12 בספט׳ 2008

פרשת כי-תצא - יום שישי ושבת קדש

ו. והנה, "וענתה" ("תשמיש" – רש"י, וכמבואר סודו לעיל; ובלשון תרגום יונתן הנ"ל "מעיל לה" ["מעיל לה" = "אני לדודי ודודי לי", וד"ל, וחשמל סוד "מעיל לה בחשאי, וד"ל; מילוי "מעיל לה": מם עין יוד למד למד הא = יחוד זכר נקבה = ו פעמים אדם חוה, ממוצע כל אות; בפשוט, מילוי, מילוי המילוי, "מעיל לה" = 2744 = 14 בחזקת 3, סוד הכאת ג הידות – יד הגדלה יד החזקה יד רמה בעת החיבוק והזיווג, כמבואר בכתבי האריז"ל, ודוק; יד הגדלה יד החזקה יד רמה = "כי יקח איש", אשה וחצי אשה, ועל ידי יחוד שלשתן כאחת ממש מעלין אותה לדרגת אשה עילאה, "כי יקח איש אשה"] היינו רמז לפסוק בפרשתנו "כי יקח איש אשה ובא אליה", שמכאן לומדים מצות הקידושין מן התורה, וכדלקמן. ועוד לשון "מעיל לה" רומז לכל המבואר לעיל שבבא האדם אל אשתו עליו להעלות אותה מדרגה לדרגה [וכן אם היא ברת דעת, נשמה רוחנית, יותר ממנו, דהיינו שהיא בחינת הזכר והוא בחינת הנקבה בעלת התאוה ותשוקת הזווג הגשמי, כנפוץ בדורנו, דרא דעקבתא דמשיחא, אזי עליה להעלות אותו מדרגה לדרגה, ודוק היטב], סוד מאמר יעקב ללבן "ואבואה אליה", ואבואה אל יה [שכינה ביניהם, אדם השלם = יעקב רחל כנ"ל] = בינה, אמא עילאה = "אני לדודי ודודי לי", על מנת להעלותה לדרגת אשה עילאה, דרגת לאה = לו, וד"ל; פנות המשולש של "ואבואה אליה" הן אותיות הוא, סוד "ועבד הלוי הוא", סוד חלוקת תבת בינה לבי-נה, הכל בי, הכל הוא, וד"ל) הוא אותיות תנועה (עיין בבעל הטורים שפירש שמה ש"וענתה" חסר ו, היינו לרמוז לעונת תלמידי חכמים מערב שבת לערב שבת, "וענתה" חסר בששת ימי המעשה. ועוד יש לרמוז על דרך זה – תשמיש אותיות תם ששי, רק בתום ששת ימי המעשה באת שבת באת מנוחה וענג התשמיש של תלמידי חכמים המכוונים את כל מעשיהם להדמות לעליון, סוד אדם [השלם בשבת] – "אדמה לעליון" = "צלם אלהים", וד"ל).

סוד ה"תשמיש" מתחיל מדרגת החצי אשה, בחינת האמה כנ"ל (שבדרגת הפילגש) שתפקידה לשמש את האדון, והיא עבורו כחפצא של תשמיש (על דרך תשמישי מצוה). אבל תשמיש הוא גם משלון שמש – "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים" בעליה אחר עליה עד לדרגה של אשה עילאה (כלה עילאה, אמא עילאה).

והיינו שסוד "וענתה" (תשמיש) הוא תנועה מתמדת כלפי מעלה, מסוד חצי אשה, פילגש (הרמוזה בפסוק של מוציא שם רע), לאשה תתאה (הרמוזה בפסוק של גירושין), לאשה עילאה ("אשה חדשה"). והיינו ש"וענתה" = ג פעמים גן עדן – סוד גן עדן הארץ גן עדן התחתון וגן עדן העליון, שכנגד ג מדרגות הנ"ל, וד"ל.

והיינו שיש בתבת "וענתה" שלשה פירושים (הכל בקשר לדעה ש"וענתה" היינו חיי אישות, תשמיש,  ודוק). במשך חכמה כתוב: "'וענתה'. מלשון עונה שזה מענה על שאלת הטבע". רוב המפרשים מפרשים "וענתה" מלשון עונה – עת דודים. אך יש מפרשים "וענתה" מלשון מעון ודירה (והקשר לתשמיש היינו שהמעון הוא המקיף השומר על קדושת הזיווג בצניעות, וכידוע שאסור לשמש בפרהסיא, ודוק). "שאלת הטבע" היינו כנגד דרגת ה"מוטבע" של האשה, שבאמת בחינה זו היא בחינת חצי אשה, סוד פילגש. מצות עונה בבוא עת דודים (על ידי התעוררות מיוחדת לזיווג, באהבת הלב המורגשת, לא רק כצורך טבעי. מכח האדם לווסת את ההתעוררות הרגשית, כגון אצל עונת תלמידי חכמים מערב שבת לערב שבת, בנוסף לזמנים מיוחדים כליל טבילה וכאשר מרגיש הבעל שאשתו משתוקקת לו) היינו כנגד בחינת אשה תתאה. אך שרש המעון הוא ב"תפלה למשה" (שזכה לבינה דווקא, תפלת העשיר בדעת המתפלל לא לצורכו כלל אלא למען שמו יתברך, והיינו על דרך זיווגם של לו צדיקים וצדיקות שבדור): "תפלה למשה איש האלהים [בעלה דמטרוניתא, סוד הזיווג העליון, העלאת המטרוניתא לאמא עילאה, וד"ל] אדני מעון [ר"ת אם, 'אם אחרת יקח לו', עלית המלכות לאמא עילאה, 'אדני מעון' = רלא שערים, אהיה, שם הבינה, במשולש כללי, דעולם המלבוש, מה ש'שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל', שרש נ שערי בינה שלאחר הצמצום, וד"ל; בהכאה פרטית 'אדני מעון' = 1120 = ז פעמים נעם, סוד "שבע שמחות את פניך נעמות בימינך נצח", וד"ל] אתה היית לנו בדר ודר... ויהי נעם וגו'", נועם אותיות מעון, וידוע שנעם היינו האור של אמא עילאה. המעון הוא סוד מקיפים דאמא, השומרים (בצניעות) על הזיווג התדיר שבבחינת "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", בחינת "כי יקח איש אשה חדשה", אשה עילאה (סוד האהבה בכלות הנפש ממש, מתוך ההתבוננות ש"כולא קמיה כלא חשיב", האהבה שבבחינת זהב, "כמעלת הזהב על הכסף", כמבואר בספר תניא קדישא פרק נ, שער ה-נ של התניא כנודע).

 

ז. אמה ואם הן בסוד "איהו אמת ואיהי אמונה". ויש בזה סוד הזיווג שבבחינת אשה תתאה (זיווג זו"ן שאינו תדיר אלא לפרקים, סוד "וענתה" לשון עונה ועת דודים כנ"ל – "שתו ושכרו דודים", וד"ל) וגם הזיווג שבבחינת אשה עילאה (זיווג דאו"א עילאין, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", "אכלו רעים").

והנה, כל הפסוק "אם אחרת יקח לו שארה כסותה וענתה לא יגרע" = 2646 = 6 פעמים אמת (אהיה בריבוע כללי, סוד "אהיה אשר אהיה" כידוע), כנגד ו צירופי תבת אמת. מדת האמת היא בחינת "אני הוי' לא שניתי" (העולה 888, ללא כל שינוי מספרה לספרה, ודווקא בסוד השמיני שלמעלה מן הטבע כנודע), אין באמת שינוי, הכל אמת, בעבר הוה ועתיד בשוה ממש. ובקשר לעניננו, מצד מדת האמת – הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה (כמבואר בתניא), צריך לראות שבכל דרגה ודרגה יש נקודת אמת בלתי משתנה. זאת אומרת, שכאשר עולים, בתנועה מתמדת, מבחינת חצי אשה, פילגש, לבחינת אשה תתאה ולבחינת אשה עילאה, אין המדרגות התחתונות מתבטלות כליל אלא שמתגלה נקודת האמת, השוה ומשוה קטן וגדול, בכל דרגה ודרגה (כאשר עיקר הגילוי הוא דווקא כאשר מגיעים לבחינת אשה עילאה, שאזי מסתכלים אחורה כביכול ורואים את האמת הצרופה שבכל דרגה ודרגה, אמת שאין לוותר עליה ח"ו אלא להכלילה בדרגה העליונה. והיינו מה שיעקב אהב את רחל דווקא, כדי להעלותה ולהכלילה בדרגת לאה כנ"ל [והוא גם סוד מסירת הסימנים ללאה מצד רחל, וד"ל]).

ועל פי זה נבין למה לומדים את מצות הקידושין מהפסוק הראשון דפרשתנו דווקא, הפסוק שמדבר בדרגה הנמוכה ביותר, בחינת חצי אשה ופילגש (ואמה המשמשת את האדון לפני יעוד): "כי יקח איש אשה ובא אליה [ושנאה וגו']", כמבואר ברמב"ם (בהלכה הראשונה של הלכות אישות): "קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאשה, כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואחר כך תהיה לו לאשה שנאמר 'כי יקח איש אשה ובא אליה'". במקום להתיחס לפסוק זה רק כדרגה הנמוכה ביותר של קידושי איש ואשה, דרגה שראוי להתעלות ממנה (תוך כדי בטול ה"שם רע" והפיכתו ל"שם טוב"), נבין מעתה שפסוק זה מהווה בעצם את המכנה המשותף הנמוך ביותר של כל שלשת הפסוקים, וגם בזה יש אמת – "אין אמת אלא תורה", ו"משה ['איש האלהים'] אמת ותורתו אמת", ועל כן ראוי שמצות הקידושין, על כל דרגותיה, תלמד מכאן.

וזה לשון החינוך (מצוה תקנב, מצות קדושין באשה): "שנצטוינו לקנות האשה באחת משלשה דרכים קודם הנישואין, ודרכים אלו ביארו חכמים שהן בכסף או בשטר או בביאה עליה, ועל זה נאמר 'כי יקח איש אשה ובא אליה', כלומר אם ירצה איש ליקח לו אשה יקנה אותה תחלה בביאה. ומה שאמר הכתוב 'ויצאה והיתה' בא עליו הפירוש כי כמו שיציאת האשה היא בשטר, כמו שנכתוב בסדר זה בעזרת השם, כן ההויה אליו כלומר קנית האשה היא בשטר, ולמדו זכרונם לברכה גם כן שהיא נקנית בכסף מדכתיב באמה העבריה 'יצאה חנם אין כסף' ובא עליו הפירוש 'אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר ומנו אב'. משרשי המצוה שתצונו התורה לעשות מעשה באשה יורה ענין זיווגם טרם ישכב עמה, ולא יבוא עליה כבוא על הזונה מבלי מעשה אחר קודם ביניהם. וגם נאמר שהוא כדי שתתן אל לבה לעולם שהיא קנויה לאותו האיש ולא תזנה תחתיו ולא תמרוד בו ותתן לו יקר והוד לעולם כעבד לאדוניו, ובכן יהיה שבתם וקימתם בשלום לעולם ויתקיים הישוב ברצון האל שחפץ בו. ומהיות מיסוד המצוה מה שזכרתי, נהגו ישראל לקדש בטבעת להיות בידה תמיד למזכרת, ואף על פי שבשוה פרוטה לבד אפשר לקדש מן הדין. ואמנם בפחות משוה פרוטה אין מקדשין, שכך אמרו זכרונם לברכה דבפחות מכן לא מקניא נפשה, כלומר שלא תחוש מעשה קטן כזה לכלום, ואף על פי שהיא נקנית בשטר ואף על פי שאין בו שוה פרוטה, שטר מעשה חשוב הוא בעיניה שכן רוב קניות העולם הן בשטר, ומזה הטעם אין חליפין קונין בה לפי שחליפין הן בכלי ואף על פי שאינו שוה פרוטה".

קידושי ביאה לומדים מהפסוק הראשון, "כי יקח איש אשה ובא אליה", פסוק החצי אשה (בחינת פילגש). לפי דברי בעל החינוך שצריך לעשות מעשה (של קדושין) לפני שמקיימים יחסי אישות (אחרת זה נחשב למעשה זנות), בקדושי ביאה המעשה המקדים הוא הוא הביאה עצמה, וממילא בכך הוא מתדמה ביותר למנהג הגוים. כל זה מובן היטב לפי המבואר לעיל באריכות לגבי מדרגה זו. ועל כן מובן למה אסרו חכמים בימינו לקדש בביאה.

קידושי שטר נלמדו מפרשת גירושין, הפותח בפסוק השני של "כי יקח איש אשה", כנגד הדרגה של אשה תתאה.

מובן, לפי זה, שקידושי כסף (ובפרט לפי המנהג לקדש בטבעת [של זהב, המסמלת את האהבה שבבחינת "מעלת הזהב על הכסף" כנ"ל, ובסוד "הזהב קונה את הכסף" – בקבלת הזהב לידה נקנה הכסף, הכיסופין, לבעל, והיינו קידושי כסף, שהיא נותנת לו את הכסף כאשר הוא נותן לה את הזהב, וד"ל]) הם כנגד הדרגה הגבוהה ביותר, בחינת אשה עילאה – "כי יקח איש אשה חדשה" (יש לפרש "חדשה" במובן של "אחרת" באין ערוך משתי הנשים הקודמות, וכנ"ל; סוד "אשה חדשה" – א שה חד שה: אחד שה שה = רוח הקדש,  סוד הדעת [כפירוש רש"י על הפסוק הנאמר בבצלאל, שעולה חצי אשה, "ואמלא אתו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת"], זיווג דמוחין בעצם, וד"ל. כאשר נאריך ב"אחד" בכוונת "אשה חדשה" אזי יעלה פסוק היחוד כולו זה, סוד נבואת משה רבינו, בחזקת 3, וד"ל; והנה, כשם שיש "אשה חדשה" כך יש "אור חדש". ב"אור חדש" חוץ מאותיות אחד נשארו אותיות שור. בשני ה"חדשים לבקרים [לשון הבקר אור, לשון בקר וצאן, סוד רבקה אמנו]" נמצא, אם כן, סוד מופלא, סוד ג הבהמות הטהורות [הנקרבות להשי"ת על גבי המזבח] – "שור שה כשבים ושה עזים", שכנגד כתר חכמה בינה כנודע [שלאחריהם, בפסוק הבא, באות ז החיות הטהורות שכנגד ז"ת]. נמצא ששתי בחינות השה, הן בסוד "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", יחוד או"א עילאין כנ"ל בסוד "אשה חדשה" [ביחס לשתי בחינות הנשים הקודמות]. והנה שור שה שה = "בראשית ברא" וביחד עם שני כוללים – אחד אחד – עולה הכל "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" [המיחד או"א עילאין להוליד משם נשמות חדשות, וד"ל]!).

וביחס למה שכותב בעל החינוך בשרש המצוה "שתצונו התורה לעשות מעשה באשה יורה ענין זיווגם טרם ישכב עמה, ולא יבוא עליה כבוא על הזונה מבלי מעשה אחר קודם ביניהם" יש בשלשת המעשים הנ"ל, לפי הסדר שנרמזו בתורה (מלמטה למעלה) – ביאה, שטר, כסף – עליה בקדש כהוראת "ענין זיווגם טרם ישכב עמה" (כלומר שכל אחד הוא יותר "הוראה", בחינת תורה, שכל אלהי, לענין הזיווג, וכן יותר בבחינת "טרם", והא בהא תליא כמובן, וד"ל).

ומה שנלמדו קידושי כסף מפרשת אמה העבריה דווקא, היינו ששם נרמז התנועה והעליה המתמדת, מהדרגה הנמוכה ביותר לדרגה הגבוהה ביותר כנ"ל.  

ומה שמוסיף בטעם שרש המצוה "וגם נאמר שהוא כדי שתתן אל לבה לעולם שהיא קנויה לאותו האיש ולא תזנה תחתיו ולא תמרוד בו ותתן לו יקר והוד לעולם כעבד לאדוניו, ובכן יהיה שבתם וקימתם בשלום לעולם ויתקיים הישוב ברצון האל שחפץ בו", היינו כנ"ל שתיקון חיי הנישואין מושתת על סוד האמה העבריה המשמשת את אדונה באהבה רבה, יסוד חוש התשמיש (החוש של חדש תשרי, המושבע בכל טוב, המתחיל מסוד הנסירה בעשרת ימי תשובה על מנת להחזירה פנים בפנים שתהיה מזומנת לזיווג), וד"ל.

וידוע, ומבואר במקום אחר, ששוה פרוטה = תורה = רצוא ושוב, בתנועת הזיווג העולה, ברצוא ושוב, מחיל אל חיל תמיד, ובתשומת לב (תורנית) לכל פרט ופרט בחיי הנישואין, שכל פרט ופרט, בהיותה הזדמנות להגיע לדרגה נעלית יותר של התקשרות והתחברות בין בני הזוג, שוה מאד מאד (היינו סוד "שוה פרוטה") – "דין [תורה] של פרוטה כדין של מאה מנה". אבל יש גם פחות משוה פרוטה, היינו שלא הגיע לכלל "פרט" בחיים – "שלא תחוש מעשה  קטן כזה לכלום". ועוד פירוש ב"שוה פרוטה" מלשון פרטיות, שכשבאים להתחתן ולהקים בית נאמן בישראל, צריך כל אחד מבני הזוג לכבד וליקר את הפרטיות של בן/בת זוגו, הפרטיות היא מאד שוה, שמתוך הפרטיות דווקא מתעוררת התשוקה בקדושה לזיווג.

והנה ידוע פירוש הבעל שם טוב ל"בכסף בשטר ובביאה", דהיינו שלשה שלבים בעבודת ה' הבאים זה אחר זה. ולכאורה אינו תואם את הפירוש הנ"ל, שבתורה שבכתב שלשת דרכי קנין הקידושין נאמרו בסדר של מלמטה למעלה, ואילו בתורה שבעל פה נהפך הסדר (שחביבין דברי סופרים, קידושי כסף לדעת הרמב"ם, מיינה של תורה) מלמעלה למטה, מקידושי לכתחילה לקידושי בדיעבד. לפי הנגלה קידושי ביאה הם הנחותים ביותר, אך לפי פירוש הבעל שם טוב, דרגת הביאה היא הדרגה הגבוהה ביותר. אלא הישוב הוא פשוט – לפי פירוש הבעל שם טוב, שהוא על דרך הדרוש, האשה נתקדשה לכתחילה בקידושי כסף, באתערותא דלעילא. לאחר מכן היא ממשה בחיי הנישואין שלה את סוד קידושי שטר, הדבקות באותיות התורה (ללא חווית התלקחות האהבה הראשונית; "כי יקח איש אשה" הוא גם מלשון התלקחות האהבה כרשפי אש שלהבת יה), שאף על פי שנדמה כירידה אבל באמת היא עליה בקדש, בסוד השווינדל טרעפ שבתורת הבעל שם טוב. לבסוף, בנישואין האמיתיים של ימות המשיח, זוכים לביאה ממש, וכל ההמתנה שבזה היתה על מנת שלא תהא הביאה בתחילה ביאת זנות ח"ו, וד"ל.   

10 בספט׳ 2008

פרשת כי תצא - יום חמישי

ה. והנה, פלא, תבת "לו" ("ואם אחרת יקח לו") היא התבה ה-לו בפרשה! אבל יש עוד "לו" בפרשה (לפי הקרי): "אם רעה בעיני אדניה אשר לו יעדה והפדה", והוא התבה ה-לו מסוף הפרשה! רש"י מפרש לפי הכתיב "אשר לא יעדה" (והוא חידוש יוצא מן הכלל שהפשט הוא כפי הקרי): "'אשר לא יעדה'. שהיה לו ליעדה ולהכניסה לו לאשה וכסף קנייתה הוא כסף קידושיה, וכאן רמז לך הכתוב שמצוה ביעוד ורמז לך שאינה צריכה קדושין אחרים". אך האבן עזרא מפרש לפי הקרי: "'אם רעה'. שלא מצאה חן בעיניו אחר שקנה אותה שישאנה לאשה. וזה הוא טעם 'אשר לו יעדה' שהיא יעודה לו להיותה אשתו, או יעדה להיותה אשת בנו. ודע כי 'לו' קרי, וכתוב הוא בפנים באלף ובחוץ בויו. ואמר הגאון כי שני טעמים יש לו. כמו 'הוא עשנו ולא אנחנו', הטעם האחד כי אנחנו לא עשינו עצמנו והשני כי לו אנחנו. והנכון בעיני כי זה השני הוא האמת לבדו, וככה כולם".

ואנחנו לפי דרכנו כאן נפרש על דרך הפשט של הראב"ע ש"אשר לו יעדה" מדבר באמה לאחר יעוד, אך מה שהכתיב הוא "לא" היינו לרמוז שאין זו בחינת "לו" ממש, אלא ביחס לדרגתה הקודמת של האמה לפני יעוד, והיינו ממש כנ"ל שיש כאן ג דרגות: אמה לפני יעוד ("אשר לא יעדה", כפירוש רש"י), אמה לאחר יעוד (אשר "לא-לו יעדה"), "אם אחרת יקח לו" ("לו" גמור), חצי אשה אשה כנ"ל, וד"ל.

וכל זה רמוז בתבה הפותחת את הפרשה: "וכי" = "לו" ("אשר לו יעדה") = "לו" ("אם אחרת יקח לו"). על פי פשט, "וכי [ימכר איש את בתו לאמה]" מדבר באמה לפני יעוד, אלא שבא ללמדנו מהי תכלית מכירה זו, ושעל כן (מפני ש"נעוץ סופן בתחילתן") גם במצבה הראשון של האמה העבריה לפני יעוד מאירה אצלה (בהארה מרחוק) את דרגת ה"לו [עזר כנגדו]", וד"ל.

וכי נדייק בדברי ההעמק דבר הנ"ל: "כבר נתבאר דיוק 'לו' שהוא כראוי לו לפי ערכו ויחוסו או לעזר חייו", מוכח שכולל בחינת "עזר" בבחינת "לו", שהרי כותב שבבחינת "לו" יש שתי בחינות, או "ראוי לו לפי ערכו ויחוסו או לעזר חייו", ומשמע מזה שלפי דעתו האמה גם לאחר יעוד היא בבחינת "כנגדו". והיינו שעל פי פשט אין האמה לפני יעוד בכלל "אשה" כלל. אך בפנימיות יותר נראה כנ"ל שיש כאן ג בחינות נשים – חצי אשה אשה אשה כנ"ל, וכן על פי הלכה מצוה על האדון מלכתחילה ליעד את האמה (כבפירוש רש"י הנ"ל), נמצא שמרגע קניתה היא "מיועדת" ליעוד, וכבר מצד המחשבה מתיחסים אליה כאל אשה בכח, דהיינו חצי אשה (ושעל כן מקומה גבוהה יותר מאשר מקום העבד העברי, שהיא בעולם הבריאה והוא בעולם היצירה ["אף עשיתיו" – עבד כנעני בעולם העשיה], ודוק).

"אם רעה בעיני אדניה אשר לא [כתיב, לו קרי] יעדה והפדה לעם נכרי לא ימשל למכרה בבגדו בה" היינו כנ"ל שאם אינו מיעדה נקרא "בוגד" בה. והנו מצטדק, מן הסתם, בהוציאו עליה שם רע ("אם רעה בעיני אדניה").

ועוד ראוי להעיר שעל פי הפנימיות דרגת "לו" אינה רק מה ש"ראוי לו לפי ערכו ויחוסו", אלא לו ממש בביטול עצמי להיות לאחדים ממש, ודוק.

ועוד רמז: ראשי התבות של התבות השניות של חמשת פסוקי הפרשה: "וכי ימכר... אם רעה... ואם לבנו... אם אחרת... ואם שלש..." – ישראל, "ישראל עלו במחשבה" להיות עם סגלה לו יתברך, ולא שייך בהם גירושין כלל (גם כאשר הוא מתדרדר לדרגת אשה תתאה או פילגש – "ישראל שחטא ישראל הוא"). "וכי ימכר... אם רעה... ואם לבנו... אם אחרת... ואם שלש..." = לו פעמים בן, אותיות "לבנו", לרמוז שישראל דלתתא מתיעד לשרשו ישראל דלעילא, "בני בכרי ישראל", וד"ל. והוא עולה חסד (שם עב) פעמים הוי' ב"ה – חסד = לו לו, סוד חוה ("אם כל חי") במשולש פרטי: ח במשולש = לו, וה כל אות במשולש = לו, ודוק. 

9 בספט׳ 2008

פרשת כי תצא - יום רביעי

ד. והנה, בפרשת אמה העבריה יש חמשה פסוקים: "וכי ימכר איש את בתו לאמה לא תצא כצאת העבדים. אם רעה בעיני אדניה אשר לא [כתיב, לו קרי] יעדה והפדה לעם נכרי לא ימשל למכרה בבגדו בה. ואם לבנו ייעדנה כמשפט הבנות יעשה לה. אם אחרת יקח לו שארה כסותה וענתה לא יגרע. ואם שלש אלה לא יעשה לה ויצאה חנם אין כסף". בכל פסוק יש לשון אחד של "אם": "לאמה", "אם", "ואם", "אם", "ואם" = 252 (= "יברכך", המלה הראשונה של ברכת כהנים) = 7 פעמים "וכי", התבה הראשונה של הפרשה ("אם" "ואם" "אם" "ואם" – כולן התבה הראשונה של הפסוק, ומתאים שנצרף אליהן את התבה הראשונה של הפסוק הראשון, "וכי", שאזי יעלה הכל רפח, ח פעמים "וכי", ודוק).

ולעניננו העיקר הוא שגם לשון אמה (העבריה) הוא לשון אם. והנה אפשר לפרש את סוד "אם אחרת יקח לו" לאו דווקא בלקיחת אשה אחרת ממש (אשה שהיא גוף אחר מאשר האמה העבריה לאחר יעוד) אלא שהפרשה באה ללמדנו שכשם שביעוד האמה העבריה היא עולה מבריאה לאצילות (כמבואר בדא"ח שבהיותה אמה לפני יעוד היא נמצאת בעולם הבריאה ועל ידי מצות היעוד, להיות לאשה ממש לאדון או לבנו הקם תחתיו היא עולה מבריאה לאצילות) כך "אם אחרת יקח לו" – ניתן, וצריך, להעלותה עוד יותר לדרגת אמא עילאה ממש, וד"ל (דרגה זו היא "אחרת" לגמרי, באין ערוך, משתי הדרגות הראשונות, שבשתיהן יתכן יניקת החיצונים כנ"ל, מה שאין כן בדרגה השלישית, ושעל כן לא שייך כאן ענין הגירושין כלל, שאין כאן כל אפשרות של "כי מצא בה ערות דבר" [על דרך המבואר ביחס לגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו, גאולה שאין אחריה גלות, היינו שלא שייך כלל וכלל ענין הגלות, שאין לה מציאות כלל בדרגה זו שכולה גאולה ואור עצמי ממש, ודוק], והיינו על דרך ההבדל, באין ערוך, בין שתי הבארות הראשונות של יצחק עליהן רבו פלשתים לבין הבאר השלישית רחבות, וד"ל). נמצא שיש כאן ג דרגות: אמה לפני יעוד, דרגה רוחנית (ושמא גם בגשמיות, ואכ"מ) של פילגש שהיא חצי אשה, אמה המיועדת, בחינת אשה תתאה, "אחרת" למעליותא, בחינת אשה עילאה, ודוק.

והנה בפירוש העמק דבר מצאנו במפורש שה"אחרת" היא מיוחסת יותר מאשר האמה לאחר יעוד: "'יקח לו'. כבר נתבאר דיוק 'לו' שהוא כראוי לו לפי ערכו ויחוסו או לעזר חייו, ולא כאמה שעיקרה הוא לשמשו אפילו לאחר יעוד". והנה ידוע דרשת חז"ל "'לו' – זו אשה" ולמדו גזרה שוה מהנאמר במעשה בראשית "אעשה לו עזר כנגדו" לאמור במצות הצדקה "אשר יחסר לו" – ש"לו" זו אשה, היינו שבכלל מצות הצדקה להשיא את העני (בדעת, היינו ללא אשה) אשה. ומבואר במקום אחר באריכות שיש ג מדרגות "לו" "עזר" "כנגדו", ויש לומר שהן הן ג המדרגות המתבארות כאן – חצי אשה (בחינת פילגש), אשה תתאה, אשה עילאה. דווקא האשה עילאה, תכלית המכוון של מצות קידושי אשה בעם ישראל קדושים ("[כי יקח איש] אשה" כנ"ל), היא בחינת "לו" ממש, "והיו לבשר אחד" ממש, "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת [דווקא] יקרא [לשון זכר, שהיא 'לו' ממש] אשה כי מאיש לקחה זאת [ומעתה מצוה עליו לקחתה לו לאשה, היא לוקחה ממנו והוא לוקח אותה בחזרה, שבזה יובן למה התורה נקטה דווקא בלשון ליקוחין בקידושי אשה, וד"ל]". וכל זה מרומז בתחילת פרשת אמה העבריה – "וכי" = לו, "וכי ימכר" = אשה, "סוף מעשה [תיקון האשה להיות בבחינת אשה עילאה] במחשבה [מחשבה היינו חשב מה, להיות מה = אדם השלם כנ"ל, וד"ל] תחלה", וד"ל. 

8 בספט׳ 2008

פרשת כי-תצא - יום שלישי

ג. והנה, מזה שנאמר מקודם "כי יקח איש" שעולה אשה וחצי אשה, הרומז לאשה ופילגש כנ"ל, ואחר כך נאמר "[כי יקח איש] אשה", להוסיף עוד בחינת אשה, משמע שלשון "כי יקח איש אשה" רומז לעליה בקדש, מחצי אשה, בחינת פילגש, כאשר המלכות יורדת בסוד גלות השכינה לעולמות התחתונים בי"ע (כאשר נחלק את ה-י של איש ל-הה, על דרך ה-י של שרי כנודע, ונתן ה אחת ל"כי יקח", בתחילה – "הכי יקח", לשון שאלה, ונתן את ה-ה השניה בסוף אותיות אשאשה, אזי "הכי יקח" = חצי אשה [הכי בריבוע פרטי = 525 = חצי תשמיש, ודוק], ויש עוד אשה במפורש, נמצא שיש כאן עליה מחצי אשה, בחינת פילגש, עליה תמהים "הכי יקח", לבחינת אשה, אשה תתאה, מלכות דאצילות במקומה אך עדיין בסכנת "רגליה ירדות מות", יניקת בחינת הפילגש, תאות התשמיש, כנ"ל ודוק) לאשה תתאה, כאשר התכלית היא "[כי יקח איש] אשה" – אשה עילאה, "אם הבנים שמחה" ו"אז תשמח בתולה במחול" כאחת. והיינו ממש העליה שלפי סדר הפסוקים כנ"ל, ממוציא שם רע (של זנות תחתיו ממש) למוצא בה ערות דבר (כל שהיא, כל מ"ד לפי דעתו כנ"ל) ל"אשה חדשה".

וכדי להבין את כל הנ"ל ביתר עומק נתבונן בפעם הראשונה שנאמר "יקח" בתורה – "הכל הולך אחר הפתיחה" – שאף הוא נאמר בנוגע ללקיחת אשה, והוא בתחילת פרשת משפטים, "פרשת דינים", בדין אמה העבריה: "אם אחרת יקח לו שארה כסותה וענתה לא יגרע". ופירש"י: "'אם אחרת יקח לו'. עליה. 'שארה כסותה וענתה לא יגרע'. מן האמה שייעד לו כבר. 'שארה'. מזונות. 'כסותה'. כמשמעו. 'ענתה'. תשמיש".

ברוב המקומות בתורה "אחר" הוא לגריעותא, אך כאן יש לומר, על פי פשט, ש"אחרת" היא למעליותא, ועוד, דווקא בנוגע לתבת "אחרת", לשון נקבה, ברוב המקומות בתורה היא למעליותא על פי פשט: יש חמש "אחרת" בתורה – "ויחפרו באר אחרת ויריבו גם עליה ויקרא שמה שטנה", "ויעתק משם ויחפר באר אחרת ולא רבו עליה ויקרא שמה רחבות ויאמר כי עתה הרחיב הוי' לנו ופרינו בארץ", "אם אחרת יקח לו שארה כסותה וענתה לא יגרע", "ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי והביאתיו אל הארץ אשר בא שמה וזרעו יורשנה", "ויתשם הוי' מעל אדמתם באף ובחמה ובקצף גדול וישלכם אל ארץ אחרת כיום הזה" – רק האחרונה היא בפירוש לגריעותא. הסדר של בארות יצחק הוא מלמטה למעלה כנודע: עשק כנגד נה"י, שטנה כנגד חג"ת ורחבות כנגד חב"ד, והוא מתאים לשרש נשמת יצחק, מדת הגבורה, אור חוזר, ולעיקר עבודתו בחפירת בארות, העלאת מ"ן מלמטה למעלה. נמצא שכל באר אחרת היא במעלה גבוהה יותר מקודמה, וכאשר מגיעים לרחבות, כנגד אמא עילאה והיכל קדש קדשים אזי – "כי עתה הרחיב הוי' לנו ופרינו בארץ", בחינת "אם הבנים שמחה". ומובן שניתן לכוון את שלש הבארות של יצחק אבינו, שלש דרגות של העלאת מ"ן ו"אל אישך תשוקתך", כנגד שלש הבחינות הנ"ל של פילגש אשה תתאה אשה עילאה, וד"ל, והיינו בחינת "הכל הולך אחר הפתיחה של "אחרת" בתורה, ודוק. ועוד רמז מובהק, הרי "אחרת" = באר באר באר, ג בארות דיצחק (שבכל באר יש התכללות של כולן, וד"ל). גם פשוט ש"רוח אחרת" של כלב בן יפנה היא "אחרת" למעליותא, וממילא משמע שגם "אחרת" ד"אם אחרת יקח לו" היא למעליותא.

וכן משמע מתרגום יונתן: "אין אוחרנתא בת ישראל יסב ליה עלה מזונה ותכשיטה ומעיל לה לא ימנע לה". בהוסיפו ל"אורנתא" (תרגום "אחרת") את הכינוי "בת ישראל" (שלכאורה הוא מיותר, וכי יעלה על הדעת שאינה בת ישראל, ובשאר התרגומים, גם תרגום ירושלמי, הדומה לתרגום יונתן בכל מקום, לא מצאנו תוספת זו של "בת ישראל") משמע שהיא יותר מיוחסת מהאמה העבריה המיועדת לאשה על ידי האדון או בנו.

ואף יש לומר, על דרך הרמז, שתבת "אם [אחרת יקח לו]" רומזת ל"'אם לבינה תקרא' – אל תקרי 'אם' אלא 'אם'", בחינת אמא. וידוע שבחינת האשה תתאה הנ"ל נקראת בלשון הזהר אמא תתאה (כמובא כמה פעמים בתניא קדישא), ופשיטא שבחינת אשה עילאה נקראת אם – אמא עילאה, "אם הבנים שמחה" (שמחה היא פנימיות ספירת הבינה כנודע).

7 בספט׳ 2008

פרשת כי תצא - יום שני

ב. כמו ביחס ל"'מצא' או 'מוצא'" – "מצא אשה מצא טוב" או "ומוצא אני מר ממות את האשה" – כך על כל אחד לבחור באיזו דרגה של אשה הוא חפץ באמת, באשה עילאה, באשה תתאה או בפילגש (ויש לומר שהבחירה באשה עילאה היא בסוד בחירת שידוך דיום הכפורים, סוד "לפני הוי' [סוד גילוי עתיקא באמא עילאה] תטהרו", ואילו הבחירה באשה תתאה או בפילגש היא בסוד בחירת שידוך דחמשה עשר באב, שענינו בקדושה הוא לבחור באשה תתאה על מנת להפרידה מיניקת הפילגש ולחברה לאשה עילאה ביום הכפורים, להיות "הא בהא תליא", "מי זאת עולה מן המדבר", מה שאין כן כאשר היום טוב של חמשה עשר באב אינו שואף להתחבר ליום הקדוש והטהור של יום הכפורים אזי האשה תתאה מוסיפה חיות בפילגש היונקת ממנה, וד"ל).

ואף על פי שיש כאן בודאי התכללות בין המדרגות (שעל כן כל "כי יקח איש אשה" רומז בחשבונו לכולן: "כי יקח איש אשה" = אשה אשה חצי אשה כנ"ל), בכל זאת האשה הראשונה דהוצאת שם רע היא כנגד הפילגש בפרט, האשה השניה דגירושין, "כי מצא בה ערות דבר" ("כי מצא בה ערות דבר" = תשמיש = סוד [יה במספר קדמי] פעמים יה, ה"לעומת זה" של "שכינה ביניהם", י של איש ו-ה של אשה, והיינו שעת מציאת ה"ערות דבר" היא בשעת תשמיש דווקא, שמרגיש בה ניכור וגם אש זרה, וד"ל; תשמיש = 1050 = סנדלפון [280, 4 פעמים סוד] שר האחורים [770 = 11 פעמים סוד], בחינת "אף עשיתיו", ואילו מטטרון שר הפנים = שכבת זרע, מטטרון סנדלפון [אהבה אותיות] = "אהבה בתענוגים", וכמבואר סוד זה במ"א, וד"ל), היא כנגד האשה תתאה (שבהיותה "תתאה" בעצם – המלכות גם במקומה בבחינת "זנב לאריות" יצאה מכלל גילוי הארת אור הקו א"ס, שעל כן "רגליה ירדות מות", כלומר שיכול להיות ממנה יניקת החיצונים, יניקת הפילגש – לא ימלט ממנו מלמצוא בה ערות דבר ["יגעתי ומצאתי – תאמין", התיקון הוא באמונה בנפש האלהית של האשה, כפי תורת הבעל שם טוב שכשם שצריכים להאמין בה' כך צריכים להאמין בכל יהודי, החל מהאשה; "ערות דבר" = אמת אמת, וד"ל], כל מ"ד בזה לפי דעתו), האשה השלישית, "אשה חדשה", היא האשה עילאה, בסוד הידוע לגבי אמא, שגם בהיותה בעולה ו"אם הבנים שמחה" היא נשארת בבחינת בתולה תמימה חדשה, "אשה חדשה", בחידוש מצות הקידושין והנישואין בכל יום תמיד (אשה חדשה, אשה [סתם] פילגש = הרבוע-כפול של שם הוי' ב"ה).

והנה, הערך הממוצע של ג תבות "רגליה ירדות מות" = 438 = ארבע נשות יעקב – רחל לאה בלהה זלפה, שהר"ת שלהן, ברזל, מסמל, בעלמא דין, את היפך החיים, אך הן "בית הוי'", בית ל"הוי' בחכמה", העולה ו פעמים חכמה, סוד חכמה עילאה המאירה בחכמה תתאה דרך ו"ק, עליה נאמר "ימותו ולא בחכמה", לעתיד, וד"ל.

כאשר מציירים את יג האותיות של "רגליה ירדות מות" בצורת השראה:

ר

ג  ל  י

ה  י  ר  ד  ו

ת  מ  ו

ת

אזי מתגלה שארבע הפנות הן אותיות תורה, חכמת השי"ת, ושאר האותיות עולות המשולש של יחידה, חוה פעמים הבל, סוד משה משיח וכו', כמבואר במ"א. אמצעי התבות של "רגליה ירדות מות" = ז פעמים הבל של מעשה בראשית, וביחד עם סופי התבות = יהלום ז פעמים חוה. "ירדות" = כתר = יעקב רחל לאה בלהה זלפה, וד"ל. "רגליה" = רמח, אברהם. "ירדות מות" = אם פעמים הוי' ב"ה. במספר סדורי, שבבריאה (בסוד רמות המספר, שלשם "רגליה ירדות וגו'" ודוק), "רגליה ירדות מות" = 153, המשולש של טוב = חצי אשה הנ"ל, סוד הפילגש שיונקת מהאשה תתאה שעל ידי זה "מצא בה ערות דבר", סוד "יגרתי מפני האף" ר"ת אשה פילגש, אשה תתאה דווקא, סוד "אף עשיתיו", אותו "אף" שבא הבעל שם טוב לתקן כנודע. "רגליה ירדות מות" בכל רמות המספר – 1314 153 45 18 9 = אף פעמים חוה, וד"ל.