פרשת שמיני

שמיני

ה. שני ה"גבורים" של פרשת שמיני הם נדב ואביהוא, שני בני אהרן (הגדולים) – "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת ויקריבו לפני הוי' אש זרה אשר לא צוה אתם. ותצא אש מלפני הוי' ותאכל אותם וימתו לפני הוי'. ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דבר הוי' לאמר בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידם אהרן". ופירש רש"י: "'ותצא אש'. רבי אליעזר אומר לא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן. רבי ישמעאל אומר שתויי יין נכנסו למקדש, תדע שאחר מיתתן הזהיר הנותרים שלא יכנסו שתויי יין למקדש, משל למלך שהיה לו בן בית וכו' כדאי' בויקרא רבה. 'הוא אשר דבר וגו''. היכן דבר 'ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי' א"ת 'בכבודי' אלא 'במכובדי', א"ל משה לאהרן אהרן אחי יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך. 'וידם אהרן'. קבל שכר על שתיקתו, ומה שכר קבל שנתייחד עמו הדיבור שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין. 'בקרובי'. בבחירי. 'ועל פני כל העם אכבד'. כשהקב"ה עושה דין בצדיקים מתיירא ומתעלה ומתקלס אם כן באלו כ"ש ברשעים וכן הוא אומר 'נורא אלהים ממקדשיך' אל תקרא 'ממקדשיך' אלא 'ממקודשיך'".

בשני הפסוקים הראשונים – פסוקי המעשה ותוצאתו – יש לא (כב בפסוק הראשון ו-ט בפסוק השני, כנגד כב אותיות לשון הקדש ו-ט נקודות כנודע) תבות, סוד "אש זרה אשר לא צוה אתם". מזה שאין פירוש רש"י כלל על הפסוק הראשון (ויש בזה קצת מן התימה) משמע ברור שאין הוא סובר כדעת בעלי התוספות ובעל הטורים ועוד, שפירשו "אשר לא צוה אתם" היינו שנצטוו לא להקטיר, אלא כפשוטו (כמפורש בראב"ע, וכן משמע פשוט מהתרגומים) שלא נצטוו להקטיר אבל גם לא נצטוו שלא להקטיר (נמצא שעשו מה שעשו מתוך דחף פנימי ו"מודעות טבעית", אמנם בלתי מתוקנת, כלומר שפעלו בדרך של אורות דתהו – רצוא – ללא כלים דתיקון [מצוה מפורשת מאת ה' יתברך המדבר מתוך גרונו של משה רבינו] – שוב, כמבואר בחסידות).

ועל פי דרש, ה"לא" (סוד ידיעת השלילה, התפשטות הגשמיות מכל וכל) הוא שצוה להם לעשות מה שעשו (כמרומז בטעם המיוחד שיש על תבת "לא" – מרכא כפולה). ואיזה "לא" – "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו [לא-לו, סוד אלול – אני לדודי ודודי לי, וסוד "אל דעות הוי' ולא-לו נתכנו עלילות", וד"ל] עזר כנגדו". הרי נדב ואביהוא לא נשאו נשים (שנפשם חשקה ביותר בתורה ועבודה, בבחינת רצוא ללא שוב), וזאת מפני שהשתוקקו להינשא לה' יתברך לבדו בהעלאת מ"ן עד אין סוף ממש (בסוד רזא דקורבנא העולה עד רזא דאין סוף). והיינו שלאחר שירדה האש מן השמים על המזבח – "ותצא אש מלפני הוי' ותאכל על המזבח את העלה ואת החלבים וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם" מיד "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא וגו'". המעשה שלהם היה תגובה ממילאית של מים תחתונים (מ"ן) עולים לקראת מים עליונים (מ"ד) יורדים. ותכף – "ותצא אש מלפני הוי' ותאכל אותם [מלא כתיב, מלאים ושבעים אור ה', אור אין סוף ב"ה, רוויי "נעימות עריבות ידידות מתיקות" כנודע] וימתו לפני הוי' [בכלות הנפש ממש, בהשגת שער הנון, כמבואר בתניא פרק נ, מיתת צדיקים וחסידים גמורים, 'כי יקר בעיני הוי' המותה לחסידיו']". בכל התנ"ך יש רק פעמיים, כאן, "ותצא אש מלפני הוי' [ותאכל]". נמצא שיש כאן סדר של אתערותא דלעילא, אתערותא דלתתא, אתערותא דלעילא ודוק, רק ש"איש מזריע תחילה יולדת נקבה", בחינת כלה עילאה, כלות הנפש ממש עד שאש התשוקה דלעילא נכנסת ונאחזת באש התשוקה דלתתא וגורמת להסתלקות הנשמה מן הגוף – "תאות צדיקים יתן".

ז. בכל שלשת הפסוקים הנ"ל יש 49 תבות (בחלוקת "אל חי בקרבכם", סוד מועט מחזיק את המרובה, עצמות ומהות נכנסת בגופם של נדב ואביהוא, וד"ל), ז בריבוע. התבה האמצעית (ה-25, ה בריבוע ו-ד בהשראה) היא "מלפני" = 210 = 5 פעמים 42, להבה (הערך הממוצע של 5 אותיות "מלפני" = להבה), כמו שיתבאר.

בשני הפסוקים הראשונים – פסוקי המעשה ותוצאתו כנ"ל – יש שלש "אש", בדילוג שוה של ז-ז תבות (ג פעמים אש = 903 = 42, להבה, במשולש = ז פעמים "הוי' הוא האלהים" שאומרים בסוף נעילה, בתנועה נפשית של כלות הנפש ממש כנדב ואביהוא). ויש עוד ב תבות שבהן אותיות אש – "איש" "אשר". סך כל ה התבות של אש = 1715 = 5 פעמים 343 (ז פעמים ז פעמים ז, "כצאת השמש בגבורתו" לעתיד לבוא) = אש להבה (הערך הממוצע של 5 התבות) – "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה וגו'" (אש להבה ר"ת אל, להבה אש, סוד שרשו של הבן למעלה משרשו של האב [שדווקא מסגולת הבן לכלות את קליפת עשו] – ר"ת לא, וכמבואר במפרשים בענין נדב ואביהוא שהרגישו את עצמם [ובצדק מסוים] מעל למדרגת משה ואהרן). בפסוק השלישי – דברי משה לאהרן, "וידם אהרן" – יש עוד שתי תבות של "אש" – "אשר" "אקדש". נמצא שסך הכל יש כאן ז "אש", המתחלקות לפי חלוקת זהב (כמבואר בתניא פרק נ הנ"ל בתיאור האהבה בכלות הנפש ממש כמעלת הזהב על הכסף) – ז מתחלקת ל-הב (ה אש בשני הפסוקים הראשונים ו-ב אש בפסוק האחרון). בחז"ל קדש הוא יקוד אש. "אקדש" = 405 = "בני אהרן נדב ואביהוא" = 5 פעמים נדב אביהוא! ["אכבד" = 27 = 3 פעמים 3 פעמים 3. נמצא ש"אקדש" = יה פעמים "אכבד". "אקדש" הוא בחינת "קדוש קדוש קדוש" שאומרים השרפים, הנשרפים על קדושת שמו יתברך, בעולם הבריאה, ואילו "אכבד" הוא בחינת "ברוך כבוד הוי' ממקומו" שאומרים חיות הקדש בעולם היצירה. ה"רצוא" הוא בעולם הבריאה, ששם מוחין דגדלות, ואילו ה"שוב", החל מרושם הרצוא ותוצאתו בתודעת העם, הוא בעולם היצירה, ששם מוחין דקטנות, וכמו שיתבאר.]

נדב אביהוא = 81, אנכי (מי שאנכי, עצמות ממש) = 9 בריבוע. יש בשמותם 9 אותיות, נמצא שהערך הממוצע של כל אות = 9 (סוד טט דמטטרון – טט רמון, תוכו אכלו קליפתו זרקו, וד"ל). [שרש 9 = 3, 3 אותיות נדב, ודוק.] 81 = 3 בחזקת 4. אהרן = 256 = 16 בריבוע = 4 בחזקת 4. אהרן וארבעת בניו – אהרן נדב אביהוא אלעזר איתמר = 1296 = 36 בריבוע = 6 בחזקת 4 = 16 (שרש אהרן) פעמים 81 – נדב אביהוא. נמצא שהם עיקר ועצם כללות משפחת הכהונה בישראל!

נדב = 56 = היהלום של 7. אביהוא = 25 = 5 בריבוע. כדי להפוך את התופעה הפרטית הזו לכלל, נקבע שיש כאן היהלום של מספר ביחד עם המשולש של אותו מספר פחות שתים. איזה מספר יצא מנוסחה זו לפני 81 (נדב אביהוא)? התשובה: 58 (היהלום של 6 – 42, להבה כנ"ל, והריבוע של 4 – 16, שרש אהרן כנ"ל). ולפני 58? התשובה: 39 (היהלום של 5 – 30, והריבוע של 3 – 9). אבל 39 ו-58 (שני המספרים שלפני 81, נדב אביהוא) הם אלדד מידד (= 97 = מהיטבאל, יחוד מה בן = 81, 9 בריבוע, ועוד 16, 4 בריבוע, סוד אחד – אח ד, כנודע בכתבי האריז"ל)!

כשמוע יהושע את נבואת אלדד ומידד "משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ" אמר "אדני משה כלאם" (תביא אותם לכלות הנפש, כמו נדב ואביהוא וכו'). מייחול נדב ואביהוא "מתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג שררה על הציבור" אכן הגיעו לכלות הנפש. נדב ואביהוא הם בחינת אורות מרובים דתהו ללא כלים דתיקון כנ"ל. אלדד ומידד, סוד שני דדים המניקים חלב לכללות נשמות עם ישראל (לפרצוף דיניקה, פרצוף חג"ת, שלהם, סוד הקטנות, שבה בעיקר תלוי סוד ה"שוב" בפשטות, וד"ל), היינו שרש תודעת השוב, כלים דתיקון, תיקון נדב ואביהוא. אין בנבואת אלדד ומידד התימרות לומר שאנחנו גדולים ממשה (אדרבה, מרוב ענוה שלהם סרבו לבוא אל האהל כו') אלא שראו בעין הנבואה שלהם שגם משה יש בו משום אורות דתהו ("כי מן המים משיתהו" – שמי תהו, שבא מהשמיטה הקודמת, שמיטת התהו) ביחס ליהושע בן נון, שכולו מצד התיקון והישוב (משה הוא איש מדבר – "תהו ילל ישימון", ואילו יהושע הוא איש ישוב – "לא תהו בראה לשבת יצרה" [יצירה היינו פרצוף חג"ת, יניקה וקטנות כנ"ל] בארץ נושבת דווקא, ארץ ישראל), ולכן צריך להיות ש"משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ", וד"ל.

והנה, לפני 39 בא 24 ולפני 24 בא 13 ולפני 13 בא 6 ולפני 6 בא 3. הערך הממוצע של 7 המספרים הראשונים בסדרה (מ-3 עד 81, 3 בחזקת 4, נדב אביהוא) = 32 = 16 ועוד 16, כאשר אהרן = 16 פעמים 16 כנ"ל. תחילת הסדרה ב-3 ו-6, היינו כנגד 3 אותיות של נדב ו-6 אותיות של אביהוא כנ"ל. אחר כך 13 היינו 13 מספר האותיות בשלשת השמות אהרן נדב אביהוא, שהוא גם החשבון של אהרן במספר קטן. אך הפלא העיקרי הוא שהמספר ה-12 (זה – שני מרכיבי 81, ז ביהלום ה בריבוע, נדב אביהוא) בסדרה הוא 256 = אהרן! ואם נוסיף את המספר שבא בסדרה לפני 3 – 4, יהיה סך 13 המספרים מ-4 ועד 256, 4 בחזקת 4, אהרן = 1118 = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד [ב-ד רבתי, הרומזת ל-ד בחזקת ד כנודע]" (ועוד, ארבעת המספרים הראשונים בסדרה שמתחלקים ב-13: 13 39 468 598 = 1118)!