13 ביוני 2008

פרשת בהעלותך - שישי-שבת

ו. ובהעמק דבר:

"'בהעלותך את הנרות'. כתב הראב"ע שנסמכה פרשה זו להודיע כי הדבור יהיה גם בלילה. והרמב"ן תפסו ממאמרם ז"ל בשבת והלא לא נדבר עם משה אלא ביום. אבל כבר ביארנו ריש פ' תצוה ובפ' אמור דהמנורה תכליתה לפלפולה ש"ת. וזה הלמוד היה בלילה כמבואר בש"ר פ' תשא שבלילה חזר משה בעצמו. והיינו תורה שבעל פה. עם סיוע מלאכי השרת. והיה משה בא לאהל מועד גם בלילה בשביל תורה שבעל פה. ומשום הכי בא הסמיכות של הנרות (ורש"י פי' בשם המדרש שבא הפרשה לכאן משום שחלשה דעת אהרן א"ל הקב"ה שלך גדולה משלהם כו'. וכבר נתעורר הרמב"ן מה זה ביחוד ולא קטרת וכל הקרבנות. והביא הוא ז"ל בשם מדרש שהנרות הוא לדורות אפילו בזמן שאין בית המקדש קיים ופירש שהיינו נרות חנוכה. ויש להתבונן מה זה ענין חנוכה לכאן, אבל כבר ביארנו כמה פעמים שהקרבנות במשכן לא באו לתכלית פרנסה כמו שהיה בבית עולמים. אלא בשביל יעוד למשה ומשום הכי משעה שנתנדו במעשה מרגלים ולא בא יעוד למשה פנים אל פנים כמו שכתבו התוספות ב"ב דקכ"א לא הקריבו הצבור קרבנות כדאיתא בחגיגה ד"ו. אבל המנורה באה ביחוד בשביל פלפולה של תורה וזה היה גם לדורות וגם נרות חנוכה מועיל לזה כדאיתא בשבת פרק ב', וע"ע מש"כ בהר"ד ס' שמות ל"ט)".

"המנורה" = אשה כנ"ל, בחינת לילה, בחינת תורה שבעל פה – "מלכות פה, תורה שבעל פה קרינן לה". "פני המנורה" היינו פנימיות תורה שבעל פה – פלפולה של תורה. "מול" הוא לשון גילוי, סוד "מל" (השני, בחינת המתקה – "כי מתוק האור") של חש מל ("עתים ממללות" – בתורה שבעל פה), כמבואר בדא"ח.

הגיבורה של חנוכה היא יהודית (= כט, חצי חן, במשולש). המנורה (אשה) יהודית = חוה פעמים טלחוה חוה במשולש. יהודית היא תיקון יעל כנודע בכתבי האריז"ל. יעל סוד "בהעלתך את הנרת" = "עד שתהא שלהבת עולה מאליה".

במספר סדורי, "המנורה" = חנה (במספר הכרחי, מנורה = חן, ראה אור החיים הקדוש הנ"ל, שעיקרה נוי וחן יהודי), הרומז לחנה ושבעה בניה. יעל חנה יהודית ר"ת יחי ועוד 10 פעמים חן (= משיח צדקנו וכו').

פלפול הוא סוד פלאי פלאים, סוד הרואה פיל בחלום לילה. "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" בלילה דווקא. מורנו הבעל שם טוב היה מצוה להוסיף נרות בלילה, סגולה לגילוי תורה חדשה – "נשמת אדם תלמדנו" (תורה שבעל פה – "פה אשב כי אויתיה", "נפשי אויתיך בלילה", וד"ל). הפלפול ניתנה למשה בלילה (באהל מועד = יוסף, לאפשא לה, לאור נרות המנורה) והוא נהג בו עין יפה וגילה אותו לישראל ביום – סוד הגנב דקדושה שעיקר עבודתו בלילה, בהצנע לכת, וכל מה שמרויח בלילה מפזר ומחלק ביום (גנב משלים את משה ל-ת, תכלית ושלמות כל התורה כולה כידוע, כ בריבוע; משה גזלן = יהודית, דת יהודית [דת משה וישראל], וד"ל).

כדי לזכות לפלפול של אמת ("משה אמת ותורתו אמת" קאי על פלפולה של תורה דווקא, קרח לא החזיק מדרך הפלפול של משה) צריך ליפול (כמו משה במחלוקת קרח – "וישמע משה ויפל על פניו") – "שבע [כנגד שבעת הנרות] יפול צדיק וקם" (הערך הממוצע של ארבע תבות "שבע יפול צדיק וקם" הוא רביראש בני ישראל דווקא, וד"ל), סוד "המפיל חבלי שנה על עיני". הנפילה היא לתוך יד ה' – "כי יפול לא יוטל כי הוי' סומך ידו" – "סומך הוי' לכל הנופלים וזוקף לכל הכפופים" (ואזי הוא לומד את ספר היד של הרמב"ם). "יד הוי'" = מ (= י פעמים ד, יד) – ארבעים יום למד משה תורה שבכתב, סוד יד ימין של הוי' (סוד "קץ הימין", לשון ימים), וארבעים לילה (סוד מ אותיות "בהעלתך את הנרת אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות"; יש כאן י תבות, יחס של א:ד, סוד יד) למד משה תורה שבעל פה, יד שמאל של הוי' – "שמאלו תחת ראשי וימינו תחבקני". דווקא השמאל תומך בראש הנופל (על ידי "שמאל דוחה" כל ספק וחשכות השכל ["שבע יפול צדיק וקם" סופי תבות עמלק = ספק], ועל ידי שפלות משיג בהירות; שפל נוטריקון "שבע יפול" ["שבע יפול צדיק וקם" = שפל וקם וקם וקם), וד"ל.

והוא סוד "נפתלי [נפלתי] אילה שלחה הנתן אמרי שפר" – "נתן זמרות בלילה" (= קדוש קדוש קדוש). "אילה שלחה הנתן אמרי שפר" ראשי תבות אשה ("אילה שלחה הנתן") אשה ("שלחה הנתן אמרי") אשה ("הנתן אמרי שפר"), אשה = המנורה. נפתלי רץ (נפתלי הרץ, בעל עמק המלך וכו') כל הלילה להשיג נפת לי בלימוד התורה שבעל פה, כמבואר במ"א. "נפתלי אילה שלחה הנתן אמרי שפר" = זך פעמים פהזך אתוון דתורה שבעל פה (הערך הממוצע של חמש תבות "אילה שלחה הנתן אמרי שפר" = משה, כאשר לומד תורה בלילה), וד"ל.


ז. ישנן כמה תופעות יחודיות בפרשת בהעלותך. אחת מהן היא שיש בפרשה פסוק אחד שבו חוזר הביטוי "בני ישראל" חמש פעמים: "ואתנה את הלוים נתנים לאהרן ולבניו מתוך בני ישראל לעבד את עבדת בני ישראל באהל מועד ולכפר על בני ישראל ולא יהיה בבני ישראל נגף בגשת בני ישראל אל הקדש". כמובן, אין עוד פסוק בתורה שבו מופיע הלשון "בני ישראל" כל כך הרבה פעמים.

המפרשים דרשו את משמעות תופעה זו בכמה אופנים:

רש"י (ב"פשוטו של מקרא"): "'ואתנה וגו''. ה' פעמים נאמר 'בני ישראל' במקרא זה להודיע חבתן שנכפלו אזכרותיהן במקרא אחד כמנין ה' חומשי תורה וכך ראיתי בב"ר".

רבינו בחיי: "ותמצא בפסוק זה חמשה פעמים 'ישראל' כי הזכירם כמה פעמים במקום אחד דרך חבה ומעלה וכבוד, כאדם המזכיר בנו תמיד על כל דבור ודבור. ורז"ל משלו משל בזה לתינוק שהלך לבית הספר ובא אביו לשאול עליו, אכל ברי שתה ברי דמך ברי אזל ברי לבי ספרא אתא ברי מבי ספרא מזכירו על כל דבור ודבור דרך חבה. וכן ענין המשכן שהוא נזכר בתורה חמשה פעמים, והכל דרך חבה וכבוד. וטעם חמשה בישראל ובמשכן, כנגד חמשה חומשי תורה שהוא קיום העולם שנברא בה"א, שנאמר בהבראם, בה' בראם, כי לא היתה ראויה להנתן כי אם לישראל ואין ישראל מתקיימין אלא בשביל התורה, וידוע במשכן כי הוא וכליו דוגמא אל העוה"ז שנברא בה"א".

בעל הטורים: "'ואתנה את הלוים'. ה' פעמים 'בני ישראל' בפסוק כנגד כהנים לוים וישראלים גרים ועבדים משוחררים. וזהו 'קדש ישראל לה' ראשית תבואתה' תבואת ה'".

מנחת שי: "'ואתנה את הלוים נתנים וגו''. בדין פסוק ה' פעמים ישראל ואהרן והלוים כנגד ה' ישראל שעומדים בכל שבת בס"ת וכהן ולוי".

וראה גם באור החיים הקדוש.

והנה, ביום אחד של מעשה בראשית נאמר "אור" חמש פעמים, תופעה שגם נדרשה בחז"ל לרמוז לחמשה חומשי תורה – "תורה אור". "אור" הוא גם סוד "ישראל", כמו שנאמר "אור ישראל". ישראל = אור (מצד אבא) ועוד "קול דממה דקה" (מצד אמא), וד"ל.

בפסוק הנ"ל "ואתנה וגו'" יש ל תבות ו-קיח אותיות. בשלשת הפסוקים של יום אחד של מעשה בראשית שבהם מופיעים חמשת האורות יש לא תבות ו-קיז אותיות, בהפרשים של א א (סוד הכולל). מספר התבות והאותיות של שניהם שוה – נצח (ד פעמם הבליחידה), "נצח ישראל לא ישקר וגו'".

והנה, בנוסף לפסוק שבו מופיע הכי הרבה פעמים "ישראל", יש בהמשך פרשתנו הפסוק בתורה שבו מופיע הכי הרבה פעמים שם הוי' ב"ה – ארבע פעמים בפסוק אחד: "על פי הוי' יחנו ועל פי הוי' יסעו את משמרת הוי' שמרו על פי הוי' ביד משה". מכאן שה' מחבב את ישראל בנו (בתורתו – "אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד") יותר מאשר מחבב את שמו – את "ישראל" הוא מזכיר חמש פעמים בפסוק אחד ואילו את שמו "הוי'" הוא מזכיר ארבע פעמים בפסוק אחד (הכל בסוד "בהעלתך את הנרת" – העלאת "נר ישראל" ו"נר הוי'" עד שתהא שלהבת עולה מאליה, ה מעלות לישראל כנגד ה שמות דנשמה נרנח"י ו-ד מעלות להוי' כנגד ד עולמות אבי"ע שבהם מתגלה הוי', וד"ל). ועוד, ה פעמים ישראל כנגד ה אותיות ישראל ו-ד פעמים הוי' כנגד ד אותיות הוי'.

ה פעמים ישראל ו-ד פעמים הוי' = 2809 = גן (סדרים דאורייתא; "משם רעה אבן ישראל", אב ובן – "בני בכרי ישראל") בריבוע!

ה ו-ד הוא בסוד המבואר בכתבי האריז"ל בענין מלחמת ארבעת המלכים בחמשת המלכים (מלחמה הרומזת למלחמות ה' שילחם מלך המשיח, כמבואר ברמב"ן) – ארבעת המלכים הם כנגד ארבע אותיות השרש של שם הוי' ב"ה דשם בן וחמשת המלכים הם כנגד חמש אותיות המילוי של שם בן (שם המלכות, ששם נלחמים המלכים אלו מול אלו): ארבע אותיות השרש = 26, וכן חמש אותיות המילוי = 26. בשרש העליון היינו סוד שני שמות הוי' ב"ה שלפני יג מדות הרחמים: "הוי' [פסיק טעמא, סוד הצמצום בין השרש למילוי – השרש בסוד מלכות דאין סוף שלפני הצמצום והמילוי בסוד הרשימו הממלא את החלל מקום פנוי שלאחר הצמצום, וד"ל] הוי' אל רחום וחנון וגו'".

ובעבודת ה': הפסוק שבו מופיע ישראל ("בני ישראל" רומז לשם בן כנ"ל) חמש פעמים – "ואתנה את הלוים נתנים לאהרן ולבניו מתוך בני ישראל לעבד את עבדת בני ישראל באהל מועד ולכפר על בני ישראל ולא יהיה בבני ישראל נגף בגשת בני ישראל אל הקדש" – מתאר את העלאת ("בהעלתך") הלוים, הגבורות דקדושה מתוך בני ישראל לשרת את הכהנים, החסדים, ולכפר על ישראל ("תפארת ישראל"). היינו העבודה של "לאכללא שמאלא בימינא" (להכליל השמאל בימין = תריג, שלמות ותכלית כל התורה כולה, והכל בלהב [ראשי התבות של להכליל השמאל בימין] בסוד "שלהבת העולה מאליה"). ובכללות הוא ענין העבודה דתיקון המדות והמתקת הדינים בנפש האדם (לא לכעוס כלל ועיקר, סוד גילוח שערות הלוים, סערת הרוח של הלוים, רק לשיר בהתלהבות רבה על הקרבן, בהתקרבות כל הכחות והחושים לה' יתברך בתנועה של רצוא הכפופה לתנועת השוב של הכהנים – "לא תהו [רצוא] בראה לשבת [שוב] יצרה").

הפסוק "על פי הוי' יחנו ועל פי הוי' יסעו את משמרת הוי' שמרו על פי הוי' ביד משה" מתאר את גילוי ההשגחה הפרטית מאתו יתברך – "מהוי' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ [כאשר שומר את משמרת ה' על כל צעד וצעד, מתגבר והולך מצעד לצעד, וד"ל]" – ועבודת הבירורים בהליכתו במדבר העמים מקום נחש שרף ועקרב כו'.

נמצא שהפסוק הראשון מדבר מגילוי אור ה' בנפש ישראל ("כי מתוק האור" בהמתקת כל הדינים בנפש), ואילו הפסוק השני מדבר בגילוי אור ה' בעולם החיצוני ממש, הרומז לתכלית הכוונה של בריאת העולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו, להפוך את העולם הזה הגשמי והחומרי לדירה לו יתברך כאשר הולך היהודי תדיר "על פי הוי'" ("על פי הוי'" = גבורה = יראה = ו בחזקת ג, סוד מדת לוחות הברית ההולכים לפני בני ישראל במדבר, וד"ל).

ארבעת המלכים מנצחים את חמשת המלכים עד שבא אברהם אבינו – "אב המון גוים" ובן לקדוש ברוך הוא – ומנצח את ארבעת המלכים (על מנת להציל את לוט, העלאת שם מה). והוא סוד שם מה (אברהםאבר מה) המתקן את שם בן (השרש והמילוי) כנודע. והוא סוד "נצחוני בני נצחוני" (ביטוי לחבת ישראל יותר מחבת שם הוי' ב"ה כנ"ל; והיינו מה שנוסף לאברם האות ה דווקא, סוד שרש ה המלכים, שרש ישראל, שבא לתבוע את עלבונם ולהלחם בעדם נגד ארבעת המלכים), וד"ל.

12 ביוני 2008

פרשת בהעלותך - יום חמישי

ה. והנה, בעל אור החיים הקדוש פירש "אל מול פני המנורה" דקאי על נר המערבי:

"'אל מול פני המנורה וגו''. טעם הדבר יתבאר על פי דבריהם ז"ל שאמרו במסכת שבת וז"ל 'מחוץ לפרוכת העדות וגו'', וכי לאורה הוא צריך והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל, מאי עדות, אמר רב זו נר מערבי שנותן בה שמן כמדת חברותיה, וממנה היה מדליק ובה היה מסיים עד כאן. על פי הדברים האלה יצו ה' להאיר אל מול פני המנורה, שהוא נר המערבי, להראות כל נר ונר שלא בא אלא בשביל עדות אשר יגיד נר הפונים אליו כולם להראות נסו הנזכר. ומה שראיתי שדקדקו התוספות התם בתמיהה, וכי לאורה הוא צריך וכו', מטעם כל ארבעים שנה וכו', ולא אמרו והלא כל העולם כולו לאורו של מקום, לפי עניות דעתי אינו דקדוק, כי תצדיק התמיהה מהמורגש להם יותר מדברים הבאים באמונה, כי ה' ברא שמש וירח המאירים לעולם, ולדרך זה יתיישב עם ההיא שהביאו משלהי כל הקרבנות וכו' יעש"ד. ויש לנו לחקור זאת, מעתה, שלא בא המנורה אלא להגיד נסה שבנר מערבי היה מספיק בנר מצדה האחד ונר מצדה השני, ויש לומר כפי הפשט שהוא לנוי שאחר שהוצרכה ביאתה לרמז הנזכר אין נכון להביא בית ה' אלא דבר מתוקן ונכון שבמנורות. ובדרך רמז ירמוז בשבעה נרות לאומות העולם שהם שבעים אומות כל אחד ירמוז לכלל העשירי, ורמז כי כולן מאירים לנוכח המערבי שהם ישראל, שהם בחינת המערב כידוע ליודעי חן. ורמז גם כן שכולן כלים ונר ישראל לא יכבה, ותמצא שהארת הנרות אינו אלא בלילה, והוא סוד הגלות שנקרא לילה, מה שאין כן בבא זמן הישועה המתייחס לה בקר כתיב 'אתא בקר וגו'', יכבה נר האומות וישאר מכללותם נר ישראל שהוא 'הולך ואור עד נכון היום'. גם רמז במצות הדלקת הנרות שיכוין המדליק בהדלקתם שתהיה הארתם למול פני המנורה, שהכל יהיו לצורכי ישראל המתייחס לה שם פנים, כידוע למבינים".

הנה, מערב = יב צירופי הוי' ב"ה (שעל כן "שכינה במערב"). נר מערבי = כב פעמים הוי' = כו פעמים כב, סוד כוכב – "דרך כוכב מיעקב" ("דרך כוכב מ[יעקב]" = מערב, "דרך כוכב מיעקב" = חוה [ז ו-יב, סוד העיבור] פעמים הוי', וד"ל). רת"ס נר מערבי – אותיות עין ("עין בעין יראו בשוב הוי' ציון"; מערב = "עין יעקב") = ה פעמים הוי', ועוד טוב פעמים הוי'. ב"נר מערבי" יש ז אותיות המתחלקות ל-ב ו-ה (חלוקת הטבת נרות המנורה, סוד זהבז = הב). במילוי: נון ריש מם עין ריש בית יוד = 1768 = חיים (אהיה הוי' אהיה, כמבואר בכתבי האריז"ל) פעמים הוי' ב"ה. נר מערבי ו"בהעלתך את הנרת אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" = כד צירופי יעקב (קסח פעמים הוי' = אהיה פעמים יצחק = כח פעמים יוסף). הכל בשביל העדות של הנר המערבי, מעלת ישראל בין העמים.

נרות המנורה רומזים לחכמות האמיתיות שיש בעולם ("בהעלתך את הנרת אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" = חכמה פעמים בן, הוי' הוי' כנ"ל). "פני המנורה" היינו חכמת ישראל המיוחדת, חכמת התורה בכלל (חכמת רצון השי"ת) וחכמת האלקות שבתורה (חכמת ידיעת בעל הרצון יתברך) בפרט. כל שאר החכמות באו להאיר, להוסיף אור, "אל מול פני המנורה". עיקר הארה זו הוא בלילה – "אל מול פני המנורה" ס"ת לילה – בזמן הזה, זמן הגלות. בבקר הגאולה כל שאר האורות יוכללו וישאבו אל תוך אור "פני המנורה" (שרשם האמיתי) ובכך יכלו מן המציאות הנפרדת שלהן מכל וכל.

[וכך כתוב בהעמק דבר: "'יאירו שבעת הנרות'. משום שבתורה שבעל פה נכלל שבע חכמות שבלי ידיעה בכל החכמות א"א לבא לכמה עיקרי תורה. כמו שיעורי כלאים ועוקצין וקידוש החדש ועוד הרבה עניני שיעורים. וכל החכמות באו לשמש ולבאר אזהרות תורה שבכתב. וגם מי שיש לו עינים מוצא כל החכמות מרומז בתורה שבכתב. כמו שמצא רבי יהושע לכמה נחש מוליד כדאיתא בבכורות פ"א. וכן כל פרטי המוסרים מרומז בתורה (כמש"כ בהקדמת העמק השני בביאור מה שאמרו חז"ל אלו זכו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה כו') והיינו שהזהיר הקב"ה שיהיו מאירים כח כל החכמות לפני המנורה שהוא נגד עיקר התורה. וע' מש"כ בס' שמות ל"ז י"ט.]

והנה, סוד "פני המנורה" הוא סוד האותיות הפנימיות הנסתרות – אותיות המילוי (סוד העיבור) – של תבת "המנורה": הא מם נון וו ריש הא = אור אור (אור ישר ואור חוזר, אור של קיום התורה – "תורה אור" – מתוך יראה [ אותיות ראיה, תורה = יראת] ואור של אהבה, עבודת מתנה, כמבואר בתניא) = אור אין סוף. פנימיות מילוי המילוי: הא אלף מם מם נון וו נון וו וו ריש יוד שין הא אלף = אורות אורות (אורות = 613, תריג)! המנורה = ה'יהלום' של טוב (306 = אשה) – "וירא אלהים את האור כי טוב".

ארבע התבות "אל מול פני המנורה" יוצרות סדרה עולה בשלשה ממדים. שבעת האברים הראשונים שלה ("אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" – ז תבות ו-ז במשולש אותיות, כמו "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"; ביחד, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" = 4914 = זך פעמים יעקב = אחד, 13, פעמים חשמל, המשולש של זך, ויש לומר ש"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" הוא בחינת חש [דבראשית נמי מאמר הוא, אבל הוא מאמר סתום שלא נאמר בה "ויאמר" כידוע] ו"אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" הוא בחינת מל, לשון גילוי אור כי טוב) – 31 76 140 306 657 1276 2246 = 4732 = 7 פעמים 676 – 26 (הוי' ב"ה) בריבוע (הערך הממוצע של כל אחד משבעת אברי הסדרה)! הכל בסוד "נר הוי' נשמת אדם" ("שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון", 4732 = הוי' פעמים יעקב), וד"ל.

10 ביוני 2008

פרשת בהעלותך - יום רביעי

ד. "וידבר הוי' אל משה לאמר. דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלתך את הנרת אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות".

ופירש רש"י: "'בהעלותך'. למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו אמר לו הקב"ה חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות. 'בהעלותך'. על שם שהלהב עולה כתוב בהדלקתן לשון עליה שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה, ועוד דרשו רבותינו מכאן שמעלה היתה לפני המנורה שעליה הכהן עומד ומטיב. 'אל מול פני המנורה'. אל מול נר האמצעי שאינו בקנים אלא בגוף של מנורה. 'יאירו שבעת הנרות'. ששה שעל ששת הקנים שלשה המזרחיים פונים למול האמצעי הפתילות שבהן וכן שלשה המערביים ראשי הפתילות למול האמצעי ולמה כדי שלא יאמרו לאורה הוא צריך".

יש לומר שעל ידי שחלשה דעתו של אהרן, והגיע לשפלות אמיתית (אהרן בהוד, עמק תחת), זכה להעלות את הנרות – נשמות ישראל (כפי שכלולות בו, בהיותו שושבינא דמטרוניתא) – עד שתהא שלהבת (גלגול הבל בשת, כפי שנתקן במשה אחיו, וד"ל) עולה מאליה. על ידי שמגיעים למדת אין זוכים לעבודה בדרך ממילא. כל מי שעדיין בבחינת יש (יש מי שאוהב כו') צריך לעבוד את ה' יתברך ביגיעה רבה, יגיעת בשר ויגיעת נפש, לבטל את היש. אך בהגיעו למדת אין, נעשה בסוד "אני אמרתי אלהים אתם", אלהים אותיות מאליה. "אני אמרתי אלהים אתם" – אין בדילוג שוה (ב-יג אותיות, מספר השראה) למפרע, ודוק. האותיות שבין אותיות אין – יאמרת אלהים = שלהבת – "שלהבת עולה מאליה".

"חייך שלך גדולה משלהם" רומז לנרות חנוכה הנוהגים לעולם (ראה רמב"ן). רמז לדבר: ב"בהעלתך את הנרת אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" – אפשר להוציא ד פעמים תבת "הנרות" [יש כאן כב אותיות "הנרות", ודוק], ובהיות "מיעוט רבים שנים" יש כאן שמונה נרות – שמונת הנרות של חג החנוכה (שלמעלה מהטבע, לנצח את חכמת יון, ודוק). פרשת בהעלותך היא הפרשה ה-לו בתורה, כנגד לו נרות חנוכה, דמעלין בקדש – סוד "בהעלתך את הנרות" (ראה בעל הטורים) – מ-א עד ח (המשולש של ח) = לו. "חייך שלך גדולה משלהם" = בית המקדש (המשולש של אם כנודע). ראשי התבות – ח ש ג מ = 351, המשולש של 26, שם הוי' ב"ה. האותיות שבאמצע התבות (בעלות מספר לא זוגי של אותיות) – ל ו ל = 66 = המשולש של 11 (וה של שם הוי') = היה הוה יהיה (יחד עם 351 = 417 = זית = שמן זך) "שלך גדולה משלהם" = "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור".

"בהעלתך את הנרת אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" = 3796 = הוי' פעמים עולם (= "הוי' נסי", שם המזבח שעשה משה לאחר מלחמת עמלק = חכמה חכמה – "חכמות בחוץ תרונה", וד"ל; בדילוג תבות: בהעלתך הנרת מול המנורה שבעת = 2336 = 32 פעמים חכמה, לב נתיבות פליאות חכמה, את אל פני יאירו הנרות = 1460 = 20 פעמים חכמה; חלוקה זו היא ל-י פעמים עולם ו-הוה פעמים עולם, או ל-יו פעמים עולם ו-הה פעמים עולם, ודוק). שבעת הנרות רומזים לשבעה כוכבי לכת (ראה בעל הטורים): שבתאי צדק מאדים חמה נגה כוכב לבנה = 1248 = כוכב פעמים הוי' ב"ה. וביחד עם 3796 הנ"ל עולה הכל צדק פעמים הוי' – צדק הוא כוכבו של אברהם אבינו ע"ה כנודע, ו"צדק מלכותא קדישא" (אברהם צדק = טוב פעמים הוי' ב"ה).

8 ביוני 2008

בהעלותך - חג השבועות, ימים ראשון-שלישי. חג שמח - לקבלת התורה בשמחה בפנימיות


א. בלוח היום יום ל-ג סיון כתוב: "המעיין בשיטת תוספות ד"ה תורה (שבת פט, א) יבין, שחג השבועות הוא זמן עת רצון למעלה, והשם יתברך מטריד את המקטרג על עם ישראל, כדוגמת הטרדתו בשעת התקיעות בראש השנה ויום הקדום דצום כפורים". וב-ד סיון ממשיך: "חג השבועות הוא זמן המוכשר לעשות הכל לטובת לימוד התורה והעבודה ביראת שמים, וכן להתעסק בתשובה בהנוגע לתורה באין מפריע משטן המקטרג, כדוגמת זמן התקיעות בראש השנה ויום הקדוש דצום כפורים".

ובתוספות שם: "'תורה היכן היא'. וא"ת וכי שטן לא היה יודע מתן תורה, וי"ל דאמרינן במדרש 'לפניו ילך דבר' שטרדו הקב"ה למלאך המות בשעת מתן תורה שלא יקטרג לומר אומה שעתידה לחטוא לסוף מ' יום בעגל אתה נותן להם התורה, והוא שטן והוא מלאך המות כדאמרי' בפרק קמא דב"ב (דף טז.) ואמרי' נמי בסנהדרין (דף כו:) 'תושיה' – שניתנה בחשאי מפני השטן".

ועל דרך זה פירש רש"י על הפסוק בחבקוק (בהפטרה דיום ב' דחג השבועות) "לפניו ילך דבר ויצא רשף לרגליו": "'לפניו ילך דבר'. מצאתי במדרש אגדה בשעה שנתן הקב"ה תורה לישראל טורדו למלאך המות להפליגו לדברים אחרים שלא יעמוד לקנתר ולומר אומה שעתידה לכפור בך לסוף ארבעים יום ואתה נותן להם את התורה. 'ויצא רשף לרגליו'. מלאכי רשף באו עמו לסיני".

מלאך המות מכונה כאן "דבר" (ב' סגולה), המכה החמישית מבין עשר המכות שהכה ה' את מצרים. והוא כנגד ספירת התפארת, עמודא דאמצעיתא, עץ החיים – סוד התורה. התורה ניתנה לישראל בעשרת הדברות, ובזמן מתן תורה פסקה זוהמתן ולולא חטא העגל (כעבור ארבעים יום, כטענת מלאך המות בכח, ולא בפועל, שהרי נטרד משם) היו זוכים לחיות מכח טל תחיה, טל תורה, חיים נצחיים – "עץ חיים היא למחזיקים בה".

שרש נשמות תלמידי החכמים בישראל – מארי תורה – הוא בתפארת, כמבואר בהקדמת תקוני הזהר. מי שמתפאר בלימודו (פגם במדת התפארת, שבקדושה כולה אך ורק כדי שה' יתברך יתפאר בנו בלימודנו וידיעתנו את תורתו – "בן חכם ישמח אב" ו"ישראל אשר בך אתפאר") הופך את דבר התורה ("'דבר הוי'' – זו הלכה") למכת דבר, שבא על ידי הבעל דבר, ר"ל.

אך בשעת מתן תורה "ילך דבר", סוד הצמצום בידיעתו ויכולתו של מלאך המות (שכל מציאתו משתלשלת מסוד הצמצום, שנדמה כפשוטו, באור אין סוף ב"ה, אך כאשר "ילך דבר" ויסתלק מכאן, אזי מצטמצם הצמצום למעליותא בגילוי אור ה' לכל סטרא דקדושה, וד"ל) – "וכי שטן לא היה יודע מתן תורה?" (והתירוץ הוא שאין הכי נמי לא היה יודע שנצטמצם ידיעתו לגמרי, ודוק).

"לפניו ילך דבר" = טוב פעמים הוי' ב"ה – "אין טוב אלא תורה ['תורת הוי']". על מנת לתת תורה לישראל, בחינת "לפניו" – פנימיות רצונו ועצמותו יתברך ("'אנכי' – אנא נפשי כתיבת יהבית") – הטריד וסילק את הבעל דבר מכאן.

ב. לפי רש"י הנ"ל ה"דבר" (מלאך המות) הסתלק בשעת מתן תורה ואילו ה"רשף" ("מלאכי רשף") בא לרגליו של הקדוש ברוך לסיני. יש לומר ש"לרגליו" היינו להרגליו של הקדוש ברוך הוא, למנהגיו ו"נימוסיו", וכידוע שכל מצות התורה הן נימוסין דמלכא עילאה. "הליכות עולם לו" – "אל תקרי 'הליכות' אלא 'הלכות'" שכל מצות התורה הן הליכות רגלי המקום. אך צריכים לקיים את המצות לא מתוך הרגל, גם לא מתוך הרגל של קדושה, אלא בהתלהבות אש קדש, בבחינת "שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה רשפיה רשפי אש שלהבתיה". הנחת תפילין של ראש, "כחותם על לבך", ושל יד, "כחותם על זרועך", וכן שאר כל מצות התורה שהוקשו לתפילין כנודע, צריך לקיים בבחינת "כי עזה וגו' רשפיה רשפי אש שלהבתיה". והיינו "ויצא רשף לרגליו", ודוק (ועוד יש להוסיף שתבת "ויצא" רומז ל"ויצא כברק חצו", בחינת ברק המבריק על השכל, ברק החכמה, שלפי זה נמצא ששלוש תבות "ויצא רשף לרגליו" הן כנגד מושכל מורגש מוטבע, שיעור קומה שלם של שכל רגש ומעשה בפועל בשעת מתן תורה לישראל, ודוק).

והנה, בדילוג תבות: "לפניו [ילך] דבר [ויצא] רשף [לרגליו]" = הבל (יחידה) פעמים הוי' ב"ה. ראשי התבות – ל ד ר = ט פעמים הוי', סופי התבות – ו ר ף = יא פעמים הוי', אמצעי התבות – פני ב ש = טוב פעמים הוי' = "לפניו ילך דבר" כנ"ל!

פסוק זה – "לפניו ילך דבר ויצא רשף לרגליו" – בא בהמשך לפסוק "ונגה כאור תהיה קרנים מידו לו ושם חביון עזו ['עזה' כתיב, בחינת נקבה בבתי גואי וזכר בבתי בראי, כמבואר במ"א]", המדבר בגילוי "חביון עז העצמות" (המסתתר בפנימיות רדל"א) בשעת מתן תורה (בפתיחת ה' "אנכי" – "אנכי מי שאנכי"). לגילוי זה אין שום שייכות לבעל דבר, ולכן, בדרך ממילא, הוא מסולק ומוטרד משם, עד שאינו יודע מכל המתרחש כלל (דלא אתידע לו כלל, וד"ל). גילוי זה הו על דרך הגילוי בשעת התקיעות דראש השנה ויום הקדוש דצום כפורים.

ג. ובגמרא שם: "ואמר רבי יהושע בן לוי בשעה שירד משה מלפני הקדוש ברוך הוא בא שטן ואמר לפניו 'רבונו של עולם תורה היכן היא' אמר לו 'נתתיה לארץ', הלך אצל ארץ אמר לה 'תורה היכן היא' אמרה לו 'אלהים הבין דרכה וגו'', הלך אצל ים ואמר לו 'אין עמדי', הלך אצל תהום אמר לו 'אין בי' שנאמר 'תהום אמר לא בי היא וים אמר אין עמדי', אבדון ומות אמרו 'באזנינו שמענו שמעה'. חזר ואמר לפני הקדוש ברוך הוא 'רבונו של עולם חיפשתי בכל הארץ ולא מצאתיה' אמר לו 'לך אצל בן עמרם', הלך אצל משה אמר לו 'תורה שנתן לך הקדוש ברוך הוא היכן היא' אמר לו 'וכי מה אני שנתן לי הקדוש ברוך הוא תורה', אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה 'משה בדאי אתה' אמר לפניו 'רבונו של עולם חמודה גנוזה יש לך שאתה משתעשע בה בכל יום אני אחזיק טובה לעצמי', אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה 'הואיל ומיעטת עצמך תקרא על שמך שנאמר 'זכרו תורת משה עבדי וגו''".

כשם שהשטן מוטרד ומסולק מזירת מתן תורה, כך, בפנימיות, משה רבינו 'מסתלק' מלזקוף לעצמו כל זכות בקבלת התורה. "משה קבל תורה מסיני", ממדת סיני, השפל מכל ההרים (כמבואר בקדושת לוי). וכן קוראים לחג השבועות "זמן מתן תורתנו" ולא "קבלת תורה", שה' הוא הנותן לנו תורת חסד בתורת חסד חנם, ללא כל זכות לקבל מאתו יתברך "חמודה גנוזה שאתה משתעשע בה בכל יום".

השטן יורד מטה מטה בחיפושו את התורה (מקור חיות כל העולמות, גם מקור חיותו של השטן עצמו, ועל כן הוא כל כך מעונין לאתר אותה) היכן היא, מארץ לים לתהום לאבדון ומות. רק לאחר כל הירידות האלו מגלה לו ה' שהתורה נמצאת אצל בן עמרם. לעתיד לבוא, כאשר משיח יגלה תורה חדשה אזי ירד השטן שוב עד למקום אבדון ומות, אך אזי יקוים בו "בלע המות לנצח", משם לא יצא – "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" (והכל מכח התורה החדשה שיגלה מלך המשיח, ממקור חיי החיים ב"ה, וד"ל).

סדר חיפושו של השטן אחר התורה: ארץ ים תהום אבדון מות בן עמרם = 1703 = אהבה פעמים ענוה, מדות משה רבינו עליו השלום, כמודגש כאן (האהבה היינו מה שחווה משה רבינו שהתורה היא חמדה גנוזה, שעשועיו העצמיים של הקדוש ברוך הוא – "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים"). אצל השטן היינו בהו פעמים סמאל, ודוק.

ובגמרא סנהדרין שמביא התוספות הנ"ל: "אמר רב חנן למה נקרא שמה 'תושיה' מפני שהיא מתשת כחו של אדם, דבר אחר 'תושיה' שניתנה בחשאי מפני השטן". "מתשת כחו של אדם" היינו שהתורה מתשת את כח היצר הרע של הנפש הבהמית של האדם, שעיקרו הוא ענין הישות, הגאוה וההתפארות (בלמדו תורה כנ"ל). לימוד תורה לשמה מקרב את הלומד למדת משה (שניצוץ ממנו נמצא בכל יהודי ובפרט בעיני העדה לומדי ומלמדי התורה, כמבואר בתניא), מדת הענוה והשפלות – "והאיש משה ענו מאד וגו'" פירש רש"י "'ענו' – שפל וסבלן". מתן תורה בחשאי (מפני השטן) קאי בעיקר במתן תורה דבעלי תשובה, לוחות שניים (מה שאין כן לוחות ראשונים ניתנו בקולות וברקים, בפרהסיא ולא בחשאי, ועל כן לא נתקיימו), בעיצומו של יום הקדוש דצום הכפורים, בו ירד משה רבינו מן ההר בשלישית (ועל כן לא מובא טעם זה בלוח היום יום, ודוק). חשאי הוא בחינת חש (דחש מל מל) בחינת הכנעה בנפש, סוד המשמר את דברי התורה בקרבו לעד וזוכה ל"טל תורה מחייהו" חיים נצחיים (ובסוד התקיעות של ראש השנה – "יתקע בשופר גדול וגו'", שופרו של מלך המשיח ותחיית המתים – "הקיצו ורננו שוכני עפר" ומי שעושה את עצמו כעפר בעלמא דין בלמדו תורת ה' זוכה לחיים נצחיים תיכף ומיד ממש, אמן כן יהי רצון).