פרשת קדושים

קדושים

ב. "דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אלהם קדשים תהיו כי קדוש אני הוי' אלהיכם". וברש"י: "'דבר אל כל עדת בני ישראל'. מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל מפני שרוב גופי תורה תלוין בה".

ובמדרש רבה: "תני ר' חייא פרשה זו נאמרה בהקהל מפני שרוב גופי תורה תלויין בה. ר' לוי אמר מפני שעשרת הדברות כלולין בתוכה: 'אנכי ה' אלהיך' וכתיב הכא 'אני ה' אלהיכם', 'לא יהיה לך' וכתיב הכא 'ואלהי מסכה לא תעשו לכם', 'לא תשא' וכתיב הכא 'ולא תשבעו בשמי', 'זכור את יום השבת' וכתיב הכא 'את שבתתי תשמורו', 'כבד את אביך ואת אמך' וכתיב הכא 'איש אמו ואביו תיראו', 'לא תרצח' וכתיב הכא 'לא תעמוד על דם רעך', 'לא תנאף' וכתיב הכא 'מות יומת הנואף והנואפת', 'לא תגנוב' וכתיב הכא 'לא תגנובו', 'לא תענה' וכתיב הכא 'לא תלך רכיל', 'לא תחמוד' וכתיב הכא 'ואהבת לרעך כמוך'".

הגם שרש"י מביא רק את דברי רבי חייא, שאר מפרשי התורה (על דרך הפשט) מביאים גם את דברי רבי לוי, הלא הם הראב"ע הרמב"ן החזקוני ועוד. וראוי לדייק שכל אחד מהמפרשים משנה במקצת מההקבלות של המדרש.

בראב"ע כנגד הדבור הראשון של עשרת הדברות כתיב הכא "כי קדוש אני הוי'" (היינו "אני הוי' אלהיכם" של המדרש, רק עם דגש על "כי קדוש וגו'", וי"ל שמה שהוציא אותנו הקב"ה ממצרים הוא מצד קדושתו דווקא, שהוא קדוש ונבדל בעצם וכך הבדילנו מכל העמים להיות לחלקו – "קדשים תהיו כי קדוש אני הוי' אלהיכם"); "ודבר השפחה הנחרפת, אזהרת 'לא תנאף', עם שהיא חפשית" (דין שפחה נחרפת הוא קל ביחס לאשת איש ממש, והוא על דרך ההבדל בין "לא תגנבו" כאן לבין "לא תגנב" בעשרת הדברות, דשם הוא דיני נפשות וכאן הוא דיני ממונות בלבד, והיינו שבפירוט ענין הדברות דפרשתנו יש קולא ביחס לכללות עשרת הדברות דפרשת יתרו ופרשת ואתחנן, וכמו שיתבאר). "לא תכחשו ולא תשקרו" כנגד "לא תענה", ואילו במדרש מ"לא תלך רכיל". "ולא תעשק את רעך" כנגד "לא תחמד", ואילו במדרש מ"ואהבת לרעך כמוך". בשני אלו האחרונים הראב"ע נוקט בדרך הפשט בעוד שהמדרש מביא פסוק כללי יותר המתאים לדרך הדרש, ודוק.

ברמב"ן השינוי היחיד מהמדרש הוא ב"לא תנאף" שבפרשתנו הוא "אל תחלל את בתך להזנותה" (המדובר בפנויה שאביה מוסרה לביאה, וכנ"ל שאין כאן עונש מיתה כמו באשת איש, ודוק).

בחזקוני כנגד "לא יהיה לך" במקום "ואלהי מסכה לא תעשו לכם" מביא את תחילת הפסוק "אל תפנו אל האלילים" (רש"י: "תחילתן אלילים הם [לשון אל, כלא הוא חשוב], ואם אתה פונה אחריהם סופך אתה עושה אותם אלוהות", יש כאן סבה ומסובב, והשרש היינו הסבה הראשונה, הפניה אחר הריק, וד"ל). וכנגד "לא תחמד" מביא "לא תעשוק" במקום "ואהבת לרעך כמוך", כמו הראב"ע כנ"ל.

והנה, לדעת רבי לוי במדרש כנגד "אנכי הוי' אלהיך" כתיב הכא "אני הוי' אלהיכם" (בכל לשון יש יג אותיות, ודוק), "הכל הולך אחר הפתיחה" ("בתר רישא גופא אזיל"): "אנכי הוי' אלהיך" "אני הוי' אלהיכם" = 366 = 6 פעמים אני, כלומר שהערך הממוצע של שש התבות הוא אני, וכן שש התבות עולות ששת צירופי אני (שלפי חכמת הצירוף, הראשון ביניהם, לאחר אני, הוא אין, ודוק). והוא עולה חשבון, סוד "באו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון", וד"ל.

וכן "הכל הולך אחר החיתום": כנגד "לא תחמד בית רעך לא תחמד אשת רעך וגו'" – "ואהבת לרעך כמוך [אני הוי']" ("כלל גדול בתורה", והנה התבה האחרונה של עשרת הדברות היא "לרעך"). "לא תחמד" "ואהבת לרעך כמוך" = "שויתי הוי' לנגדי תמיד" (כלל גדול בעבודת השי"ת). "לא תחמד בית רעך לא תחמד אשת רעך" "ואהבת לרעך כמוך" = ז בריבוע פעמים "וחי בהם", וד"ל.

"אני הוי' אלהיכם" "ואהבת לרעך כמוך" (בכל ביטוי יש יג אותיות) – "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן" = 1013 = מספר ההשראה ה-23.

והעיקר בעבודת ה' ובתיקון המדות, כל יהודי הוא נעים (= י"פ טוב) ונחמד (= ו"פ טוב) עד מאד, ומצות אהבת ישראל היא בחינת "חבה יתרה נודעת לו" מחמדה הגנוזה של כל אשר בשם ישראל יכונה (התורה היא "כלי חמדה" ואילו היהודי, האות [ומופת] שבספר תורה, הוא סוד האור המאיר באותו כלי חמדה, שהרי התורה היא בשביל ישראל, כמו שנאמר "דבר אל בני ישראל" "אמר אל בני ישראל" "צו את בני ישראל" כמבואר בדא"ח, וד"ל). ולפי זה כך מתקיימת, בדרך ממילא "לא תחמד בית רעך לא תחמד אשת רעך וגו'", באשר לדבר הנחמד בעצם לו נאה ולו יאה כל דבר חמדה שבעולם. והיינו נעוץ סופן בתחילתן ב"קדשים תהיו כי קדוש אני הוי' אלהיכם" שכנגד "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", שהנחמד בעצם הוא הקדוש בעצם – "לית מאן דתפיס ביה" (וממילא לא שייך לחמוד אותו וכל אשר לו כנ"ל). והרמז: הערך הממוצע של ד פעולות ההכאה הפרטית של נחמד קדוש (שבחיבור פשוט = נושא הפכים, 2 בחזקת 9, כמבואר סודו במ"א) = 1618, סוד "חתך הזהב", שלמות היפי והקדושה של כל העולם אשר ברא לכבודו יתברך, וד"ל.

ג. ראינו שעשרת הדברות מתפרטים ומתפרשים אחד לאחד בפרשת קדושים, ושעל כן נאמרה פרשת קדושים בהקהל – "אל כל עדת בני ישראל" ("כל עדת בני ישראל" = ז פעמים ז פעמים כג = "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"; ראשי וסופי תבות "כל עדת בני ישראל" = כו פעמים כב [כוכב] = הוי' פעמים יחד [שבטי ישראל], אמצעי התבות – דן אשר = 555 = "אל כל עדת" = יה פעמים יחידה = ה פעמים פלא (כנגד ה האותיות); ב"כל עדת בני ישראל" יש אחד אותיות [המתחלקות ל-ח ו-ה כנ"ל, כאשר דן הוא הבן ה-ה של יעקב ואשר הוא הבן ה-ח, ודוק], הרת"ס = 100 = 10 בריבוע, ושאר האותיות = אחד פעמים עדה; "אל כל עדת בני ישראל" = ו פעמים "אני הוי' אלהיכם" [שכנגד הדבור הראשון של עשרת הדברות "אנכי הוי' אלהיך" כנ"ל]).

והנה, עשרת הדברות כתובים פעמיים בתורה, פעם אחת לפני פרשת קדושים בפרשת יתרו ופעם שניה לאחר פרשת קדושים בפרשת ואתחנן. ובהיות שעשרת הדברות הם כלל כל התורה כולה (שבהם כלולות כל מצות התורה כנודע) בעוד שבפרשת קדושים המצות מנויות בדרך פרט יחסית לעשרת הדברות (ועד שראינו לעיל שיש כמה אפשרויות איך להקביל את כל אחד מעשרת הדברות לפסוק-מצוה בפרשת קדושים), נמצא שתופעה יסודית זו של התורה היא בסוד "כלל ופרט וכלל" – עשרת הדברות (של פרשת יתרו) ופרשת קדושים ועשרת הדברות (של פרשת ואתחנן). והנה נאמר "כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט", נמצא שבמובן מסוים הפרט (שבין שני הכללים, המשמש כממוצע המחבר ביניהם, וכידוע הכלל שבכל מקום השרש של הממוצע המחבר הוא למעלה משני הקצוות שהוא מחבר [שבגלל זה הוא מסוגל לחבר את שני הקצוות ההפכיים זה מזה מצד עצמם]) הוא העיקר – פרשת קדושים. ועוד ידוע ש"כלל ופרט וכלל" הם כנגד שלשת המוחין חכמה בינה ודעת, הכלל שלפני הפרט הוא נקודתי ביותר, כברק המבריק על השכל, בחינת חכמה, ואילו הכלל השני, המופיע לאחר התפרטות הפרט, הוא מיושב (בחינת ישוב הדעת) ורחב יותר (בחינת הרחבת הדעת) מאשר הכלל הראשון (אבל ביחד עם זה אין הכלל השני מאיר באותו אור גדול ובהיר כמו הכלל הראשון שלפני ההתפרטות השכלית של הבינה שמטבעה להחשיך את בהירות אור החכמה). מזה יובנו ענין השינויים בין ההופעה הראשונה של עשרת הדברות בפרשת יתרו, בשעת מתן תורה ממש, לבין ההופעה השניה שלהם בפרשת ואתחנן כשמשה רבינו חוזר לספר לדור השני, הדור שעתידים להיכנס ולרשת את הארץ, אודות מעמד הר סיני (והוא בסוף ארבעים השנה שהלכו בני ישראל במדבר, שאזי ניתן להם "לב לדעת" דייקא, מה שלאחר ארבעים שנה קאים איניש אדעתיה דרביה, על מנת שיתקיים אצלם בכניסתם לארץ "לדעת בארץ דרכך", וד"ל).

ורמז: עשרת הדברים קדשים עשרת הדברים (יש כאן ה תבות ו-ה בריבוע אותיות, בעשרת הדברים יש עשר אותיות ובקדשים יש חמש אותיות, ודוק) = 2916 = דן בריבוע – "כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט" = לו (ו בריבוע, מדת לוחות הברית) פעמים אנכי (ט בריבוע, פתיחת עשרת הדברות).

ד. והנה פרשת יתרו, שבה ההופעה הראשונה של עשרת הדברות, הכלל הראשון, היא הפרשה הטוב בתורה, סוד "וירא אלהים את האור כי טוב", חכמה; פרשת קדושים, שבה מתפרטים עשרת הדברות, סוד הפרט הממצע ומחבר את שני הכללים, היא הפרשה הכי (כי טוב) בתורה, כי = ל, סוד "מגדל הפורח באויר", כינוי לספירת הבינה כנודע; פרשת ואתחנן, שבה ההופעה השניה של עשרת הדברות, הכלל השני (שאף על פי שנראה בהשקפה ראשונה ושטחית שהוא דומה, כמעט זהה, לכלל הראשון, הרי באמת ובעומק הוא אחרת ואפילו הפוך מהכלל הראשון, בסוד "זכור" שבעשרת הדברות דפרשת יתרו ו"שמור" שבעשרת הדברות דפרשת ואתחנן – "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים" [סוד נשיאת הפכים, אצל ה' אינם הפכים אלא מציאות אחת ממש, אך אצלנו הם מתגלים ומתקבלים כהפכים גמורים] – שמההבנה שיוצאת לנו מכאן מה ש"'זכור' ו'שמור' בדבור אחד נאמרו" נפעל, כלומר נתגלה לנו, מכח ההתפרטות של עשרת הדברות שבפרשת קדושים, וד"ל), היא הפרשה המאד ("טוב מאד", "טוב" זה מלאך החיים, היצה"ט, ואילו "מאד" זה מלאך המות, היצר הרע כו', שני הפכים ממש, ומה שמיחדם ועושה מ"טוב מאד" לשון אחד ודבר אחד היינו סוד הקדושה העצמית של נשמות ישראל – "קדשים תהיו כי קדוש אני הוי' אלהיכם", בניחותא, כידוע הפירוש החסידי בזה), סוד הדעת (דמשם מתחיל סוד מיתת המלכים, וממילא – תחית המתים), וד"ל.

והנה יש לפנינו תופעה חשבונית עמוקה ומשמעותית מאד: ג המשולשים של יז (יתרו), 153, ל (קדושים), 465, מה (ואתחנן), 1035, עולים יחד המשולש של נז, 1653, אל הוי' (ג פעמים חוה, כפי שנראה בהמשך).

נשאלת השאלה, האם מסתתר כאן כלל חשבוני? התשובה היא – כן. התופעה הנ"ל חוזרת פעמיים לפניו (כלומר במספרים קטנים יותר): ג המשולשים של יא, 66, כ, 210, ל, 465 עולים 741, המשולש של 38 (ב פעמים חוה); ג המשולשים של ה, 15, י, 55, טו, 120 עולים 190, המשולש של 19 (חוה; המשולש של חוה = 10 פעמים חוה, בהיות 10 הנקודה האמצעית של חוה, 19, ודוק).

איך ננסח את הכלל החשבוני? התשובה – לכל מספר נ, ג המשולשים של 6 פעמים נ פחות 1, 10 פעמים נ ו-15 פעמים נ יעלו המשולש של נ פעמים חוה! ננסה ל-נ = 7 ("כל השביעין חביבין"): 6 פעמים 7 פחות 1 = 41, 10 פעמים 7 = 70, 15 פעמים 7 = 105; ג המשולשים של 41 – 861, 70 – 2485, 105 – 5565 = 8911 = המשולש של 133 = 7 פעמים חוה.

כדאי שכל תלמיד ממולח יוכיח את הכלל הנ"ל (אינו קשה כלל).

והנה ידוע שכל תריג מצות התורה הן בסוד בנין המלכות, סוד תיקון חוה ("אם כל חי" – "וחי בהם"). הרי השי"ת ברא את העולם מתוך אורו האין סוף בסוד הנקודה האמצעית, נקודת המלכות, כשבנקודה זו גנוזות עשר ספירות – "עשר ספירות הגנוזות במאצילן". לכל מספר זוגי יוצאת סדרה אין סופית של נקודות אמצעיות (שחוץ מהמספר הראשון שהוא זוגי כולם לא זוגיים), וביחס למספר 10 ("העשירי יהיה קדש להוי'" – "קדשים תהיו כי קדוש אני הוי' אלהיכם", סוד "עשר ספירות בלימה, עשר ולא תשע עשר ולא אחת עשרה") – 10, 19 (חוה), 37 (הבל), 73 (חכמה, סוד ה-י של שם הוי' ב"ה; הפסוק הראשון של התורה – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" = 2701, המשולש של 73, חכמה, 37 פעמים 73, כאשר "ואת הארץ" = 703 = המשולש של 37, 19 פעמים 37), 145 (סוד השם הקדוש קמה, שם העמדת המלך, ישראל – 541 – בהיפוך ספרות), 289 (= טוב בריבוע = "ברא אלהים" – "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה", "כלם בחכמה [י] עשית", וד"ל)...

6 10 15 הנ"ל יוצרים יחד את תבת ויהי: "כל מקום שנאמר 'ויהי' אינו אל לשון צער". ה"ויהי" הראשון בתורה – "הכל הולך אחר הפתיחה" – היא בפסוק השלישי של מעשה בראשית "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" (יש בכל התנ"ך 817 פעמים "ויהי", 817 = אור במספר קדמי = 43 פעמים חוה!; הפעם האחרונה – "הכל הולך אחר החיתום" – היא "ויהי כשמע המלך את דברי התורה ויקרע את בגדיו" = טוב טוב טוב ["אין טוב אלא תורה – אוריין תליתאי, תנ"ך] בריבוע כללי!), והיא התבה ה-26, הוי', בתורה, אותיות והיה – "אין 'והיה' אלא לשון שמחה". הכל בסוד "לפום צערא [צערא = חוה בריבוע!] אגרא ["לפום צערא אגרא" = פעמיים חוה בריבוע, פעמיים צערא, ז.א. שלפום אגרא = צערא!]" (סוד "ארבעה צריכין להודות" כמבואר באריכות במ"א). והנה "יהי אור" הוא אור ישר, בחינת אדם, ואילו "ויהי אור" הוא אור חוזר, בחינת חוה ("ויהי אור" = רחל), החיה בעולם הזה במחזור מתמיד של צער-שמחה (= תשובה = ויהי פעמים חיה, וד"ל) – "אם הבנים שמחה". ויהי והיה = אל הוי' הנ"ל = חוה חוה חוה (סוד החשבון של יז ל מה, ג הפרשיות יתרו קדושים ואתחנן – "כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט").

ה. רמזים נוספים ל"כלל ופרט וכלל" של כל התורה כולה – עשרת הדברות דפרשת יתרו, פרשת קדושים, עשרת הדברות דפרשת ואתחנן:

במספר קטן, פרט = 19 = חוה. כלל = 8 = ח, ה"כלל" של חוה (האות הראשונה של השם היא הגוברת בצירוף, וכל השם כלול בה). "כלל ופרט וכלל" = 47 = "כי טוב" (בחשבון רגיל), טוב של פרשת יתרו וכי של פרשת קדושים כנ"ל. "כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט", "אתה דן" = חוה = פרט. הלא חוה היא "אם כל חי" (כנ"ל), "אם כל חי" (במספר קטן) = חוה! והיא סוד "אם לבינה תקרא", סוד הפרט של פרשת קדושים כנ"ל. ויש לומר דמשום כך בפרשת קדושים, במצות כיבוד (מורא) הורים, מקדימה התורה אם לאב – "איש אמו ואביו [אביו = חוה] תיראו" (הפסוק הראשון הבא בהמשך ל"קדשים תהיו כי קדוש אני הוי' אלהיכם", שבמקביל לעשרת הדברות – סמיכת הדבור החמישי, "כבד את אביך [במספר קטן, 'כבד את אביך' = חוה, לפי הצירוף חהו, ודוק] ואת אמך" לדבור הראשון, "אנכי הוי' אלהיך" [במספר קטן, "אנכי הוי' אלהיך" = חוה חוה], ודוק. "איש אמו ואביו תיראו" = 1000, אלו אלף האורות שקבל משה רבינו במתן תורה ושבחטא העגל נלקחו ממנו וחוזרים אליו בכל שבת בסוד "ישמח משה במתנת חלקו", סוד "אם הבנים שמחה" ("משה זכה לבינה ['אם לבינה תקרא']", לפירוט מצות התורה מ"קדשים תהיו" ועד ל"ואהבת לרעך כמוך" כנ"ל). [בחז"ל דרשו ש"תיראו", לשון רבים, בא לרבות אשה, שגם היא, ולא רק איש, חייבת במורא הורים, והרמז (המובהק): תיראו = איש אשה!] בחשבון רגיל, "כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט" = יא פעמים חוה – אם כל חי!

ראינו ששלשת המשולשים של יז ל מה (כנגד פרשיות יתרו קדושים ואתחנן) = המשולש של נז – חוה חוה חוה (בסוד "כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט", וד"ל). והנה בדבור הראשון של עשרת הדברות אין שינוי כלל בין פרשת יתרו לפרשת ואתחנן – "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". נמצא שפתיחת ה"כלל ופרט וכלל" של כל התורה כולה היא: "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" "קדשים תהיו כי קדוש אני הוי' אלהיכם" "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" = 6498 = הריבוע הכפול של נז – חוה חוה חוה!

שלש התבות הפותחות: אנכי קדשים אנכי (יג אותיות, כמו "אנכי הוי' אלהיך"; במספר קטן, קדשים = יג, כנגד יג מדות הרחמים בדרך פרט, ודוק היטב בחלוקת יג המדות ל4-1-3-4-1; אנכי = ט [מדות הרחמים של פרשת שלח] – ט יג ט = אל = ויהי כנ"ל, וד"ל) = התורה (כללות כל התורה כולה) = יתרו (לרמז שהכל נכלל בעשרת הדברות דפרשת יתרו). ראשי וסופי התבות של אנכי קדשים אנכי = אנכי אנכי. נמצא שאמצעי התבות (סוד הממוצע המחבר את הראש לסוף) = קדשים! ביחד עם ה-ש שבאמצע תבת קדשים (האות השביעית, האמצעית, של יג האותיות) = 462, בעוד ששאר האותיות = 154: 462 = 3 פעמים 154 = היחוד של קריאת שמע "הוי' אלהינו הוי'", כמבואר בכתבי האריז"ל).

אנכי הוי' קדשים תהיו אנכי הוי' (לאחר התבה הפותחת את כל פרשה בא לשון הויה, ודוק) = 1089 = גל בריבוע. והנה ידוע הכלל בחשבון שריבוע נ = משולש נ ומשולש נ פחות 1. ובנידון דידן: ג התבות הראשונות (שהן גם ג התבות המופיעות בפנות המשולש של שש התבות מ-3 עד 1) אנכי הוי' קדשים = 561 = גל במשולש, ואילו ג התבות האחרונות תהיו אנכי הוי' = 528 = לב במשולש!

"קדשים תהיו כי קדוש אני הוי' אלהיכם" – 7 תבות ו-28 (7 במשולש; פנות המשולש בשתי צורותי מ-1 עד 7 ומ-7 עד 1 – קמה, השם הקדוש של העמדת המלך כנ"ל; המספר הבא בסדרת המקיפים של המשולש מ-1 עד 7 = 3094, המספר הראשון שמתחלק ביעקב וברחל, ובכך מיחדם – "קדשים תהיו", קדושת הברית, כמו שיתבאר. על קדושת יחוד יעקב רחל נאמר "יראו את הוי' קדשיו כי אין מחסור ליראיו", וד"ל; ד המספרים הראשונים בסדרת המקיפים של המשולש מ-7 עד 1 = 2868 = עשר ספירות בלימה, סוד עשרת הדברות: כתר חכמה בינה חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות = עשרת הדברים במילוי: עין שין ריש תו הא דלת בית ריש יוד מם!) אותיות, על דרך "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר" (פסוק הכותרת של עשרת הדברות דפרשת יתרו) ו"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" = 1508 = חן פעמים הוי', סוד מצות חנוך (הכוללת את כל התורה כולה, הרי במתן תורה הבנים היו ערבים לנו), סוד חנוך בן ירד (מבין ברוממות אל ושפלות האדם, כדלקמן, ודוק), מורו הרוחני של משה רבינו, שחי שסה שנים כמנין מצות לא תעשה של תורה (שסה = יוסף הצדיק, שומר הברית, שמשה לקח את עצמותיו-עצמותו עמו). והוא עולה רוממות (אל) שפלות (האדם) – "'כי קדוש אני הוי' אלהיכם' – קדושתי למעלה מקדושתכם", סוד "תחנונים ['רוח חן ותחנונים'] ידבר רש [זה משה רבינו המתחנן לה' בפרשת ואתחנן להיכנס לארץ ישראל, רש ר"ת רוממות שפלות, כאשר שאר האותיות רוממות שפלות = 1008 = ז (סוד 'כל השביעין חביבין', חנוך מאדם ומשה מאברהם) פעמים זה בריבוע (קדם, בסוד התורה הקדומה – 'הוי' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז') – 'משה נתנבא ב'זה''; 'קדשים תהיו' = ז פעמים ה בחזקת ג, סוד נבואת משה רבינו ב'זה' (= משה במספר קטן) וסוד ברכת כהנים בג-ה-ז, וד"ל]". ראש-תוך-סוף רוממות שפלות – רתת, סוד "מה להלן [ב'כלל' דעשרת הדברות] באימה וביראה וברתת [כנגד ה-ו של שם הוי' ב"ה, ששם עיקר אחיזת תריג מצות התורה, וד"ל] ובזיע, אף כאן [בפרט דפרשת קדושים] באימה וביראה וברתת ובזיע", רתת = 1000 = "איש אמו ואביו תיראו" כנ"ל. במספר קטן, רוממות שפלות = 47 (= כי טוב בחשבון רגיל) = "כלל ופרט וכלל".

ו. "קדשים תהיו כי קדוש אני הוי' אלהיכם".

רש"י: "'קדשים תהיו'. הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה: 'אשה זונה וחללה וגו' אני ה' מקדשכם'. 'ולא יחלל זרעו וגו' אני ה' מקדשו'. 'קדושים יהיו וגו' אשה זונה וחללה וגו''":

רמב"ן: "'קדשים תהיו'. 'הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה', לשון רש"י. אבל בתורת כהנים ראיתי סתם, 'פרושים תהיו' וכן שנו שם ''והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני', כשם שאני קדוש כך אתם תהיו קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם תהיו פרושים'. ולפי דעתי אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב, אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד, שבעליה נקראים פרושים. והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, א"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה. לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות ימעט במשגל, כענין שאמרו שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין, ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצוה ממנו ויקדש עצמו מן היין במיעוטו, כמו שקרא הכתוב הנזיר קדוש, ויזכור הרעות הנזכרות ממנו בתורה בנח ובלוט וכן יפריש עצמו מן הטומאה, אע"פ שלא הוזהרנו ממנה בתורה, כענין שהזכירו בגדי עם הארץ מדרס לפרושים, וכמו שנקרא הנזיר קדוש בשמרו מטומאת המת גם כן וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל ברבוי האכילה הגסה ומן הדבור הנמאס, כענין שהזכיר הכתוב 'וכל פה דובר נבלה', ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות, כמה שאמרו על רבי חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו. באלו ובכיוצא בהן באה המצוה הזאת הכללית, אחרי שפרט כל העבירות שהן אסורות לגמרי, עד שיכנס בכלל זאת הצוואה הנקיות בידיו וגופו, כמו שאמרו ''והתקדשתם' אלו מים ראשונים, 'והייתם קדושים' אלו מים אחרונים, 'כי קדוש' זה שמן ערב' כי אע"פ שאלו מצות מדבריהם, עיקר הכתוב בכיוצא בזה יזהיר, שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מהמון בני אדם שהם מלכלכים עצמם במותרות ובכיעורים. וזה דרך התורה לפרוט ולכלול בכיוצא בזה, כי אחרי אזהרת פרטי הדינין בכל משא ומתן שבין בני אדם, 'לא תגנוב' ו'לא תגזול' ו'לא תונו' ושאר האזהרות, אמר בכלל 'ועשית הישר והטוב', שיכניס בעשה היושר וההשויה וכל לפנים משורת הדין לרצון חבריו, כאשר אפרש בהגיעי למקומו ברצון הקב"ה וכן בענין השבת, אסר המלאכות בלאו והטרחים בעשה כללי שנאמר 'תשבות', ועוד אפרש זה בע"ה. וטעם הכתוב שאמר 'כי קדוש אני ה' אלהיכם' לומר שאנחנו נזכה לדבקה בו בהיותנו קדושים והנה זה כענין הדבור הראשון בעשרת הדברות".

ובפירוש העמק דבר: "'דבר וגו''. הפסיק הכתוב בין אזהרה דעריות לפ' עונשין במצות הללו, היינו משום שבא על סדר ראש פ' עריות. שאחר שהקדים 'כמעשה ארץ מצרים לא תעשו ובחקותיהם לא תלכו' כתיב 'את משפטי תעשו ואת חקתי תשמרו וגו'', ואח"כ פירש הכתוב ממה שהזהיר שלא יעשו והוא כל אזהרות דעריות שבהם פרצו במצרים ובכנען, אם מצד התאוה או מצד החק כמש"כ. עתה בא המקרא לפרש משפטי ה' וחקותיו להנהיג הליכות ישראל בהם. 'קדשים תהיו'. כלפי מעשה ארץ מצרים וכנען בתאותם לפרוץ אפילו כל חק בא המצוה על כל עדת בני ישראל להיות גדור מן התאוה אפילו מה שהוא נגד שכל אנושי לבד וכמש"כ הרמב"ן בפי' מ"ע זו שהוא להיות פרוש ממותרות הרבה אפילו במותר. והקדים הכתוב כאן את 'כל עדת בני ישראל' באשר אין פרישת כל אדם שוה ותורת כל אחד לבדו בידו לפי טבע גופו והליכות ביתו וכדומה, וכ"כ הרב המגיד שלהי הל' שכנים יע"ש, מש"ה כתיב דמכל מקום הכל מוזהרים איש לפי ערכו. משא"כ כל המצות הדבר ידוע שהכל שוים".

כך מסיים הרמב"ם את הלכות שכנים: "כל הרוצה למכור קרקע ובאו שנים כל אחד מהן אומר אני אקח בדמים אלו ואין אחד מהן בעל המצר, אם היה האחד מיושבי העיר והאחד משכני השדה שכן העיר קודם. שכן ותלמיד חכמים תלמיד חכמים קודם. קרוב ותלמיד חכמים תלמיד חכמים קודם. שכן וקרוב השכן קודם, שגם זה בכלל 'הטוב והישר' הוא. קדם אחד וקנה זכה ואין חבירו שראוי לקדם לו יכול לסלקו הואיל ואין אחד מהן בעל המצר, שלא צוו חכמים בדבר הזה אלא דרך חסידות ונפש טובה היא שעושה כך".

ובפירוש המגיד משנה: "... וענין דין בן המצר הוא שתורתנו התמימה נתנה בתקון מדות האדם ובהנהגתו בעולם כללים באמרה 'קדשים תהיו', והכוונה כמו שאמרו ז"ל 'קדש עצמך במותר לך' שלא יהא שטוף אחר התאוות. וכן אמרה 'ועשית הישר והטוב', והכוונה שיתנהג בהנהגה טובה וישרה עם בני אדם. ולא היה מן הראוי בכל זה לצוות פרטים, לפי שמצות התורה הם בכל עת ובכל זמן ובכל ענין וההכרח חייב לעשות כן, ומדות האדם והנהגתו מתחלפות לפי הזמן והאישים. והחכמים ז"ל כתבו קצת פרטים מועילים נופלים תחת כללים אלו, ומהם שעשו אותם בדין גמור ומהם לכתחלה ודרך חסידות, והכל מדבריהם ז"ל, ולזה אמרו 'חביבין דברי דודים יותר מיינה של תורה, שנאמר 'כי טובים דדיך מיין''".

"קדשים תהיו" – לפי רש"י היינו לפרוש מן העריות והעבירה, לפי הרמב"ן היינו "קדש עצמך במותר לך" (בדרך של פרישה, ולא לפי הפירוש החסידי של "קדש עצמך במותר לך" על דרך "בכל דרכיך דעהו"), לא להיות "נבל ברשות התורה", ומוסיף על פירוש זה של הרמב"ן בעל ההעמק דבר, ע"פ דברי המגיד משנה, שענין זה הוא "אישי", אינו מוחלט ושוה לכל נפש כשאר דיני התורה, אלא 'גמיש' (גם באותו פרט, הכל לפי הזמן והמקום והענין, סוד "והר סיני עשן כלו" – עולם שנה נפש, וד"ל). והיינו כנגד הכנעה הבדלה המתקה, חש מל מל: לפרוש מן העריות כו' – הכנעה, חש (להכנע לצוויי התורה – "אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים כי האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים"); לפרוש, להבדל, גם מן המותר על מנת להיות קדוש באמת (לא נבל ברשות התורה) – הבדלה, מל (לשון ברית מילה, קדושת הברית, עיקר ושרש הקדושה וההבדלה מכל מדה מגונה); ה'פן' האישי של הפרישות, על פי מה ד"ידע איניש בנפשיה" (הכולל גם את הפירוש החסידי הנ"ל ל"קדש עצמך במותר לך" כאשר אומד את עצמו שייך לזה) – המתקה, מל (לשון "מי ימלל [וימתיק] גבורות ה'", היינו שההמתקה של גבורות ה', מדת הפרישות וההתקדשות היתרה, היא על ידי יחוד "מי זאת [עולה מן המדבר]", יחוד המחשבה והדבור, כתורת הבעל שם טוב, שלפי המחשבה הפנימית, מה ד"ידע איניש בנפשיה" כנ"ל, האדם מנהיג את עצמו [דבור לשון הנהגה] בכל אורחות חייו, וד"ל). ובסוד ההמתקה מסיים הרב המגיד משנה את דבריו "ולזה אמרו 'חביבין דברי דודים יותר מיינה של תורה, שנאמר 'כי טובים דדיך מיין''". סוד ההמתקה היינו "הנשיקה האישית" של התורה שבעל פה (העתידית, תורת משיח, "ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דדיך מיין" – "דדיה ירוך בכל עת באהבתה תשגה תמיד" (עיקר ענינו של תורת משיח [השעשועים העצמיים של התורה, "תורה לשמה" באמת לאמתו, שגם היום יש שזוכים ללמוד תורה, להגות בה יומם ולילה, בבחינה זה] הוא גילוי ה"פרט" שבאין סוף, המשתקף משרשו באין סוף גוונים, סוד "קדשים תהיו" ביחס לשני הכללים של עשרת הדברות לפניו ולאחריו כנ"ל, ודוק).

ז. עוד יוצא מהנ"ל שיש: א. דיני התורה השוים לכל נפש (כולל גם מה שחכמים תיקנו איזו מדת חסידות כדין גמור, כדברי הרב המגיד משנה הנ"ל), ב. כללי מדת חסידות (שאינם שוים לכל נפש) כגון "קדשים תהיו" – "קדש עצמך במותר לך", ג. פרטי מדת חסידות (שאינם שוים לכל נפש) הכתובים או רמוזים בדברי חכמים (כמו הלכות הקדימה והאיחור בנוגע לעדיפות אל מי למכור שבסוף הלכות שכנים הנ"ל), ד. פרטי מדת חסידות כפי שהם עדיין בגדר אין סוף ו"העלם שאינו במציאות" (כלומר העלם כזה שעדיין לא בא לידי גילוי כלל, אפילו ברמז קל, בתורה שבעל פה הגלויה לפנינו). בשרש העליון, ארבע חלוקות הנ"ל הם כנגד: עולם האצילות (ששם קבועים דיני התורה השוים לכל נפש), אדם קדמון (כללי מדת חסידות, "קדשים תהיו", ששם, במחשבה הקדומה דא"ק "כולם נסקרים בסקירה אחת", וד"ל), קו וחוט אור אין סוף ב"ה הממלא כל עלמין (ששם שרש המעלה ומטה, הקדימה והאיחור, וד"ל), אור אין סוף ב"ה הסובב כל עלמין לפני הצמצום הראשון, ועד לשרש אור הסובב ב"אור המאיר לעצמו" לפני עלית הרצון לברוא את העולם, סוד השעשועים העצמיים הנ"ל, ועד לשרש הסובב ביכולת הפשוטה של העצמות שלא להאיר (כשם שביכולתו להאיר, ששם הכל אחד ממש) – "ישת חשך סתרו", "העלם שאינו במציאות" כלל וכלל (אלא הכל "פרט" ו"פרטי-אישי" בעצם, וד"ל).

ועוד רמז בהנ"ל: הרמב"ן מביא את חז"ל – "'והתקדשתם' אלו מים ראשונים, 'והייתם קדושים' אלו מים אחרונים, 'כי קדוש [אני]' זה שמן ערב". הפסוק "כי אני הוי' אלהיכם והתקדשתם והייתם קדשים כי קדוש אני וגו'" נאמר בסוף פרשת שמיני (אצל "תורת הבהמה") אך רומזת לתחלת פרשת קדושים "קדושים תהיו כי קדוש אני הוי' אלהיכם" (שכנגד הדבור הראשון של עשרת הדברות, וכפי שמסיים הרמב"ן את פירושו, ודוק). מים (ראשונים) מים (אחרונים) שמן (ערב) = ל (פרשת קדושים, הפרשה ה-ל בתורה; כל תבה בפני עצמה מתחלקת ב-ל, ודוק) פעמים חוה, סוד הפרט (פרט, במספר קטן, עולה חוה כנ"ל) שבין שני הכללים (של עשרת הדברות מכאן ומכאן כנ"ל). על מים ראשונים מברכים "על נטילת ידים" ראשי תבות עני כנודע, סוד ההכנעה; במים אחרונים נבדלים לגמרי מכל צר ונזק, מעבירים מקצות אצבעותינו, מקום אחיזת הקליפות, את זוהמת הנחש הקדמוני – הבדלה (נמצא שמים מים היינו מים ראשונים כנגד מים תחתונים בוכים ומים אחרונים, אחרון אחרון חביב, כנגד מים עליונים, הרגשת השובע והתענוג עליון בנפש, וד"ל); שמן ערב (שמן הוא משל לפנימיות התורה, "כי מתוק האור", ואילו מים הוא משל לחיצוניות התורה, "הוי כל צמא לכו למים", שגם בה יש חיצוניות ופנימיות, וד"ל) היינו המתקה כפשוטו. וכל זה יוצא מפורש מדרשת חז"ל: "'והתקדשתם' אלו מים ראשונים", התקדשות לשון מתפעל, היינו הפעולה המאומצת, המבוססת על הכנעה בנפש, על מנת להיות קדוש; "'והייתם קדשים' אלו מים אחרונים", "וההיתם קדשים" ומובדיל בעצם; "'כי קדוש [אני]' זה שמן ערב" על דרך "כי קדוש אני הוי' אלהיכם" – "קדושתי למעלה מקדושתכם", הכל בניחותא וד"ל, סוד השעשועים העצמיים, "שעשועי המלך בעצמותו" באור אין סוף הסובב כל עלמין לפני הצמצום כנ"ל.

והנה, מים ראשונים מים אחרונים שמן ערב = 1764 = מב בריבוע, סוד "ודברת בם" ("ולא בדברים אחרים") – כללות (ופרטות) כל התורה כולה. ב"מים ראשונים" יש י אותיות, ב"מים אחרונים" יש י אותיות, ב"שמן ערב" יש ו אותיות – סוד ציור האות א, י למעלה (מים עליונים) י למטה (מים תחתונים) ו-ו באמצע (סוד הרקיע) – כאשר שרש הממוצע המחבר, סוד פרשת קדשים בין ב פעמים עשרת הדברות כנ"ל, יותר גבוה משני הקצוות שהוא מחבר, וד"ל. נמצא ש"מים ראשונים" רומזים לעשרת הדברות הא' בפרשת יתרו ו"מים אחרונים" רומזים לעשרת הדברות הב' בפרשת ואתחנן, ואילו "שמן ערב" רומז לפרשת "קדשים תהיו כי קדוש אני הוי' אלהיכם". שמן הוא בחינת "שמן משחת קדש", בחינת "קדשים תהיו" שכנגד הדבור הראשון של עשרת הדברות כנ"ל. ערב הוא בחינת "כל ישראל ערבים זה בזה", בחינת "ואהבת לרעך כמוך" שכנגד הדבור האחרון של עשרת הדברות כנ"ל. "קדשים תהיו כי קדוש אני הוי' אלהיכם" – שמן ערב = 2170 = לא פעמים כן, סוד "לא כן עבדי משה", כמבואר באריכות במ"א בענין נשיאת ההפכים של נשמתא (לנשמתא) דאורייתא, תורת משיח – "תורה חדשה מאתי [העלם העצמי] תצא".