12 בספט׳ 2008

פרשת כי-תצא - יום שישי ושבת קדש

ו. והנה, "וענתה" ("תשמיש" – רש"י, וכמבואר סודו לעיל; ובלשון תרגום יונתן הנ"ל "מעיל לה" ["מעיל לה" = "אני לדודי ודודי לי", וד"ל, וחשמל סוד "מעיל לה בחשאי, וד"ל; מילוי "מעיל לה": מם עין יוד למד למד הא = יחוד זכר נקבה = ו פעמים אדם חוה, ממוצע כל אות; בפשוט, מילוי, מילוי המילוי, "מעיל לה" = 2744 = 14 בחזקת 3, סוד הכאת ג הידות – יד הגדלה יד החזקה יד רמה בעת החיבוק והזיווג, כמבואר בכתבי האריז"ל, ודוק; יד הגדלה יד החזקה יד רמה = "כי יקח איש", אשה וחצי אשה, ועל ידי יחוד שלשתן כאחת ממש מעלין אותה לדרגת אשה עילאה, "כי יקח איש אשה"] היינו רמז לפסוק בפרשתנו "כי יקח איש אשה ובא אליה", שמכאן לומדים מצות הקידושין מן התורה, וכדלקמן. ועוד לשון "מעיל לה" רומז לכל המבואר לעיל שבבא האדם אל אשתו עליו להעלות אותה מדרגה לדרגה [וכן אם היא ברת דעת, נשמה רוחנית, יותר ממנו, דהיינו שהיא בחינת הזכר והוא בחינת הנקבה בעלת התאוה ותשוקת הזווג הגשמי, כנפוץ בדורנו, דרא דעקבתא דמשיחא, אזי עליה להעלות אותו מדרגה לדרגה, ודוק היטב], סוד מאמר יעקב ללבן "ואבואה אליה", ואבואה אל יה [שכינה ביניהם, אדם השלם = יעקב רחל כנ"ל] = בינה, אמא עילאה = "אני לדודי ודודי לי", על מנת להעלותה לדרגת אשה עילאה, דרגת לאה = לו, וד"ל; פנות המשולש של "ואבואה אליה" הן אותיות הוא, סוד "ועבד הלוי הוא", סוד חלוקת תבת בינה לבי-נה, הכל בי, הכל הוא, וד"ל) הוא אותיות תנועה (עיין בבעל הטורים שפירש שמה ש"וענתה" חסר ו, היינו לרמוז לעונת תלמידי חכמים מערב שבת לערב שבת, "וענתה" חסר בששת ימי המעשה. ועוד יש לרמוז על דרך זה – תשמיש אותיות תם ששי, רק בתום ששת ימי המעשה באת שבת באת מנוחה וענג התשמיש של תלמידי חכמים המכוונים את כל מעשיהם להדמות לעליון, סוד אדם [השלם בשבת] – "אדמה לעליון" = "צלם אלהים", וד"ל).

סוד ה"תשמיש" מתחיל מדרגת החצי אשה, בחינת האמה כנ"ל (שבדרגת הפילגש) שתפקידה לשמש את האדון, והיא עבורו כחפצא של תשמיש (על דרך תשמישי מצוה). אבל תשמיש הוא גם משלון שמש – "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים" בעליה אחר עליה עד לדרגה של אשה עילאה (כלה עילאה, אמא עילאה).

והיינו שסוד "וענתה" (תשמיש) הוא תנועה מתמדת כלפי מעלה, מסוד חצי אשה, פילגש (הרמוזה בפסוק של מוציא שם רע), לאשה תתאה (הרמוזה בפסוק של גירושין), לאשה עילאה ("אשה חדשה"). והיינו ש"וענתה" = ג פעמים גן עדן – סוד גן עדן הארץ גן עדן התחתון וגן עדן העליון, שכנגד ג מדרגות הנ"ל, וד"ל.

