פרשת תצוה

תצוה

א. ידוע שבפרשת תצוה לא מוזכר שמו של משה רבינו. ואלה דברי בעל הקדושת לוי זצ"ל (עם קצת ביאור ורמזים בד"א בסוגריים מרובעות):

"נבוא לבאר ולתרץ על הקושיא שמקשים כל המפרשים למה לא נזכר משה בפרשה זו [מאז שנולד משה, בפרשת שמות – תחילת חומש שמות, ועד סוף חומש במדבר (שעד כאן התורה כתובה בסגנון של שלישי המדבר, מה שאין כן חומש דברים שבו משה הוא המדבר, וכמו שיתבאר) אין פרשה שלא מופיע בו שמו של משה חוץ מפרשת ואתה תצוה. יש בשלשת החומשים אל פרשיות, שמכאן ניתן לרמוז שפרשת תצוה היא בסוד ה-א של שם אל, ובסוד אל – הנקודה האמצעית של אין, וכמו שיתבאר. ידוע שמשה = אל שדי, נמצא ששרשו העליון הוא ב-א של שם אל. והוא סוד "אל על" = ענוה של משה רבינו, וד"ל. אף על פי ששמו לא מוזכר בפרשה, התבה הראשונה של הפרשה היא פניית ה' יתברך ישירות אליו – "ואתה", ובהמשך עוד פעמיים "ואתה", בתלתא זימני הוי חזקה של פניה ישירה אל משה, סוד "כאשר צוה הוי' את משה, וכמו שיתבאר].

הנה כתיב 'בן חכם ישמח אב', ומה החכמה 'ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה', והנה הבורא יתברך הוא עשה ופעל הכל וכשעולמות מסתכלים בשורשם ורואים שמעצמותם אין להם כלום רק כל חיותם הוא מאת הבורא ברוך הוא אז יראה ופחד חיל ורעדה יאחזון [בן = אליהו, חכם = הנביא, ישמח = משיח, אב היינו אבינו שבשמים, והוא לפי סדר ביאתם-התגלותם לעיני כל. "בן חכם ישמח אב" = 481 = 13 פעמים 37 = מספר ההשראה ה-16 (= משיח במספר קטן). בכל רמות המספר – 481 103 40 22 4 – הוא עולה 650 = 5 פעמים עין (הערך הממוצע של 5 הרמות) = 5 פעמים הוי' ב"ה. "הוי' בחכמה" ו"איזהו חכם הרואה את הנולד", איך שהוא בעצמו נולד זה עתה מאין, והיינו ענין ההסתכלות, בעין השכל שבלב, בשרש העליון, המביאה לידי יראה עילאה וביטול במציאות, כמו שיתבאר. יראת ה' באה מראית ה' – "עין בעין יראו בשוב ה' ציון", בשוב ה' להאיר בנקודה הפנימית שבלב שנקרא "ציון" כנודע, ששם עין השכל שבלב המסתכלת בשרש ההתהוות (מה שאין כן במח, שם אין ההתבוננות וההסתכלות מתייחסת אל שורשי – שרש ההתהוות שלי – כלל, אלא בה' עצמו, אחד יחיד ומיוחד, ודוק)].

ב. המשך:

והנה הבורא ברוך הוא בעולמו ברא דברים המנגדים זה לזה: אש ומים ורוח ועפר [כתוב בסדר אמר"ע, ולא בסדר הרגיל ארמ"ע, כדי להדגיש את הניגוד: אש ומים מנגדים זל"ז. בעבודה היינו העלאה והמשכה, שני מלאכי רום גבריאל ומיכאל, כמו שיתבאר. וכן רוח ועפר מנגדים זל"ז. בעבודה היינו עיסוק ברוחניות ועיסוק בגשמיות, דהיינו מצות תלמוד תורה בעיון (רוח, עצם לימוד התורה, וכן מלשון ורוח תשימו בין פרשה לפרשה על מנת להתבונן, סוד יסוד אמא מסתיים בתפארת ז"א) וקיום המצות המעשיות בפועל ממש (עפר, וכידוע בחז"ל שכמה מצות מתקיימות בעפר הארץ דווקא). והנה בספר יצירה שרש יסוד המים הוא בחכמה ושרש יסוד האש הוא בבינה, היינו יחודא עילאה, "הנסתרות להוי' אלהינו", הרצוא (אש) ושוב (מים) של עצם הנשמה האלקית. שרש יסוד הרוח בס"י הוא בכתר הנמשך בדעת, קו האמצעי, ה-ו שבשם, נשמת ז"א, מדות הלב בכלל ומדת התפארת בפרט, עמודא דאמצעיתא, מצות תלמוד תורה. יסוד העפר אינו מוזכר בפירוש בס"י, והוא סוד המלכות דלית לה מגרמה כלום, אלא כולה קבלת עול מלכות שמים בקיום מצות מעשיות בפועל. נמצא שרוח עפר, בהקשר שלנו, היינו סוד יחודא תתאה, "והנגלות לנו ולבנינו וגו'". והנה, אש מים רוח ראשי תבות אמר כנודע ואילו האדם נוצר "עפר מן האדמה" (= 11 פעמים אדם) – "כי עפר אתה [מהותך מצוה מעשית של ה' וכל הבריאה – 'נעשה אדם בצלמנו כדמותנו'] ואל עפר תשוב [לקיים מצות מעשיות בפועל ממש]", והיינו סוד "ויאמר לאדם – הן יראת ה' היא חכמה" הנ"ל בהעלאת כל ארבעת היסודות המנוגדים אל האחדות בסוד האין האלקי, כמו שיתבאר].

וכל זה כשמסתכלין על עצמותם אבל כשמסתכלין על שורשם שהם מקבלין חיות ממקום אחד שם הם באחדות גמור אז גם בכאן הם באחדות גמור [מקודם כתב "כשעולמות מסתכלים בשורשם ורואים שמעצמותם אין להם כלום רק כל חיותם הוא מאת הבורא ברוך הוא אז יראה ופחד חיל ורעדה יאחזון", והיינו שכל אחד ואחד מסתכל על שרשו בפני עצמו שמזה בא ליראה עילאה, אבל לאחר זה צריך להיות "כשמסתכלין על שורשם שהם מקבלין חיות ממקום אחד שם הם באחדות גמור אז גם בכאן הם באחדות גמור", והיינו שכל אחד מסתכל על השרש המשותף של כולם, גם של הכוחות המנוגדים, ומרגיש את האחדות האמיתית למעלה ועד שמרגיש שאותה אחדות נפלאה בשרש העליון משתקף ונמצא גם למטה, כל אחד ואחד במקומו (ומה שמקודם נדמו שונים ואף הפוכים זה מזה היינו דמיון שוא ללא דעת אמת, בחינת "וגם בלא דעת [כח היחוד] נפש לא טוב [בחינת 'דבק טוב', אחדות]"). והיינו הרגשה של אהבה רבה לאחר היראה עילאה (אחד = אהבה כנודע)].

ג. המשך:

זהו הרמז בפסוק הן, כי הן לשון אחדות כפירוש רש"י שכן בלשון יוני קורין לאחת הן [הנה, בפסוק הראשון של פרשתנו, שבו עולה ומתעצם משה עם סוד האין האלוקי, כדלקמן, יש הן אותיות. הן הוא המשולש של י, שלימות של עשר ספירות בלימה, בשרש העליון בעולם האצילות, עולם האחדות האלוקית. ניתן, אם כן, לצייר את הן אותיותיו של הפסוק הראשון של פרשתנו בצורת משולש של עשר:

