פרשת שבוע
בראשית (א)
א. מעשה בראשית מסופר בתורה פעמיים. הפעם הראשונה פותחת "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", והפעם השניה פותחת "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים". על הפסוק הראשון מפרש רש"י: "'ברא אלקים'. ולא אמר ברא ה', שבתחלה עלה במחשבה לבראתו במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים והקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין, והיינו דכתיב 'ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים'". נמצא שהסיפור הראשון של מעשה בראשית הוא בהשראת מדת הדין ואילו הסיפור השני הוא בהשראת מדת הרחמים.
והנה, בחשבון גימטריא, ההפרש בין שני פסוקי הפתיחה הנ"ל הוא "לעיני כל ישראל", המצטרף ל"בראשית וגו'" בסוד "נעוץ סופן בתחילתן" (ו"מתכיפין התחלה להשלמה" בשמחת תורה):
לעיני כל ישראל. בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ =
אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים!
גימטריא מופלאה זו מלמדת אותנו שמכח תיקון העינים של נשמות ישראל (על ידי משה רבינו, ואתפשטותיה בכל דרא ודרא עד דרא דמלכא משיחא), שבהן נמלך ה' אם לברוא את העולם (לפי ראות עיניהן, מה יצמח מזה – "איזהו חכם הרואה את הנולד"), שורה שם הוי' ב"ה, מדת הרחמים, בעולם, ונעשה לו יתברך דירה בתחתונים (כתאותו יתברך לברוא את העולם לשם כך, תאוה בלי טעם, שעל כן בקש מנש"י לאשר לו – ישראל אותיות [בבקשה] אשר לי – את תאותו על ידי נתינת טעם כו', וד"ל). עיני ישראל רואות את הפנימיות של כל דבר, איך שאלהים = כלי הוי', איך שתכלית מדת הדין הוא להכיל את הרחמים, להמשיכם ולהחדירם במציאות.
סוד דירה הוא דין רחמים (כידוע ש-ה ו-ח מתחלפות), "בתחלה עלה במחשבה לבראתו במדת הדין כו'". וכן הוא סוד דר יה, סוד "שכינה ביניהם", כאשר "אשת חיל [שרש מדת הדין, שממנה בנין פרצוף הנוק'] עטרת בעלה [מדת הרחמים, הממתיקים את דיני הנוק'; בסוד דירה, 'ארץ קדמה', 'בתחלה עלה במחשבה כו'', כפי שיתבאר]".
ג. בפסוק "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים" יש חמשה חדושים (ביחס ל"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ") – ב-ה בראם.
א. הפסוק "אלה וגו'" פותח ב-א (ואילו "בראשית וגו'" פותח ב-ב).
ב. "תולדות" כתיב מלא דמלא (יש רק עוד פעם אחת בתנ"ך שמופיע תולדות מלא דמלא – "ואלה תולדות פרץ").
ג. "בהבראם" כתיב ב-ה זעירא, ב-ה בראם.
ד. כאן מופיע שם הוי' ב"ה, שם העצם, שם המיוחד, שם המפורש, מדת הרחמים (עצם מיוחד מפורש, סוד חש מל מל, עולה רחמים רחמים רחמים!), ובצירוף לשם אלקים – הוי' אלקים, "שם מלא".
ה. כאן (בסוף הפסוק, "סוף מעשה כו'") ארץ קודמת לשמים: "... ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים" (ומכאן לומדים בית הלל ש"ארץ קדמה", בעוד שבית שמאי לומדים ש"שמים קדמו" מ"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ").
חמשת החידושים הנ"ל הם בסוד חמשת הפרצופים של עולם התיקון. והביאור בקיצור נמרץ:
א. ה-ב של בראשית היא בסוד "תורת הבריאה" (שהיא הבל בפני תורת משיח, "תורת האצילות"), ואילו ה-א של אלה (דקאי על המסופר לעיל מיניה, ראה רש"י) הוא בסוד "אצילות איז אויך דא" (אצילות [נמצאת גם] כאן). א זו היא בסוד "אאלפך חכמה", סוד אבא דמקנן באצילות (בעולם האצילות גופא, פרצוף אבא, פרצוף החכמה דאצילות, היינו אצילות שבאצילות).
ב. ב"תולדות" מלא דמלא, ה-ו הראשונה היא ו האיכות (המילוי של עצם התולדה), ואילו ה-ו השניה היא ו הכמות (ו הריבוי). איכות וכמות הן זו"ן כנודע, שנולדים שניהם, במילוי שלם – "עולם על מילואו נברא" – מתוך רחם (מקור מדת הרחמים) האם, פרצוף אמא של עולם התיקון.
ג. ב-ה בראם, ב-ה זעירא, ה תתאה שבשם, שבה נברא העולם הזה (כמפורש בחז"ל; העולם הבא נברא ב-י, בסוד "ביה הוי' צור עולמים", בשתי אותיות יה צייר שני עולמים כו'). היינו פרצוף הנוק', בנין המלכות, של עולם התיקון.
ד. שם הוי' ב"ה (ובפרט בהופעתו הראשונה כאן, כמפורש בחז"ל) היינו התגלות מדת הרחמים, שבלעדיה אין העולם יכול להתקיים. תמיד על הדכורא להמתיק, ברחמים, את דיני הנוק'. והיינו כנגד פרצוף ז"א של עולם התיקון, שעיקרו תפארת, מדת הרחמים (ובקבלה, גם הכלי של התפארת הוא שם הוי' ב"ה, בניגוד לכלי שאר הספירות).
ה. קדימת ארץ לשמים הוא בסוד "אשת חיל עטרת בעלה", שרש המלכות בכתר עליון – "סוף מעשה במחשבה תחלה". וממילא חידוש זה הוא כנגד פרצוף הכתר של עולם התיקון (הכולל ג רישין כנודע).
הסדר של חמשת החידושים הנ"ל (שכולם רמוזים ב"ב-ה בראם" כנ"ל, בסוד "כל הנחלים הלכים אל הים", ים המלכות, וד"ל) הוא: בתחיתה צריך להיות היחוד התמידי של או"א – "אלה תולדות" – צורך קיום מעשה בראשית (מלכות, ה תתאה שבשם) – "ב-ה בראם". ואזי בא גילוי מדת הרחמים, עיקר הנהגתו של הקב"ה את עולמו הזה התחתון שברא לכבודו – "הוי' אלהים" (שם הוי' ממתיק, ובכך משלים, את שם אלקים). אך מדת הרחמים, התפארת, היא בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, עולה ל(פנימיות)כתר עליון ויורד לגלות, למטה, במדת המלכות, הנוק', את שרשה הנעלם, שלמעלה משרשו הוא (כמבואר בדא"ח) – "ארץ ושמים".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה