פרשת אמור

אמור

א. "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה. עד ממחרת השבת השביעת תספרו חמשים יום...".

מצות ספירת העמר מופיעה פעמיים בתורה, כאן בפרשתנו ובמשנה תורה בפרשת ראה, שם נאמר: "שבעה שבעת תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספר שבעה שבעות".

והנה, הפסוק הראשון (הכולל את כללות הספירה – "שבע שבתות תמימת" – כפי שיתבאר) "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה" = 6552 = יעקב (ז פעמים הוי' ב"ה) פעמים לאה (ו בריבוע)!

מה ענינו של זיווג יעקב ולאה בעבודת ה' ומה השייכות של זיווג זה דווקא לספירת העמר?

יעקב הוא כנגד ספירת התפארת בפרט (ביחס לאברהם ויצחק, שכנגד ספירות החסד והגבורה) הכוללת (בהיותה "תפארת גופא" ועמודא דאמצעיתא, כללות עץ החיים) את כל פרצוף זעיר אנפין, פרצוף מדות הלב, המורגש (חג"ת) והמוטבע (נה"י) בנפש. יעקב = ז פעמים הוי' כנ"ל כנגד ו המדות העיקריות שבלב – חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד – וסוד העטרה (עטרת היסוד, אפרים בן יוסף), המלכות של פרצוף ז"א.

לאה היא סוד אותיות המחשבה, עלמא דאתכסיא (בעוד שרחל היא סוד אותיות הדבור, עלמא דאתגליא) כמבואר בדא"ח. לאה = ו בריבוע כנ"ל. בה מאירה אמא עילאה והיא המולידה ליעקב ו בנים (כל אחד כלול מכולם, על דרך התכללות "שבע שבתות תמימת" ביחס למספר שבע) ועוד בת, דינה, שהתחלפה, לפי בקשתה, מזכר (בחינת יוסף בכלל ואפרים בן יוסף בפרט, וד"ל) לנקבה (יוסף משלים את דינה ל-יה בריבוע – "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד", ולמעשה נשא יוסף את אסנת בת דינה לאשה [כאשר בהמשך הוא שמר אצלו דווקא את שמעון בעלה של דינה, וד"ל]), בחינת עטרת היסוד כנ"ל, השרש של "דינא דמלכותא דינא" (יוסף היה מלך במצרים, ונהג בנימוסיה, "דינא דמלכותא דינא", עד כדי כך שהאחים לא הכירוהו כאחיהם העברי).

הנה ספירת העמר חלה בשלשת החדשים ניסן אייר סיון, שלפי הקבלה הראשונה מכוונים כנגד שלשת בניה הגדולים של לאה – ראובן, שמעון, לוי. אך לפי קבלת האריז"ל הם מכוונים כנגד שלשת בניה הקטנים של לאה – יהודה, יששכר, זבולן. ובהיות ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים" (רק שהקבלה הראשונה מקבילה את החדשים לשבטים לפי סדר הלידה, בחינת מוחין דקטנות [פרצוף היניקה] ואילו האר"י מקביל לפי סדר הדגלים והנשיאים, בחינת מוחין דגדלות [פרצוף המוחין]) נמצא שספירת העמר כולה מכוונת כנגד ששת בני לאה (כאשר השבוע-השבת האחרון – "אחרון אחרון חביב" – שבוע המלכות, מכוון כנגד דינה בת לאה בפרט [וממילא הוא הזמן המסוגל ביותר בשנה לתקן את מעשה שכם בן חמור כו' על ידי גילוי "שם כבוד מלכותו" יתברך, שכם = 360 = י פעמים לאה, שכם בן חמור = 666 = לאה במשולש כללי, וד"ל]).

והנה, החדש העיקרי שכל ימיו קדש למצות ספירת העמר הוא חדש אייר, שכנגד שמעון (לפי הקבלה הראשונה) ויששכר (לפי קבלת האריז"ל). שמעון יששכר = 1296 = לאה בריבוע! במספר קדמי, שמעון יששכר = 4896 = לאה, 36, פעמים קול, 136 (המשולש של 8 פעמים המשולש של 16, שלם וחצי), כלומר שחלק הקדמי = 3600 = 100 פעמים לאה = ס בריבוע (סוד אמא עילאה, ה עילאה שבשם, "שם הגדולה לאה"), נמצא שהמספר קדמי השלם = 36 בריבוע (השרש) ועוד 60 בריבוע (תוספת הקדמי)!

בספר יצירה מבואר שלכל שבט יש חוש מיוחד בנפש. החוש של שבט שמעון הוא חוש השמיעה ("כי שמע ה' וגו'"), כמובן. החוש של שבט יששכר, השייך במיוחד ללאה (שעליו במיוחד היא מסרה את נפשה מרוב תאותה להרבות בנים ליעקב, וה' נתן לה את תאות לבה הטהורה – "תאות צדיקים יתן") הוא חוש המחשבה (העיון וההרהור), בחינת אותיות המחשבה, עצם ענינה של לאה, וכמו שכתוב אצלו "יודעי בינה לעתים", שממנו מאתים ראשי סנהדרין היודעים לחשב את סוד העיבור (הקשור לחכמת החשבון והתכונה בפרט, ענין של ספירה נכונה).

האריז"ל כותב שב-יב ה"מנהיגים" של הגוף, שמעון הוא כנגד כוליא שמאל ואילו יששכר כנגד כוליא ימין, נמצא שהקשר הין שניהם הוא בסוד "כליות יועצות" (שעל כן יששכר הוא הנותן את העצה הנכונה לשאר אחיו, כמו בפרשת חנוכת המזבח על ידי הנשיאים, שנתנאל בן צוער נשיא שבט יששכר נתן את העצה כו'; עצה זו היא עצה רוחנית-פנימית יחסית הנובעת מכוליא ימין ביחס לעצת שמעון, ללוי אחיו במעשה שכם, שהיא עצה גשמית-מעשית-חיצונית, הנובעת מכוליא שמאל. נמצא שעצת יששכר היא עצה של גדלות מוחין בעוד שעצת שמעון היא עצה של קטנות מוחין, בחינת "נער ישראל ואוהבהו", ושעל כן שבט שמעון עורר את פינחס לעשות את מעשהו הוא, מצא מין את מינו ופגע בו כיוצא בו [על מנת לתקנו], וד"ל).

מכל הנ"ל יוצא שהעבודה הפנימית של ספירת העמר הוא לזווג בנפש את יעקב ולאה, להעמיק, בהתבוננות פרטית דווקא, בחינת לאה, בכל מדה שבלב בפרט (מחסד שבחסד עד מלכות שבמלכות), בחינת יעקב, על מנת לתקנה, ובכך להיות ראויים לקבל מחדש (באור חדש שלא היה מעולם) את התורה בחג השבועות.

ב. והנה, כשם שהפסוק של ספירת העמר בפרשתנו עולה יעקב פעמים לאה, כך הפסוק בפרשת ראה "שבעה שבעת תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספר שבעה שבעות" = עין פעמים לאה = יהודה פעמים יוסף! ז.א. ששני הפסוקים יחד = לאה פעמים עין יעקב, והממוצע שלהם = יוסף פעמים לאה. ועוד, המשך מצות הספירה בפרשתנו "עד ממחרת השבת השביעת תספרו חמשים יום" (עד האתנחתא של הפסוק) = צו (הערך הממוצע של יוסף לאה) פעמים לאה = זה (הערך הממוצע של ג אותיות לאה-אלה) פעמים רפח, וכמו שיתבאר.

וכאן הבן שואל "ואיפה נמצאת רחל אמנו במצות ספירת העמר?" התשובה הפשוטה היא שרחל, סוד אותיות הדבור כנ"ל, היא סוד הברכה שמברכים על ספירת העומר עובר לעשייתן (ככל ברכות המצות), וכן מה שעיקר המצוה היא לספור את מט ימי העומר בפה דווקא, לא כמו בספירת ימי הנדה (הזבה), שאף על פי נאמר מפורש בתורה "וספרה לה" אין מצוה לספור את הימים בפה, רק בלב, וכפי שיתבאר.

ובדרך הרמז: מהו ה"מכנה המשותף", המספר הגדול ביותר שמחלק את שני הפסוקים העיקריים של ספירת העומר "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה" = 6552 ו"שבעה שבעת תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספר שבעה שבעות" = 4680. הלא הוא 936: 6552 = ז פעמים 936 ו-4680 = ה פעמים 936 (יחס של זה, הערך הממוצע של ג אותיות לאה כנ"ל, וסוד נבואת משה רבינו באספקלריא המאירה – "זה הדבר אשר צוה הוי'"). 936 = הוי' ב"ה פעמים לאה = חסד פעמים אהבה (אחד) = זה פעמים לחם (סוד יב לחמים של שבת קדש) וכו'. אבל 936 = רחל במספר קדמי! כאן, במספר 936 דווקא, המכנה המשותף של שני פסוקי ספירת העומר, מתיחדות שתי האחיות, הגדולה והקטנה, לאה ורחל (סוד "רחל הגדולה" [רחל במספר קדמי, כלומר שרשה הקדומה של רחל], כידוע בקבלה).

ואם נשאל מהו המכנה המשותף של ערכי כל ג פסוקי הספירה, 6552, 4680, 3456 ("עד ממחרת השבת השביעת תספרו חמשים יום") תהיה התשובה חסד (סך כל ג הפסוקים = חסד פעמים צדיק = נא פעמים רפח וכו'), סוד "חסד אל כל היום" ו"יומם יצוה הוי' חסדו" (כל יום ויום של ימי הספירה)! הרי הספירה מתחילה מתיקון חסד שבחסד – "הכל הולך אחר הפתיחה" – ומסתיימת – "הכל הולך אחר החיתום" – במלכות שבמלכות, סוד "חסדי דוד הנאמנים" כפי שיתבאר (וכן ידוע בסוד כוונות הספירה שבסוד המשכת המקיפים היום האחרון של הספירה הוא כנגד חסד שבחסד).

והנה, הפסוק העיקרי, לעניננו, שעולה 936 הוא מתחילת תהלים פט ("משכיל לאיתן האזרחי") "אמרתי עולם חסד יבנה" (= 936 = יג פעמים חסד כנ"ל = חסד, המפורש, ועוד ג פעמים רפח, זה פעמים חסד; ב"אמרתי עולם חסד יבנה" יש טז אותיות , ד בריבוע, פנות הריבוע = טז פעמים הוי', השאר = כ פעמים הוי', אותיות האמצעיות של התבות רס = י פעמים הוי', השאר הוי' בריבוע, שהוא ג"כ ערך האותיות האמצעיות ביחד עם הפנות). ידוע שסוד אמר, שם פרשתנו ("יום ליום יביע אמר", בימי ספירת העמר) הוא אור מים רקיע, סופי תבות עמר. הפשט של "עולם חסד יבנה" הוא שכסא דוד יבנה לעולם (ראה מפרשים), וכמו שנאמר בהמשך "ובניתי לדר ודור כסאך סלה", הקשר הנ"ל בין חסד למלכות. והרמז: הערך הממוצע של ג התבות "עולם חסד יבנה" (ס"ת מדה, סוד מט ימי הספירה) = כסא דוד (= המלך = סלה = ה פעמים חוה, וד"ל). והקשר לספירת העומר: "שבע שבתות תמימת תהיינה" = 2850 = יהודה (הוד הוד) פעמים כסא דוד (ב"שבע שבתות תמימת תהיינה" יש יט אותיות, הערך הממוצע של כל אות = 150 = י פעמים הוד, מדת התמימות, כמו שיתבאר).

והנה, חסד = חוה במספר קדמי, כמבואר במ"א. ידוע שלאה היא תיקון חוה ראשונה ורחל היא תיקון חוה שניה, וחוה היא גם סוד כסא דוד (כנ"ל), ודוק היטב.

המשך מחר.

ג. "אמרתי עולם חסד יבנה", סוד ספירת העומר, עולה חסד פעמים אהבה (פנימיות מדת החסד) כנ"ל. הנה "תספרו חמשים יום" הוא סוד חמשים שערי בינה, אותיות "יבנה" (שני הפסוקים העיקריים "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה" ו"שבעה שבעת תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספר שבעה שבעות" = חסד פעמים "חסד יבנה"!).

ראינו לעיל שספירת העומר קשור במיוחד לשבט יששכר (השבט של חדש אייר, לפי האריז"ל), עליו נאמר "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים וכל אחיהם על פיהם". בלידת יששכר אמרה לאה (בנימוק קריאת שמו יששכר) "נתן אלהים שכרי" = אל פעמים לאה (= "בראשית ברא" = "כתר מלכות"), וכמו שנאמר בפירוש בפסוק הקודם "וישמע אלהים אל לאה". "אל לאה" = בינה (סוד "שם הגדולה לאה", ה גדולה, אמא עילאה, בינה, שבה חמשים שערים, סוד "חמשים יום" ר"ת חי, וכן "חסד יבנה" ר"ת חי, סוד "חי חי [= לאה] הוא יודך כמני היום" ["היום יום... לעומר", כאשר העיקר הוא הוד והוד שבהוד, וד"ל]; "חמשים יום" = תמיד [כל הימים], כמבואר במ"א). כל הפסוק "ותאמר לאה נתן אלהים שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי ותקרא שמו יששכר" = 6192 = לאה פעמים אלהים אלהים (בפרשת לידת יששכר נאמר פעמיים שם אלהים) = חסד פעמים אלהים (ידוע שסוד אלהים הוא אלה-לאה ים, ודוק).

במספר קטן, בינה = יג (אהבה-אחד). בפסוק "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה" (שמתחלק ב-יג כנ"ל) יש יג תבות, ובעיקר הלשון שבו (כנ"ל) "שבע שבתות תמימת" יש יג אותיות (בכל הפסוק יש חן אותיות, חן במספר קטן = יג). הכל רומז לגילוי יג מדות הרחמים (סוד "עשר ידענו שלש עשרה לא ידענו" כנודע) בימי ספירת העומר דווקא. הנה עצת יששכר (המתקן וממתיק את עצת שמעון, מבלי לבטלה, סוד כליות יועצות כנ"ל, כאשר בסוף מתגלה שהעצה הפלאית ביותר, בחינת "פלא יועץ" כמבואר באריכות במקום אחר שהיא בעיקר העצה של ספירת ההוד, כוליא שמאל, היא של שמעון – להקים מלכות ישראל אמתית בארץ ישראל בחדש אייר דווקא, ושעל כן איתא בחסידות שימי הספירה מסוגלים ביותר לגילוי מלך המשיח, אך זהו אך ורק כאשר עצת שמעון מוארת על ידי עצת יששכר היודע את סוד העיבור, סוד בירור רפח לפי הכח עתים של דוד מלכא משיחא, "בידך עתתי" – "יודעי בינה לעתים", וד"ל) היא בסוד "רבות מחשבות בלב איש ועצת הוי' היא תקום. עצת הוי' לעולם תעמד מחשבות לבו לדר ודר" (כך נסמכו שני הפסוקים ב"יהי כבוד"). יששכר יודע איך להמשיך, מעלמא דאתכסיא, בחינת לאה, רחמים בדין, עלמא דאתגליא, רחל, ובכך להמתיק את הדין, מקודם להפוך את הדינא קשיא לדינא רפיא (בסוד "דינא דמלכותא דינא") ולבסוף להפוך את הכל לרחמים גלויים, "חסדי דוד הנאמנים". והכל נעשה מכח מצות ספירת העומר, בסוד "אמרתי עולם חסד יבנה".

ד. הנה ב-יג מדות הרחמים (יג = בינה במספר קטן כנ"ל), החל משני שמות ההוי' (אחד לצדיק ואחד לבעל תשובה כנודע):"הוי' הוי' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת. נצר חסד לאלפים נשא עון ופשע וחטאה ונקה" יש בינה אותיות (ו-חי תבות, חסד במספר קטן, הכל בסוד "אמרתי עולם חסד יבנה" כנ"ל).

וכך ראוי לצייר את בינה האותיות של יג (בינה) מדות הרחמים:

י ה ו ה י ה ו

ה א ל ר ח ו ם ו ח

נ ו ן א ר ך א פ י ם ו

ר ב ח ס ד ו א מ ת נ צ ר ח

ס ד ל א ל פ י ם נ ש א

ע ו ן ו פ ש ע ו ח

ט א ה ו נ ק ה

יש כאן 7 שורות, מ-7 עד 7 דרך 13! והנה, הריבוע הפנימי של 7 על 7 = 49, כנגד מט מוני"ם של ספירת העומר:

י ה ו ה י ה ו

א ל ר ח ו ם ו

ן א ר ך א פ י

ס ד ו א מ ת נ

ל א ל פ י ם נ

ו ן ו פ ש ע ו

ט א ה ו נ ק ה

= 2196 = אני פעמים לאה! שאר חי (חצי לאה, חסד במספר קטן כנ"ל) האותיות = 1066 = אם פעמים הוי' ב"ה (לאה, בינה, היא האם) = ספירת העמר ע"ה. כאשר מצרפים את הריבוע של ז הנ"ל (2196) ל-ג פסוקי הספירה בתורה יעלה הכל 16884 = לאה פעמים 469, מספר התבות במעשה בראשית, מספר השבת ה-יג. והנה, 16884 = ז פעמים לאה פעמים בינה!

שש הפנות של הציור השלם הנ"ל = רחל!

השורה האמצעית בריבוע הנ"ל = 561 = המשולש של 33. שאר כל אותיות הציור השלם (ג המקיפים מסביב ל-7 האותיות שבאמצע, ודוק) = 2701 = המשולש של 73 = "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"!

הציר האמצעי = ר, וביחד עם שתי האותיות שבשני הקצוות, רח = זאת (כל ג פסוקי ספירת העומר בתורה = זאת פעמים לאה!).

כוונות יג מדות הרחמים נקראו בכתבי האריז"ל כוונות "ויעבר", סוד העיבור, סוד יששכר וספירת העומר, "יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל".

תן לחכם ויחכם עוד.

ה. "שבע שבתות תמימת תהיינה", פירש רש"י: "'תמימות תהיינה'. מלמד שמתחיל ומונה מבערב שאם לא כן אינן תמימות". וברמב"ן: "... וזה טעם 'תמימות', שתהיינה מכוונות לא פחות ולא יותר, כטעם 'תמימים יהיו', שהיתר כמו החסר איננו תמים".

הנה ידוע שהתמימות היא פנימיות ספירת ההוד. והנה נתבאר לעיל שענין ספירת העומר הוא להמשיך וליחד את ספירת החסד לספירת המלכות, להמשיך לעם ישראל "חסדי דוד הנאמנים", והוא בעיקר על ידי מדת ההוד (כנגד קטנות א', אמונה פשוטה, הודיה על כל חסד וחסד שה' עושה עמנו, ו"איהי בהוד", על ידי ההודיה הכנה מתקנים את ה"איהי", ספירת המלכות), שעל כן היום המרכזי של ספירת העומר הוא ל"ג בעומר, הוד שבהוד (יום מתן תורה של פנימיות התורה, הילולא דרשב"י). ועל כן התבה העיקרית של פסוקי ספירת העומר היא "תמימת" (תבה בעלת "חן", שנקראת ישר והפוך; תמימת = אנשים נשים טף = י פעמים טף, כנסת ישראל כולה מתיחת במדת הטף, תמימות ואמונה פשוטה, קטנות א כנ"ל).

משני הפירושים הנ"ל אפשר ללמוד לגבי מדת ההוד, מדת התמימות. "מתחיל ומונה מבערב". ידוע שאמונה היא א מונה (הכל מאין), וערב הוא זמן חשכות השכל דגדלות (בחינת יום ובהירות המוחין) – "ברישא חשוכא והדר נהורא". על ידי הספירה בפה (מלכות פה, סוד חוה ראשונה, סוד לאה המאירה ברחל, וד"ל) מאירים, באמונה תמימה ("אמונתך בלילות"), את חשכת ערב – ספירה מלשון "ספיר גזרתם" כנודע, וד"ל.

"מכוונות לא פחות ולא יותר" היינו שמודה, בתמימות, על האמת, ואינו סוטה לכאן ולכאן בכי הוא זה. הרי מדת ההוד היא ללכת (ההוד, רגל שמאל, מנהיג את חוש ההילוך – "הלך בתם ילך בטח") "ישר ישר עד הסוף" (ישר ישר = חיים פעמים הוד, עד הסוף = הוד בריבוע). "היתר כמו החסר איננו תמים". ההוד, התמימות, הוא חוש באיזון נכון (נצח והוד הם בסוד "מאזני צדק", כאשר הנצח מכריע וההוד מסכים, ועיקר האיזון הוא בהסכם של כל כחות הנפש להכרעת הנצח, כח ההוד, וד"ל), לא פחות ולא יותר מאשר רצון השי"ת, שהרי רצונו יתברך הוא "פלאות תמים דעים" – "פליאה דעת ממני" (חוש ההוד דווקא להודות לפלא האלקי שלמעלה מטעם ודעת הנבראים לגמרי).

והנה, "שבע שבתות תמימת" = 2370 = 158 (דעה דעה) פעמים הוד. "תהיינה" = 480 = לב פעמים הוד. יחד, "שבע שבתות תמימת תהיינה" = 2850 = קץ פעמים הוד (סלה, כסא דוד, פעמים הוד הוד, יהודה, כנ"ל; הרת"ס של "שבע שבתות תמימת תהיינה", אותיות משה = חיה פעמים הוד, כנודע).

והנה, בכל התורה כולה, צורת הרבים של "תמים" כתובה "חסר" (בחינת הוד, ד"איהי בהוד" ו"סיהרא לית לה מגרמה כלום" שעל כן היא מודה על כל מדה ומדה שה' מודד לה מאד מאד), או "תמימם" או "תמימת". "תמימת" כתובה רק פעם אחת בכל התורה (ובכל התנ"ך) – כאן. "תמימם" כתוב 20 פעמים בתורה, כאשר 15, הוד, פעמים מופיעות בקרבנות דפרשת פינחס (דמשם מביא הרמב"ן את ראיתו הנ"ל ש"תמימת"-"תמימם" הוא לשון "לא פחות ולא יותר"). 5 הפעמים האחרות שכתוב "תמימם" הן לפני הוד הפעמים דפרשת פינחס. נמצא שיש כאן סוד שם אהיה ב"ה (שם הכתר, מקור יג מדות הרחמים הנ"ל, ושם הבינה [סוד "אהיה אשר אהיה], דאתפשטת עד הוד): א – "תמימת" ("שבע שבתות תמימת תהיינה", מצות ספירת העומר, לשון נקבה דווקא, סוד "אשת חיל עטרת בעלה", סוד שם אהיה בכלל, וד"ל); ה – ה הפעמים הראשונות שכתוב "תמימם" בתורה; יה – הוד הפעמים שכתוב "תמימם" בפרשת פינחס, ודוק.

והנה, "תמימת" ועוד כ פעמים "תמימם" = 11490 = 766 (יש האמתי, הערך הממוצע של שני לשונות הספירה שנאמרו בפרשתנו במצות ספירת העומר: "וספרתם... תספרו...", ראה פירוש העמק דבר, דמכפל לשון ספירה נלמד שהמצוה היא לספור בפה דווקא, עיי"ש) פעמים הוד!

ו. וזה פירוש הרמב"ן על פסוק "וספרתם לכם וגו'" בשלמות:

"וטעם 'וספרתם לכם' כמו 'ולקחתם לכם', שתהא ספירה ולקיחה לכל אחד ואחד, שימנה בפיו ויזכיר חשבונו כאשר קבלו רבותינו, ואין כן 'וספר לו' 'וספרה לה' דזבין, שהרי אם רצו עומדים בטומאתם, אלא שלא ישכחוהו, וכן 'וספרת לך' דיובל, שתזהר במספר שלא תשכח ובתורת כהנים ''וספרת לך', בבית דין', ולא ידעתי אם לומר שיהיו בית דין הגדול חייבין לספור שנים ושבועות בראש כל שנה ולברך עליהן כמו שנעשה בספירת העומר, או לומר שיזהרו בית דין במנין ויקדשו שנת החמשים. והנה מספר הימים מיום התנופה עד יום מקרא קדש כמספר השנים משנות השמיטה עד היובל, והטעם בהם אחד, על כן 'תספרו חמשים יום' שיספור שבע שבתות תשע וארבעים יום ויקדש יום החמשים הנספר בידו, כמו שאמר ביובל, וזה טעם 'תמימות', שתהיינה מכוונות לא פחות ולא יותר, כטעם 'תמימים יהיו', שהיתר כמו החסר איננו תמים. והנה טעם הפרשה, שיתחיל לספור בתחילת קציר שעורים ויביא ראשית קצירו כרמל מנחה לשם ויקריב עליו קרבן, וישלים מספרו בתחילת קציר חטים כעלות גדיש בעתו, ויביא ממנו סולת חטים מנחה לשם ויביא קרבן עליו ולכך הזכיר הקרבנות האלה בפרשה, כי הם בגלל המנחות שהם העיקר בחג הזה, ולא הזכיר המוספין בהן, כאשר לא הזכירם בשאר המועדים".

והנה בנודע ביהודה מ"ת יו"ד סי' קכד, בהגהת בן המחבר תמה על דברי הרמב"ן שלפנינו (במה שכתב "שהרי אם רצו עומדים בטומאתם, אלא שלא ישכחוהו") "שלפי דבריו גם הטבילה אינה מצוה שהרי אם רצו לעמוד בטומאתן הרשות בידם, והרי הרמב"ם מנה מצות עשה שנטבול במי מקוה, והרמב"ן לא השיג עליו, אלא ודאי שכך היא המצוה, שאם נרצה לטהר עצמנו נטהר על ידי מקוה, אם כן גם הספירה מצוה שאם ירצה לטהר עצמו תהיה הטהרה על ידי ספירה, וכשם שמברכים על הטבילה היה להם לברך על הספירה. הן אמת שלענין ברכה יש לחלק כמו שכתבו התוספות בכתובות (עב, א) ד"ה 'וספרה לה', שאם תראה תסתור, אבל בטבילה שהיא מברכת בשעת טבילה שפיר מברכת, מה שאין כן לענין מצות עשה אין לחלק שיש למנות הספירה למצוה".

והנה, מסוף דבריו יוצא שאין קושיתו על הרמב"ן אלא על כל מוני המצות, שאף אחד ממוני המצות לא מנה את ספירת הזבין למצות עשה בפני עצמה. ועוד, הרמב"ן כלל לא נחית לענין אם ספירת הזבין היא מצוה או לא, רק בא לשלול בזבין הצורך לספור בפה.

וראה העמק דבר ל"וספר לו": "'וספר לו'. משמעות ספירה אינו בפה אלא במחשבה. וראיה לזה מדכתיב 'לו' והפי' לעצמו [מדברי הרמב"ן הנ"ל לא משמע כן, ודוק] שהוא נאמן, אלמא דלא מיירי אלא בחשבון ימי טהרה. והא דספירת העומר מצוה למימני בפה אינו אלא מיתורא דקראי כמש"כ בפרשת ראה בס"ד [וכן כתב לקמן בפרשתנו דמצוה למימני בפה נלמד מתרי לישני דספירה "וספרתם... תספרו..." ד"תספרו" חוזר ללמד על "וספרתם" שיהיה בפה, ונשאר הספירה ד"חמשים יום" דהיינו יום החמשים ללא כפל לשון ספירה, וממילא אין מצוה לספור את יום החמשים בפה אלא בלב. ולפי הסברנו הנ"ל יוצא לפי זה דיום החמשים כולו קדש ל"לאה", עלמא דאתכסיא, וד"ל]. (ומיושב בזה קו' התוספות כתובות דע"ב ד"ה 'וספרה' אמאי אין מברכין על ספירת זיבה [שתירצו שאם תראה תסתור כנ"ל]. ולדברינו ניחא שעל מצוה שבמחשבה אין מברכין כמש"כ הטור א"ח סימן תל"ב)".

וידוע, ומוסבר היטב בדא"ח, שכל מצות תורתנו הקדושה, גם המצות שבמחשבה הן "מצות מעשיות", דהיינו שגם על המצוה שבמחשבה להשפיע על הלב בשר, בהתפעלות מורגשת (שניתן תמדוד בגשמיות) דווקא. מה שאין כן לגבי ספירת הזבין שבמחשבה גרידא, על מנת שיחזיק חשבון ולא ישכח כו', אין כאן ענין של התפעלות בלב, וממילא אין כאן מצות עשה בפני עצמה דאורייתא, ודוק (מה שאין כן "לא תשכח" דמחית עמלק יש כאן התפעלות רבה בלב המלווה ציור של ממש מה עלינו לחולל בעמלק כשנתקל בו, ודוק היטב). נמצא שההתפעלות שלנו לקראת הנישואין עם הקב"ה במתן תורה היא יותר מאשר ההתפעלות של האשה הסופרת ז נקיים על מנת ליטהר לבעלה (והוא קשור דווקא לתירוץ התוספות שאם תראה תסתור, שחשש זה מחליש את עצם ההתפעלות של הספירה [עד לטבילת מצוה, ולא עד בכלל, וד"ל], ועוד, לפי דברי הרמב"ן שאם תרצה תוכל לעמוד בטומאתה, משא"כ ביחס לעם ישראל כולו לקראת מתן תורה, וד"ל).

ז. נמצא שיש בתורה ג ספירות שבהן ז לשונות של ספירה: ביובל יש לשון אחד של ספירה: "וספרת לך"; בזבין יש שני לשונות של ספירה: "וספר לו" "וספרה לה"; ובספירת העומר יש ארבעה לשונות של ספירה ("שנים שהם ארבעה", שנים בפרשתנו, פרשת אמור, ושנים בפרשת ראה כנ"ל): "וספרתם לכם... תספרו חמשים יום" "...תספר לך... לספר...".

ויש לכוון את ג הספירות של התורה ל-ג ספרים שבהם נברא העולם, שהם מכוונים כנגד חב"ד: ספירת העמר – חכמה, ספירת היובל – בינה, ספירת הזב והזבה - דעת. וההסבר:

ספירת העומר היא הכנה למתן תורה ו"אורייתא מחכמה נפקת" (התורה היא סוד "עומק ראשית", חכמה, כמ"ש "הוי' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז"). ההכנה היא בעצם דבקות נפשית ביעד מהרגע שבו אנו יוצאים ממצרים – "תעבדון את האלהים על ההר הזה" (דבר ה' למשה רבינו, בחינת חכמה עילאה). דבקות זו היא בסוד "הבן בחכמה" – "שומעים את הנראה" עוד לפני ש"רואים את הנשמע" ("וכל העם רואים את הקולות") במתן תורה עצמו (כאשר עיקר ה"שומעים את הנראה" הוא בל"ג בעומר, יום מתן תורה של פנימיות התורה, וד"ל). הוסבר לעיל שסוד עמר הוא האור חוזר מאמר – אור מים רקיע, המשכה מכתר לבינה דרך החכמה, סוד מעשה בראשית – בחוכמא – שהחכמה עיקר בו ("כלם בחכמה עשית").

ספירת העומר באה לקשר בין קציר שעורים לקציר חטים כמו שכתב הרמב"ן (וראה חזקוני), לקשר מאכל בהמה (שעורים, תיקון הנפש הבהמית) למאכל אדם (חטים, תיקון-גילוי הנפש האלקית), סוד "אדם ובהמה תושיע הוי'". אדם הוא שם מה בעוד שבהמה היא שם בן. חכמה היא כח מה-אדם, שרש החטה (כב אתוון דאורייתא), המאיר עד למלכות, שם בן, בסוד "הוי' בחכמה יסד ארץ" – "אבא יסד ברתא".

ספירת היובל (חמשים שנה הנקרא "עולם") היא הכנה ליובל הגדול, לעולם הבא. עולם הבא, עומק אחרית, הוא סוד הבינה כידוע. ההכנה, הספירה, לעולם הבא הוא סוד "חכם בבינה", שבעבודת ה' הוא לכוון את כל עניניו ומעשיו לתכלית הכוונה של מעשה בראשית, לעשות לו יתברך דירה בתחתונים. שתי הספירות הללו, ספירת העומר וספירת היובל הן "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". בשתיהן סופרים ז פעמים ז עד נ. אך בספירת העומר סופרים ימים ואילו בספירת היובל סופרים שנים. והוא על דרך ההבדל בין שבת בראשית, שבת של ימים, לבין שבת הארץ (בפרשת בהר, שם מצטווים על ספירת היובל), שבת של שנים. ומבואר שימים בחכמה ואילו שנים בבינה. וזה שבשתיהן סופרים עד נ – חמשים שערי בינה היינו בסוד "הבן בחכמה וחכם בבינה" כנ"ל, שלכל אחת יש צד בינה (צד "מציאות", הבאה לידי ביטוי בכמות הספירה, ודוק). על שתי הספירות האלו יחד נאמר שיצחק אבינו מצא "מאה שערים", וד"ל (שתיהן בסוד מאה ה"כוללים" של יג מדות הרחמים שמאירות מכתר עליון (= וספרתם) לאו"א עילאין, סוד אבא עילאה יונק ממזל ה-ח ואמא עילאה יונקת ממזל ה-יג: יג המדות כתובות ב-ב פסוקים, בהם יג מדות, חי תבות ו-בינה אותיות כנ"ל, סך הכל 100).

מבואר במפרשים שאין היחיד מסוגל להחזיק ראש לספור את שנות היובל, ועל כן המצוה מוטלת על בית דין. שרש סוד הבית דין הוא באמא כנודע (כאשר היכל הזכות, שם מתיבתא דרקיעא, ממוקם בספירת הגבורה – "אני בינה לי גבורה"). ועוד ענין בזה, הרי "צבור לא מת" והבית דין ודאי ישלים את ספירת היובל, מה שאין הדבר ודאי אצל כל יחיד ויחיד. וממילא יוצא שמה שאין היחיד מצווה לספור את היובל הוא משום ש"ימותו ולא בחכמה" אלא בבינה דווקא, וד"ל (והיינו גם מה שמצות היובל נפסקה ואינה קיימת בזמן הזה, מה שאין כן מצות ספירת העמר נצחית לעולם ועד, כשם שהתורה, שניתנה ביום החמשים לספירה נצחית לעולם ועד, ודוק).

ומה שמסתפק הרמב"ן "ולא ידעתי אם לומר שיהיו בית דין הגדול חייבין לספור שנים ושבועות בראש כל שנה ולברך עליהן כמו שנעשה בספירת העומר, או לומר שיזהרו בית דין במנין ויקדשו שנת החמשים", לדעת התוספות (כתובות עב, א ד"ה "וספרה") פשיטא שבית מברכים בכל שנה. שרש ענין הברכה בפה הוא בסוד "אבא יסד ברתא", שעל כן בספירת העומר מברכים וסופרים בפה ודאי, ואילו לגבי ספירת היובל לרמב"ן לא פשיטא ליה משא"כ לתוספות דפשיטא ליה, היינו האם גם בענין זה יש יחוד או"א וד"ל.

ספירת הזב והזבה היא בדעת (הזב כנגד עיטרא דחסדים דדעת והזבה כנגד עיטרא דגבורות דדעת, ודוק), מקום ראשית השבירה והתיקון. "גם בלא דעת נפש לא טוב". בדעת – שלא יסיח את הדעת – יש תמיד חשש "שמא תראה [על ידי היסח הדעת] ותסתור". ספירה זו היא בחינת "דרך ארץ [בחינת רשות, כדברי הרמב"ן] קדמה לתורה [חובה]", וכידוע בחז"ל ש"דרך ארץ" ו"דעה" מתחלפות, ועל כן היא לא נמנית כמצוה בפני עצמה. תיקון הזב והזבה הוא בסוד "ארץ זבת חלת ודבש" (חלב מצד עיטרא דחסדים דדעת ודבש מצד עיטרא דגבורות דדעת, כמבואר במ"א), סוד "לדעת [דעה] בארץ דרכך [דרך ארץ]", וד"ל.

הנה יחוד עמר יובל (סוד "יובל שי להוי' צבאות") = משיח. וביחד עם זבים (הכולל זב וזבה) = אדם דוד משיח = ג פעמים (כלומר שהערך הממוצע של אדם דוד משיח, ראשי תבות אדם, כידוע בכתבי האריז"ל =) "[עולם] חסד יבנה" כנ"ל, וד"ל. לאור הנ"ל נפרש שחסד = עב, ושם עב הוא בחכמה, ושם השרש האמיתי של מצות ספירת העמר (והיינו מה שהחכמה היא שרש קו ימין של עץ החיים של הספירות העליונות, ודוק). יבנה אותיות בינה כנ"ל, נמצא ש"חסד יבנה" הוא סוד יחוד או"א, יחוד עמר יובל. אך בהיות ששם עב דחכמה רמוז בתבת חסד דווקא בזה רמז לתיקון הזב, שנעשה על ידי ה חסדים שבדעת (עיטרא דחסדים, שרש הזב כנ"ל, ואף על פי שהוסבר לעיל ששרש הזבה הוא ה"ג, עיטרא דגבורת דדעת, הרי שהתיקון, הטהרה, של הזבה, תלוי במי הדעת הטהורים, סוד החסדים של הדעת דווקא, וד"ל; ה"ח דדעת הוא סוד שרש נשמתו של רבי עקיבא שנכנס בשלום ויצא בשלום; כאשר ה-ם של שלום = 600, אזי שלום = 936 הנ"ל, סוד היחוד של לאה ורחל וכו').