פרשת מקץ

מקץ

א. פרשת מקץ היא הפרשה העשירית בתורה – "העשירי יהיה קדש להוי'". כמו בנוגע לעשר הספירות, כל עשירי על פי תורה חוזר לראשון, בסוד "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן". ואכן, ישנם כמה רמזים מובהקים לקשר בין פרשת מקץ לפרשת בראשית.

בשתי הפרשיות, בראשית ומקץ, יש בדיוק אותו מספר פסוקים – 146. בפרשת בראשית בעלי המסורה נתנו שני סימנים למספר פסוקיו – אמציה, יחזקיהו. בפרשת מקץ נתנו שלשה סימנים, שני הסימנים הנ"ל ועוד סימן – "יהיה לי עבד" (מתוך הפסוק האחרון של הפרשה, כמנהג בעלי המסורה לחפש רמז למספר פסוקי הפרשה מלשון הפרשה עצמה, קרוב לסופה).

ידוע שבכל התנ"ך המלה "בראשית" סמוכה למלכות – "בראשית ממלכת...". בריאת העולם (הנושא של פרשת בראשית) היא לצורך התהוות עם למלך עליון – הקדוש ברוך הוא ("אין מלך בלא עם"), שיקוים היעוד – תכלית הכוונה של מעשה בראשית – "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד".

אמציה ויחזקיהו הנם מלכים, ממלכות בית דוד. על המלך להתחזק תמיד, בפרט מי שהוא בבחינת דוד, שאין לו חיים כלל מעצמו רק מה שמקבל מאדם הראשון (בחיצוניות) והאבות (בפנימיות), כאשר יוסף נכנס במקום יצחק (ובעצם כל שבעים שנות דוד הן ההפרש בין חיי יוסף לחיי יצחק. על פי פשט, חיי יוסף נקצרו מפני שעלה למלכות, בפרשתנו, וד"ל). ועוד יותר שייך הדבר למשיח בן דוד הנקרא "בר נפלי", כנודע, שעליו להתחזק ואף להיוולד ולהתהוות מחדש (יש מאין) בכל רגע תמיד. אמציה ויחזקיהו הם בסוד "חזק ואמץ", דבר שנאמר ונשנה כמה פעמים למלך הראשון של עם ישראל בארץ ישראל – יהושע בן נון.

לכאורה, הרמז בפשוט ביותר למספר הפסוקים הנ"ל, המתאים במיוחד לפרשת בראשית, בריאת העולם, הוא עולם, שעולה ב פעמים חכמה, בסוד "כלם בחכמה עשית", "הוי' בחכמה יסד ארץ". ב החכמות היינו חכמה עילאה, חכמת התורה ("חכמת אלהים"), וחכמה תתאה, חכמת הטבע ("חכמת שלמה"), חכמת ההתהוות המציאות (חכמת הטבע) וחכמת הבירור והתיקון של המציאות (חכמת התורה). וכן תבת בראשית רומזת ל-ב ראשית ("ראשית חכמה", וכתרגום ירושלמי), ב חכמות המצטרפות יחד לקיים את תכלית הכוונה של מעשה בראשית, בסוד "חכמות בחוץ תרונה", כמבואר בדא"ח.

בפרשת מקץ מצטרפות ב החכמות יחד כאשר יוסף הצדיק פותר את חלום פרעה. העולם של פרשת מקץ הוא עולם מלשון העלם – הסתרת אלוקות בתכלית (כמו שיתבאר עוד לקמן בע"ה), עד ש"ופרעה חלם" בגימטריא גלות – "'אני ישנה' – בגלותא" – "היינו כחולמים".

ב. ידועה הקושיה, לאחר שיוסף פתר לפרעה את חלומו, שלאחר שבע שנות שובע תבואנה שבע שנות רעב – "אשר האלהים עושה הראה את פרעה" – ממשיך יוסף, מעצמו, ללא בקשת המלך, לתת לפרעה עצה טובה מה עליו לעשות כדי להציל את המצב – "ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים...". מי ביקש מיוסף זאת? איך מלאו לבו לדבר כך בפני פרעה?!

אך הוא הדבר שדברנו לעיל. אצל יוסף יש יחוד גמור של שתי החכמות – חכמת הטבע ("חכמת שלמה", שלמה היינו היורש הרוחני של יוסף, וכפי שנראה בהמשך) וחכמת התורה ("חכמת אלהים לעשות משפט", לברר ולתקן את המציאות), חכמה תתאה וחכמה עילאה – "חכמות בחוץ [בארץ מצרים, ערות הארץ] תרונה ['אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי']". לא יתכן אצל יוסף חכמה אחת בלי חברתה. יהודי (כמו יוסף) חייב לחבר את חכמת הטבע עם חכמת התורה. יהודי הוא בסוד השבת (סוד השבע המשתקף, בחולין, בחלום פרעה; ואילו גוי ששמר את השבת חייב מיתה, שהרי אינו שייך לסוד חכמת התיקון באמת – לברר את המציאות אינו בר הכי, וכל שכן להשיג את סוד השבת, שבשבת "בורר אסור" וכל ענינה "חכמה [עילאה] ולא מלאכה", וד"ל), שכל מעשיה (וחכמותיה) כפולים, וד"ל. והיינו ב פעמים חכמה = עולם, מספר הפסוקים של פרשת מקץ (ופרשת בראשית).

והנה, לאחר הפתרון (הכפול) של חלומו בידי יוסף, מתפעל פרעה מאד ואומר לעבדיו: "הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו"! זאת הפעם הראשונה בתורה, לאחר הרוח-אלהים המקורית של מעשה בראשית – "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" – שמוזכרת "רוח אלהים". כאן מצאנו עוד קשר מובהק בין פרשת בראשית לפרשת מקץ (ראשי התבות של "הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו" = מקץ).

ג. ידוע שבמעשה בראשית בפרט (ובכל התורה כולה בכלל) זוג המספרים 23 ו-37 משמש תפקיד מרכזי מאד (ובכלל, בתורה, הוא הזוג השני בחשיבתו לזוג המספרים 7 ו-13). 23 = חיה; 37 = יחידה, שני המקיפים של הנפש. בפסוק של בריאת האור, הפסוק השלישי של התורה, "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור", יש 23 אותיות. אור = 9 פעמים 23. ראש וסוף שלושת הפסוקים הראשונים של התורה: "בראשית... הארץ. והארץ... המים. ויאמר... אור" = 10 פעמים אור, 90 פעמים 23 (זיו), 6 פעמים משה (הערך הממוצע של כל תבה). לפני בריאת האור נאמר "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" = 1369 = 37 בריבוע. "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" = 37 פעמים 73.

מקץ = 230 = 10 פעמים 23. 23 הנו המספר הראשוני ה-10 (ואילו 37 הנו המספר הראשוני ה-13 שהוא המספר הראשוני של 7) – הכל בסוד "העשירי יהיה קדש להוי'", סוד פרשת מקץ בתורה כנ"ל. מקץ במילוי: מם קוף צדי (בעולם התהו, סוד "ברישא חשוכא", סוד חשכת הגלות של פרשת מקץ, כמבואר לעיל וכמו שיתבאר עוד, מילוי אות ה-צ הוא צדי, תרגום תבת "תהו", ואילו בעולם התיקון, עולם האור האלוקי, מילוי ה-צ הוא צדיק – "וצדיק יסוד עולם", וד"ל) = 370 = 10 פעמים 37. בפסוק הראשון של הפרשה: "ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם והנה עמד על היאר" יש 10 מלים ו-37 אותיות. ראשי התבות של "ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם" = 370 (מקץ במילוי כנ"ל). עד כאן: "ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם" = 1600 = 40 בריבוע (= "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה"). שאר תבות הפסוק: "והנה עמד על היאר" = 496 = 31 במשולש = מלכות. כך מתחלקות י תבות הפסוק ל-וד, בסוד מילוי אות ה-י. [חלוקה זו עצמה של כל הפסוק לריבוע ומשולש קיימת ב-ב התבות המהוות את היחידה האמצעית של הפסוק: "ופרעה חלם": ופרעה = 361 = 19 בריבוע; חלם = 78 = 12 במשולש, ודוק.] חוץ משתי התבות "שנתים ימים" = 900 = ל בריבוע (סוד הלב היהודי כנודע; בביטוי "שנתים ימים" יש 9 אותיות, נמצא שממוצע כל אות = 100 = 10 בריבוע = ימים, ודוק), שאר תבות הפסוק: "ויהי מקץ... ופרעה חלם והנה עמד על היאר" = 1196 = 23 פעמים בן (הוי' פעמים אלהי).

תבת "היאר" (הרומז בקבלה לגילוי ההעלם העצמי של אור שבעצמות המאור, סוד מקץ אותיות קמץ, ניקוד הכתר, סוד "ישת חשך סתרו", סוד אור קדמון אור מצוחצח אור צח, כאשר ג פעמים אור = כתרא כנודע), התבה העשירית, עולה 216 = 6 בחזקת 3 (סוד ריו בקבלה, ודוק). תבה זו חוזרת שש פעמים בפרשתנו, הכל בהקשר לחלום פרעה, ובכל חומש בראשית אין עוד הופעה של תבה זו. 6 פעמים 6 בחזקת 3 עולה, כמובן, 6 בחזקת 4, שהוא 36 (היאר במספר סדורי) בריבוע – 1296. לתבת בראשית, המלה הראשונה בתורה, יש שש אותיות והוא מתפרש בזהר כברא שית – ברא שש (כנגד ששת ימי בראשית ושית אלפי שנין דהוי עלמא). כאשר נוסיף בראשית לשש פעמים היאר (36 בריבוע) יעלה הכל 2209, שהוא 47 ( בטול = כי טוב, החוויה הפנימית של החכמה) בריבוע!

בכל התנ"ך, תבת "היאר" מופיעה 25 פעמים: 6 פעמים בבראשית, 15 פעמים בשמות, 4 פעמים בדניאל. בראשית שמות דניאל ועוד 25 פעמים היאר = 7154 = 49 (7 בריבוע) פעמים 146 (מספר הפסוקים בפרשת בראשית ובפרשת מקץ כנ"ל)!

ד. נשאר לנו להבין את הסימן המיוחד לפרשתנו, 146 (פסוקי הפרשה) = "יהיה לי עבד", ואיך הוא גם קשור לפרשת בראשית, ולתכלית הכוונה של מעשה בראשית.

הנה, שתי התבות הראשונות "יהיה לי" = 70, כנגד 70 נפש שירדו למצרים, ליוסף, שהם כנגד 70 פנים לתורה (אליה-אליהן זכינו בזבות שעבוד מצרים, כמבואר בחסידות). במילוי, "יהיה לי" – יוד הא יוד הי למד יוד = 146 = יהיה לי עבד (כלומר שאותיות המילוי בלבד = עבד)!

"יהיה לי עבד" כתוב פעמיים בסיפור החותם את פרשתנו (עלילת גניבת גביע הכסף של יוסף על ידי בנימין): "ויאמר [שליח יוסף] גם עתה כדבריכם כן הוא אשר ימצא אתו יהיה לי עבד ואתם תהיו נקים" (שהוא הפסוק השמיני מסוף הפרשה), "ויאמר [יוסף] חלילה לי מעשות זאת האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד ואתם עלו לשלום אל אביכם" (הפסוק המסיים את הפרשה). ל"יהיה לי עבד" שבפסוק הראשון מוסיף הפסוק השני "הוא יהיה לי עבד". והנה, "יהיה לי עבד... הוא יהיה לי עבד" = עבד עבד עבד עבד = עבד "פנים ואחור" – עבד בד ד ע עב עבד.

בכל התנ"ך, הביטוי "יהיה לי" מופיע, בהקשר לאדם, חוץ מהנאמר כאן רק בהבטחת ה' לדוד המלך ששלמה בנו יבנה את בית המקדש: "[אני אהיה לו לאב] והוא יהיה לי לבן". לשון זה מופיע שלוש פעמים בתנ"ך, פעם אחת בשמואל ופעמיים בדברי הימים.

הפשט של "יהיה לי עבד" בפרשתנו הוא שיוסף הוא האדון ובנימין הוא העבד. יוסף הוא סוד הצדיק-עליון, יסוד ז"א המשפיע, ואילו בנימין הוא סוד הצדיק-תחתון, יסוד נוק' המקבל. והנה "יהיה לי לבן" = עבד עבד = הערך הממוצע של שני הלשונות שבסוף פרשתנו "יהיה לי עבד... הוא יהיה לי עבד"! עבד עבד = בנימן (כך נכתב שמו ברוב המקומות בתנ"ך), מלשון בן!

נמצא שסוד הענין בעבודת ה' הוא שעל העבד להיות בן ועל הבן להיות עבד, ורמוז בתבת "לבן" ולא "בן" סתם, היינו כאילו נאמר להיות בן מבחינה קודמת אחרת, דהיינו שעל העבד להיות בן (ומה שנאמר פעמיים "יהיה לי עבד" ושלוש פעמים "יהיה לי לבן", היינו בן שנעשה עבד שנעשה בן שנעשה עבד שנעשה בן: ג פעמים בן = יוסף; ב פעמים עבד = בנימן, וד"ל). עבודה זו היא תכלית הכוונה של מעשה בראשית, שעל ידה מתגשמת תאוותו יתברך להיות לו דירה בתחתונים.

והנה, בית המקדש (שבנה שלמה) הוא בחלקו של בנימין, "חלקו של טורף" (כמבואר לעיל בפרשת ברכה). וכן אמרו חז"ל:

"יבוא ידיד בן ידיד, ויבנה ידיד לידיד בחלקו של ידיד, ויתכפרו בו ידידים. יבוא ידיד – זה שלמה המלך, דכתיב 'וישלח ביד נתן הנביא ויקרא את שמו ידידיה בעבור ה''. בן ידיד – זה אברהם, דכתיב 'מה לידידי בביתי'. ויבנה ידיד – זה בית המקדש, דכתיב 'מה ידידות משכנותיך ה' צבאות'. לידיד – זה הקדוש ברוך הוא, דכתיב 'אשירה נא לידידי'. בחלקו של ידיד – זה בנימין, דכתיב 'לבנימין אמר ידיד ה''. ויתכפרו בו ידידים – אלו ישראל, דכתיב 'נתתי את ידידות נפשי בכף איביה'".

ה. והנה, שלשת הפסוקים הנ"ל, בהם נאמר ששלמה יבנה את בית המקדש "והוא יהיה לי לבן", מכוונים כנגד שלשת בתי המקדש הנבנים באותו מקום ממש, בחלקו של בנימין ("יהיה לי עבד" של פרשתנו), המקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם (שעל שם כך נקרא בית המקדש בית הבחירה, הבחירה = מקץ). והם בסוד שלש אותיות ה-ב (האות הראשונה, האות האחרונה, ה-מב, והאות ה-ז, ס"ה א ועוד ז בריבוע – נ, סוד שער ה-נ) שבשם של מב אותיות של מעשה בראשית: "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. והארץ היתה תהו וב[הו]". וראה בפירוש היכל הברכה על התורה בתחילתו שסוד בראשית הוא אור האלף-פלא של ה' יתברך (אות ה-א של בראשית) המאירה לתחתונים דרך שבעה עיני ה' (7 פעמים עין = רשית של בראשית, סוד "תמיד עיני הוי' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה") לתוך בית המקדש השלישי והנצחי (ה-ב רבתי של בראשית).

והנה, הפסוק השלישי שבו נאמר "יהיה לי לבן", שכנגד בית המקדש השלישי (והמשולש, הכולל שלשתם) שיבנה במהרה בימינו הוא:

"הוא יבנה בית לשמי והוא יהיה לי לבן ואני לו לאב והכינותי כסא מלכותו על ישראל עד עולם".

התבה המסיימת את הפסוק היא "עולם" = 146, מספר הפסוקים בשתי הפרשיות, בראשית ומקץ, בגימטריא "יהיה לי עבד". התבה הראשונה היא "הוא" – "הוא יהיה לי עבד" ("הוא... עולם"). כל הפסוק: "הוא יבנה בית לשמי והוא יהיה לי לבן ואני לו לאב והכינותי כסא מלכותו על ישראל עד עולם" = 3128 = 23 פעמים 136 (= "ואני לו לאב"), סוד ה-23 של פרשת בראשית ופרשת מקץ!

המספר 136, "ואני לו לאב", הוא המשולש של 16 שעולה 8 פעמים 17, טוב. גם "והוא יהיה לי לבן" = 170 = 10 פעמים טוב. ביחד, "והוא יהיה לי לבן ואני לו לאב" = 306, ה"יהלום" של טוב (טוב פעמים חי). שאר תבות הפסוק = 166 פעמים טוב.

יש בפסוק 66 אותיות, המשולש של 11. כאשר מציירים את הפסוק בצורת משולש אזי השורה התחתונה, 11 האותיות האחרונות של הפסוק, היא שלוש התבות האחרונות של הפסוק: "ישראל עד עולם". "ישראל עד עולם" = 761 (מספר ההשראה ה-20) = "לעיני כל ישראל" ("לעיני כל" = "עד עולם"), סוף כל התורה כולה, ו"נעוץ סופן בתחילתן" – "לעיני כל ישראל בראשית".

ו. והנה, פלא, בכל פרשת מקץ, הפרשה העשירית בתורה – "העשירי יהיה קדש להוי'" – לא מוזכר שם הוי' ב"ה אפילו פעם אחת! ולא עוד, אלא שגם בכל פרשת ויגש לא מופיע שם הוי'. מהמלים "ואשר הוא עשה הוי' מצליח" שבסוף ששי של פרשת וישב ועד לפסוק "לישועתך קויתי הוי'" שבסוף ברכת דן, סוף רביעי של פרשת ויחי, למשך 318 פסוקים רצופים בתורה, אין את שמו המיוחד של הקדוש ברוך הוא, שם הוי' ב"ה! אין בכל התנ"ך הסתרת פני הוי' ב"ה המתקרבת לכך!

תופעה זו מלמדת אותנו על החשך כפול ומכופל של הגלות, סוד "ופרעה חלם" כנ"ל – "אותותינו לא ראינו... ולא אתנו יודע עד מה". הגלות החשוכה מסתעפת מהצלחתו העל-טבעית (שם הוי' מורה על נס לעמלה מדרך הטבע) של יוסף גם בהיותו בבור בבית הסהר "ואשר הוא עשה הוי' מצליח", ומסתיימת (בכח, עוד לפני קושי השעבוד של בני ישראל במצרים, ולבסוף יציאת מצרים – "ובני ישראל יוצאים ביד רמה") בנבואת יעקב שרואה את שמשון הגבור יוצא מדן, וצועק עבורו "לישועתך קויתי הוי'" (ראה רש"י שם).

318 בהיפוך ספרות הוא 813 = "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור". בפרשתנו פרעה קורא ליוסף צפנת פענח = 828 = 4 פעמים אור. אור זה אמנם נמצא אצל יוסף הצדיק, אצלו הוא גלוי ("פענח"), אבל אצל כל העולם הוא צפון ונסתר ("צפנת"). וכך בכל דור ודור, גם (ודווקא) בזמן הגלות החשוך ביותר יש חד בדרא, הצדיק יסוד עולם, בחינת יוסף שבדור, שאצלו האור גלוי, אצלו (בחדרו הוא) משיח כבר בא. פענח = יצחק, וצפנת = כתר = אותיות המילוי של יצחק: יוד צדיק חית קוף. יצחק הוא אב-טיפוס הצדיק-נסתר של התורה, סוד האור הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא (מששת ימי בראשית), וד"ל.

318 = אליעזר (גימטריא מפורשת בתורה: "וירק את חניכיו ילידי ביתו שמנה עשר ושלש מאות" – "רבותינו אמרו אליעזר לבדו היה והוא מנין גימ' של שמו", רש"י) = יוסף בנימין, (יוסף ויוסף, "ויוסף הורד מצרימה"), סוד "יהיה לי עבד", ודוק.

הסתר הפנים, המוקפת בשני שמות הוי', הוא מ"הוי' מצליח" ועד ל"קויתי הוי'" = חשמל חשמל (ה"יהלום" של זך), וכמו שיתבאר.

ז. מובא בקבלה שאליעזר עבד אברהם התגלגל ביוסף הצדיק (אליעזר יוסף = דעת, גלגול זה הוא סוד תיקון הדעת, תיקון המח האחורי, וד"ל). באותם 318 פסוקים שנעדר מהם שם הוי' ב"ה יוסף עוסק בתיקון אליעזר, שיושלם יציאתו מכלל ארור לכלל ברוך, תיקון הנעשה בחשך (בצד האחור) דווקא (על דרך גידול הגוף, כמבואר במקום אחר), בדרך הטבע, ללא גילוי שם הוי' שלמעלה מן הטבע.

והנה, המלה המקשרת בין אליעזר ליוסף היא המלה "מצליח". מלה זו מופיעה ארבע פעמים בתנ"ך בלבד, פעם אחת (פעם ראשונה) אצל אליעזר ושלוש פעמים אצל יוסף. אליעזר מצליח = מלכות (= "והנה עמד על היאר" כנ"ל). יוסף ו-3 פעמים מצליח = משה משה (30 פעמים 23), שלקח את עצמות יוסף עמו.

אצל אליעזר כתיב: "ואבא היום אל העין ואמר הוי' אלהי אדני אברהם אם ישך נא מצליח דרכי אשר אנכי הלך עליה". אצל יוסף כתיב: "ויהי הוי' את יוסף ויהי איש מצליח ויהי בבית אדניו המצרי... וירא אדניו כי הוי' אתו וכל אשר הוא עשה הוי' מצליח בידו... אין שר בית הסהר ראה את כל מאומה בידו באשר הוי' אתו ואשר הוא עשה הוי' מצליח". בכל הצלחה של יוסף הוא יורד וצולח מטה מטה (דרך שלושת העולמות התחתונים – בריאה יצירה עשיה. הכל נמשך מכך ש"ויוסף הורד מצרימה", כמבואר במקום אחר), ועד להעלם והסתר המוחלט של שם הוי' למשך 318 פסוקים בתורה.

והנה, "ויהי הוי' את יוסף ויהי איש מצליח" = 1134 = 3 פעמים חשמל (המשולש של זך; בכל התנ"ך מופיעה תבת "חשמל" שלוש פעמים בלבד, הכל במרכבת יחזקאל; זך = 3 בחזקת 3 כנודע). וכן, הערך הממוצע של "וכל אשר הוא עשה הוי' מצליח בידו" ו"ואשר הוא עשה הוי' מצליח" = 1134 = 3 פעמים חשמל! סך הכל, 9 פעמים חשמל (יד פעמים 3 בחזקת 5). יש כאן 70 אותיות, כנגד 70 נפש שירדו למצרים ו-70 פנים לתורה, כנ"ל.

לשון ה"מצליח" הנאמר באליעזר, "אם ישך נא מצליח דרכי אשר אנכי הלך עליה" = 1586 = אני פעמים הוי', סוד חלומו הראשון של יוסף: "והנה אנחנו מאלמים אלמים בתוך השדה והנה קמה אלמתי וגם נצבה והנה תסבינה אלמתיכם ותשתחוין לאלמתי", ומפרש רבי יעקב אבוחצירא זצ"ל בספרו "מחשוף הלבן" ש"מאלמים אלמים" היינו שכל אחד מהשבטים היה מתבונן בסוד המילוי של שמו ("ממלאים מלאים"). "והנה קמה אלמתי וגם נצבה וגו'" פירוש שהמילוי שלי: יוד ויו סמך פא עולה אני הוי' (וד יו = הוי', מך א = אני).

ב"אם ישך נא מצליח דרכי אשר אנכי הלך עליה" יש 30 אותיות. נמצא שהיחס בין פסוק הפתיחה של "מצליח" (הכל הולך אחר הפתיחה, סוד החכמה בפרט והג"ר בכלל) הנאמר באליעזר ("יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים") לשלושת פסוקי "מצליח" שנאמרו ביוסף (גלגולו של אליעזר, שבא לתקנו), הוא יחס של 30 ל-70, היחס של ג ראשונות (מוחין) ל-ז תחתונות (מדות), ודוק.

ביחד יש כאן שלימות של 100 אותיות (על דרך 100 ברכות בכל יום, על מנת שיהיה יום מצליח בכל), וניתן לצייר את הפסוקים כריבוע של 10 על 10. והנה, שני אלכסוני הריבוע (שבהם 20 אותיות) = 756 = חשמל חשמל (ה"יהלום" של זך) = "הוי' מצליח... קויתי הוי'", כנ"ל. שאר 80 אותיות הריבוע = 4232 = 2 פעמים 46 בריבוע (46 = 2 פעמים 23).

יש כאן 28 תבות, המשולש של 7. כאשר נצייר אותן בצורת משולש, הנקודה העליונה תהיה "אם", ושתי הפנות מלמטה תהיינה "מצליח" "מצליח". הנקודה האמצעית של המשולש (התבה ה-13 מכל פנה של המשולש) היא "יוסף", הפעם היחידה ששמו של יוסף הצדיק מופיע בהרכב.