ו

א ת

ה ת צ

ו ה א ת

ב נ י י ש

ר א ל ו י ק

ח ו א ל י ך ש

מ ן ז י ת ז ך כ

ת י ת ל מ א ו ר ל

ה ע ל ת נ ר ת מ י ד

שלוש הפנות של המשולש הנ"ל הן אותיות הוד = 15 = המשולש של 5 (חצי 10), מספר התבות בפסוק (נמצא שניתן לצייר גם את תבות הפסוק בצורת משולש). בדילוג שורות: ו התצ בנייש חואליךש תיתלמאורל = 2365 = 43 פעמים הן! פנימיות המשולש הנ"ל הוא משולש של 7 ועולה 1771 שהוא סכום כל המשולשים מ-1 עד 21 (21 הוא המשולש של 6 שהוא המשולש של 3 שהוא המשולש של 2) ועולה 77 פעמים 23 (77 ו-23 = 100 = 10 בריבוע), סוד "עז וחדוה במקומו", כמבואר במ"א. גם בפסוק הראשון של התורה – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" – יש 28 אותיות, המשולש של 7. "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" = 2701 שהוא 73 פעמים 37 (המשולש של 73). "ואתה תצוה" = "בראשית" (פרשת תצוה היא הפרשה היחידה בתורה שפותחת ברמז מובהק לבראשית, בריאת העולם מאין, סוד אותיות המילוי של משה: מם שין הא, סוד מאין פסוקים של פרשת תצוה, סוד "תורה צוה לנו משה", וכמבואר כאן שדווקא בפרשתנו עולה משה להתעצם עם סוד האין האלוקי בשלימות). והנה, הערך הממוצע של ב המשולשים הנ"ל של 7 – 2701 ו-1771 (הראשון מתחלק ב-37, יחידה, והשני מתחלק ב-23, חיה, וד"ל) – הוא 2236 = הוי' פעמים אלהים = ב פעמים 1118 = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", שמצוה לקרוא פעמיים בכל יום (ה'כנף' הוא 465, המשולש של ל, האות האמצעית במשולש הנ"ל). והנה, 28, המשולש של 7, הוא הנקודה האמצעית של 55, המשולש של 10. תופעה זו חוזרת לראשונה בזוג המספרים 43 (שהופיע לעיל כ-43 פעמים הן) ו-61 (אין: המשולש של 43, גדול, 946, הוא הנקודה האמצעית של המשולש של אין, 1891), וחוזרת שוב בזוג המספרים 253 (המשולש של 22) ו-358 (משיח; 253 ו-358 = 611, תורה)].

ד. המשך:

וזהו הרמז הן האחדות בא מיראת ה' כשהן ביראה מחמת הסתכלות בשורשם אז הם באחדות גמור [ידוע בתניא בשם הרב המגיד נ"ע שאחד האמת מתגלה בספירת החכמה דווקא, והיינו בהיות הח"ע בבחינת יראה עילאה ובטול במציאות כנ"ל, ושרש כל המציאות שם, בסוד "והחכמה מאין [אחדות פשוטה] תמצא", ו"כלם [כל המציאות כולה] בחכמה עשית"].

וזהו גם כן הרמז בפסוק 'עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום וכו'' [הנה הפסוק "עשה שלום במרומיו" הוא מדברי בלדד השחי לאיוב (בלדד = מ, יחד עם שחי = משיח, בלדד השחי = המשיח, אך הוא משיח דתהו, ואילו אליהוא בן ברכאל, שמופיע בסוף הספר, לאחר היאוש משלושת ריעי איוב, הוא משיח אמת, כמבואר במ"א): "ויען בלדד השחי ויאמר. המשל ופחד עמו עשה שלום במרומיו. היש מספר לגדודיו ועל מי לא יקום אורהו. ומה יצדק אנוש עם אל ומה יזכה ילוד אשה. הן עד ירח ולא יאהיל וכוכבים לא זכו בעיניו. אף כי אנוש רמה ובן אדם תולעה". זהו כל הפרק. ואלה דברי רש"י על הפסוק "המשל ופחד עמו עשה שלום במרומיו": "'המשל ופחד עמו'. כלפי שאמר איוב 'אערכה לפניו משפט' אמר לו 'המשל ופחד עמו', 'המשל' זה מיכאל ו'פחד' זה גבריאל, כלום אתה יכול להשיב את אחד מהם. 'עושה שלום במרומיו'. כשהמזלות עולים כל א' סובר אני עולה ראשון לפי שאינו רואה מה שלפניו לפיכך אינו מתקנא, כ"ש, ל"א 'עושה שלום במרומיו'. אש ומים בלולין ואין מים מכבין את האש, כ"ש". הפירוש הראשון של רש"י ב"עשה שלום במרומיו" הוא בסוד עיגולים ואילו הפירוש השני הוא בסוד יושר, ודוק. בעיגולים, סוד הטבע, אי אפשר להגיע לשרש ממש, ועל כן אין הסתכלות במה שלפניו, לטובת הנבראים שלא יתקנו אחד בשני (והבורא יתברך מאפשר לכל אחד לדמות שהוא בראש, היינו סוד המלכות, האני, הנקודה האמצעית, ודוק), מה שאין כן ביושר, וד"ל. והנה מיכאל הוא שר של מים, היורדים ממקום גבוה למקום נמוך, ו"אין מים אלא תורה", היינו נגלה דאורייתא – "הוי כל צמא לכו למים". גבריאל הוא שר של אש, שטבעו לעלות ולכלות בשרשו, והוא בחינת פנימיות התורה, נשמתא דאורייתא כידוע. מים הם חסד ואילו אש היא גבורה, ו"זכר חסדו", בחינת זכר, בעוד שבנין המלכות, הנוקבא, מן הגבורות. אך שרש האש הוא בפנימיות הח"ע, בחינת בוצינא דקרדוניתא, גבורה דעתיק המתלבש בח"ס דאריך ומשם מאיר בפנימיות ח"ע, ואילו שרש המים הוא בחיצוניות ח"ע, מקור קו ימין, "חד אריך" בספירות העליונות. ורמז לדבר (על פי פירש"י): המשל מיכאל = 476 = 7 פעמים חיים, פחד גבריאל = 338 = הוי' פעמים אחד. לפי הכלל שהכפולה של 13 זכר ביחס לכפולה של 7, היה ראוי שממיכאל-חסד יצא כפולה של 13 בעוד שמגבריאל-גבורה יצא כפולה של 7, אלא חילוף הוא, והיינו על פי הנ"ל ביחד לשרשם בפנימיות וחיצוניות ח"ע, ודוק. ועוד, ועיקר לעניננו, המשל, לשון ממשלה, הוא נוטריקון המח שליט על הלב (היינו המשכה מחיצוניות החכמה-מוחא למדות הלב), ואילו פחד, בחינת יראה עילאה ובטול במציאות כנ"ל, הוא נוטריקון פה אחד. נמצא מכל הנ"ל שאף על פי שצריך לעשות שלום בין מיכאל שר של מים וגבריאל שר של אש, שרשו של גבריאל קרוב יותר לסוד האחדות, והגם שאינם מכבים זה את זה, גבריאל הוא זה שמעלה את מיכאל למקום האחדות, אך מיכאל הוא זה שמביא את האחדות שתאיר גם במקומם התחתון, והם בסוד רצוא ושוב כמובן. והנה כל הפסוק "המשל ופחד עמו עשה שלום במרומיו" = "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", "'בכל לבבך' בשני יצריך" – מיכאל, "'ובכל נפשך' אפילו הוא נוטל את נפשך" – גבריאל, "'ובכל מאדך' בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו מאד מאד" – כנגד שניהם, מיכאל וגבריאל(כל מדה ומדה) גם יחד, באהבה ושלום ובטול הרצון לעשות רצון קונם].

ה. המשך:

עושה שלום, אימתי נעשה השלום – במרומיו, כשהם מתרוממים ומסתכלים בשורשם אז הם באחדות גמור [הנה נאמר "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה", "מי ברא אלה" אותיות "ברא אלהים" כנודע. מרום = יחד פעמים אחד. "שאו מרום" תלוי ב"עיניכם", היינו שכל אחד ואחד יסתכל לכל לראש בשרש התהוותו יש מאין ואפס המוחלט. נאמר "שאו מרום עיניכם" ולא "שאו שמים", היינו למעלה ועוד למעלה ממנו, גבוה מעל גבוה, עד לשרש העליון, כמבואר בחסידות. "שאו מרום עיניכם" ראשי תבות שמע – "שמע ישראל [ההתבוננות וההסתכלות בשרש ישראל] הוי' אלהינו הוי' אחד [על ידי זה נעשה אחדות גמורה בין הוי', מדת הרחמים, ואלקים, מדת הדין]". עומק רום היינו תענוג אלקי, רישא דאין כנודע, שרש כל הנברא מאין. "ובני ישראל יצאים ביד רמה" – "בריש גלי", היינו רדל"א ממש, שלמעלה גם מרישא דאין, והיינו מה שעומק תחת (שעבוד מצרים) מביאה (בגאולה) לידי רם מעל רם (שמכאן גם הכח למחות את זכר עמלק = רם מתחת השמים, וד"ל), סוד עלית היד מעל לראש ולעין, וד"ל. "אף כי אנוש רמה ובן אדם תולעה" – "מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה", היינו מה שעומק תחת, רמה (ותולעה), מביאה לידי רם על כל רם, רדל"א ("יד רמה") כנ"ל. והנה, "בראשית ברא אלהים" = "ומה יצדק אנוש עם אל ומה יזכה ילוד אשה", יצדק יזכה = גבריאל, אנוש = ילוד אשה ע"ה (כשם ששלום = עשה = המשל ע"ה, ודוק). "הן עד ירח ולא יאהיל וכוכבים לא זכו בעיניו" מתחיל ב"הן" (לשון אחדות כנ"ל) ועולה "ויען בלדד השחי ויאמר" = 756, היהלום של זך, לשון זכיה, שהוא סוד רמה תולעה – חשמל חשמל, וד"ל].

וזהו שדרשו חכמינו ז"ל על זה הפסוק מיכאל ממים וגבריאל מאש וכו' עיין שם [מיכאל = מאין פסוקים של פרשת תצוה כנ"ל, סוד המים; גבריאל = צלם אלהים של כל צדיקי עולם (כמו שיתבאר), סוד האש, וד"ל].

ו. המשך:

וזהו הרמז בגמרא 'במה שימש משה בימי המלואים בחלוק לבן שאין בו אימרא', כי יש לכל צדיק וצדיק בחינה מיוחדת שעובד בה את הבורא וכל בחינה יש לה גוון מיוחדת, אברהם בגוון הנוטה ללבן, יצחק בגוון אדום, יעקב בגוון ירוק. וכן משה גוון מיוחדת וכן אהרן וכן לכל צדיק וצדיק מדה מיוחדת וגוון מיוחד [באברהם דייק לומר גוון הנוטה ללבן, והיינו שאינו לבן ממש אלא כחול בהיר הנוטה ללבן, כמבואר במ"א. אברהם יצחק ויעקב כנגד חג"ת, משה ואהרן כנגד נו"ה, כל צדיק וצדיק כנגד צדיק עליון וצדיק תחתון, יסוד ומלכות, והיינו שדייק לומר מדה מיוחדת וגוון מיוחד, ודוק. הגוון של כל צדיק הוא סוד הניגון שלו, סוד מקומו המיוחד בגן עדן מקדם, וד"ל].

והנה כאשר הצדיקים מסתכלים על האי"ן ואז הם בטלים במציאות כל אחד יוכל לעבוד את הבורא יתברך בכל המדריגות שבכל הצדיקים [כפי שמסופר על צדיקי אמת שכאשר הגיעו למדת בטול במציאות התפשטו מלבושיהם (על דרך הנביאים) ושינו את שמם ואת לבושיהם בבחינת "פושט צורה ולובש צורה", שהוא כח ה-י של שם הוי' ב"ה, נקודת ההיולי = אין, חמר הגלם = חכמה – "הן יראת ה' היא חכמה" כנ"ל].

והאי"ן על שאין בו שום גוון וציור נקרא לבן כאשר כתבו כל המחקרים שגוון לבן אינו גוון כלל, כי לבן מקבל כל הגוון [היינו הלבן האמיתי, לבן העליון, ולא הגוון הנוטה ללבן של אברהם כנ"ל].

וזהו הרמז במה שימש משה, כי משה עליו השלום לא היה כהן ומהיכן זכה בכאן למדת כהן גדול לשמש בימי המלואים. וזה הרמז בחלוק, על ידי שהיה דבוק בהאי"ן וכאשר בארנו כשהצדיק מדבק עצמו באי"ן ושם אינו נראה כלל חס ושלום שום חלוקות המדות אז יעבוד הבורא יתברך בבחינות כל הצדיקים [היינו שחלוק פירוש חלק, בחינת יעקב-ישראל שכולל את כל נשמות ישראל (ואינו גוון הירוק של יעקב בפני עצמו), "ואנכי איש חלק" – "חלק הוי' עמו", שאין בו חלוקות המדות, והיינו ששרש "חלק" משמש דבר והיפוכו כמו שמצינו אצל הרבה שרשים בלשה"ק].

וזהו הרמז בחלוק לבן שאין לו אימרא, שמורה על האי"ן [היינו שלבן רומז על האין, והיינו הלבן האמיתי, לבן העליון].

וזהו הרמז שאין בו אימרא, כי יש צדיק אשר הוא מדבק עצמו בהאי"ן ואחר כך חוזר לעצמותו אבל משה רבינו עליו השלום היה תמיד דבוק בה' [נראה שדורש אימרא מלשון תמורה (והוא תמורת תרומה, בחינת "עשה שלום במרומיו" הנ"ל). וסוד אימרא מלשון אמר – אור מים רקיע, הרומז לקביעת המציאות של כל דבר, והרי על משה נאמר "מן המים משיתהו", שאינו בסוד רקיע, וד"ל].

וזהו רמז 'הרוצה להחכים ידרים', לקבל תוספות בהירות ידרים, יסתכל בהאי"ן ומשם יקבל תוספות בהירות, כי דרום הוא ד"ר רו"ם, הרומז על האין [הרוצה להחכים = אחדות, היינו מי שרוצה להתעצם בסוד האחדות האלקית. "ים ודרום ירשה", ים היינו עלמא דאתכסיא, ושם השגת השרש האמיתי של כל דבר, מה שדר ברומו של עולם, בחיק הבורא ב"ה אחד יחיד ומיוחד].

ז. המשך:

ובזה יבואר הדקדוק שגם הרמב"ן ז"ל מדקדק זה, בעשיית הבגדים בפרשת פקודי כתיב בכולם 'כאשר צוה ה' את משה ויעשו בגדי הקודש וגו' כאשר צוה ה' את משה', וכן בכל עשיית בגדים כתיב 'כאשר צוה ה' את משה'. ובפרשת ויקהל בעשיית המשכן לא כתיב ביה 'כאשר צוה ה' את משה'. כי בכל מקום אשר כתיב כאשר צוה ה' את משה, רמז משה משכל עצמותו לא השיג רק אשר צוה ה' את משה עם משה כדאמרינן בגמרא 'שכינה מדברת מתוך גרונו של משה' [היינו שפרשת "ואתה תצוה" הוא שרש למשנה תורה, ששם "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה" בהדיא, וד"ל. והנה ידוע שחמשה חומשי תורת משה הם כנגד התפשטות ה חסדים, ה פעמים אור של יום אחד דמעשה בראשית, מחסד עד הוד. הוד היינו מדת אהרן כהן גדול, סוד ח בגדי כהן גדול (החטוטרת של ה-ח היא סוד ההסתכלות באין, במי שדר ברומו של עולם, כמפורש בחז"ל) – ההוד היא הספירה ה-ח מכתר עליון (סוד הלבן העליון הנ"ל), סוד הוד מלכות. בהוד נאמר "ובכל מאדך" – "בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו מאד מאד", סוד היחוד האמיתי, על ידי ההסתכלות באין, בשרש של מיכאל שר של מים וגבריאל שר של אש כנ"ל. גם תהלים מחולק לחמשה ספרים כנגד חמשה חומשי תורה, והספר החמישי, כנגד משנה תורה, בחינת "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה", מתחיל מפרק קז – "ארבעה צריכים להודות", וד"ל].

והנה המשכן היה כנגד ישראל והיה משה מחזיק באמירת ה' אליו מעשה משכן, אבל בגדי כהונה משה לא היה כהן ולא השיג זאת רק כשהיה בטל במציאות ושהבורא יתברך ידבר עמו ולכך לא כתיב בעשיית המשכן כאשר צוה ה' את משה, כלומר עם משה, כי מלאכת המשכן השיג משה בשכל עצמותו כנ"ל באמירת ה' אליו, כי המשכן היה כנגד ישראל כידוע ליודעי חן [ומזה שקול כנגד כלל ישראל, כנודע שהנשיא הוא הכל].

אבל בגדי כהונה לא השיג בשכל עצמותו כנ"ל. וזהו הרמז אשר כתיב בעשיית בגדי כהונה 'כאשר צוה ה' את משה', כלומר עם משה כנ"ל ["כאשר צוה הוי' את משה" = לבן (סוד הלבן העליון כנ"ל) פעמים טוב, סוד שם הדעת אהוה, ר"ת "את השמים ואת הארץ", אין וועלט אויס וועלט, מקור הכח להיות "פושט צורה ולובש צורה" תמיד. ועל כן דווקא משה נתנבא ב"זה [הדבר אשר צוה הוי']", אספקלריא המאירה, מראה באצבע לכל יהודי ולכל צדיק שבכל דור ודור ("ועמך כלם צדיקים") את דבר ה' ממש (והיינו שמנגן בניגונו הפרטי של כל יהודי ממש, כאילו שמדבר אליו ורק אליו, כידוע מהבעש"ט בסוד חשמל. ולכן אין נביא רשאי לחדש מצוה שלא נאמרה ונכתבה בתורת משה].

וזהו הרמז ותירוץ על קושיא הנ"ל שאינו נזכר שם משה בפרשת תצוה, כי פרשת תצוה עיקר על עשיית בגדי כהונה נאמרה והיה משה בטל במציאות כדי להשיג עשיית בגדי כהונה וכשאדם בטל במציאות אינו נקרא שמו עליו, כי איך יקרא בשמו והוא בטל במציאות ולכך לא כתיב כלל בפרשה ואתה תצוה שם של משה רבינו עליו השלום ודו"ק היטב [ובכל זאת רמז יש: "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלת נר תמיד" – משה עולה מלמטה למעלה, סוד אור חוזר וכל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש ברישא דאין וברדל"א, בחמשים אותיות, סוד שער ה-נ שהשיג משה רק במתן תורה ובהסתלקותו לשרשו (לתבה שמספר אותיותיה לא-זוגי ב"דילוג שוה" המקיף מספר זוגי של אותיות מוכרח להיות סטייה של א בשווי הדילוג, ודוק) וד"ל].