24 בספט׳ 2007

"קהלת א, א. "דברי קהלת בן דוד מלך בירושלם

"דברי קהלת בן דוד מלך בירושלם".

"קהלת. על שם שקיהל חכמות הרבה, וכן במקום אחר קורהו אגור בן יקה שאגר כל החכמה והקיאה, וי"א שהיה אומר כל דבריו בהקהל" (רש"י).

כל אחד משני הטעמים שמביא רש"י לשם קהלת מקשר מגילה זו לחג הסוכות.

חג הסוכות הוא חג האסיף, הזמן שאוספים את התבואה הביתה. כאסיפת התבואה בגשמיות אגירת החכמה ברוחניות. כאן מפרש רש"י שאגור בן יקה אגר כל החכמה כו', אך במשלי (ל, א) כתב "שאגר הבינה כו'". על דרך הסוד, י"ל ש"כל החכמה" היינו יסוד (המכונה "כל") החכמה, יסוד אבא, עיקר פרצוף ישראל סבא. לפי זה, "הבינה" היינו פרצוף תבונה. נמצא ששלמה (קהלת, אגור בן יקה) אגר בחינת "חכם בבינה", יחוד ישראל סבא ותבונה, שבכללות, שניהם בסוד בינה. מזה מובן למה הקיאה, שהרי אין כאן עצם החכמה, יחוד אבא ואמא עילאין, עליהם נאמר "ימותו ולא בחכמה". וכך מעיד כאן קהלת על עצמו – "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" (חז"ל פירשוהו על סוד פרה אדומה שנמסר רק למשה רבינו, חכמה עילאה שזכה לבינה עילאה).

מצות הקהל היא בחג הסוכות, שמזה מובן בפשטות הקשר בין הטעם השני של רש"י לחג הסוכות. גם משה רבינו הקהיל קהילות ללמד תורה (בשבת). במשה נאמר "ויקהל משה" שעולה לא במשולש. בשלמה נאמר "אז יקהל שלמה" שעולה לב במשולש. ביחד, שני הלשונות עולים לב בריבוע, כידוע הכלל בזה. "לבי ראה הרבה חכמה" ו"בינה ליבא". נמצא שקהילת שלמה משלימה את קהילת משה, בסוד יחוד ישראל סבא ותבונה שמשלים ליחוד אבא ואמא עילאין (כשם שהבינה משלימה לחכמה להיות תרין ריעין כו', וכמאמר ספר יצירה: "הבן בחכמה וחכם בבינה").

"ראוים כל ישראל לישב בסוכה אחת", בהיות כל ישראל חכמים ונבונים (הבטלים לה' ולתורתו). סוכה היא מלשון סוכֶה ברוח הקדש, היינו רוח הקדש של הסוכֶה עצמו ורוח הקדש (בכח, על כל פנים) שהוא מזהה ביהודי בו הוא סוכֶה – "כולם נסקרים בסקירה אחת" (ובדרך מליצה, אין לך זמן מתאים יותר לערוך סקרים של דעת קהל כמו חג הסוכות). בראש השנה נאמר "כולם נסקרים כו'" על ה' יתברך, "היוצר יחד לבם", אך ידוע ש"בכסה ליום חגנו" – כל מה שבכסה (אצל ה', בעלמא דאתכסיא, "הנסתרות להוי' אלהינו") בראש השנה מתגלה (כיום בהיר) לנו ובנו ("והנגלות לנו ולבנינו") בחג הסוכות (יום חגנו, סתם חג בתורה הוא חג הסוכות כנודע, "ושמחת בחגך" – זמן שמחתנו). בסוכות על כל אחד לראות את כל ישראל יחד – "יחד שבטי ישראל" – יושבים בסוכה אחת, בזכות היותם כולם חכמים ונבונים, כתלמידי משה ושלמה.

(ב – המשך)

המשך: והנה, בענין ה"הקאה" של חכמת שלמה, שכפי שיתבאר, שלמה "הקיא" בחכמתו בספר קהלת דווקא (שקוראים בחג הסוכות), מובא בספר כד הקמח פירוש חיובי:

דברי אגור בן יקה (משלי ל). מצינו לשון דברי שהוא נופל על חכמת המחקר ועל עניני הטבע שכן הפרשה מדברת על ארבע יסודות כמו שמפרש והולך מי עלה שמים וירד מי אסף רוח בחפניו מי צרר מים בשמלה מי הקים כל אפסי ארץ. וכן תמצא ספר קהלת שהוא ספר המחקר שפתח במלת דברי ואמר דברי קהלת בן דוד ומפרש והולך כמו כן ענין ד' יסודות, וכן ספר ירמיה פתח במלת דברי ואמר דברי ירמיהו בן חלקיהו ומפרש והולך ענין הטבע הוא שאמר (ירמיה א) בטרם אצרך בבטן ידעתיך כי האיש הנביא צריך שיהיה מוכן לנבואה מתחלת היצירה. אגור הוא שלמה מלשון (משלי י) אוגר בקיץ בן משכיל (שם ו) אגרה בקציר מאכלה ועל שם שאגר את החכמה. ומטעם זה נקרא קהלת על שם שנתקהלה החכמה בנפשו. בן יקה שאגר הבינה והקיאה לבני העולם, וזהו שכתוב (קהלת יב) ויותר שהיה קהלת חכם עוד לימד דעת את העם אזן וחקר ותקן משלים הרבה. אמר קהלת חכם והם שני שבחים ויאמר הכתוב מלבד היתרון שהיה לו הוא שהיה קהלת והיה חכם שאלו חכם אחר אמר דבריו היו הבריות חייבין לשמעם ולהתבונן בהם אף כי אמרם קהלת ואלו קהלת אמרן מדעת עצמו בדרך החכמה היו חייביןברה"ק, עוד למד דעת את העם. ואזן שעשה אזנים לתורה, חקר שהוא השיג חכמת המחקר. תקן משלים הרבה ע"י המשל הקל אדם מתבונן נפלאות כמו שתמצא מרגלית שוה אלף זוז ע"י פתילה קלה. לשמעם אף כי אמרן

בהמשך למה שנתבאר לעיל, חכמת ישראל סבא ותבונה, חכמת שלמה, היא החכמה שאפשר ללמד לאחרים. בלשון החסידות, היא בגדר "אור המאיר לזולתו". משא"כ חכמת אבא ואמא עילאין (עצם חכמת משה, טעם פרה, שלא נתגלה לאחר, ואף משה שנהג בחכמתו בעין יפה לגלות לישראל כל מה שיכול היה לגלות לא היה יכול לגלות לזולתו טעם פרה; הוא גילה לישראל רצון ה', מצות מעשיות, "זה הדבר אשר צוה הוי'") היא "אור המאיר לעצמו" (והיינו מה שאו"א עילאין הם מכוסים ומוסתרים תחות דיקנא דאריך אנפין, ובכך הם נכללים בו, והרי הוא בגדר על מודע, רק שאו"א עילאין נודעים לעצמו בסוד מטי ולא מטי, נוגע ואינו נוגע, ודוק). בפרט, כאשר הדברים נאמרים בהקהל שייך לומר על זה לשון הקאה.

השם קהלת עצמו מתחיל עם שתי אותיות קה, ע"ד אגור בן יקה, שדרשו חז"ל מלשון הקאה. מזה נבין ששני הפירושים שהביא רש"י קשורים זה לזה, נמשכים זה מזה ואחד הם: לימוד החכמה של קהלת בהקהל הוא בדרך הקאה בכח (משא"כ ביחס למשה, שאינו נקרא אגור בן יקה וקהלת, "ויקהל משה" הוא מלשון הקהל בלבד; ובדרך צחות, "אז יקהל שלמה" היה "בירח האתנים בחג [הסוכות]", זמן שמחתנו – "אין שמחה אלא ביין" – שותים ומקיאים, ואלו "ויקהל משה" היה ביום השבת, שהעיקר בו עונג ולא שמחה פורצת גדר. והוא ההבדל שנתבאר לעיל בין אבא ואמא עילאין [חכמה בכללות], בחינת משה ושבת, לישראל סבא ותבונה [בינה בכללות], בחינת שלמה וחג).

נוסיף כמה ענינים חשובים היוצאים מדברי בעל כד הקמח:

"דברי" משמע חכמת המחקר ועניני טבע. אך ראה רש"י בתחלת קהלת ש"דברי" היינו דברי תוכחות. מכאן נסיק שבמקום מחקר בחכמת הטבע שם צריך להיות עין נוקבת של בקורת ותוכחה עד שמתוך ביטול היש יזכה החוקר לעמוד על אמיתת נושא מחקרו. והנה, בדברי אגור בן יקה (קהלת) נמצא קודם כל ביטול עצמו (החכם מכל אדם): "כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי, ולא למדתי חכמה ודעת קדשים אדע" (בינת אדם חכמה דעת קדשים עולה חן פעמים הוי', סוד חנוך. רוס"ת עולים 1000 אורות שניתנו למשה רבינו במתן תורה. על ידי ביטול היש זוכים לחכמת הח"ן). אחר כך הוא חוקר את סוד ארבעת יסודות הטבע: "מי עלה שמים וירד [אש], מי אסף רוח בחפניו [רוח], מי צרר מים בשמלה [מים], מי הקים כל אפסי ארץ [עפר], מה שמו ומה שם בנו כי תדע". הכל קאי על חכמת משה רבינו (רש"י, עיין שם), חכמה עילאה, שלא השיג שלמה.

במשלי, מצאנו את ד' היסודות לפי סדרן הטבעי, ארמ"ע. אך בתחלת ספר קהלת מצאנו את היסודות בסדר שונה: "דור הלך ודור בא והארץ לעולם עֹמדת [עפר], וזרח השמש ובא השמש וגו' [אש], הולך אל דרום וסובב אל צפון סובב סבב הולך הרוח ועל סביבתיו שב הרוח [רוח], כל הנחלים הלכים אל הים והים איננו מלא וגו' [מים]". כאן הסדר הוא עאר"מ. היינו אותו סדר רק עם יסוד העפר בראש – "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר" (פסוק בקהלת), כמתאים לספר קהלת.

בסוף מביא בעל כד הקמח מדברי ירמיהו "'בטרם אצרך בבטן ידעתיך' כי האיש הנביא צריך שיהיה מוכן לנבואה מתחלת היצירה". שלש הדוגמאות הן כנגד הכנעה (הטבע נכנע ובטל לגמרי למשה רבינו, הבטל בתכלית לה' יתברך בורא הטבע), הבדלה ("הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל", האלקים, בורא הטבע, נבדל לגמרי מהטבע שברא, שהרי כל מה שנברא – הכל הבל הבלים. ועל כן מסקנת כל הספר הוא: "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם"), המתקה (הכנת הטבע, הגוף, לקבל בתוכו את דבר ה', הנבואה). וכן ג' הנ"ל הם כנגד חכמה (משה), בינה (קהלת), דעת (ירמיהו – "ידעתיך").

אגור הוא שלמה מלשון "אוגר בקיץ בן משכיל". מכאן יוצא מפורש שהאגירה (אסיפה) היא מתבואת הקיץ, המסתיים בחג הסוכות, כמבואר לעיל. ומי הוא האוגר בקיץ – הבן משכיל, רמז מובהק לאגירת החכמה וההשכלות. אוגר בקיץ בן משכיל עולה ג פעמים רפח, לרמוז לתכלית הבירור והאגירה של רפח ניצוצין שנפלו בשבירת הכלים ונשבו בתוך טבע העולם (לשון העלם), כאשר כל ניצוץ כלול מכל ג בחינות אנ"ך (אורות, ניצוצות, כלים, כמבואר בכתבי האריז"ל).

מהמשך דברי כדה"ק יוצא שחכם הוא בעל רוח הקדש, והיינו כמבואר לעיל בסוד "סוכה ברוח הקדש" בחג הסוכות. ועוד, שלמה חקר את הטבע ותקן משלים מכוונים להשיג על ידם נפלאות הבורא. והוא כמבואר בחסידות, שכדי להתבונן בענין עמוק בחכמת האלקות זקוקים לשני משלים מכוונים, אחד מהטבע ממש ואחד מנפש האדם (שהוטבע בטבע אלקי – צלם אלקים).

והנה, להרבה מדקדקים, העוף קאת בתנ"ך (קיק בדברי חז"ל, "קאקי חיורי", וד"ל) נקרא כך על שם ההקאה: "על שם שדרכו להקיא טרפו ממוראתו לכלכל את ילדיו". והיינו ממש שני פירושי רש"י בקהלת כאחד כנ"ל.

ועוד, השם קהלת מופיע בספר קהלת (ובכל התנ"ך) שבע פעמים ("כל השביעין חביבין"), פעם אחת "קהלת בן דוד", חמש פעמים "קהלת" ופעם אחת "הקוהלת". הערך הממוצע של כל שבע הפעמים הנ"ל הוא הקוהלתהוי' פעמים אהי' (הכאת [לשון נופל על לשון עם הקאת] שם החכמה בשם הבינה). שעולה

והנה, על הפסוק "והיה אם בִּן הכות הרשע" כותב בעל הטורים:

והיה אם בן הכות הרשע – בִּן הוא לשון בינה, לומר לך שצריך בינה בענין האומד שאומדין אותו כמה מכות ראוי לקבל, ושיכו אותו מכות הראויות להשתלש. וכן דברי אגור בן יקה (משלי ל, א) שאגר הבינה והקיאה. וכן יהושע בן נון שהיה מלא חכמה ובינה.

עולה ש"בִּן", עם ב' חרוקה, הוא לשון בינה (פעמים רבות נדרש בחסידות כל לשון "בן" מלשון בינה, אבל כאשר ה-ב' היא חרוקה אזי הוא מפורש ביותר). מי הם ה"בִּנים" (ב-ב' חרוקה) בתנ"ך? יהושע בִּן נון (בחינת יסוד ז"א דאצילות, בחינת יוסף, ואפרים, עטרת יסוד ז"א. סוד שאול מרחובות הנהר, סוד בן נון, שער הנון דבינה, והוא שרש כל ה"בנים", ודוק), בִּנימין (שהוא בן ימין, כמבואר במפרשים. והוא סוד יסוד הנוק' דאצילות, צדיק תחתון, המוליד מתוך ההתבוננות אהבה עזה כרשפי אש לה'), אגור בִּן יקה (בינת עולם הבריאה, שרש הטבע, שכל העשוי להקיאו בכח לזולת), "שבִּן לילה היה ובִּן לילה אבד" (הקיקיון דיונה, המחשת הקאת הדג את יונה אל היבשה. בינת עולם היצירה, התהוות יש מיש, פושט צורה, בלילה, ולובש צורה, ביום, אך ההתבוננות של היום הוא איך נתהווה מהתפשטות הצורה הקודמת בלילה, ודוק), "אם [לשון אֵם] בִּן הכות הרשע" (בינת עולם העשיה, שעל ידי המלקות מעשים את הרשע להישיר דרכיו, כמפורש בדברי בעל הטורים).

23 בספט׳ 2007

הודעה - יום א' "גאטס נאמען" (בשם ה') יא תשרי ה' תשסח


.ב"ה זכינו שהחל מהשבוע (לרגל חג הסוכות) הרב נותן בכל יום "אור חדש" ממגילת קהלת הנקראת בחג הסוכות

טעמו וראו כי טוב הוי' - ומתוק האור... חג שמח