פרשת משפטים

משפטים

א. "וכי יגח שור את איש או את אשה ומת סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו ובעל השור נקי".

מפסוק זה בפרשתנו למדו חז"ל בתחילת בבא קמא: "'תנו רבנן 'כי יגח' אין נגיחה אלא בקרן שנאמר 'ויעש לו צדקיה בן כנענה קרני ברזל ויאמר כה אמר ה' באלה תנגח את ארם וגו'', ואומר 'בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח'".

נפתח עם רמז נאה המקשר בין תבת "יגח" ל"קרן": כאשר נחשב את כל אחת מאותיות "יגח" כמשולש בשלשה ממדים (ויש לומר שכך גדלות קרני השור) – י = 220 (סכום כל המשולשים מ-1 במשולש עד 10 במשולש), ג = 10, ח = 120 – יעלה קרן!

ועוד רמז: יגח קרן בהכאה פרטית – י פעמים ק = 1000, ג פעמים ר = 600, ח פעמים ן = 400 – יעלה 2000, סוד ה-ב רבתי של בראשית, גיחת (יציאה מן הכח אל הפועל, לשון גיחה קשור ללשון נגיחה, וכמו שיתבאר) הקרן של כל התורה כולה. הסדר: 1000 600 400 הוא 100 פעמים 10 6 4 – מילוי אות ה-י (פתיחת שם הוי' ב"ה) – יוד, "ראשית הגילוי" של אור [=] אין סוף להיות אדון עולם, וד"ל.

וממשיכה הגמרא (פירש"י בסוגריים מרובעות): "מאי 'ואומר', וכי תימא דברי תורה מדברי קבלה [נביאים וכתובים] לא ילפינן תא שמע 'בכור שורו הדר לו'. והאי מילף הוא? [בתמיה, הא לא גמרינן מדברי קבלה לא חיוב ולא פטור אלא גלוי מילתא הוא דכל היכי דכתיב נגיחה בקרן הוא] גילוי מילתא בעלמא הוא דנגיחה בקרן הוא. אלא [להכי אצטריך 'ואומר' דמהו דתימא כי חלק רחמנא בין תמה למועדת דבשור תם כתיב 'וחצו את כספו' דלא משלם אלא חצי נזק ובמועד כתיב 'שלם ישלם שור תחת השור' דמשלם נזק שלם ה"מ בקרן תלושה דומיא דקרני צדקיה בן כנענה וכגון שאחזה הבהמה הקרן בין שיניה ונגחה דהתם ודאי לא משלם תם כוליה נזק משום דאין דרכה בכך ולא היה לבעלים לשמור מדבר זה] מהו דתימא כי פליג רחמנא בין תם למועד ה"מ בתלושה אבל במחוברת [דאורחיה הוא] אימא כולה מועדת היא [אפילו בתחילה ומשלם נזק שלם] תא שמע [וקרני ראם כתיב בה נגיחה אלמא מחוברת נמי קרי נגיחה ובסתם נגיחה פליג רחמנא בין קרן תמה לקרן מועדת] 'בכור שורו הדר לו וגו''".

והנה, יש מן האחרונים שמקשים למה הקדימה הברייתא את הראיה מדברי קבלה לראיה מן התורה, ותירצו שיותר מוכח מהפסוק דצדקיה שנגיחה הוי בקרן דוקא, דאילו "בהם עמים ינגח" אינה ראיה גמורה שאין נגיחה אלא בקרן.

אך בפנימיות הענין, יש כאן תופעה, הנוגעת לסוד בריאת העולם בכלל, של "ברישא חשוכא והדר נהורא", הופעת דבר בבחינת "תהו" ורק לאחר מכאן הופעתו בבחינת "תיקון".

הרי צדקיה בן כנענה היה נביא שקר (שבפיו התלבשה "רוח שקר", כפי שהעיד עליו מיכיהו, נביא האמת). בלימוד – "גילוי מילתא" – מצדקיה יש אם כן בירור ניצוץ אמת מתוך השקר. צדקיה = הדר – "בכור שורו הדר לו", "ברישא חשוכא והדר נהורא", סוד המלך הדר (השרש הרוחני של יוסף הצדיק – אותיות צדקיה = הדר, ומשיח בן יוסף. התיקון של צדקיה בן כנענה הוא על ידי יוסף הצדיק ועוד מיכיהו, וד"ל), המעבר (ראשית הגיחה) מתהו לתיקון, וד"ל.

ב. וכדי להבין את הנ"ל יש להתעמק בסוד השור בכלל.

הנה בלשון תרגום (יונתן וירושלמי) מתרגמים "ראשית" (ויתר לשונות התחלה) "שירוי". "הכל הולך אחר הפתיחה" – "ותהי ראשית ממלכתו" ת"י "והות שירוי מלכותיה" ("שירוי מלכותיה" = מלכות ישראל). בחז"ל "שרי" הוא לשון "היתר" ("שור" בארמית הוא "תור") וגם לשון "השראה". לפי זה יש לדרוש את פתיחת התורה ב"בראשית", הכל בסוד השור (הראשון מבין "ארבעה אבות נזיקין", ו"את זה לעומת זה עשה האלהים" ו"מרובה מדה טובה ממדת פורענות", נמצא שבקדושה העליונה השור הוא האב הראשון מבין אבות המטיבים ["ותיטב להוי' משור פר"], הטבה [טיב-ביט, שם קדוש = אהיה] = יגח, ודוק) – ראשית ההשראה (התורנית) להתיר (את האסור), ע"ד אמרם ז"ל "כח דהיתרא ['כח שור'] עדיף" ("דהיתרא עדיף" = כח בריבוע, נמצא ש"כח דהיתרא עדיף" = כח ב"יהלום"), סוד "כח מעשיו [= 'איכה ירדף אחד אלף', סוד כח אותיות מ-א עד אלף, כידוע מרבי אברהם אבולעפיא זצ"ל] הגיד [סוד 'מגיד מראשית אחרית'] לעמו לתת להם נחלת גוים" ("כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים" = ב פעמים "שירוי מלכותיה" = מלכות ישראל כנ"ל) שמביא רש"י בפירושו ל"בראשית וגו'", ובסוד כח אותיות של "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". הכל בסוד "ורב תבואות ['ואלה תולדות השמים והארץ בהבראם' ר"ת תבואה אותיות ואהבת, 'בהבראם' – 'באברהם', 'עולם חסד יבנה' ב'כח דהיתרא עדיף'] בכח שור" ("ורב תבואות בכח שור" ע"ה = י פעמים יוסף – "בכור שורו הדר לו").

ראש-תוך-סוף כח שור הוא כשר (מותר). כח שור במילוי: כף חית שין וו ריש = 1400 = 5 פעמים פר, נמצא שהערך הממוצע של כל אחת מ-ה אותיות כח שור במילוי = פר (לשון "פרו ורבו")! חלק ה"קדמי" של כח שור = 1488 = אברהם (איש החסד) "פנים ואחור": אברהם ברהם רהם הם ם א אב אבר אברה אברהם!

והנה, בפרשת הנשיאים מביא רש"י: "'פר אחד' כנגד אברהם, שנאמר בו 'ויקח בן בקר'". נמצא שה"שור פר" הוא אברהם אבינו, "האדם הגדול בענקים", שבעצם הוא "'שור' ולא אדם" (לשון חז"ל על דין "בור" בפרשתנו), בחינת "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם", התכללות "אדם" ("האדם הגדול בענקים") ב"לא אדם" (ראה ד"ה באתי לגני תשמ"ח). "אברהם התחיל להאיר" – "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" (לפי פירש"י מ"בראשית" עד "ויאמר אלהים יהי אור וגו'" הכל משפט אחד בסמיכות: "בראשית ברא [ברוא] אלהים... והארץ היתה... ויאמר אלהים יהי אור..."), הוא אבינו הראשון, היהודי הראשון – ראשית דרכו של הקב"ה בעולמו שברא לכבודו.

אברהם הוא סוד הקרן, כמו שיתבאר. אברהם קרן = 23 פעמים הוי' ב"ה (שור = 22 פעמים 23, ויש 23 פעמים "שור" בתורה, ביחד = 23 בריבוע, וביחד עם 23 פעמים הוי' = 49 פעמים 23 = "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד", ודוק). אברהם שור = 29 פעמים הוי' ב"ה. הממוצע = הוי' בריבוע!

ג. השור-פר נקרא גם בקר, וכמו בפרשתנו "חמשה בקר תחת [= בקר שור] השור" (5 פעמים בקר ושור = 7 פעמים רפח ניצוצין, וד"ל). אצל אברהם כתיב "ויקח בן בקר רך וטוב", כמו שמובא בפירש"י הנ"ל. וכן "ואל הבקר רץ אברהם". י פעמים מופיע בתנ"ך "פר בן בקר" = "ואל הבקר רץ" = ב פעמים אברהם אבינו! "ואל הבקר רץ אברהם" = שור במילוי: שין וו ריש (= אמת אמת)!

והנה, בקר הוא גם מלשון "הבקר אור" – "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד". וזה לשון הרד"ק בספר השרשים שרש "בקר": "'ודרשתי את צאני ובקרתים'... 'כבקרת רועה עדרו', כולם ענין דרישה ובקור [מכאן נלמד, ע"ד הרמז, שמכח השור לבקר את הצאן, מכחו של אברהם, הגדול, לבקר את יעקב, הקטן, כשם שיעקב פודה את אברהם, וד"ל]. ומן הענין הזה נקרא בקר, כי בבקר יתבקר כל דבר לאור היום, והפכו הערב שיתערבו כל הדברים ולא יכירם האדם. ויקרא האור בקר 'ברן יחד כוכבי בקר' כאילו אמר כוכבי אור כמו 'הללוהו כל כוכבי אור' והם השבעה משרתים [שהיה בקי בהם אברהם אבינו כנודע; כוכבי בקר כוכבי אור = 25 בריבוע – 'יהי אור', וד"ל]. וכן נקרא הבקר אור 'מן האור עד מחצית היום' כאילו אמר מן הבקר... וענין אחר 'צאן ובקר' ידוע...".

והמדקדקים האחרונים כתבו ששרש "בקר" הוא כמו "בקע" (לגלגלת = אברהם אברהם; תיקון גלגלתא היינו חסד דעתיק המתלבש בכתר דאריך, שרש נשמת אברהם) ולכן נקראת הבהמה החורשת ובוקעת בשדה בקר, והזמן שבו יבקעו קרני אור בשחר בקר שמו, וכל הבוחן ובודק דבר הוא מבקר וחותך הדין ויוציא לאור משפט.

על "בקרת תהיה" פירש"י מלשון חקירה ודרישה, וחז"ל (וכן הרד"ק ע"ד הפשט) פירשו מלשון מלקות (ברצועה של בקר, רבינו סעדיה גאון), והרמב"ן פירש "בקר" כמו "פקר" לשון הפקר (שאין לשפחה הנחרפת לאיש דין נשואה גמורה שהרי "לא חופשה"), מלשון חז"ל "הבקר לעניים" כמו "הפקר לעניים" (נמצא שהשור נושא הפכים, מצד אחד הוא קבלת-עולניק [שור תם], אך מצד שני הוא נוהג בהפקרות [שור נגח], וידוע שכשם שיש הפקרות דקליפה יש גם הפקרות דקדושה, על דרך שטות דקדושה, שבזכות זה דווקא יבוא משיח, וד"ל).

ועוד, "שור" הוא לשון "תשורי מראש אמנה", תשורי (לשון הבטה = יגח, ופירש"י: "תסתכלי ותתבונני" – יחוד או"א עילאין על ידי זווג מזלות הדיקנא קדישא כנודע) בזכות אברהם אבינו (כמבואר בחז"ל), ראש כל המאמינים (אברהם ראש אמנה [ראשי תבות "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי" וסופי תבות משה = אל שדי, וד"ל] = 5 [אות ה שנוספה לאברהם בפרשת ברית מילה] פעמים אחד בריבוע = אדנ-י [אברהם היה הראשון לקרוא לה' בשם אדנ-י] פעמים אחד [היה אברהם]), ו"תשורי" בעין השבל שבלב את סוד האמונה בהוי' אחד. נמצא ש"שור" הוא חיבור של "אור אש" (אותיות שור אא, "אלפיך" – "אאלפך חכמה אאלפך בינה", וד"ל] – ה-ש של אש בראש ה-ור של אור, סוד "שורינא [אותיות שניאור, הלעומת זה של שור נגח;] דעינא באובנתא דלבא תליא".

והנה, חז"ל דרשו "תשורי מראש אמנה" מלשון שירה (בקשר לשירת הים, "ויאמינו... אז ישיר", ובקשר לשיר חדש שישירו בני ישראל בגאולה העתידה ביום קיבוץ גלויות): "אמר רבי יוסטא בר שונם לכשיגיעו הגליות לטורי אמנה הן עתידות לומר שירה מה טעם תשורי מראש אמנה" (רבי יוסטא בר שונם, ר"ת רשב"י וס"ת מאיר, עולה תמימות = 7 פעמים 128 [2 בחזקת 7, בינוני – יחוד בן עבד], הר"ת = 4 פעמים 128 והאוס"ת = 3 פעמים 128, ודוק). והיינו שבפרק שירה, שירת השור הוא "אשירה להוי' כי גאה גאה". חז"ל דרשו "גאה גאה" מלשון געית השור (בא-ב דאצב"פ, שער גע הוא בבינה, שער כח [שור] הוא בנצח ושער שר [שור] הוא ביסוד = רבי יוסטא בר שונם, וד"ל).

ועוד דרשו חז"ל על הפסוק "תשורי מראש אמנה" שעתידים כל האומות להביא תשורה (דורונות: "למה נקרא דורון תשורה? דבר נש מסתכל ['שור' לשון הבטה] בה ומזמר ['שור' לשון שיר] יאי [= יגח]") למלך המשיח. והיינו "ורב תבואות [לשון הובאה] בכח שור", וד"ל.

ועוד ראה לקמן בסוד שבעת הענינים שיש בשרש "שור".

ד. ויובן כל זה על פי המבואר בכתבי האריז"ל שסודו של "שור" הוא החסד שבגבורה, סוד השם הראשון מבין שבעת השמות הפרטיים (המכוונים מחסד עד מלכות) המרכיבים את שם מב (שכללותו שם הגבורה): אבגיתצ (אנא בכח [שור] גדולת ימינך [חסד] תתיר [כח דהיתרא עדיף] צרורה) = שור.

במרכבת יחזקאל פני השור מהשמאל, בחינת גבורה. אך ראינו לעיל ששור-פר-בקר מכוון כנגד אברהם אבינו ע"ה, סוד החסד. בסוד יב שבטי יה, יוסף הצדיק, הנשמה דאצילות מבין אחיו (ושרשו גבוה עוד יותר, ביסוד א"ק, המלך הדר, שרש התיקון), נמשל לשור. בחדשי השנה, מזל שור הוא מזלו של חדש אייר (בתנ"ך – חדש זיו, שני השמות מלשון אור), ששבטו (לפי האריז"ל) הוא יששכר (שבברכת יעקב נמשל לחמור! נמצא ששרשו האמיתי ממקום שהוא לא אדם ולא כלים = אור [יששכר לא אדם לא כלים = שירוי מלכותיה = מלכות ישראל כנ"ל], וד"ל) – "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל" ("אם אין דעת אין בינה אם אין בינה אין דעת"; בינה דעת = ישראל). בעין השכל שבלבם (החוש של חדש אייר הוא חוש העיון, ומנהיגו כליה ימין, מקור העצה לאברהם אבינו, ודוק) בני יששכר הכירו בסוד העיבור (עב ריו, שבו תלוי בירור רפח), בחינת "תשורי מראש אמנה" הנ"ל. והוא גם סוד מצות תפילין על היד והראש (שתי מצות במנין תריג, כנגד שתי בחינות שור של החדש השני: תיקון היצר של שור תם על ידי תפילין של יד ותיקון היצר של שור מועד על ידי תפילין של ראש, וד"ל) ששיך למזל שור, כמבואר בחסידות (מזל טלה – טלית, מזל שור – תפילין).

שור מלשון הסתכלות פנימית, ראשית הגילוי, היינו הבקיעה (סוד "בקע לגלגלת" כנ"ל, שרש אברהם) כשחר ממוחא סתימאה, שבו מלובש גבורה דעתיק (שרש יצחק), בחכמה הגלויה. חוש הבקורת, להוציא לאור משפט (שרש יעקב), הוא בבינה ובדעת. עד כאן כחב"ד. הבקר אור הוא בחסד, בקר דאברהם, שהוא "יומא דאזיל עם כולהו יומין", מחסד ליסוד. פר מלשון "פרו ורבו" ("פרו ורבו" = 500, סוד אותיות המילוי של שם שדי – ין לת וד – שם היסוד) שייך לסוד "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א", כאשר יסוד אבא עצמו מושך את הזרע קדש מיסוד עתיק ויסוד א"ק כו' – "בכור שורו [שור הוא בעצם בחינת בכור, וד"ל] הדר לו". על ה"שור וחמור" של יעקב אבינו דרשו חז"ל שרומז למשיח בן יוסף ומשיח בן דוד, וד"ל.

בסוד אור חוזר המלכות היא הכתר, והיינו סוד שור מלשון שירוי מלכותיה בלשון תרגום (בחינת מלכות), וד"ל.

נמצא שהשור עיקרו אברהם אבל הוא כולל את כל שלושת האבות ואת כל הספירות העליונות מכתר עד יסוד בסוד אור ישר (לשון שור) ומלכות בסוד אור חוזר (לשון חמור ושור יחדו).

וכל זה רמוז בחז"ל בסוגיה דתחילת בבא קמא הנ"ל: "תנו רבנן שלשה אבות נאמרו בשור הקרן והשן והרגל". שלשת האבות שנאמרו בשור הם כנגד שלשת אבות העולם – אברהם יצחק ויעקב ("אין קורין אבות אלא לשלשה – אברהם יצחק ויעקב") – "האבות הן הן המרכבה". הקרן היינו כנגד אברהם אבינו בפרט כמו שדרשו חז"ל "וירם קרן לעמו" בזכות אברהם אוהבי (ובעשר קרנות הן, קרן אברהם הוא הראשון ביניהן). והוא ענין בקר לאברהם כנ"ל, קרני אור השחר (= אור אש). השן (קרן = שן, סוד "ואלה תולדת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק", דיוקנו של זה כדיוקנו של זה) הוא בחינת יצחק בפרט – "עשה לי מטעמים כאשר אהבתי", "ואכל מכל". הרגל (= רחל) הוא בחינת יעקב בפרט – "ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני ולרגל הילדים" (יש כאן ב בחינות רגל, סוד הגלגלת דאברהם דכאשר ה-ת שבה נבקעה ל-רר נמצאות רגל רגל, וד"ל; רגל המלאכה רגל הילדים = 666 = לאה במשולש, ממוצע כ"א מ-טט האותיות = הבל, ודוק).

הערך הממוצע של קרן שן רגל = איש, סוד "וכי יגח שור את איש" (שור איש [אותיות אור שיש] = אור במספר קדמי; "שור את איש" = "יגח [שור את איש"] פעמים חן, שעולה "מהיטבאל בת מטרד בת מי זהב" אשת הדר ושרש התיקון; "וכי יגח שור את איש" = 1275 = נ במספר קדמי, סוד גילוי שער ה-נ, גילוי עצם אור אין סוף ב"ה), וכמו שיתבאר.

ה. והנה, סופי תבות "וכי יגח שור את איש" הן אותיות שחרית – אברהם תיקן תפלת שחרית (בהיבקע קרן אור השחר – אור אש כנ"ל). ידוע בחסידות (בלקוטי מוהר"ן) שמאברהם יוצאים ארבעה בנים כנגד ארבעת הבנים שכנגדם דברה תורה, והם ר"ת שחרית: חכם-יצחק, רשע-עשו, תם-יעקב, שאינו יודע (לשאול)-ישמעאל (חכם רשע תם שאינו יודע לשאול = 6 פעמים אברהם אבינו – אברהם אבינו "פנים ואחור", וד"ל; הערך הממוצע של לשון הפסוק "וכי יגח שור את איש" והרמז חכם-יצחק רשע-עשו תם-יעקב שאינו-יודע-לשאול-ישמעאל הוא 2197 = 13 בחזקת 3 = אחד פעמים אחד פעמים אחד!). כנגד כל אחד מהבנים צריכה להיות גיחה-נגיחה (התיחסות) אחרת (כמו שמסופר בהגדה של פסח). שאר אותיות "וכי יגח שור את איש" = טוב פעמים יגח – "וירא אלהים את האור [גיחת מעשה בראשית כנ"ל] כי טוב".

הנה מכל הנ"ל עולה שכללות ענין השור (הקרבן המובחר ביותר – "ותיטב להוי' משור פר מקרן מפריס" ופירש"י: "'ותיטב' - הלולי לה'. 'משור פר' - הוא שור שהקריב אדם הראשון שנברא בקומתו וביום שנקרא שור בו ביום הביאו שהשור בן יומו [שור בן יומו = כתר = "אשירה להוי' כי גאה גאה", שירת השור בפרק שירה, כמו שיתבאר. שור בן יומו ר"ת שבי – "עלית למרום שבית שבי", וד"ל] קרוי שור שנאמר 'שור או כשב או עז כי יולד', בו ביום נדמה לפר שהוא בן שלש. 'מקרן מפריס' - קרנותיו קדמו לפרסותיו שהרי בקומתו ובקרניו נברא וראשו יצא מן הארץ תחלה כדרך כל הנולדים הוציאתן הארץ נמצאו קרניו קדמו לרגליו", נמצא שקרן השור היא ראשיתו עיקרו ושרשו, ודוק; העובד המועיל ביותר – "ורב תבואות בכח שור"; המזיק הגדול ביותר – "וכי יגח שור" [האב טיפוס של בעל חי המזיק]) הוא אורות מרובים דתהו (שקדם לתיקון – ברישא חשוכא והדר נהורא כנ"ל). ידוע שצבע האדום מעורר את יצר השור, והוא סוד מלכי אדום הקדמונים שמלכו ומתו, סוד שבירת הכלים בעולם התהו. הפסוק "וכי יגח שור וגו'" מדבר בשור תם, ואחר כך באו בהמשך אותה פרשיה ארבעה פסוקים המדברים בשור נגח (שור מועד). עד ג פעמים (נגיחות) השור תם, היינו במיתת בלע יובב וחשם, אך מכאן ואילך הוא מועד, ממיתת הדד בן בדד, "המכה את מדין בשדה מואב" ואילך (הדד שמלה שאול בעל חנן, מלך לכל פסוק של שור נגח), ועד (ולא עד בכלל) למלך הדר, שרש התיקון – "בכור שורו הדר לו".

עולם התהו הוא בסוד השמיטה הראשונה, שמיטת החסד, שכנגד (בעולם התיקון) אברהם אבינו, וכנ"ל. הוא "האדם הגדול בענקים", סוד אורות מרובים דתהו (שלו ארבעה בנים-צאצאים, חצי בקדש וחצי בקליפה כנ"ל). הפסוק הראשון, המדבר בשור תם, מסיים "ובעל השור נקי". מי הוא "בעל השור"? יש לומר שבעל השור הוא משה רבינו, חושבנא דדין כחושבנא דדין (תריג, סוד "עם לבן גרתי... ויהי לי שור...", משה מלגו יעקב מלבר; והוא סוד הוי' אלהי ישראל – הוי' אלהי = בע[ל] וישראל = [בע]ל השור; בעל השור = אמונה ו-7 פעמים חכמה, כמבואר סודו במ"א). אבל משה רבינו הוא השביעי מאברהם (סוד "אז ישיר", כמבואר בחסידות) – רמח (אמונה חכמה חכמה) – שרש תריג (רמח שסה רמח = אברהם בעל השור = קרן השור, סוד בית המקדש וכו', המשולש של אם).

לפי זה, בפסוק "וכי יגח שור את איש או את אשה ומת סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו ובעל השור נקי" – בעל השור הוא סוד שם עב (שלמעלה משבירה ותיקון, "רבי יהודה אומר 'ובעל השור נקי' – נקי מידי שמים"; עב הוא סוד הוי' אלהי = בע[ל] כנ"ל), שור היינו שם סג (אורות המרובים דתהו), איש ואשה היינו מה ו-בן, ופשוט.

בעל השור שור איש (סוד יהו) = 1430 = הכל פעמים הוי' וכו'. בעל השור שור איש אשה = 1736 = 7 פעמים אברהם. בעל שור איש אשה = 1225 = לה בריבוע שהוא מט במשולש – "זה שמי לעלם וזה זכרי מדר דר" ("'שמי' עם יה – שסה; 'זכרי' עם וה – רמח; 613 הוא הנקודה האמצעית של 1225).

ו. מה"שער" גח נגזרים שלשה שרשים: גוח (או גיח, הכולל שרש גנח בלשון חז"ל, ראה רד"ק בספר השרשים שרש גוח; נמצא שבכל שרש יש נ, או בראש או בתוך או בסוף) גחן נגח. שלשת השרשים הם לשון גיחה, גחון, נגיחה: גיחה = 26 = 13 (גי) ו-13 (חה), ובתוספת גחון נגיחה = 169 = 13 פעמים 13 (ויש כאן 13 אותיות), סוד גילוי יג מדות הרחמים דרך צמצום-גבורות שערות הדיקנא קדישא דא"א, כתר עליון, וד"ל; והנה, "יגח" (יג ח, "חתך זהב" של 21, ודוק) הוא סוד חגי הנביא – יגח חגי בהכאה פרטית = 169 = 13 )(יג של יגח) בריבוע, ודוק.

ענין גוח – פריצה ויציאה, "כי אתה גוחי מבטן", "בגיחו מרחם יצא", "יבטח כי יגיח ירדן אל פיהו [דשור הבר; שור הבר = 713, אברהם אבינו = 317, 713 = שרה יצחק]" (ואנחה, על שם יציאת הנשימה – "חולי וגוחי בת ציון").

ענין גחן – כפיפה השפלה ועקימה, "על גחנך תלך", "הולך על גחון" (בחז"ל: "אתתך גוצא גחין ולחוש לה"). והוא תיקון הנחש הקדמוני שהכניס יצר הרע לאדם וחוה, והוא מועד לעולם (כמו שהאדם מועד לעולם). "שן רעה ורגל [מועדת]" ראשי תבות שור (שמזיק בשן ורגל – השור והמבעה במשנה הראשונה של בבא קמא) ושאר אותיותיו (רגל נעה) עולות נחש (משיח).

ענין נגח הוא נגיחה – "אין נגיחה אלא בקרן" (ויש קרן תמה וקרן מועדת, כלשון רש"י הנ"ל. קרן תמה קרן מועדת = אדם פעמים הבל, קרן קרן = שת – תחת הבל כי הרגו קין כשור נגח). "וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק [לנגח את הרשעים, ו'באבוד רשעים רנה' בגילוי רוממות העצם, הקרן קיימת]".

ועוד, בלשון תרגום כל לשון מלחמה הוא "לאגחא קרבא".

וכשם עצם, שם הנהר-הראש השני היוצא מגן עדן הוא גיחון (מלשון "וכי יגח", ראה רש"י שם), וכן מי השלוח בירושלים (שעל השילוח מושחים מלכי בית דוד) נקרא גיחון (ראה רד"ק בספר השרשים).

וכנגד ז"ת: הגיחה הראשונה (הגילוי, הלידה מרחם האם) היא בחסד. הנגיחה (בכוונה להזיק, כמבואר בתחילת בבא קמא) היא בגבורה (יגח ר"ת יסוד המקבל מגבורה חסד – רפח, וד"ל). נהר הגיחון היוצא מגן עדן הוא בתפארת (הנהר היוצא מעדן הוא בבינה, וארבעת הראשים המתפשטים ממנו שרשם בתפארת, ה-ו של הוי' ב"ה, בחינת המשכה כנודע – יסוד בינה מסתיים בתפארת ז"א, וד"ל). גיחון הקטן הוא ביסוד (סוד "מי השלח ההלכים לאט" כנודע) – "גופא ובריתא חשבינן חד" (בעלי אותו שם, על שם התפשטות והמשכה), וידוע שתפארת יסוד בסוד וו. לאגחא קרבא היינו בנצח והוד, ששם שם צבאות ב"ה, העושה מלחמה. גחון – השפלה והליכה בבטן על הארץ – הוא במלכות.

ז. "וארב [אותיות בורא, סוד שרש נשמות ישראל, 'חלק בורא (שנעשה נברא)'] ישראל מגיח ממקמו ['איה מקום כבודו']" = שירוי מלכותיה = מלכות ישראל כנ"ל. "במי נמלך בנשמותיהן של ישראל". ישראל נתנו לקב"ה את העצה לברוא את העולם – לדלג, בגיחה אחר גיחה (סוד שלשה דילוגים הם), מהעלם לגילוי, מבלי גבול לגבול, ולבסוף מאחדות לריבוי – שגיחה זאת דווקא הוא בחינת נגיחה בקרן השובר את המציאות לרסיסים.

בסוד הקדושה העליונה ותיקון כל המציאות (סדר נזיקין הוא כנגד ספירת הנצח – חיים נצחיים, עולם התיקון), ארבעת אבות נזיקין הם: השור – גילוי אור אין סוף (בהתפשטות עד אין סוף ממש) בתשוקה לברוא העולם (בסוד "שוקיו עמודי שש", למ"ד שור-קרן ולהלכה ששור-רגל, ודוק); הבור – הצמצום הראשון, חלל מקום פנוי; המבעה (לשון אתכסיא ואתגליא) – עלמין דאתכסיין ועלמין דאתגליין; ההבער – סוד עבודת הבירורים, העלאת רפח ניצוצין למעלה מעלה עד אין קץ עד בחינת כל יכול בבחינת יחיד ממש, כבמואר באריכות במ"א.

"וכי יגח שור את איש או את אשה ומת סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו ובעל השור נקי". לפי הפירוש ששור היינו שם סג, אורות מרובים דתהו ששוברים את הכלים המועטים דאצילות הראשונה – אף על פי שלאיש ולאשה יש מזל (כמבואר בסוגיה הנ"ל, בהבדל בין "יגח" הנאמר באדם ל"יגף" הנאמר בבהמה; באדם הישראלי נאמר "אין מזל לישראל" ופירש הבעש"ט ד"אין" היינו האין האלקי, שהוא המזל – שרש הנשמה – דישראל. נמצא שנגיחת השור בכוונה באה ממקום גבוה-חזק יותר, והיינו מה שמבואר בחסידות שה"אין" האלקי היינו שם מה, "אור העצם", אבל היש האמיתי הוא סוד שם סג שהוא "כח העצם", והוא "כח שור", וד"ל) – "ומת", דהיינו סוד מיתת המלכין קדמאין דתהו ("לפני מלוך מלך לבני ישראל", סוד ישראל נמצא שם בכח אך לא בפועל וד"ל), "סקול יסקל השור" – סקל אותיות סלק, היינו סוד הסתלקות האורות דתהו לשרשם, "ולא יאכל את בשרו" – אסור ליהנות ממנו (כשנשחט לאחר גמר דין) שהרי כל חיותו הסתלקה למעלה, "ובעל השור נקי" – היינו שם עב כנ"ל ש"נקי" מנכסי שור זה, אך גם נקי להאציל אור שם מה החדש לתקן את השבירה וההסתלקות על ידי בטול לה'.

חמשה פסוקים נאמרו בפרשת שור שנגח אדם:

"וכי יגח שור את איש או את אשה ומת סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו ובעל השור נקי. ואם שור נגח הוא מתמל שלשם והועד בבעליו ולא ישמרנו והמית איש או אשה השור יסקל וגם בעליו יומת. אם כפר יושת עליו ונתן פדין נפשו ככל אשר יושת עליו. או בן יגח או בת יגח כמשפט הזה יעשה לו. אם עבד יגח השור או אמה כסף שלשים שקלים יתן לאדניו והשור יסקל".

יש כאן "שור שור שבעה" – שבע פעמים הוזכר "שור" (ללמד שששה דינין מחודשים, כמבואר בחז"ל; בפרשה השניה של שור ששנגח שור יש עוד שש פעמים שור, סך הכל שלוש עשרה פעמים שור, ללמד ששרש השור הוא ב-יג תקוני דיקנא דאריך אנפין, שמשם נמשכים רחמים רבים לתקן את פגמי התחתונים, וד"ל) – וחמש פעמים לשון נגיחה. הכל בסוד "משה [משה רבינו = בעל השור, כנ"ל] נתנבא בזה – ז ה.

יש כאן עב – חסד – תבות ו-רמח אותיות – "חסד לאברהם"! נמצא שעיקר התיקון הוא ל"בעל השור" (למטה, עלידי "בעל השור" למעלה, שלמעלה משבירה ותיקון כנ"ל, וד"ל).

ובענין "שור שור שבעה", יש לומר שרומז לשבעה ענינים בשרש "שור", כמבואר בספר השרשים לרד"ק. ויש לכוונם כנגד ז"ת:

"שור" מלשון תשורה (מתנה) בחסד. תשורה = ראשית, ראשית הגילוי בלב. על פי פשט, נתינת מתנה היא ביטוי של אהבה וחסד, וכן, בפנימיות, תכלית עבודת ה' יתברך היא כשזוכים לתשורה מאת ה' – "עבודת מתנה אתן את כהונתכם", אהבה בתענוגים, כמבואר בדא"ח.

"שור" מלשון "שור וחמור" בגבורה – "ופני שור מהשמאול" ("ופני שור מהשמאול" = ג פעמים משיח [נחש], ממוצע כל תבה = תורת חיים, כמבואר במ"א), "ורב תבואות בכח שור".

"שור" מלשון שיר בתפארת – פאר השיר. לעתיד לבוא נאמר "שירו להוי' שיר חדש", והוא סוד "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד" – ה-ו של שם הוי' ב"ה תתחדש להאיר בעוצמת ה-י של הוי', סוד "אז ישיר", י שיר – י על שם המחשבה (חשב מה, "מה שמו ומה שם בנו"), ומכאן רמז לתחיית המתים מן התורה (רש"י).

"שור" מלשון הבטה בנצח – עין הנבואה (נביאים בנצח). עיני הנוק', כנסת ישראל, נתקנו מנצח (והוד) דז"א.

"שור" מלשון הליכה בהוד – רגל שמאל (הוד) מנהיג את חוש ההילוך כנודע (בסוד "הולך בתם ילך בטח").

"שור" מלשון שורה ביסוד, חוש הסדר – הקדימה והאיחור – כמבואר במ"א.

"שור" מלשון חומה במלכות – "אני חומה", תיקון ה"אני" של כנסת ישראל. המלכות היא החומה בין עולם לעולם – "ובאלהי אדלג שור" לאסתכלא ביקרא דמלכא בעולם האחדות האלקית (בשמואל כתיב "באלהי אדלג שור" ובתהלים כתיב "ובאלהי אדלג שור", ביחד = "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד". יש כאן 25 אותיות, רת"ס בור, פנות הריבוע עם הנקודה האמצעית = רמח = אברהם – בעל השור).