והיינו שיש בתבת "וענתה" שלשה פירושים (הכל בקשר לדעה ש"וענתה" היינו חיי אישות, תשמיש,  ודוק). במשך חכמה כתוב: "'וענתה'. מלשון עונה שזה מענה על שאלת הטבע". רוב המפרשים מפרשים "וענתה" מלשון עונה – עת דודים. אך יש מפרשים "וענתה" מלשון מעון ודירה (והקשר לתשמיש היינו שהמעון הוא המקיף השומר על קדושת הזיווג בצניעות, וכידוע שאסור לשמש בפרהסיא, ודוק). "שאלת הטבע" היינו כנגד דרגת ה"מוטבע" של האשה, שבאמת בחינה זו היא בחינת חצי אשה, סוד פילגש. מצות עונה בבוא עת דודים (על ידי התעוררות מיוחדת לזיווג, באהבת הלב המורגשת, לא רק כצורך טבעי. מכח האדם לווסת את ההתעוררות הרגשית, כגון אצל עונת תלמידי חכמים מערב שבת לערב שבת, בנוסף לזמנים מיוחדים כליל טבילה וכאשר מרגיש הבעל שאשתו משתוקקת לו) היינו כנגד בחינת אשה תתאה. אך שרש המעון הוא ב"תפלה למשה" (שזכה לבינה דווקא, תפלת העשיר בדעת המתפלל לא לצורכו כלל אלא למען שמו יתברך, והיינו על דרך זיווגם של לו צדיקים וצדיקות שבדור): "תפלה למשה איש האלהים [בעלה דמטרוניתא, סוד הזיווג העליון, העלאת המטרוניתא לאמא עילאה, וד"ל] אדני מעון [ר"ת אם, 'אם אחרת יקח לו', עלית המלכות לאמא עילאה, 'אדני מעון' = רלא שערים, אהיה, שם הבינה, במשולש כללי, דעולם המלבוש, מה ש'שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל', שרש נ שערי בינה שלאחר הצמצום, וד"ל; בהכאה פרטית 'אדני מעון' = 1120 = ז פעמים נעם, סוד "שבע שמחות את פניך נעמות בימינך נצח", וד"ל] אתה היית לנו בדר ודר... ויהי נעם וגו'", נועם אותיות מעון, וידוע שנעם היינו האור של אמא עילאה. המעון הוא סוד מקיפים דאמא, השומרים (בצניעות) על הזיווג התדיר שבבחינת "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", בחינת "כי יקח איש אשה חדשה", אשה עילאה (סוד האהבה בכלות הנפש ממש, מתוך ההתבוננות ש"כולא קמיה כלא חשיב", האהבה שבבחינת זהב, "כמעלת הזהב על הכסף", כמבואר בספר תניא קדישא פרק נ, שער ה-נ של התניא כנודע).

 

ז. אמה ואם הן בסוד "איהו אמת ואיהי אמונה". ויש בזה סוד הזיווג שבבחינת אשה תתאה (זיווג זו"ן שאינו תדיר אלא לפרקים, סוד "וענתה" לשון עונה ועת דודים כנ"ל – "שתו ושכרו דודים", וד"ל) וגם הזיווג שבבחינת אשה עילאה (זיווג דאו"א עילאין, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", "אכלו רעים").

והנה, כל הפסוק "אם אחרת יקח לו שארה כסותה וענתה לא יגרע" = 2646 = 6 פעמים אמת (אהיה בריבוע כללי, סוד "אהיה אשר אהיה" כידוע), כנגד ו צירופי תבת אמת. מדת האמת היא בחינת "אני הוי' לא שניתי" (העולה 888, ללא כל שינוי מספרה לספרה, ודווקא בסוד השמיני שלמעלה מן הטבע כנודע), אין באמת שינוי, הכל אמת, בעבר הוה ועתיד בשוה ממש. ובקשר לעניננו, מצד מדת האמת – הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה (כמבואר בתניא), צריך לראות שבכל דרגה ודרגה יש נקודת אמת בלתי משתנה. זאת אומרת, שכאשר עולים, בתנועה מתמדת, מבחינת חצי אשה, פילגש, לבחינת אשה תתאה ולבחינת אשה עילאה, אין המדרגות התחתונות מתבטלות כליל אלא שמתגלה נקודת האמת, השוה ומשוה קטן וגדול, בכל דרגה ודרגה (כאשר עיקר הגילוי הוא דווקא כאשר מגיעים לבחינת אשה עילאה, שאזי מסתכלים אחורה כביכול ורואים את האמת הצרופה שבכל דרגה ודרגה, אמת שאין לוותר עליה ח"ו אלא להכלילה בדרגה העליונה. והיינו מה שיעקב אהב את רחל דווקא, כדי להעלותה ולהכלילה בדרגת לאה כנ"ל [והוא גם סוד מסירת הסימנים ללאה מצד רחל, וד"ל]).

ועל פי זה נבין למה לומדים את מצות הקידושין מהפסוק הראשון דפרשתנו דווקא, הפסוק שמדבר בדרגה הנמוכה ביותר, בחינת חצי אשה ופילגש (ואמה המשמשת את האדון לפני יעוד): "כי יקח איש אשה ובא אליה [ושנאה וגו']", כמבואר ברמב"ם (בהלכה הראשונה של הלכות אישות): "קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאשה, כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואחר כך תהיה לו לאשה שנאמר 'כי יקח איש אשה ובא אליה'". במקום להתיחס לפסוק זה רק כדרגה הנמוכה ביותר של קידושי איש ואשה, דרגה שראוי להתעלות ממנה (תוך כדי בטול ה"שם רע" והפיכתו ל"שם טוב"), נבין מעתה שפסוק זה מהווה בעצם את המכנה המשותף הנמוך ביותר של כל שלשת הפסוקים, וגם בזה יש אמת – "אין אמת אלא תורה", ו"משה ['איש האלהים'] אמת ותורתו אמת", ועל כן ראוי שמצות הקידושין, על כל דרגותיה, תלמד מכאן.

וזה לשון החינוך (מצוה תקנב, מצות קדושין באשה): "שנצטוינו לקנות האשה באחת משלשה דרכים קודם הנישואין, ודרכים אלו ביארו חכמים שהן בכסף או בשטר או בביאה עליה, ועל זה נאמר 'כי יקח איש אשה ובא אליה', כלומר אם ירצה איש ליקח לו אשה יקנה אותה תחלה בביאה. ומה שאמר הכתוב 'ויצאה והיתה' בא עליו הפירוש כי כמו שיציאת האשה היא בשטר, כמו שנכתוב בסדר זה בעזרת השם, כן ההויה אליו כלומר קנית האשה היא בשטר, ולמדו זכרונם לברכה גם כן שהיא נקנית בכסף מדכתיב באמה העבריה 'יצאה חנם אין כסף' ובא עליו הפירוש 'אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר ומנו אב'. משרשי המצוה שתצונו התורה לעשות מעשה באשה יורה ענין זיווגם טרם ישכב עמה, ולא יבוא עליה כבוא על הזונה מבלי מעשה אחר קודם ביניהם. וגם נאמר שהוא כדי שתתן אל לבה לעולם שהיא קנויה לאותו האיש ולא תזנה תחתיו ולא תמרוד בו ותתן לו יקר והוד לעולם כעבד לאדוניו, ובכן יהיה שבתם וקימתם בשלום לעולם ויתקיים הישוב ברצון האל שחפץ בו. ומהיות מיסוד המצוה מה שזכרתי, נהגו ישראל לקדש בטבעת להיות בידה תמיד למזכרת, ואף על פי שבשוה פרוטה לבד אפשר לקדש מן הדין. ואמנם בפחות משוה פרוטה אין מקדשין, שכך אמרו זכרונם לברכה דבפחות מכן לא מקניא נפשה, כלומר שלא תחוש מעשה קטן כזה לכלום, ואף על פי שהיא נקנית בשטר ואף על פי שאין בו שוה פרוטה, שטר מעשה חשוב הוא בעיניה שכן רוב קניות העולם הן בשטר, ומזה הטעם אין חליפין קונין בה לפי שחליפין הן בכלי ואף על פי שאינו שוה פרוטה".

קידושי ביאה לומדים מהפסוק הראשון, "כי יקח איש אשה ובא אליה", פסוק החצי אשה (בחינת פילגש). לפי דברי בעל החינוך שצריך לעשות מעשה (של קדושין) לפני שמקיימים יחסי אישות (אחרת זה נחשב למעשה זנות), בקדושי ביאה המעשה המקדים הוא הוא הביאה עצמה, וממילא בכך הוא מתדמה ביותר למנהג הגוים. כל זה מובן היטב לפי המבואר לעיל באריכות לגבי מדרגה זו. ועל כן מובן למה אסרו חכמים בימינו לקדש בביאה.

קידושי שטר נלמדו מפרשת גירושין, הפותח בפסוק השני של "כי יקח איש אשה", כנגד הדרגה של אשה תתאה.

מובן, לפי זה, שקידושי כסף (ובפרט לפי המנהג לקדש בטבעת [של זהב, המסמלת את האהבה שבבחינת "מעלת הזהב על הכסף" כנ"ל, ובסוד "הזהב קונה את הכסף" – בקבלת הזהב לידה נקנה הכסף, הכיסופין, לבעל, והיינו קידושי כסף, שהיא נותנת לו את הכסף כאשר הוא נותן לה את הזהב, וד"ל]) הם כנגד הדרגה הגבוהה ביותר, בחינת אשה עילאה – "כי יקח איש אשה חדשה" (יש לפרש "חדשה" במובן של "אחרת" באין ערוך משתי הנשים הקודמות, וכנ"ל; סוד "אשה חדשה" – א שה חד שה: אחד שה שה = רוח הקדש,  סוד הדעת [כפירוש רש"י על הפסוק הנאמר בבצלאל, שעולה חצי אשה, "ואמלא אתו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת"], זיווג דמוחין בעצם, וד"ל. כאשר נאריך ב"אחד" בכוונת "אשה חדשה" אזי יעלה פסוק היחוד כולו זה, סוד נבואת משה רבינו, בחזקת 3, וד"ל; והנה, כשם שיש "אשה חדשה" כך יש "אור חדש". ב"אור חדש" חוץ מאותיות אחד נשארו אותיות שור. בשני ה"חדשים לבקרים [לשון הבקר אור, לשון בקר וצאן, סוד רבקה אמנו]" נמצא, אם כן, סוד מופלא, סוד ג הבהמות הטהורות [הנקרבות להשי"ת על גבי המזבח] – "שור שה כשבים ושה עזים", שכנגד כתר חכמה בינה כנודע [שלאחריהם, בפסוק הבא, באות ז החיות הטהורות שכנגד ז"ת]. נמצא ששתי בחינות השה, הן בסוד "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", יחוד או"א עילאין כנ"ל בסוד "אשה חדשה" [ביחס לשתי בחינות הנשים הקודמות]. והנה שור שה שה = "בראשית ברא" וביחד עם שני כוללים – אחד אחד – עולה הכל "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" [המיחד או"א עילאין להוליד משם נשמות חדשות, וד"ל]!).

וביחס למה שכותב בעל החינוך בשרש המצוה "שתצונו התורה לעשות מעשה באשה יורה ענין זיווגם טרם ישכב עמה, ולא יבוא עליה כבוא על הזונה מבלי מעשה אחר קודם ביניהם" יש בשלשת המעשים הנ"ל, לפי הסדר שנרמזו בתורה (מלמטה למעלה) – ביאה, שטר, כסף – עליה בקדש כהוראת "ענין זיווגם טרם ישכב עמה" (כלומר שכל אחד הוא יותר "הוראה", בחינת תורה, שכל אלהי, לענין הזיווג, וכן יותר בבחינת "טרם", והא בהא תליא כמובן, וד"ל).

