25 במאי 2008

פסח ושיר השירים

פסח ושיר השירים

א. מספה"ק קדושת לוי:

"'חכם מה הוא אומר מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אתכם כו' אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן'. בכדי להבין קושית הבן חכם ושייכות התירוץ של אין מפטירין להקושיה נקדים הקדמה אחת. וזהו הוא מלת מצה וענינה הוא מורה על חידוש העולם שיש לעולם מחדש בראו מאפס המוחלט והמציא יש מאי"ן, כי לשון חמץ הוא מלשון אין מחמיצין את הדין, או אין מחמיצין את המצות, שפתרונו אין משהין. נמצא שחמץ ענינו דבר ישן וההיפך הוא מצה, רצונו לומר דבר מחודש. והורה לנו יוצרנו במצות מצה שיש מחדש את העולם ובכל יום ובכל רגע הוא מחדש את עולמו כרצונו כאשר עשה ביציאת מצרים שהפליא לעשות שלא כדרך הטבע, כי כל המכות העשרה היו שלא כדרך הטבע. וכאשר נדע זה ידיעה ברורה לא נזוז ידינו ורגלינו לעשות שום דבר, כי אם מה שמגיע לכבוד שמו יתברך ויתעלה ויש לנו לירא ממנו יראת הרוממות בגין דאיהו רב ושליט ולאהבה אותו אהבה עזה כאשר אנו רואים שהוא יתברך אוהב אותנו אהבת עולם. ואין להקשות דאם כן היה לנו לאכול מצה כל השנה. כבר הרגישו חכמינו ז"ל בקושיא זו בספר הזוהר, ותירצו דדי לנו בהערה אחת לכל השנה. והוא הדין בנידון דידן. אבל אי קשיא הא קשיא, דלמה לנו לרמ"ח מצות עשה, הלא המצות נקראים בזוהר הקדוש רמ"ח עיטין, רוצה לומר רמ"ח עצות לבוא על ידיהם ליראת הבורא ואהבתו ומקרא מלא הוא 'למען תלמד ליראה את ה' אלהיך כל הימים', שכל התורה והמצות בכדי לבוא על ידיהם ליראת הרוממות ואהבה ולמה לנו כל זה הלא די לנו במצות מצה המורה על חידוש העולם בכל רגע ובידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש. התירוץ בזה, כיון שנאכל אחר כך חמץ חשש קרוב הוא שנשכח את הדבר ויתבטל ההערה של פסח. וזהו שאלת הבן חכם מה העדות והחוקים כו', די לנו במצוה זה של מצה דהלא ממנו אנו למדים ליראה ולאהבה את השם הנכבד הגדול והנורא ומה צורך לעדות והחוקים והמשפטים. ולזה משיבין לו אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, ר"ל דאחר הפסח דוקא הוא דאין אוכלים כלום אבל אחר כך נאכל חמץ וחוששין שמא יהיו נגררים אחר היצר".

הנה ידוע שהמצה נקראת מיכלא דמהימנותא, מאכל האמונה, ומהנ"ל יוצא שהאמונה שמתחדשת ומתחזקת אצלנו באכילת המצה היא האמונה בחידוש מעשה בראשית יש מאין ואפס המוחלט בכל יום ובכל רגע תמיד. מבואר בדא"ח שאמונה זו היא מצד החיה שבנפש, חיה לשון חיות (שמקבלים ממאכל דווקא, מזון הוא אור פנימי, בחינת "לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם", במצה מתגלה ה"מוצא פי הוי'"), בחינת "החכמה תחיה" ("'בראשית' בחוכמא", והרמז: מיכלא דמהימנותא = ט פעמים חכמה, בהיות החכמה "נקודה דנעיץ" ב-ט ספירות להחיותן, וכנגד ט אותיות של "החכמה תחיה" [ראש-תוך-סוף ההה, שם קדוש מ-עב שמותיו הקדושים יתברך – סוד הכנעה הבדלה המתקה, הכל מצד מוחין דאבא, ביטול האני ואמונת החידוש מאין], ועוד: מיכלא = מאין, ודוק), ואילו האמונה שמצד היחידה שבנפש היא האמונה בעצמותו ומהותו יתברך ממש, מה שהוא יתברך יחיד ואין עוד מלבדו באמת, שלמעלה מעלה מהיותו מהוה בכל יום תמיד מעשה בראשית. והיינו סוד "וצדיק באמונתו יחיה" (צדיק באמונתו יחיה ר"ת צבי [לצדיק] = אמונה), צדיק = אמונה אמונה, באמונתוב אמונות, כנגד ה-ל (החיה) וה-ם (היחידה) של סוד הצלם (שבהן חי ה-צ של הצלם), "יחיה" נוטריקון יחידה חיה, כמבואר במ"א.

ב. והנה ידוע ש"חיה" ("ויהי האדם לנפש חיה") היא תיקון "חוה" שאכלה ראשונה מהמאכל האסור, עץ הדעת טוב ורע. לפי דברי הקדושת לוי הנ"ל יש לומר שהאכילה מעץ הדעת (לפני כניסת השבת) משרישה בתודעת האדם את ה"חמץ", הרגשת היושן, שרק בעולם "ישן" (תרתי משמע, לשון יושן ולשון "אני ישנה" ו"ישנו עם אחד וגו'" שנהנו מסעודת אחשורוש ע"ד האכילה מעץ הדעת) ישנה (בחינת יש) מציאות של טוב ורע (שלצורך כל שיפוט בין טוב לרע דרוש שיהוי, "הוו מתונים בדין", ובפרט לגבי דיני נפשות שצריך לינה, בזמן שהעולם ישן). הלא בששת ימי בראשית הכל טרי (טרי = חכמה חכמה חכמה) לגמרי (התודעה שהבעל שם טוב בא להנחיל לעולם), וממילא הכל טוב (על כל דבר ודבר במעשה בראשית נאמר "וירא אלהים כי טוב").

תיקון חוה (תיקון האכילה האסורה) נעשה אם כן על ידי מצות אכילת מצה בפסח, ובפרט למאן דאמר עץ הדעת חטה היה (ולמ"ד גפן היה התיקון נעשה על ידי שתית ארבע כוסות). המצה גם רומזת ל"מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מהוי'", ההיפך של "ומוצא אני [היפך הרגשת האין של המצה] מר ממות את האשה", וד"ל. והנה, מצה = אדם אדם אדם (ז.א. שהערך הממוצע של ג אותיות מצה = אדם, כמבואר במ"א בסוד המן = צ = מה מה, כנגד פעמיים שאמר משה [סוד מצה, צ ו-ש מתחלפות באותיות השינים] בפרשת המן "ונחנו מה", בתוך מה – "מן הוא [מן הואאמונה] כי לא ידעו מה הוא"), אבל במילוי מם צדי הא (ראש-תוך-סוף אותיות אדם למפרע, ודוק) = צלע = י פעמים חוה = חוה במשולש. והנה, אדם מצה בהכאה פרטית ועוד חוה מצה בהכאה פרטית = נד במשולש שעולה יא פעמים מצה (= יחיה פעמים אדם)!

בספר יצירה מובא שהשי"ת ברא את חדש ניסן, חדש הנסים וההתחדשות (חדש האביב), באות ה, סוד "בהבראם" – ב-ה בראם. ה זו היא אות זעירא וה-ה עצמה היא אתא קלילא דלית ביה מששא, לרמוז לכך שהעולם נברא ומתחדש תמיד מהבל פיו של הקב"ה (בסוד פסחפה סח), מהבל ואין. ה זו היא ה-ה (הבטול) של מצה המחליפה ומתקנת את ה-ח (הישות) של חמץ כנודע. על כן מתחילים את ה"מגיד", הסימן ה-ה מבין טו (ה במשולש) הסימנים של ליל הסדר ב"הא לחמא עניא".

כל מצוה בתורה היא עצה טובה איך להתקרב ולהדבק (מצוה לשון צוותא) בקב"ה. מצוה עצה = אשה – "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מהוי'" כנ"ל. העצה הראשונה, שכל שאר העצות באות על מנת לקובעה בתודעה שלא נשכחנה, היא מצות אכילת מצה. עצה = "ונחנו מה" (הבטול של משה רבינו, כללות תריג מצות התורה ויסוד ושרש מצות אכילת מצה בפרט) = "בטח בה לב בעלה" (בשלמות התיקון של חוה-חיה להיות "אשת חיל" = ז פעמים בעלה, ובסוד "מצא אשה" = חוה פעמים חיה).

אבל עדיין קשה לכאורה לדברי הקדושת לוי הנ"ל, שאם באמת היינו מצווים לאכול מצה כל השנה כולה היינו 'חושכים' את שאר רמח העיטין של התורה. אלא התירוץ הוא שהשי"ת יודע את יצרנו כי עפר אנחנו וביציאת מצרים נאמר "כי ברח העם", שהיצר היה בתוקפו, ואף על פי שהקב"ה מתחרט בכל יום שבראו (מאותה דרגה שהוא יתברך מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, דרגת החיה כנ"ל) אעפ"כ בראו לכבודו (היינו לכבוד עצמותו ומהותו ממש, דרגת היחידה, וכמו שיתבאר), והיינו מה שיש עוד שם למצה (מלבד מיכלא דמהימנותא) – מיכלא דאסותא, מאכל הרפואה. חוה היא לשון חולה (סוד ספירת מט ימי העומר) כנודע (ומבואר באריכות במ"א) – "שכינתא מרעא בגלותא" – ולמה באמת עשה ה' ככה?! אלא שה' חפץ במחלה ורפואה – "מחצתי ואני ארפא" (בשירת "האזינו", שירת היחידה, למעלה משירת הים, שירת החיה). לצורך רפואת המחלה, החמץ, במשך כל השנה כולה, אוכלים מצה בפסח. נמצא שיש במצה את שתי הבחינות, שני המקיפים של הנפש, גם יחד – החיה, מיכלא דמהימנותא, והיחידה, מיכלא דאסותא. וידוע שהמצה הראשונה בליל הסדר היא בחינת מיכלא דמהימנותא ואילו המצה דאכילת אפיקומן היא בחינת מיכלא דאסותא, שמזה נבין בכי טוב את שאלת ותשובת הבן חכם לפי פירוש הקדושת לוי הנ"ל.

ובזה נבין גם מה שבעשרת הדברות נאמר "אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" ולא "אשר בראתי שמים וארץ", וכידוע הקושיא בזה. וגם צריך להבין מהו כפל הלשון "מארץ מצרים מבית עבדים". אלא הנסים והנפלאות של יציאת מצרים מעידים על חידוש הבריאה בכל יום ובכל רגע תמיד, דבר שלא היה משמע אם היה נאמר "אשר בראתי שמים וארץ" (שהיה אפשר לפרש שהבריאה יש מאין היתה מעשה חד פעמי בלבד). והיינו גילוי המקיף (דרגת האמונה) דחיה על ידי ש"הוצאתיך מארץ מצרים" בנסים גלויים שלא על דרך הטבע כלל. והוא כנגד מיכלא דמהימנותא. אך באומרו "מבית עבדים" רוצה לומר ממחלת נש"י להיות עבדים ליצרם, דבר שנדבק להם בגלות מצרים (שלשם כך הביאם ה' למצרים – "נורא עלילה על בני אדם"). "אשר הוצאתיך... מבית עבדים" היינו על דרך "מחצתי [מחץ אותיות חמץ, שמצותה בעצרת דווקא וד"ל] ואני ארפא" כנ"ל, בחינת מיכלא דאסותא, האמונה בעצמות ומהות ממש, גילוי עצם היחידה שבנפש.

ג. וממשיך בעל הקדושת לוי:

"או יבואר 'חכם מה הוא אומר מה העדות והחוקים והמשפטים כו', אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן'. הנה כל המצות של לילה זאת לעשות זכר לנסים שעשה עמנו וזהו שמשיג את הבורא על ידי נסים הוא כשהשכל הוא בקטנות אבל כשבא האדם לגדלות השכל ומשיג את הבורא ברוך הוא מחמת השכל נקרא חכם ואומר למה העדות והחוקים והמשפטים כו'. והתירוץ על זה, כי אפשר ליפול בקטנות השכל על כן צריך להאמין בנסים ובנפלאות שעשה הקדוש ברוך הוא עמנו ונשאר טעם זה תמיד. וזה אין מפטירין אחר הפסח כו'.

ובאופן אחר, כי הבורא ברוך הוא מחדש ונותן חיות לכל העולמות שפע וברכה. והנה כשהברואים משיגים את המחדש ונכנסו לשער האי"ן ובטלו ממציאות זה נקרא מצה, כי זה הוא טעם הראשון. אבל אחר כך נקרא חמץ כשאינם רואים את המחדש לשון חמוץ ונגזל טעמו. והנה כשאדם משיג את הבורא המחדש יכול להדביק את עצמו בהבורא ברוך הוא בלא עובדא, אבל כשאינו משיג צריך לעשות מצות בדחילו ורחימו כדי לבא לדביקות. וקשה למה לי העדות והחוקים והמשפטים מוטב היה להדבק בבורא תמיד כנ"ל. והתירוץ על זה אין מפטירין כו' אפיקו מ"ן, ראשי תיבות מיין נוקבין, שעל ידי זה שמדבק את עצמו במצותיו מעלה מיין נוקבין".

יש לומר ששני הפירושים הנ"ל הם כנגד מוחין דאמא ומוחין דאבא. ידוע (בכוונות ליל הסדר וספירת העומר) שיש קטנות וגדלות מצד אמא וגם קטנות וגדלות מצד אבא (ובעצם יש שמונה דרגות בזה, שלכל אחד משני הפרצופים יש קטנות א וגדלות א וקטנות ב וגדלות ב, וכמבואר באריכות במ"א ואכמ"ל). הפירוש הראשון מדבר מקטנות וגדלות מצד אמא – "כשהשכל הוא בקטנות... כשבא האדם לגדלות השכל", ששכל סתם הוא מוחין דאמא (בחינת "נשמת שדי תבינם"). קטנות השכל הוא "שמשיג את הבורא על ידי נסים", הרי הטבע (= אלהים) הוא בחינת "אם כל חי" (בחינת חוה כנ"ל) והנס משדד (סוד שם שדי בפסוק הנ"ל – "נשמת שדי תבינם", סוד אל שדי בעולם הבריאה, דאמא מקננא בכורסיא וד"ל) את מערכות הטבע, והוא בחינת "חכם בבינה", סוד פרצוף ישראל סבא המתיחד עם פרצוף תבונה ונכלל עמה כנודע. "אבל כשבא האדם לגדלות השכל ומשיג את הבורא ברוך הוא מחמת השכל נקרא חכם", היינו סוד "הבן בחכמה", התכללות פרצוף אמא עילאה בפרצוף אבא עילאה. והוא תכלית הגדלות של השכל, בינה, עצמו.

מי שהוא בר שכל דגדלות (אמא) שואל "מה העדות וגו'" (המצות שהן זכר לנפלאותיו יתברך, ו"בתר רישא גופא אזיל" – גם החקים והמשפטים מושתתים על נפלאות הבורא שהוציאנו ממצרים מבית עבדים להיות לו יתברך לעבדים ולא עבדים לעבדים), לשם מה ניתנו המצות המעשיות לישראל, מאחר שאפשר להשיג את השי"ת בשכל טהור כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה (סוד נ שערי בינה). והתירוץ הוא שלא כל העתים שוות, עת לגדלות מוחין ועת לקטנות מוחין, "שבע יפול צדיק וקם" (וכמבואר ב"חינוך קטן" בתניא בענין "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין [ויזכה לדרגת צדיק] לא יסור ממנו"). שינוי העתים בכלל, ו"קדימה [ואיחור] בטבע" – "קטנות קודם לגדלות" בסוד קרבן עולה ויורד תמיד, היינו מצד מוחין דאמא, כמבואר במ"א. נמצא שהמצות שייכות לעת קטנות מוחין, אך הן שומרות על האדם בעת הקטנות שיזכה לעלות ולהגיע לגדלות, ובהיות שהסיבה בכל מקום גדול (וכולל) המסובב ממנה, על כן בקיום המצות המעשיות יש גם קטנות וגם גדלות, הכל מצד אמא (לפי פירוש זה). טעם הקטנות, הנסים, צריך להשאר תמיד, וזהו "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". טעם הקטנות אם כן הוא בבחינת "תדיר" ואילו השגת הבורא בגדלות השכל הוא בחינת "מקודש", ויש עדיפות ב"תדיר" לגבי "מקודש" כנודע.

בנוגע לרבי וחסידים, יש חסיד שעיקר החיות שלו ברבי הוא מצד הנסים, המופתים, שהוא רואה אצל הרבי. אך יש חסידים (חסידי חב"ד בעצם, וכמסופר בפרט על ר' אייזיק מהומיל, שהיתה לו "מבינות" ממש ברביים) שיש להם השגה פנימית ברבי. חסיד כזה הוא "משכיל" באמת (וכידוע שהאב-טיפוס של "משכיל" הוא ר' אייזיק הנ"ל). אך גם החסידים הגדולים באמת היו יושבים יחד עם עמיתיהם בהתוועדות חסידים ומרבים לספר מופתים אודות הרבי ("וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח").

האופן השני מדבר ממוחין דאבא. כאן ה' מתואר כ"מחדש" סתם. חידוש בעצם הוא מצד מוחין דאבא. ה' הוא ה"נותן חיות לכל העולמות שפע וברכה", מצד "החכמה תחיה" כנ"ל. כאן מגיע הצדיק לשער האי"ן, לביטול במציאת ממש ודביקות אמיתית (לא השגת השכל כמו בפירוש הראשון), הכל מצד מוחין דאבא, חכמה עילאה (כאשר עצם נקודת החכמה-עילאה היא למעלה מהתלבשות החכמה בבינה והתכללותן יחד בסוד "הבן בחכמה וחכם בבינה", כידוע בסוד "נאדר בקדש [נורא תהלות עושה פלא]"). כאן הוא אומר "זה נקרא מצה", וכידוע שמצה היינו מוחין דאבא, , "כי זה הוא טעם הראשון", סוד טעמי תורה ב"ראשית חכמה" (ובלי זה נקרא חמץ, והוא על דרך פרדס, שבלי הסוד, בחינת טעמים, נשאר פרד).

והנה, בדביקות (מוחין דאבא) יש גדלות וקטנות. הגדלות היינו שדבק בבחינת אין ואינו זקוק לשום עובדא כלל (כידוע בסוד עובדא מלולא רעותא ראשי תבות עמר, שהן הסופי תבות, מלמטה למעלה, של אור מים רקיע ר"ת אמר – "יום ליום יביע אמר" – נמצא עובדא בסוד רקיע, בחינת יש ולא אין, וד"ל). אך הקטנות היינו כאשר זקוק לעובדא בדו"ר (והרי בתחילה "יש מי שאוהב" ו"יש מי שירא") כדי להגיע לדביקות (שאינה בבחינת אין ממש, אלא הארה מבנחינת אין מאירה ביש, בחינת "אין של היש" ולא "אין אמיתי").

אבל מצד מוחין דאבא אין כאן מצב של בדיעבד (כמו שיש במוחין דאמא), אלא "אבא יסד ברתא" כדי שתעלה מ"ן ותעורר זיווג עליון (מצד מוחין דאבא דווקא) ובכך תמשיך את טפת המ"ד מלעילא ולעילא, מאין סוף ממש (למעלה גם ממוחין דאבא דאצילות). וכמבואר בהקדמה לקונטרס ההתפעלות שהיו חסידים גדולים שטעו בזה ולא דאגו להמשיך את אור עבודתם ללב בשר כדי לעורר העלאת מ"ן וכו', וד"ל.

לפי הפירוש הראשון "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן" כפשוטו, לא לאבד את טעם הפסח, טעם הנסים. אבל לפירוש השני נדרש "אפיקומן" – אפיקו מ"ן, כלומר שהאפיקומן זה התכלית, וד"ל. אפיקומן = רופא (כל בשר ומפליא לעשות), סוד מיכלא דאסותא כנ"ל, לאפכא טעמין מרירו (מרור) למיתקא במשך כל השנה כולה, וד"ל.

ד. "שיר השירים אשר לשלמה". ובקדושת לוי:

"'שיר השירים אשר לשלמה. ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין'. נראה בסייעתא דשמיא, על פי מה שפירש האלשיך ז"ל, אל מלך גדול ומהולל בתשבחות, שעל זה בלבד שאנו זוכים לשבח שמו הגדול על זה יש לנו להלל שזכינו לזה. וזהו מהולל בתשבחות, שאנו מהללים אותו יתברך על שזכינו לשבחו ובעבור התשבחות אנו מהללים עד כאן. וזהו שיר השירים אשר לשלמה, שאנו משוררים על שזכינו לשורר לשמו הגדול שיר ידידות ועל אותן השירים שאנו זוכים לשורר אנו אומרים שיר להשם יתברך שזכינו לשורר ל שמו הגדול ואנו אומרים שיר על השירים אשר לשלמה.

או יבואר, 'שיר השירים אשר לשלמה', פירוש, כי העבודה תמה שצריך האדם להיות כוסף אל ה' תמיד הוא שיתענג מעבודת בוראו שזכה להיות ממשרתיו עושי רצונו שהרי יש לו שרפים וחיות ואופנים ומלאכים המשמשים לפניו במרום ובחר בגולמי גוש אין לך תענוג גדול מזה. ובאמת שהצדיקים האמיתים הם עובדים את בוראם אף באכילה ושתיה ושינה אלא שאין זה עבודה שלמה, רק לדבק נפשנו ורוחנו ונשמותנו לבוראנו יתברך בתפלה ושירות ותשבחות, ושמו מוכיח עליו שתפלה הוא לשון דביקות כידוע. וזהו שיר השירים, פירוש שצריך לשורר על זה שזכינו לשירים ותשבחות לומר לפניו. אשר לשלמה, פירוש שזה שלימות העבודה, מה שאין כן באכילה ושתיה ושינה".

שיר השירים הוא ע"ד קדש הקדשים (וכן דרשו חז"ל "כל השירים קדש ושיר השירים קדש קדשים") – קדש (כתר) למעלה משני ("מיעוט רבים שנים") קדשים (חכמה ובינה). השיר העליון (המקודש קדש קדשים), אם כן, הוא שיר (השירים), השיר שאנו משוררים לה' על זה שזכינו לומר לפניו שירות ותשבחות – שירים. ויש לחקור מהם בפרט שני השירים, שכנגד חכמה ובינה, ששיר השירים, כתר, 'רוכב' עליהם.

הנה עשר שירות נאמרו בעולם הזה, כנגד עשר ספירות בלימה – המתחלקות ל"שיר פשוט", כתר, "שיר כפול", חכמה בינה, "שיר משולש", חסד גבורה תפארת, "שיר מרובע", נצח הוד יסוד מלכות, כידוע (ויש נוהגים לאומרן בתיקון ליל שביעי של פסח [וכנגד השיר העשירי דגאולת ישראל על ידי משיח צדקנו אומרים את ההפטרה של אחרון של פסח]). שיר השירים הוא בחינת "שיר פשוט" (כתר). רצוננו, אם כן, לזהות בפרט את ה"שיר כפול". לשם כך נביא את לשון התרגום לפסוק הראשון של שיר השירים:

"שירין ותושבחין די אמר שלמה נביא מלכא דישראל ברוח נבואה קדם רבון כל עלמין ה'. עסרתי שירתא אתאמרו בעלמא הדין, שירא דין משבח מן כולהון. שירתא קמיתא אמר אדם בזמן דאשתבק ליה חובתיה ואתא יומא דשבתא ואגן עלוי, פתח פומיה ואמר מזמור שיר ליומא דשבתא. שירתא תנייתא אמר משה עם בנוי דישראל בזמן די בזע להון מרי עלמא ית ימא דסוף... שירתא תליתאה אמרו בנוי דישראל בזמן דאתיהיבת להון בארא דמיא... שירתא רביעאה אמר משה נביא כד אתא זמניה למפטר מן עלמא... שירתא חמישאה אמר יהושע בן נון כד אגח קרבא בגבעון וקמו ליה שמשא וסיהרא תלתין ושית שעין ופסקו מלמימר שירתא פתח פומיה איהו ואמר שירתא... שירתא שתיתאה אמרו ברק ודבורה ביומא דמסר ה' ית סיסרא וית משריתיה ביד בנוי דישראל... שירתא שביעאה אמרה חנה בזמן דאתיהיבת לה בר מן קדם ה'... שירתא תמינאה אמר דוד מלכא דישראל על כל נסיא דעבד ליה ה'... שירתא תשיעאה אמר שלמה מלכא דישראל ברוח קודשא קדם רבון כל עלמא ה'. ושירתא עשיריתא עתידין למימר בני גלותא בעדן דיפקון מן גלותא דהכדין כתיב ומפרש על ידוי דישעיה נביא דהכדין כתיב שירא דדין יהא לכון לחדוה בליל אתקדשות חגא דפסחא וחדות לבא בעמא דאזלין לאתחזאה קדם ה' תלת זמנין בשתא במיני זמר וקל טבלא למעל לטורא דה' ולמפלח קדם ה' תקיפא דישראל".

אם נכוון את עשר השירות הנ"ל לפי הסדר שהובאו, שהוא הסדר שנאמרו, נמצא ששירת אדם הראשון – "מזמור שיר ליום השבת" – היא כנגד ספירת הכתר (מקור הסליחה לחטא עץ הדעת, קשור למצות אכילת מצה בפסח כנ"ל, שלשם כך נקראת יום טוב ראשון של פסח "שבת", ודוק). ובהמשך: שירת הים – חכמה (ים החכמה, בקריעת ים סוף עלו בי"ע לאצילות וירדה אצילות לבי"ע, דהיינו שנתגלה בחינת אבא, חכמה, מקנן באצילות); שירת הבאר – בינה (הבאר היינו יסוד אמא, והיא ניתנה לישראל בזכות מרים הנביאה [שבים אמרה שירה לנשים אחד משה לגברים, בסוד "הבן בחכמה, וד"ל]); שירת האזינו – דעת ("האזינו" = דעה, "האזינו השמים" = ו פעמים דעה = דעת, בסוד היות הדעת "מפתחא דכליל שית"; מספירת הדעת התחילה שבירת הכלים ומיתת המלכים הקדמונים, ודוק לענין הוכחת ישראל ביום פטירת משה; כאן נכלול את הדעת ונחבר את נצח-הוד, תרין פלגי גופא, סוד שם צבאות, לאחד); שירת יהושע ("שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון") – חסד (יהושע שר במקום השמש והירח שעמדו דום, ובכך קיים מעשה בראשית, בהבראם – באברהם, "עולם חסד יבנה"); שירת דבורה – גבורה (כפשוטו לנצח את סיסרא וצבאו, דבורה היינו גבורה בחילוף ד-ג, שירתה הושוותה בחז"ל למתן תורה מפי הגבורה); שירת חנה – תפארת (מתנת הבנים בתפארת, כידוע בספר יצירה); שירת דוד בנצח והוד (סוד שם צבאות כנ"ל – הוי' צבאות בנצח ואלקים צבאות בהוד); שיר השירים אשר לשלמה – יסוד (שיר היחוד של החתן והכלה העליונים, הקב"ה וכנסת ישראל); שיר העתיד בזמן הגאולה – מלכות (מלכות מלך המשיח).

רק בקשר לשיר השירים נאמר בלשון התרגום הנ"ל שנאמר ברוח הקדש (על פי פשט כדי להוציא ממה שנדמה לשיר אהבה מגושם), סוד "אחת רוח אלהים חיים – רוח הקדש" (בספר יצירה), דקאי על פנימיות הכתר, פרצוף עתיק יומין. ב"מזמור שיר ליום השבת" יש גם רמז מובהק לשלמה המלך (מחבר שיר השירים) שהרי ר"ת "מזמור שיר ליום השבת" הן שלמה. אבל שרש שיר זה הוא בחיצוניות הכתר, באריך אנפין (שמשם נמשכה הסליחה לאדם הראשון, שלא זכה לתשובת וסליחת ישראל, כמבואר בדא"ח, ודוק). והיינו מה שספירת היסוד, בסוד הזווג הקדוש בין קוב"ה לכנסת ישראל עולה וממשיך את אור אין סוף ב"ה מפנימיות הכתר, מפרצוף עתיק יומין (ואילו שיר העתיד, מלכות, מושרש ברדל"א, היא מביאה לידי ביטוי שלם את אמונת ישראל במשך כל ימי הגלות המר; וגם שירת הדעת, שירת האזינו, עולה עד לפנימיות הכתר, וכמבואר לעיל בענין "מחצתי ואני ארפא" – מיכלא דאסותא).

נמצא, לפי כל הנ"ל, ששני השירים שכנגד חכמה ובינה הם שירת הים ושירת הבאר (שירת הים נאמרה על ידי משה ובני ישראל ושירת הבאר נאמרה על ידי ישראל, דשרש נשמות ישראל מצד עצמן באמא, בינה, אך על ידי משה עולות לאבא, חכמה, וד"ל).

ה. אך מצינו במדרש פירוש אחר לגבי שני השירים שלמטה משיר (השירים):

"ד"א 'שיר השירים' ר' איבו ור' יהודה, ר"א אמר שיר חד השירים תרין הא תלתא ור"י בר סימון אמר שה"ש כולה חד ואילין תרתין אחרניאתא מה את עבד לון 'שיר המעלות לשלמה' וחד 'מזמור שיר חנוכת הבית לדוד'".

שני השירים הנ"ל קשורים לבנין בית המקדש ("מזמור שיר לשלמה אם הוי' לא יבנה בית וגו'") וחנוכת הבית ("מזמור שיר חנוכת הבית לדוד"). "אם הוי' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו וגו'" היינו תודעה של חכמה ובטול לה', תודעה שאנו במעשינו בסך הכל בבחינת "מסייע שאין בו ממש", כפי שלימדנו מורנו הבעל שם טוב. חנוכת הבית היא על ידי ריבוי קרבנות ואתערותא דלתתא, מתוך תודעה ש"עבודה צורך גבוה", תודעת (אמונת) הבינה, כמבואר באריכות במ"א. חנוכת הבית היתה בשמחה רבה עד מאד, בחינת "אם הבנים שמחה" (וכמאמר חז"ל הידוע שביום השמיני למילואים, יום חנוכת המשכן, מרכז השמחה היה אלישבע אשת אהרן כו', ודוק).

נמצא ששיר השירים הוא למעלה וכולל את שתי התודעות הנ"ל של בטול ושמחה, וידוע בחז"ל שרוב פסוקי שיר השירים נדרשו בהקשר לבית המקדש, חנוכת הבית ועבודתו. והוא סוד גילוי עתיקא (תענוג, פנימיות הכתר, בחינת שיר השירים כנ"ל) באמא דוקא, וד"ל. והוא שרש כל הזווגים והיחודים בקדושה – "אכלו רעים [יחוד או"א] שתו ושכרו דודים [יחוד זו"ן]". גילוי התענוג במקום השמחה (גילוי עתיקא באמא, סוד "שמחה של מצוה" רבה) הוא סוד אמת אמת, סוד עלית היסוד (שיר השירים), שפנימיותו אמת, לפנימיות הכתר, ובסוד "שאול מרחובות הנהר", וד"ל.

ואחרי כל הנ"ל נעמיק בדברי הקדושת לוי הנ"ל. הגם שמוסבר במקום אחר שהרצון לרצות הוא חיצוני ביחס לרצון עצמו, אבל כאן מתבאר שרגש ההודיה על שזכינו להודות, לשיר ולשבח לה' תמיד, הוא נעלה באין ערוך מעצם רגש ההודיה לה'. והוא סוד מודים דרבנן: "מודים אנחנו לך... על שאנו מודים לך", בחינת הוד שבהוד (כוונת לג בעמר, הילולא דרשב"י, יום מתן פנימיות התורה לישראל), שבו מתלבש עצם התענוג עליון שבעבודת השי"ת (מצד תענוג ה' בעצמו, שעשועי המלך בעצמותו, ולא מצד שעשועי את בני אדם).

מפירוש "האלשיך ז"ל, 'אל מלך גדול ומהולל בתשבחות', שעל זה בלבד שאנו זוכים לשבח שמו הגדול על זה יש לנו להלל שזכינו לזה. וזהו 'מהולל בתשבחות', שאנו מהללים אותו יתברך על שזכינו לשבחו ובעבור התשבחות אנו מהללים" נמצינו למדים שיש הלל אחד מעל לשתי תשבחות, בסוד "שיר השירים" כנ"ל. שבח שבח = כתר, והיינו מה שהכתר מתחלק לשתי בחינות יש (סוד ישיש), כנגד עתיק ואריך, והחצי התחתון, היש התחתון, מתחלק שוב לשני חצאים בסוד "קנה חכמה [בסוד אור אבא יונק מהמזל השמיני, 'נצר חסד'] קנה בינה [בסוד אור אמא יונק מהמזל ה-יג, 'ונקה']", כמבואר כל זה בכתבי האריז"ל. אך לעניננו כאן יש לומר שמצד ההתכללות של אבא ואמא יחד (בסוד זווגם – "אכלו רעים", "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין") כל אחד מהם מקבל שבח מלא מהכתר עליון. ולמעלה משני השבחים יש הלל אחד, "בהלו [הלל לשון אור, אור הפומא קדישא דכתר כמבואר במ"א, פה סח ושר, וד"ל] נרו עלי ראשי", מקום הכתר עליון – עלי ראשי = כתרא = אור (קדמון) אור (מצוחצח) אור (צח), ודוק (המשך הפסוק: "לאורו אלך חשך" = כתרא ע"ה, והוא סוד "כתר עליון אע"פ דאיהו אור צח אור מצוחצח אוכם איהו קדם עילת העילות", וד"ל; "בהלו נרו" = יג פעמים זיו, "עלי ראשי" = זך פעמים זיו, כל הפסוק = אוכם פעמים זיו ע"ה).

ובליל הסדר, סוד ב השבחים הוא ענין "כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח", וכפירוש הרבי הרש"ב שעל ידי שמרבה לספר ביציאת מצרים (הכללי והאישי) ה"מה" ("חכם – מה הוא אומר") שלו משתבח. ה"מה" היינו בחינת הבטול דחכמה, השבח העליון, ובו נכלל עצם שמחת השבח, בינה, השבח התחתון (שאליבא דאמת אע"פ שאבא יונק מהמזל העליון ואמא יונקת מהמזל התחתון, הם "כחדא נפקין וכחדא שריין", וד"ל). ואילו ההלל היינו כפשוטו מה שאנו אומרים הלל בלילה זה, ועוד, סיום (תכלית) הסדר הוא "הלל נרצה" (שני הסימנים האחרונים המופעים בהגדה כאחת, ודוק). ההלל שורה על הסיפור, השבח, דיציאת מצרים (השייכת לזרועות דאריך עליהן מלבישות פרצופי או"א כידוע בכוונות), ככתר עליון על גבי חכמה ובינה, "שיר פשוט" על גבי "שיר כפול".

ו. והנה, הפירוש השני של הקדושת לוי לפסוק "שיר השירים אשר לשלמה" ממשיך את הפירוש הראשון ומוסיף בו דבר. עלינו לשיר להשי"ת על שזכינו לשיר לפניו תמיד, שהוא עיקר עבודת השי"ת, יותר מאשר העבודה שהצדיק עובד את ה' גם בעובדין דחול שלו (אכילה שתיה ושינה).

לכאורה יוצא מזה שהעבודה של "בכל דרכיך [הדרכים שלך, עובדין דחול] דעהו" טפלה לעבודת השיר, עבודת התפלה, תפלה = שירה (יש תפלה דחול ויש תפלה דשבת, ועיקר הכוונה כאן היא לתפלת שבת, תפלה המבטאת את תענוג היחוד של קוב"ה ושכינתיה, תפלה שכולה שירה לשון תענוג, וכידוע מה שאמר בעל הבאר מים חיים שמי יתן והיה בכחו לשיר לה' במשך כל המעת לעת של יום השבת קדש, לא אוכל לא שותה לא מתפלל מתוך הסידור, רק שר לה' ב"שיר פשוט", שיר השירים, שיר של כל השירים [ועוד ידוע מה שאמר אדמו"ר הזקן שהיה בדעתו לתקן את אמירת שיר השירים במקום קבלת שבת כנהוג בישראל]).

אבל מצינו בסוף מסכת ברכות: "דרש בר קפרא איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה 'בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחותיך'. אמר רבא אפילו לדבר עבירה. ופירש"י "'בכל דרכיך'. אפילו לעבור עבירה. 'דעהו'. תן לב אם צורך מצוה הוא, כגון אליהו בהר הכרמל עבור עליה".

נמצא שלפעמים העבודה של "בכל דרכיך דעהו" ("פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה") היא עבודה שעולה על כולנה (על דרך "מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד"), הרי כדי לעבור עבירה לכבוד שמו יתברך צריך מסירות נפש עילאית (סוד כוונת "ויעבר", גילוי השרש בעצמות של יג מדות הרחמים), ויש בזה גילוי של עצם היחידה שבנפש. והוא על דרך שרש בחינת המיכלא דאסותא שלמעלה מבחינת המיכלא דמהימנותא כנ"ל. והוא סוד השמיני (בחינת משיח, השייך לשיר העשירי ששרשו ברדל"א כנ"ל) שלמעלה מהשביעי (סוד השבת, שיר השירים).

נמצא שיש שתי בחינות בעבודת השי"ת ,שתיהן נצרכות, ולכל אחת יש מעלה לגבי חברתה (וממילא צריך להיות "רצוא ושוב" תמיד בין שתי הבחינות) – עבודת "שיר השירים" (שעיקרה עבודת צדיקים) ועבודת "בכל דרכיך דעהו" (שעיקרה עבודת בעלי תשובה [אך ידוע שמשיח בא לאתבא צדיקיא בחיובתא, והוא סוד עבודת-עבירת אליהו הנביא בהר הכרמל וד"ל]).

אך יש לומר שגם בשיר השירים יש את הבחינה של "בכל דרכיך דעהו" (ועוד, ביתר שאת). והיינו מה שעל פי פשוטו שיר השירים הוא שיר אהבה בין חתן וכלה (שלדעה אחת במדרש שייך לרגש הנערות של שלמה המלך, עת דודים בין בחור לבתולה). ואם אכילה שתיה ושינה הם עובדין דחול, שבהם עובד הצדיק את השי"ת, כל שכן בנוגע ב"עת דודים" כפשוטו בין איש לאשה. אך הוא משל לקדש קדשים – "כל השירים קדש ושיר השירים קדש קדשים". ובשביל לכתוב משל נפלא זה ולקובעו בכתבי הקדש דרוש מסירות נפש ממש, על דרך "גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה" – "'בכל דרכיך דעהו' – אפילו לדבר עבירה".

דבר זה שייך לחג הפסח, חג הנעורים ("כי נער ישראל ואוהבהו"), עליו נאמר "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ועל ידי "בכל דרכיך דעהו" זוכים לבסוף ל"הוי' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר", לגילוי העצמות), וכפי שיתבאר.

ז. והנה, "בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחתיך" (ה"פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה") = 1568 = 2 פעמים 784, כח בריבוע. אך יש פסוק בשיר השירים שעולה בדיוק החשבון הזה: "קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות". פסוק זה מדבר אודות יציאת מצרים, ומה שהשי"ת חישב את הקץ לעשות (במקום ת שנים, כ בריבוע, הסתפק ברדו שנים, כ במשולש, ודילג על קץ שנים, יט במשולש), ובכך קיים בעצמו "'בכל דרכיך דעהו' – אפילו לדבר עבירה [על מה שכתב בתורה 'ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה וגו'', והיינו לשם דבר מצוה, שאחרת היו בני ישראל משתקעים בשער ה-נ של הטומאה]".

וזה לשון המדרש רבה: "'קול דודי הנה זה בא'... ר' יהודה אומר 'קול דודי הנה זה בא' זה משה, בשעה שבא ואמר לישראל בחדש זה אתם נגאלין אמרו לו משה רבינו היאך אנו נגאלין והלא אמר הקב"ה לאברהם 'ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה' ועדיין אין בידינו אלא מאתים ועשר שנה, אמר להם הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבונותיכם אלא מדלג על ההרים, אין הרים וגבעות האמורין כאן אלא קצים ועיבורין, מדלג על החשבונות ועל הקצים ועיבורין ובחדש הזה אתם נגאלין, שנא' 'החדש הזה לכם ראש חדשים'".

ועל דרך זה פירש רש"י: "'קול דודי'. חוזר המשורר על הראשונות כאדם שקצר דבריו וחוזר ואומר לא אמרתי לפניכם ראשית הדברים. הוא התחיל ואמר 'הביאני המלך חדריו' ולא סיפר היאך פקדם במצרים בלשון חבה, ועכשיו חוזר ואומר משיכה זו שאמרתי להם שמשכני דודי ורצתי אחריו כן היתה – נואש הייתי אומרת לגאולה עד תם ארבע מאות שנה שנאמרו בין הבתרים. 'קול דודי הנה זה בא'. לפני הקץ כמדלג על ההרים ומקפץ בגבעות".

ועוד נדרש על מלך המשיח: "רבי יודן ורבי חמא בשם רבי אליעזר בנו של יוסי הגלילי ורב הונא בשם רבי אליעזר בן יעקב אומר 'קול דודי הנה זה בא' זה מלך המשיח בשעה שהוא בא ואומר לישראל בחודש הזה אתם נגאלין אומרים לו רבינו מלך המשיח האיך אנו נגאלין לא כך אמר הקדוש ברוך הוא שהוא משעבדינו בשבעים אומות, והוא משיבם שתי תשובות ואומר להם אחד מכם גולה לברברייא ואחד מכם גלה לסרמטים כגון שגליתם כולכם. ולא עוד אלא שהמלכות היא מכתבת טירוניא מכל אומה ואומה כותי אחד בא ומשעבד בכם ודומה כאלו נשתעבדתם בשבעים אומות".

"הוא [משה רבינו] גואל ראשון והוא [מלך המשיח] גואל אחרון", ואצל שניהם צריך להיות בחינת "מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות" – "בכל דרכיך דעהו" (וכמבואר במ"א שעבודה זו שייכת במיוחד לאבות ולאמהות – "מדלג על ההרים" בזכות אבות, "מקפץ על הגבעות" בזכות אמהות, ולאמהות עוד יותר מאשר לאבות, שעל כן קפיצה בשתי רגלים גדולה מדילוג ברגל אחת, ודוק) כנ"ל.

על יסוד הפסוק הזה היה אומר הרבי "'הנה זה בא' – הנה זה, מלך המשיח, כבר בא". והנה, "הנה זה, מלך המשיח, כבר בא" = 10 פעמים "הנה זה בא" (גילוי "הנה זה בא" בכל עשרת כחות הנפש)! במשולש פרטי, "הנה זה בא" = 2 פעמים הוי' בריבוע, סוד "ויעבר... הוי' הוי' אל רחום וחנון וגו'". במספר קדמי, "הנה זה בא" = 2 פעמים קול – "קול דודי הנה זה בא".

בהמשך לפסוק "קול דודי הנה זה בא וגו'" נאמר "דומה דודי לצבי או לעפר האילים וגו'", והוא רמז מובהק לגימטריא הידועה ש"קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות" = "בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחתיך" = הריבוע הכפול של כח = ז פעמים דרך ("בכל דרכיך") = ז החיות הטהורות (הכתובות בתורה בפסוק אחד): "איל וצבי ויחמור ואקו ודישן ותאו וזמר" (שלכל חיה טהורה יש דרך טהורה בעבודת השי"ת, כמבואר באריכות במ"א). בתחילה באים האיל והצבי – "דומה דודי לצבי או לעפר האילים" – אך לבסוף (כנגד ספירת המלכות, וכנגד השיר שעתידים בני הגולה לשיר בבוא מלך המשיח לגאלנו גאולת עולם) בא הזמר, הרומז באופן מיוחד ומובהק למגילת שיר השירים אשר לשלמה (שבה שתי העבודות גם יחד, עבודת השיר על שזכינו לשיר לפניו ועבודת "בכל דרכיך דעהו"), הנקרא בפי חז"ל "דברי זמר": "ר' יונתן אמר שיר השירים כתב תחלה ואחר כך משלי ואחר כך קהלת, ומייתי לה ר' יונתן מדרך ארץ כשאדם נער אומר דברי זמר הגדיל אומר דברי משלות הזקין אומר דברי הבלים" (זמר משלות הבלים = ל פעמים הבל = ג פעמים משל [נמצא שמשל הוא הערך הממוצע של שלשתם, כל משל = י פעמים הבל, משל = שע נהורין, וד"ל], בסוף מתגלה ש"הכל הבל" [שכל משל בעצמו הוא צירוף של י הבלים], אך כמו ש"הכל הולך אחר החיתום" כך "הכל הולך אחר הפתיחה" – אחר דברי הזמר, שיר השירים, והרמז: כל מה שאדם אומר [סוד אור מים רקיע, המשכת הטפה בעת הזווג] הוא זמר).


אין תגובות: