרוחניות לגשמיות), שהוא ענין "על ישראל גאותו" (שבכך עם ישראל יורש שני עולמות, ודוק). בעצם, השמים של יוסף משתתפים בפעולת השחקים של דוד (כרמוז לעיל שממוצע שמים שחקים הוא משיח בן דוד דווקא), הכל מכוון ל"תכלית" (בחינת מלכות כידוע, משיח בן דוד), שהאור (הסוד) יתעבה דיו וממנו יתהוו הכלים (שחיקת המן הרוחני, "לחם אבירים", לצדיקים – "ועמך כלם צדיקים, לעולם יירשו ארץ" – נשמות בגופים).

19 בספט׳ 2007

פרשת וזאת הברכה. רביעי.

"ולגד אמר ברוך מרחיב גד כלביא שכן וטרף זרוע אף קדקד".

רבי אליעזר, אביו של מורנו הבעל שם טוב, צוה את בנו הקטן לפני מותו: "אל תירא מאף אחד ומשום דבר בעולם, רק מהקדוש ברוך הוא!". צוואה זו, שבעצם ברכה היא – ברכת גד על ידי משה רבינו, כמו שיתבאר – היא שהנחתה את חיי הבעל שם טוב מאז עמדו על דעתו בגיל הרך ביותר.

כך מצינו בפירוש העמק דבר על הפסוק הנ"ל: "תניא בספרי פר' ברכה שמת משה בהר נבו בחלק ראובן ונקבר בגי בחלק גד ככתוב כי שם חלקת מחוקק ספון והאיך מצומצם ההר לשני שבטים. אלא כך הדבר שאותו המקום הוא נגד בית פעור ולא ירשו בני ראובן משום יראת עבודת כוכבים זו שכחה רב להמשיך את ישראל כמש"כ לעיל ד' מ"ו בשם הספרי. אבל גד הרחיב חלקו כלביא שכן, בלי פחד. 'וטרף זרוע אף קדקוד'. שהיה לו לירא מזרוע מואב יושבים על הספר, ומעבודת כוכבים פעור שכח דעת עבודת כוכבים זו רב להמשיך לב ישראל. ע"ז אמר אשר גד טרף זרוע מואב אף קדקוד של פעור ובשביל שכח הדעת הוא בעורף מש"ה המשילו בקדקוד, ומפרש בטחונו".

גד לא פחד משום דבר, לא מסכנה גשמית ולא מסכנה רוחנית. מי שכל בטחונו אך ורק בה' יתברך אינו מפחד מכלום, רק מעילת כל העילות וסבת כל הסיבות ב"ה (שלא יכול לקרות שום דבר בעולם שלא על פי השגחתו הפרטית, הכל ממנו, עיקרא ושרשא דכולהו עלמין, עצם הטוב, שמטבעו העצמי להיטיב). ושם דווקא, בחלקו של גד, חלקת מחוקק ספון, שם אוה לו משה רבינו מנוחת עולמים. גד קשור למשה ביותר, הלא הוא היהודי הפשוט שכל כך אהב הבעל שם טוב. מכח התקשרות החסיד אל הרבי בכל נימי נפשו להתגבר ולנצח את קליפת מואב (קליפת החכמה שכנגד משה רבינו) ואף את קליפת פעור (שאותה שנא משה ביותר כנודע, פעור בגימטריא שנאה) – וטרף זרוע מואב אף קדקד פעור, הכל במכה אחת (רש"י), שמי שקשור לעצמות (וכידוע שיהודי פשוט דווקא קשור לפשיטות העצמות) אין הבדל כלל בין האויב הגשמי והאויב הרוחני – סוס (האויב הגשמי) ורוכבו (האויב הרוחני) רמה בים, שניהם יחד, מה שאין בכח בשר ודם לחולל.

והנה, גד הוא לשון מזל – בא גד, בא מזל טוב. והוא סוד המשכת כח עצמי משרש הנשמה להארת הנשמה המלובשת בגוף. גד = 7 (והוא הבן השביעי, החביב, של יעקב אבינו), מזל = 77, 11 פעמים 7. כל הפסוק ולגד אמר ברוך מרחיב גד כלביא שכן וטרף זרוע אף קדקד, שבו 11 מלים, עולה 2079, שהוא 7 (גד) פעמים 297, וכן 11 פעמים 189 (כלומר שהערך הממוצע של כל מלה הוא 189) – מזל פעמים זך (ג, של גד, בחזקת ג; המלה אף בפסוק – האהובה במיוחד על מורנו הבעל שם טוב, כנודע – עולה ג בחזקת דגד!). המלה האמצעית בפסוק – כלביא – עולה גד פעמים ג בריבוע. ראשי וסופי תבות הפסוק = 1001 (יראת שמים, שבה הצטיין גד כנ"ל), שהוא 13 פעמים מזל (נמצא שאמצעי התבות = 14, גד גד, פעמים מזל).

יש בפסוק ד דלתין, החל מה-ד של ולגד, האות ה-ד של הפסוק (גם ה-ג היא האות ה-ג של הפסוק). והוא בסוד כוונת האריז"ל ב-ד רבתי של (שמע ישראל הוי' אלהינו הוי') אחד, שתהיה גדולה (ולגד אותיות גדול; בחסידות, אות גדולה היא בסוד הדלוג הראשון מעצמותו יתברך לאור אין סוף, וד"ל) כמו ד דלתין (וממילא יש לכוון באמירת הוי' אחד להתעצם עם מסירות הנפש של שבט גד כפי המתוארת בפסוק זה). ה-ד הרביעית (ה-ד) היא האות החותמת את הפסוק (הכל הולך אחר החיתום) – ה-ד השניה של קדקד (והיא האות ה-40, 10 פעמים ד). מיקומי ד הדלתין בפסוק הם: 4, 18, 38, 40, ס"ה 100 – ד במשולש (10) בריבוע, שלמות הכל (והוא בסוד אות ה-ק של קדקד המחליפה, באותיות גיכ"ק מהחך, את ה-ג של גד; נמצא שקדקד הוא גד גד)! אך כאשר סופרים מסוף הפסוק (סוד אור חוזר, סוד האות ד, אות המלכות דלית לה מגרמה כלום) הפלא גדול עוד יותר. המיקומים מהסוף הם: 1, 3, 23 (חיה), 37 (יחידה), ס"ה 64, ד בחזקת ג (כאשר ה-ג של גד, הגומלת חסד עם ה-ד, הדל, של גד, בסוד "אשרי משכיל אל דל", היא כח החזקה של ה-ד, בסוד "עד דוד הגדיל" כנודע)!

אחת המדות שהתורה נדרשת בהן היא מדת "גורעין ומוסיפין ודורשין", סוד הנסירה כנודע, סוד "וטרף זרוע אף קדקד" (הרומז למצות תפילין של חלוצי חיילי משיח, שלא השיחו בין תפילין של יד לתפילין של ראש כמבואר בחז"ל, אלא קיימו הכל במכה אחת, בהשוואה אחת, כנ"ל). כאשר גורעין את ה-ו מ-וטרף ומוסיפין אותה ל-זרוע, נמצא: טרף וזרוע (= טרף) אף קדקד (= טרף) – טרף טרף טרף (כל טרף = טוב בריבוע)! בהמשך ימי השבוע נראה, בעז"ה, שתופעה זו מקשרת את שבט גד לשבט בנימין ("בנימין זאב יטרף") ולשבט יוסף ("טרף טרף יוסף"), ודוק.

פרשת וזאת הברכה. שלישי.

"מבורכת הוי' ארצו"

בברכת יוסף נאמר: "מברכת הוי' ארצו... ורצון שכני סנה, תבואתה לראש יוסף...". ופירש"י: "'ורצון שכני סנה'. כמו שוכן סנה, ותהא ארצו מבורכת מרצונו של הקדוש ברוך הוא הנגלה עלי תחלה בסנה. 'רצון'. נחת רוח ופיוס, וכן כל רצון שבמקרא. 'תבואתה'. ברכה זו לראש יוסף". כאן ממשיך משה רבינו את תחילת התגלות ה' אליו בסנה לראש יוסף נזיר אחיו. והוא ע"ד "ויקח משה את עצמות יוסף עמו", מבין כל שבטי יה משה מזדהה בעיקר עם יוסף הצדיק. ביחד, משה יוסף עולה ראש ("ראש יוסף" שנמשך ב"ראש מנשה" ו"ראש אפרים", סוד תרין עטרין שבדעת שבין כתפין, "שכם אחד על אחיך") – ראש בני ישראל (ר"ת רבי כנודע).

ובמה שפירש"י "רצון: נחת רוח ופיוס", הנה פיוס הוא אותיות יוסף, וביחד עם נחת רוח עולה צפנת פענח, שם הכבוד שנתן פרעה ליוסף בהיותו מפענח צפונות (מכח שרש החכמה שברצון – "רצון שכני סנה" – מוחא סתימאה, כח המשכיל)! [על פי קבלה, זוג של ביטויים שאחד מתחלק ב-7 והשני ב-13 מהווים "מכלול" או זיווג מן השמים. וכך כאן: נחת רוח עולה ז פעמים צו ופיוס עולה יג פעמים זה (צו עולה ח פעמים זה). בכל "זיווג" כזה ה-יג הוא הזכר וה-ז הנקבה, וכך כאן: טבע הזכר לפייס את אשתו וטבע הנקבה לעשות נחת רוח לבעלה. ומה שרש"י מקדים את נחת רוח לפיוס היינו בסוד "אשת חיל עטרת בעלה", שהרי כאן מדובר בכתר הרצון, ודוק.]

אך חז"ל בגמרא (זבחים קיח, ב) דורשים את הביטוי "ורצון שכני סנה" אחרת מרש"י (והתרגומים ושאר המפרשים): "רבי יוסי ברבי חנינא אמר ורצון שוכני סנה, עין שלא רצתה ליהנות מדבר שאינו שלו [אשת פוטיפר] תזכה ותאכל בין השנואין [במשכן שילה שבחלקו של יוסף קדשים קלים נאכלים בכל הרואה, 'אך בגבולי שאר שבטים ששנאוהו']". חז"ל דורשים "סנה" (ו"סיני") מלשון שנאה. שרש רצונו של יוסף הצדיק הוא ברצון הפשוט להיטיב לכל (כולל, כמובן, פוטיפר אדונו), וממילא אינו רוצה בשום פנים ואופן ליהנות מדבר שאינו שלו (דבר שיפגע בבעלים האמיתיים). גם את אחיו ששנאוהו אוהב יוסף, ורוצה בכל לבו להשפיע להם כל טוב, והיא המדה העיקרית שעלינו ללמוד מיוסף, כמבואר בתניא. "טוב עין הוא יבורך" (בעצמו) ו'הוא יברך' (אחרים) נאמר על יוסף הצדיק – "בן פרת יוסף בן פרת עלי עין" (עיין בגמרא בדעת רבי אבהו וכן בדעת רב אבדימי בר חסא שקדמו לדעת רבי יוסי ברבי חנינא; שלש הדעות הן בסוד הכנעה הבדלה המתקה, ואכמ"ל).

והנה ידוע שמשה (שמזוהה כאן עם יוסף כנ"ל) עולה סנה סנה סנה (כלומר שהערך הממוצע של ג אותיות משה עולה סנה). לפי רש"י הסנה מסמל "עמו אנכי בצרה" כאשר עם ישראל מסור ביד שונאים (כן מפרש כאן הגור אריה, וראה אור החיים). יש לפרש שה' שוכן במי שמקיים את הפסוק "אהבי ה' שנאו רע", והיינו הצדיק של תניא, שנמדד בשנאתו לרע המפריד את האדם מדעה את הוי', "ועמך כלם צדיקים". אבל התכלית היא להמתיק את השנאה לגמרי בהשפעת קדשים קלים (לגלות איך שעמך כולם קדושים גם קלי הדעת שבהם, אלו שבתחלה אינם מכירים את מעלת צדיק הדור ואף מתנגדים לו) "בכל הרואה" (בכחו של משה-יוסף לפקוח את עיניהם של עם ישראל). ג פירושים הנ"ל ב"שכני סנה" (שוכן בשנאה) – סנה סנה סנה – הם כנגד הכנעה הבדלה המתקה, כמובן.

פרשת וזאת הברכה. שני.

"לבנימן אמר ידיד הוי' ישכן לבטח עליו חפף עליו כל היום ובין כתפיו שכן".

בנימין זכה שיבנה בית המקדש בחלקו. על בית המקדש הראשון נאמר "ישכן לבטח עליו". על בית המקדש השני נאמר "חפף עליו כל היום". ועל בית המקדש השלישי לימות המשיח נאמר "ובין כתפיו שכן" (רמב"ן ע"פ חז"ל). השראת השכינה בבית המקדש הראשון היא בסוד "אלהי אברהם" – חכמה; בבית המקדש השני היא בסוד "אלהי יצחק" – בינה; בבית המקדש השלישי היא בסוד "ואלהי יעקב" – דעת. כללות ענינו של בית המקדש הוא "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". והנה ידוע שחב"ד הן בסוד כלל ופרט וכלל – הכלל הראשון הוא "ישכן", י שכן, חכמה, והכלל האחרון הוא "שכן", דעת, ואילו הפרט שבאמצע הוא "חפף וגו'" (חכמה המתפרטת, בבינה, לפרטי פרטים, ואעפ"כ חופפת בבחינת מקיף מלמעלה ואינה שוכנת בפנימיות) מלשון חפיפה, לשון "נזיר חופף ומפספס" (נזיר מב, א), כאדם המתחכך מחמת דאגה שאינו משיג חפצו, שהרי לא שרתה שכינה במקדש שני, שעל כן לא כתיב בו שכן.

והנה, העיקר הוא מקדש העתיד, מהרה יבנה בחלקו של בנימין על ידי מלך המשיח, בחינת "ובין כתפיו שכן", בחינת דעת הוי' שעולה כתף (ותרין כתפין בסוד "אל דעות הוי'", שכאשר שורה דעת עליון [דעת הנעלם] בדעת תחתון [דעת המתפשט] בין כתפין מתחלקת דעת תחתון לתרין עטרין חו"ג בתרין כתפין, וד"ל). והוא ענין היעוד של ימות המשיח – "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים" (סוד "ומעין מבית הוי' יצא וגו'", "מים חיים מירושלם"). בין כתפיו שכן עולה דעת דעת, כנגד שתי הדעות הנ"ל. ידיד הוי' ישכן לבטח עליו חפף עליו כל היום ובין כתפיו שכן עולה אלף (אורות, "האלף לך שלמה") דעת דעת, ודוק.

בסוף פרק קמא דבבא בתרא (יז, א) "תנו רבנן: שבעה לא שלט בהן רמה ותולעה ואלו הן אברהם יצחק ויעקב משה אהרן ומרים ובנימין בן יעקב... בנימין בן יעקב דכתיב ולבנימן אמר ידיד הוי' ישכון לבטח עליו", ופירש"י "ישכון לבטח עליו. הכי דריש ליה ישכון לבטח בנימין על סמיכות ידידות השכינה". והוא בסוד החכמה של בית ראשון, "אלהי אברהם". אך בסוד הדעת של בית שלישי, "ואלהי יעקב" (ה-ו של ואלהי ממשיך מפנימיות כתר עליון) נזכה לחיים נצחיים ממש, לא רק שלא תשלוט בנו רמה ותולעה. והנה, שבעה הנ"ל: אברהם יצחק יעקב משה אהרן מרים בנימן (בנימן חסר כתיב בברכת משה) עולים שלמות של אם בריבוע (כאשר אם במשולש עולה בית המקדש). כאשר נכתוב את המאמר הנ"ל ע"פ דקדוק לשה"ק: שבעה לא שלט בהם רמה ותולעה ואלו הם אברהם יצחק ויעקב משה אהרן ומרים ובנימן בן יעקב יעלה ז פעמים תולעה (כאשר כל תולעה היא ז פעמים חכמה, נמצא הכל עולה לבטחז בריבוע – פעמים חכמה), ללמד שכדי שלא תשלוט באדם רמה ותולעה צריך להיות בבחינת תולעה דקדושה, כמאמר דוד (ראה גמרא שם ד"י"א אף דוד דכתיב אף בשרי ישכון לבטח") "ואנכי תולעת ולא איש". והוא ענין הביטול בתכלית של חכמה דקדושה. והרי אבא יסד ברתא, בנקודת ציון שבה, סוד שרש נשמת בנימין בן יעקב הצדיק.

כמה טעמים ניתנו למה שבנימין דוקא זכה שיבנה בית המקדש בחלקו. נסדר אותם לפי הספירות בדרך קצרה: שהיה תאב ביותר שתשרה שכינה בחלקו (חסד, אהבה, היינו האהבה שביסוד הנוק' הבאה מהרוחא דשביק בה בעלה, נפש בנימין, בחינת "ואל אישך תשוקתך"); ששבטו קפץ ראשון לים (גבורה, בהנהגה של הפקרות דקדושה למעלה מדרך הטבע); שהשלים מטתו של יעקב אבינו (תפארת ישראל); שלא השתחוה לעשו (נצח והוד, ברכים שלא כרעו לבעל); שלא היה במכירתו של יוסף (צדיק יסוד עולם); שנולד בארץ ישראל (מלכות, ארץ הקדש המקבלת מאבא – קדש מלה בגרמיה, בסוד אוירא דארץ ישראל מחכים), ודוק. כל התכונות הנ"ל יש לנו ללמוד מבנימין הצדיק בעבודת ה' שלנו כדי שתשרה שכינה בקרבנו – "ושכנתי בתוכם, בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך הלב של כאו"א מישראל".

בפסוק "לבנימן אמר ידיד הוי' ישכן לבטח עליו חפף עליו כל היום ובין כתפיו שכן" יש ידיד הוי' אותיות. ידיד הוא סוד יד יד, סוד אבא (י) יסד ברתא (ד) הנ"ל, סוד מילוי אות ה-ייוד. והנה יש בפסוק י יודין ו-ו ווין ו-ב דלתין (ב היא שרש ד), כאשר האות העשירית (י) מתחילת וגם מסוף הפסוק היא י, ואות ה-לו (ו בריבוע) היא ו. סכום המקומות של י היודין עולה רנו (יו בריבוע); של ו הווין עולה ריו (ו בחזקת שלש); של ב הדלתין עולה כד (ד בעצרת), ס"ה מלכות (אל במשולש), כאשר בנימין הוא הנקודה הפנימית של המלכות, יסוד נוק', נקודת ציון כנ"ל (והנה הבסיס של הסדרה כד ריו רנו הוא – בנימן!). כנגד י אותיות י יש י אותיות אוה (למושב לו), להשלים אהוי (א אחת, ג ההין, ו ווין, י יודין, הכל בגימטריא בנימן!), שסכום מיקומם עולה ו פעמים לבטח (ז בריבוע) שהוא הוא סכום מיקומי י היודין מסוף הפסוק! הכל בסוד השראת השכינה (לו בריבוע, ו בחזקת ד) בישראל שעולה ג פעמים תריג כמנין גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך.

פרשת וזאת הברכה. ראשון

"וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל לפני מותו".

בכל יהודי יש ניצוץ של משה רבינו ע"ה (תניא פמ"ב), וניצוץ זה מאיר בכל רמח אבריו ו-שסה גידיו, כמנין מצות תורתנו הקדושה, תורת משה רבינו שעולה תריג. הארה אלקית זו, המאירה בכל הויתו של יהודי, היינו ברכת משה את בני ישראל (להיות כאו"א מישראל חדור כולו באור הוי' אלהי ישראל שעולה אף הוא תריג, בסוד "שובה ישראל עד הוי' אלהיך", עד שהוי', שלמעלה מהטבע, יהיה אלהיך, הטבע שלך, כנודע בשם הרב המגיד נ"ע). אך כדי שברכת משה תאיר ותנהיג את כל חיי האדם צריך האדם להיות "לפני מותו" (עיין רש"י, ד"אם לא עכשיו אימתי", לא להפסיד ברכת רגע זה, "הזדמנות פז" שלא היתה מעולם ולא תהיה לעולם, לומר שכעבור רגע – רגע זה מת), כלומר להיות בתנועה של תשובה אמיתית לה', בבחינת "שוב יום אחד [עם בהירות של אחד יחיד ומיוחד לנגד עיניו תמיד] לפני מיתתך". לפני מיתתך עולה אחד ("שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", יחודא עילאה) פעמים ועד ("ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", יחודא תתאה). שוב יום אחד לפני מיתתך עולה אחד פעמים אם כל חי (בינה, עומק אחרית, מקום התשובה), ללמד שתשובה זו היא מקור חיים בגימטריא וזאת (נעוץ תחילת הפסוק, "וזאת", בסופו, "לפני מותו"). כח העתים של קהלת פותחים ב"עת ללדת ועת למות", לרמוז ש"לפני מותו" היינו "עת ללדת", הזמן המתאים ביותר להאיר בנפש אור חדש. זוהי ברכת משה איש האלהים, הכוללת מאה ברכות בכל יום (שנתקנו על ידי "דויד איש האלהים", בסוד מלך המשיח שנשמתו משה וגופו דוד כנודע), שבצירוף ל-תריג מצות עולה הכל תשובה (סוד אורות וכלים). והנה, כשם שסוף הפסוק, "לפני מותו", רומז לעבודת התשובה, כך סופי התבות של כל הפסוק עולים תשובה תשובה, כנגד תשובה תתאה (תשובה מיראה) ותשובה עילאה (תשובה מאהבה).

והנה, חז"ל דרשו "לפני מותו" שלא חשש משה רבינו למלאך המות שעמד לפניו בבואו להמיתו אלא כפתו והתעצם כולו לברך את ישראל. והוא מצד תוקף הביטול של משה רבינו, בחינת כח מה שבו (יש בפסוק מה אותיות, כאשר ב-ז התבות "וזאת הברכה אשר ברך... ישראל לפני מותו" יש כח אותיות, ע"ד ז התבות ו-כח האותיות של הפסוק הראשון של התורה, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", שפותח ב-ב רבתי, לשון ברכה). מי ששב בתשובה שלמה תוך כדי ביטול במציאות ממש לקיים את רצון אבינו שבשמים לברך את בניו ב"פי שנים" מרוחו (עיין העמק דבר), לו ראוי להקרא "איש האלהים" (איש האלהים עולה בן עמרם, בן לעם רם הראוי להתברך ממקור הברכות, רוממות העצמות. וכן משה איש האלהים ס"ת משה ואותיות שניות איש, שניהם מלמטה למעלה, אור חוזר, לקראת משה איש האלהים מלמעלה למטה, אור ישר. זו הפעם הראשונה בתנ"ך שנאמר על נביא ה' "איש האלהים", וכידוע שהכל הולך אחר הפתיחה, לומר שכל נביא האמת, אוהב עם ישראל באמת, גם בשעת התוכחה, זוכה מכחו של משה להקרא אף הוא "איש האלהים"). יחוד זה של ביטול במציאות ותשובה היינו בסוד תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין, מכח הגבורה דעתיק השורה במוחא סתימאה דאריך, שמשם נמשך התוקף העצמי, הכח של המה (כח ר"ת כתר חכמה). והנה, בטול תשובה עולה שלמות הג"ר כתר חכמה בינה, קדש הקדשים, מקור הברכות לישראל.