ומה שנלמדו קידושי כסף מפרשת אמה העבריה דווקא, היינו ששם נרמז התנועה והעליה המתמדת, מהדרגה הנמוכה ביותר לדרגה הגבוהה ביותר כנ"ל.  

ומה שמוסיף בטעם שרש המצוה "וגם נאמר שהוא כדי שתתן אל לבה לעולם שהיא קנויה לאותו האיש ולא תזנה תחתיו ולא תמרוד בו ותתן לו יקר והוד לעולם כעבד לאדוניו, ובכן יהיה שבתם וקימתם בשלום לעולם ויתקיים הישוב ברצון האל שחפץ בו", היינו כנ"ל שתיקון חיי הנישואין מושתת על סוד האמה העבריה המשמשת את אדונה באהבה רבה, יסוד חוש התשמיש (החוש של חדש תשרי, המושבע בכל טוב, המתחיל מסוד הנסירה בעשרת ימי תשובה על מנת להחזירה פנים בפנים שתהיה מזומנת לזיווג), וד"ל.

וידוע, ומבואר במקום אחר, ששוה פרוטה = תורה = רצוא ושוב, בתנועת הזיווג העולה, ברצוא ושוב, מחיל אל חיל תמיד, ובתשומת לב (תורנית) לכל פרט ופרט בחיי הנישואין, שכל פרט ופרט, בהיותה הזדמנות להגיע לדרגה נעלית יותר של התקשרות והתחברות בין בני הזוג, שוה מאד מאד (היינו סוד "שוה פרוטה") – "דין [תורה] של פרוטה כדין של מאה מנה". אבל יש גם פחות משוה פרוטה, היינו שלא הגיע לכלל "פרט" בחיים – "שלא תחוש מעשה  קטן כזה לכלום". ועוד פירוש ב"שוה פרוטה" מלשון פרטיות, שכשבאים להתחתן ולהקים בית נאמן בישראל, צריך כל אחד מבני הזוג לכבד וליקר את הפרטיות של בן/בת זוגו, הפרטיות היא מאד שוה, שמתוך הפרטיות דווקא מתעוררת התשוקה בקדושה לזיווג.

והנה ידוע פירוש הבעל שם טוב ל"בכסף בשטר ובביאה", דהיינו שלשה שלבים בעבודת ה' הבאים זה אחר זה. ולכאורה אינו תואם את הפירוש הנ"ל, שבתורה שבכתב שלשת דרכי קנין הקידושין נאמרו בסדר של מלמטה למעלה, ואילו בתורה שבעל פה נהפך הסדר (שחביבין דברי סופרים, קידושי כסף לדעת הרמב"ם, מיינה של תורה) מלמעלה למטה, מקידושי לכתחילה לקידושי בדיעבד. לפי הנגלה קידושי ביאה הם הנחותים ביותר, אך לפי פירוש הבעל שם טוב, דרגת הביאה היא הדרגה הגבוהה ביותר. אלא הישוב הוא פשוט – לפי פירוש הבעל שם טוב, שהוא על דרך הדרוש, האשה נתקדשה לכתחילה בקידושי כסף, באתערותא דלעילא. לאחר מכן היא ממשה בחיי הנישואין שלה את סוד קידושי שטר, הדבקות באותיות התורה (ללא חווית התלקחות האהבה הראשונית; "כי יקח איש אשה" הוא גם מלשון התלקחות האהבה כרשפי אש שלהבת יה), שאף על פי שנדמה כירידה אבל באמת היא עליה בקדש, בסוד השווינדל טרעפ שבתורת הבעל שם טוב. לבסוף, בנישואין האמיתיים של ימות המשיח, זוכים לביאה ממש, וכל ההמתנה שבזה היתה על מנת שלא תהא הביאה בתחילה ביאת זנות ח"ו, וד"ל.   

אין תגובות: