פרשת ויחי

ויחי

א. "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה".

יש בפסוק הפותח את פרשתנו שבע עשרה תבות, כנגד שבע עשרה שנה שיעקב אבינו חי בארץ מצרים. הפעם הראשונה שנאמר "שבע עשרה שנה" בתורה (ובחמשה חומשי תורה אין עוד "שבע עשרה שנה". בספר מלכים שני מלכים, אחד ליהודה ואחד לישראל, מלכו "שבע עשרה שנה", רחבעם בן שלמה ליהודה ויהואחז בן יואש לישראל. רחבעם יהואחז = אהיה [21] פעמים טוב [17]) – "הכל הולך אחר הפתיחה" – הוא בפסוק: "אלה תלדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה וגו'". נמצא ש"שבע עשרה שנה" של תחילת חיי יוסף נעוצות ב"שבע עשרה שנה" של סוף חיי יעקב, ה"שבע עשרה" של הבן לפני ה"שבע עשרה" של האב.

17 = טוב. ויחי = טוב טוב, של האב של הבן (סוד יום השלישי של מעשה בראשית, כנגד ספירת התפארת, מדתו של יעקב, שהוכפל בו "כי טוב". וכן ביום הששי של מעשה בראשית הוכפל בו "כי טוב", בסוד "אלה תלדות יעקב יוסף", "גופא ובריתא חשבינן חד". וזהו שבהמשך הפסוק כתיב "שני חייו" אותיות ויחי, וביחד ויחי חייו עולה חיים = 4 פעמים טוב, ודוק).

שבע עשרה שנותיו הראשונות של יוסף היו שנותיו הכי טובות עד שכל טוב שנות הנערות הפך עליו לרעה כאשר אחיו מכרו אותו לעבד וירד למצרים. נמצא שהטוב הזה לא היה אמיתי, שהרי כל דבר אמיתי הוא נצחי ואינו מפסיק ומכזב לעולם. הטוב הזה היה בסוד "עץ הדעת טוב ורע" (ממנו אכלו אדם וחוה בעודו באיסורו, שלש שעות לפני כניסת השבת, שאזי היה מותר כו', כלומר שאזי לא היה שום פסולת בטוב), שמכל "דעת טוב" נמשך בסוף "דעת רע" (ע"ד חוק האנטרופיה, שהוא בעצם התוצאה של החטא – "ביום אכלך ממנו מות תמות"). חווית הטוב של יוסף בא לידי ביטוי בהמשך אותו פסוק: "... יוסף בן שבע עשרה שנה היה רעה את אחיו בצאן והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם". הוא הרגיש טוב – 'עשה חיים' – ממעשה נערות וסיפור לשון הרע על אחיו לאביו (שאהבו מכל אחיו). בדקות, יש כאן שרש של חטאת נעורים (שאחר כך תיקן בעמדו בנסיון עם אשת פוטיפר), כמובן. שבע עשרה שנות ה"נער" שלו התגלגלו אחר כך בשבע עשרה שנות מלכו של רחבעם בן שלמה, שבהלכו אחר עצת הילדים (בני הארבעים ואחת) חזר על חטא מכירת יוסף (הנמכר נעשה המוכר), וד"ל.

לעומת כל זאת, שבע עשרה שנותיו האחרונות של יעקב היו שנים טובות באמת, בסוד "תתן אמת ליעקב", וכמו שיתבאר. באותן שנים הוא יצא סופית מכל (שבע) הצרות שרדפו אותו במשך כל ימי חייו (בלשון רש"י על הפסוק "ואל שדי [יתן לכם רחמים וגו']": "מי שאמר לעולם די יאמר די לצרותי שלא שקטתי מנעורי צרת לבן צרת עשו צרת רחל צרת דינה צרת יוסף צרת שמעון צרת בנימין"; אצל יעקב הצרות התחילו משנות הנעורים, ודוק היטב; אל שדי – צרת לבן צרת עשו צרת רחל צרת דינה צרת יוסף צרת שמעון צרת בנימין = לבן בריבוע, וד"ל).

והנה, יוסף נולד בהיות יעקב בן 91, והוא ירד למצרים בהיות יעקב בן 108. יעקב ירד למצרים בהיותו בן 130 וחי שם עד הסתלקותו בגיל 147. 91 (7 פעמים 13) ועוד 130 (10 פעמים 13) = 221 = אחד פעמים טוב. 108 ועוד 147 = 255 = יה (באחד, סוד "אחד באחד יגשו", כמבואר בפרשה הקודמת) פעמים טוב! סכום כל הטוב טוב שנים של יעקב (17 שנים עד 108 = 1700 ו-17 שנים עד 147 = 2363) = 4063 = טוב פעמים ברזל (ראשי התבות של ארבע נשותיו של יעקב כנודע; כאשר נוסיף 91 ו-130, שלא היו בחשבון הנ"ל, שהרי השבע עשרה שנים של יעקב מתחילות מבן 92 [שנה אחת ליוסף לחיי יעקב] ומבן 131 [שנה אחת לחיי יעקב בארץ מצרים], יעלה הכל רחל [יד-דוד פעמים טוב] פעמים חי, סוד "ראה חיים עם אשה אשר אהבת", דווקא בטוב שנים שחי יעקב בארץ מצרים, ומכח טוב שנים שחי מלידת יוסף עד שנעלם ממנו, קמה רחל לתחיה אצל יעקב, וד"ל). מספר זה הוא בדיוק חשבון תיאור נערותו של יוסף בהיותו בן שבע עשרה: "... [יוסף בן שבע עשרה שנה] היה רעה את אחיו בצאן והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם" (יש כאן פעמיים "רעה" – "היה רעה... דבתם רעה...". הערך הממוצע של ארבע התבות = "עוד יוסף חי", וזה מפני שאצל הצדיק-אמת, יוסף, הרע במקרה והטוב בעצם, ודוק)!

ב. ידוע בחסידות, ומבואר לעיל, שהשנים הכי טובות של יעקב היו בסוף ימיו בהיותו בארץ מצרים. ונשאלת השאלה, היתכן?! לאחר שנאלץ יעקב לצאת מארץ הקדש ולרדת לגלות בארץ מצרים, ערות הארץ, מקום המיצר לישראל (סבא), שם דווקא הוא חי את שנותיו הטובות ביותר! והתירוץ הידוע הוא שבסוף ימיו זכה יעקב אבינו לאיחוד כל משפחתו, בית ישראל, באהבה ואחוה בין יוסף ואחיו (לא כמו בתחילה בהיותם בארץ כנען. כנראה שיצר המחלוקת ושנאת אחים חזק ביותר בארץ הקדש, והוא סבת החרבן [והגלות], ועד שכל המקודש יותר חרב יותר, ואכמ"ל) ובהקמת בית תלמוד שממנו יצא הוראה לעולם.

אך בעומק יותר (על דרך הסוד), הנה הפסוק המסיים את פרשת ויגש הוא "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד" = 2794 = 11 פעמים 254. יש בפסוק 11 תבות, נמצא שהערך הממוצע של כל תבה = 254 = "עוד יוסף חי"! הסוד של "עוד יוסף חי" הוא שלא רק יוסף בעצמו חי וקיים אלא גם ה"עוד" שלא חי, היינו הניצוצות הקדושים שהוא מלקט ומעלה מערות הארץ בהיותו שליט על כל הארץ ומקבץ בר כחול הים. והיינו מה שניבאה רחל אמו בלידתו "יוסף הוי' לי בן אחר", שיוסף הוא לשון תוספת, שמוסיף תמיד ומכניס לתחום הקדושה מה שהיה נבלע בצד האחר, תמיד הוא עוסק ומצליח להוציא יקר מזולל.

ויותר, ההתרבות המופלגת של בני ישראל בארץ מצרים דווקא היינו תוצאה ותולדה של אותם ניצוצות שהעלה יוסף (וכידוע שכל תולדותיו של יעקב, לדורות, הן על ידי יוסף – "אלה תלדות יעקב יוסף"). הכל בסוד אמרם ז"ל ש"לא גלו ישראל אלא כדי שיתוספו [לשון יוסף] עליהן גרים", ומזה "ויחי יעקב בארץ מצרים וגו'", שחי חיים טובים באמת (בבחינת "תתן אמת ליעקב", יעקב לא מת – "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים"). והוא שאמר הנביא: "לכן כה אמר הוי' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו. כי בראתו ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו שמי והקדישו את קדוש יעקב ואת אלהי ישראל יעריצו". שמחת – חיי – יעקב היא על היות מטתו שלמה (ראה רש"י בישעיה שם), כל בניו צדיקים, לדורי דורות, גם (וזה החידוש המחיה ביותר) בהיותם בגלות בארץ מצרים.

והיינו סוד "שבע עשרה שנה". הלא אמרו חז"ל "בן שמונה עשרה לחופה", ובא הפירוש דהיינו מתחילת שנת ה-חי, החל מגיל "שבע עשרה שנה". אז ראוי לשאת אשה ולהוליד בנים, וזהו "אלה תלדות יעקב יוסף" – כל תולדותיו של יעקב הן על ידי נשמת יוסף, בסוד היותו "בן שבע עשרה שנה" דווקא – "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו [בקיום מצות 'פרו ורבו' בגיל זה דווקא, שאזי כל הילדים טובים ומאירים]", וד"ל. בכל זיווג להוליד בנים ראוי לחזור (מי שעבר את גיל השבע עשרה בגשמיות) לגיל שבע עשרה – סוד מזל גדי – מזלו של חדש טבת (לשון טוב) שבו קוראים את פרשת ויחי, כמו שיתבאר. כאשר כל אחד מבני הזוג הוא בן\בת שבע עשרה, אזי – ויחי (סוד הופעת הזרע – זרעא חייא וקיימא – ביום השלישי שהוכפל בו "כי טוב" כנ"ל)!

ג. ובכל הנ"ל תובן תופעה חד פעמית בתורה, מה שאין הפסק כלל בין סוף פרשת ויגש לתחילת פרשת ויחי. וזה לשון רש"י בתחילת הפרשה: "'ויחי יעקב'. למה פרשה זו סתומה לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם. ד"א שבקש לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו". שני הפירושים האלה הם בסוד הכנעה (שעבוד) והבדלה (הבדלת הקץ מיעקב, עלייתו לעל-מודע של הנפש), כמובן. אך לפי הנ"ל יש פירוש שלישי, בחינת המתקה: שמחת יעקב במצרים דווקא – "ויחי יעקב בארץ מצרים" – היא המשך ישיר (שלא ניתן להפסקת ביניים) לנאמר בסוף פרשת ויגש – "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד" כנ"ל.

ובזה תתורץ הקושיא הידועה, שבזהר הקדוש נאמר (בפשטות) שיש גן פרשיות בתורה (סוד גן עדן מקדם), ואילו כאשר סופרים במציאות, יש נד! כמה תירוצים נאמרו בזה (פרשת בראשית אינה נחשבת בהיותה הקדמה וכלל כל התורה כולה; פרשיות נצבים-וילך שנחשבות לאחת, בהיותן נקראות יחד ברוב השנים, ועוד). אך לפי הנ"ל, הלא כלל גדול במסורה (והוא לעיכובא מדאורייתא) שכל פרשה פותחת פרשיה חדשה בספר התורה (או פרשה סתומה או פרשה פתוחה). נמצא, לפי זה ששתי הפרשיות ויגש-ויחי (= גשן = שמחה) הן בעצם פרשה אחת בלבד לפי המסורה! והן הפרשה העשתי עשר בתורה, ובסוד פירוש רבי יונה המובא בפירוש האבן-עזרא (שאינו מסכים לפירוש זה) הנ"ל שלשון "עשתי עשר" היינו "על [או עד] שתי עשר" – התכללות ה-יא וה-יב (לפי הספירה הרגילה של פרשיות התורה וקריאתן בציבור). ובפנימיות, הוא מתאים ביותר לפירוש האבן-עזרא הנ"ל שסוד ה(פרשה ה)עשתי עשר הוא מה שמוליד מחשבת העשר (שחוזר לאחד, בסוד "אחד באחד יגשו" – ויגש, סוד חזרת פרשת מקץ לפרשת בראשית כנ"ל; הערך הממוצע של בראשית מקץ ויגש ויחי הוא טוב פעמים טובה, סוד "אחישנה", במבואר במ"א; בראשית מקץ ויגש = אלהים פעמים טוב, סוד "אך טוב לישראל [סבא] אלהים לברי לבב [צאצאיו]") כנ"ל.

התבה האחרונה של פרשת ויגש היא "מאד" – "ויפרו וירבו מאד". "מאד" רומזת ליעקב אבינו בפרט, עליו נאמר "ויפרץ האיש מאד מאד". וכן במצות אהבת ה' – "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", ג דרגות של אהבה כנגד ג אבות (ה"שער" של "אהב" הוא "אב", לשון רצון ותשוקה) – "מאדך" הוא כנגד יעקב אבינו כנודע. "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון", אדם אותיות מאד (אף מעלה במאד לגבי אדם כידוע). ועוד, אדם-מאד במספר קדמי עולה יוסף – "אלה תלדות יעקב יוסף" – "גופא ובריתא חשבינן חד". מתוך עבודת ה"מאד" – "בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד" (שהוא ענין ההפריה וההתרבות במדה זו, וד"ל) – נעשה "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה", הכל נעשה טוב מאד (אפילו מלאך המות, כידוע בחז"ל, ובפרט ממה שמצאו כתוב בספר תורה של רבי מאיר במקום "טוב מאד" – "טוב מות"), ודוק.

ד. הוסבר לעיל שריבוי תולדות בית יעקב במצרים נעשו מבירורי הניצוצות הקדושים שהיו בארץ מצרים – רב מתוך רפח, "רב" לשון "התרבות", ודוק – על ידי יוסף הצדיק (ואחיו, ממה שהעניק יוסף יכולת זו לאחיו, על ידי הארת יחודא עילאה, ביטול במציאות, ביחודא תתאה, ביטול היש, על מנת שיעלו השבטים את בירוריהם הם שבבחינת ביטול היש, ליוסף, שיעלה ויביא את קדושת הניצוצות לדרגתו הוא, ביטול במציאות, הכל בסוד חלומו הראשון של יוסף: "והנה אנחנו מאלמים אלמים בתוך השדה והנה קמה אלמתי וגם נצבה והנה תסבינה אלמתיכם ותשתחוין לאלמתי", כמבואר בחסידות וד"ל). והיינו סוד "לא גלו ישראל אלא כדי שיתוספו עליהן גרים".

וזה לשונו של בעל ההפלאה ז"ל בהקדמה לספרו:

"אמרו חז"ל 'לא גלו ישראל אלא כדי שיתוספו עליהן גרים, שנאמר וזרעתי את ישראל וגו''. והנה אין הדבר להבין כפשוטו שהרי אמרו חז"ל 'קשים גרים לישראל וכו'', אלא הענין כמו שכתבו המפרשים שנדחו ישראל בארבע כנפות הארץ כדי ללקט ניצוצות הקדושות. וזהו שיתוספו עליהן גרים שהם מתאחזים [לשון 'ויאחזו בה'] בישראל על ידי ישיבתם בחוץ לארץ והליכתם ומשאם ומתנם ועסקיהם שם".

ממה שהוסבר שעל ידי עבודת הבירורים של הניצוצות הקדושים נעשו ריבוי תולדות בפועל ממש יובן הפשט של "אלא כדי שיתוספו עליהן גרים" ביותר, בסוד "יוסף הוי' לי בן [ממש, בן ישראל מיוחס] אחר [על ידי העלאת ניצוץ קדוש שנטמע בעמקי הקליפות]".

וצריך להבין בפרטיות ובעומק יותר איך מתרבה בית יעקב מהעלאת הניצוצות הקדושים בזמן הגלות (מארץ מצרים – כל הגלויות נקראו על שם מצרים, שמצירים לישראל – ערות הארץ). כדי ש(איש מבית) יעקב יוליד מתוך העלאת הניצוצות שעל ידי השבטים ויוסף צריך שיוסף יעלה אותם אל יעקב אביו (כידוע בדיני ירושה, הכל עולה עד ליעקב, ישראל סבא).

ולהבין זאת, הנה עיקר החיים של יעקב הוא מהתורה, הרי הוא (בין האבות) כנגד עמוד התורה, "יעקב איש תם יושב אהלים", יושב בד' אמות של הלכה, בתוך בית המדרש (שייסד יהודה בנו, בשליחותו, בארץ גשן = ויגש ויחי כנ"ל). סדר התולדה הוא כך: כל הבירורים (הבר, והכסף תמורת הבר), עולים דרך יוסף (בסוד "והנה קמה אלומתי וגם נצבה וגו'"), והוא מעלה אותם ליעקב ("משם רעה אבן ישראל"), שממנו באה התולדה (בהתרבות מופלגת) לכל בני ישראל, כאשר גם ההמשכה מיעקב לשאר בניו וצאצאיו הוא באמצעות נשמת יוסף – מתפארת ליסוד למלכות, וד"ל. ובהיות שרש השבטים בספירת המלכות, כללות התהליך (בערכי הספירות העליונות) היא כך: מלכות (היורדת לבי"ע לברר בירורים, שבטי יה) יסוד (יוסף הצדיק-עליון) תפארת (יעקב, עמוד התורה, לשון הריון, דיסוד אמא מסתיים בתפארת ז"א ,וד"ל) יסוד (הזרע היורה כחץ) מלכות (ה"גוף" העליון, ממנו התהוות הנשמות היורדות להתלבש בגופים בעולם הזה התחתון) = ז פעמים ויגש (אליו יהודה, יחוד יוסף ויהודה, יסוד ומלכות על ידי "עוד אבינו חי", וד"ל), ודוק.

ה. העלאת כל הניצוצות הקדושים ליעקב אבינו, עמוד התורה (שהוא הוא הבריח התיכון העולה עד לכתר עליון ועד לפנימיות עתיק דשם חביון עז העצמות, להמשיך משם את הטפה הקדושה שממנה יולד הצדיק – "ועמך כולם צדיקים" – בסוד השם הקדוש אלד, היפוך אותיות רישא דלא אתידע, סוד עד דלא ידע, פורים לשון פוריא, לשון מטה – מטתו שלמה דיעקב אבינו – שעליה פרים ורבים, פורים = שבטי יה, וד"ל), הוא גם ענין השותפות שבין זבולון ליששכר (בתוך שבטי יה עצמם, כלומר בזעיר אנפין, וד"ל), מה שעל זבולון (בעל עסק) לפרנס את יששכר (יושב אהל; בעל עסק יושב אהל ראשי תבות אבי"ע, ארבעת העולמות אצילות בריאה יצירה עשיה, שכנגד ארבע אותיות שם המיוחד, הוי' ב"ה: בעל עסק כנגד העולמות הנקביים, בריאה עשיה, ה עילאה ו-ה תתאה שבשם, "ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה", ויושב אהל כנגד העולמות הזכריים, יצירה אצילות, ו ו-י שבשם, כאשר אהלה של תורה הוא קדושת האצילות, עולם האחדות, רשות היחיד של יעקב אבינו בעל עולם האצילות ויושב אהלים – אור המאיר לעצמו ב-יה דאצילות ואור המאיר לזולתו ב-וה דאצילות, כל שם הוי' בשרש האצילות, שבכולו נעוצה נקודת החכמה שממנה תורה, בסוד "הוי' בחכמה וגו'". אמנם בהיות יעקב כנגד פרצוף ז"א בפרט הוא מקנן בעולם היצירה, בסוד "יוצר [תורה] אור [ששם ששה סדרי משנה]", והיינו יושב אהל ר"ת יצירה אצילות, וד"ל).

וכך הם המשך דברי בעל ההפלאה הנ"ל:

"והנה על ידי המתהלכים בארץ ומשוטטים בה הן מלוקטים אחד אחד אבל להעלותם לשרשם העליון הם מתעלים על ידי התלמידי חכמים הם הגומרים ומעלה אותם למעלה אם כן שניהם צריכים זה לזה כי התלמידי חכמים הם יושבים באהליהם ארבע אמות של הלכה ואינם יכולים להוציא יקר מזולל כי אם מעלים הניצוצים שכבר נתבררו אם כן שניהם מועילים זה לזה. ויש לפרש בזה שאמר הכתוב (שיר השירים סימן ז') מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן ופירשו חז"ל חמוקי ירכיך מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר שהם צריכים להיות קבועים בבית המדרש ולא לשוטט בחוצות והוא משל לאומן שעושה תכשיטי זהב והזהב ידוע שהוא מלוקט בתחלתו מניצוצות הזהב המעורבים בעפר מתוקן על ידי חפירה וברור היטב וכשמתלקט ונעשה עשת זהב אז האומן עושה ממנו תכשיטים. אמנם אי אפשר שאומן הצורף הוא עצמו יחפרהו ממטמוני הארץ. וכן הנמשל בזה שהתלמיד חכם היושב בסתר אהלים הם מתקנים וגומרים והיינו דאמר הכתוב בתחלה שמח זבולון בצאתך והדר ויששכר באהלך כי אי אפשר לעשות מעשה ידי אומנתו של הקב"ה עד שיצרף בתחלה ואם כן מלאכת זבולון תחלה וזה שאמר בצאתך כי אי אפשר לתקן אלא על ידי צאתיך והיינו דקאמר מה יפו פעמיך אותן היוצאים ונושאים ונותנים ונקראים בת נדיב שמנדבים בנדיבות לבותם להספיק תלמידי חכמים שהם חמוקי ירכיך היושבים בבית המדרש ועושים מעשה ידי אומנתו של הקב"ה ומעלים את הכל על ידי תורתם".

סוד החפירה בארץ הוא ענין העלאת רפח ניצוצין קדישין. ולפי מה שמקובל היום מקובל לחלק בין "אומנות" ל"אמנות" (חלוקה שלא מצאנו במקורות), עבודת החפירה היא אומנות בעלי העסק (זבולון), עבודת הבירורים. אחר כך באה עיקר האמנות של יושבי האהל (יששכר), "מעשה ידי אמן" (של הקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, אסתכל באורייתא וברא עלמא), עבודת היחודים (לצורך הולדה – "והיו לבשר אחד", לפי שני הפירושים של האבן-עזרא ורש"י). "עשת [770 = הכל פעמים זהב, סוד עשתי עשר] זהב" = 784 = 28 (זהב זהב) בריבוע = "פעלת צדיק [לחיים; חיים = ד פעמים טוב]".

והנה, לפי המבואר לעיל, יוסף הנו ממוצע בין יששכר, עבודת היחודים של יעקב יושב אהלים, לזבולון, עבודת הבירורים של השבטים. מצד אחד הוא בן זקונים של יעקב, שמסר לו את כל חכמתו, וביחס ליהודה (כללות השבטים, בחינת מלכות כנ"ל, בחינת "מעשה גדול") הוא בחינת "תלמוד גדול [שמביא לידי מעשה]", כמבואר בדא"ח. אך מצד שני הוא זה שעוסק יותר מכולם בעבודת הבירורים, להעלות את כל הניצוצות לאצילות, להביאם ליעקב אביו. אך בירורו של יוסף הוא בירור שני, בחינת ביטול במציאות כנ"ל, בחינת יחודא עילאה, עיקר ענין היחוד (מה שאין כן עבודת הבירורים של השבטים הוא בירור ראשון, ביטול היש, יחודא תתאה, שבו הארה מבחינת יחודא עילאה כנ"ל, אך עיקרו עבודת הבירורים לחוד). יששכר יוסף זבולן = 1081 = לוי במשולש = תפארת (ישראל; ישראל הנו הנקידה האמצעית של תפארת, ודוק).

ו. בפרשת ויחי יש פה פסוקים, ובעלי המסורה נתנו את הסימן – "פה אל פה". פה = ה פעמים טוב ("שבע עשרה שנה" דיעקב ויוסף), כנגד ה החסדים (כוחות הטוב לקרב ולהיטיב – טבע הטוב להיטיב) שמקורם בדעת – "גם בלא דעת נפש לא טוב" – ומתפשטים ב-ה קצוות הלב, מחסד עד הוד. אחר כך מתקבצים כולם ביסוד, בחינת יוסף, צדיק יסוד עולם. ועל כן שם הטוב – אהוה (ראשי תבות "את השמים ואת הארץ", בחינת "כי כל [= יסוד] בשמים ובארץ" – "דאחיד בשמיא וארעא", "אין וועלט אויס וועלט"), שמו וכחו המיוחד של מורנו הבעל שם טוב (בעל = 6 פעמים טוב, שם = 20 פעמים טוב, טוב = טוב, בעל שם טוב = זך פעמים טוב) – מתיחס בקבלה לספירת הדעת ("גם בלא דעת נפש לא טוב" כנ"ל) ולספירת היסוד ("אמרו צדיק כי טוב").

"פה אל פה" היינו מפה דז"א לפה דמלכות, להמתיק את ה הגבורות שבה, סוד "אתבסמת נוקבא". "פה [אל] פה" = 10 פעמים טוב = נעים, בסוד "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", כל שבטי יה עם יוסף (ויעקב) ביחד, באהבה ואחוה שלום ורעות (על דרך חתן וכלה). נעים = ויחי "פנים ואחור": ויחי יחי חי י ו וי ויח ויחי.

והנה, "פה אל פה" נאמר בתיאור מעלת נבואת משה רבינו, שנתנבא ב"זה", באספקלריא המאירה (מה שאין כן שאר הנביאים שנתנבאו ב"כה", באספקלריא דלא נהרא), אבל מרוב אהבת ישראל שלו (מדתו העצמית של אהרן אחיו, שאצל משה נמצאת במעלה יתירה, בבחינת מוחין בעצם, בחינת פלא עליון – אהבה פלאית לכל אשר בשם ישראל יכונה) הוא נוהג בטוב עין (שנותיו של יעקב אבינו, בפרשתנו, "טוב עין הוא יבורך [יברך, ברכות יעקב לבניו]", משה מלגו יעקב מלבר) הוא ממשיך מדרגת הנבואה שלו לניצוץ שלו שנמצא בכל יהודי (כמבואר בתניא), ובפרט (וראשית כל, כידוע בסדר הלימוד) לאהרן אחיו (שמקבל את בחינת ה"זה" ממשה ומאירה בבחינת ה"כה" של שאר הנביאים). והיינו שהפסוק "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" נדרש על משה ואהרן, ודוק.

המשך הפסוק שאצל משה הוא: "פה אל פה אדבר בו" (שבו זה אותיות) = 416 = לב פעמים אחד = יצחק יצחק = ויחי במצרים, התבה הראשונה והתבה האחרונה של פרשתנו!

אך באמת עדיין אינו מובן למה בחרו בעלי המסורה בסימן זה לפרשתנו, למה (עוד) רמזו? ויש לומר שרמזו שיש עוד פרשה-ספר בתנ"ך שיש בו פה פסוקים, ושעל היחס בין פרשת ויחי לאותו ספר נאמר "פה אל פה". אותו ספר הוא ספר רות, שבו פה פסוקים. בתוך התנ"ך הוא שרש התורה שבעל פה, כשם שבחמשה חומשי תורה, חומש דברים, משנה תורה, שבו "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה" (הכל נאמר מפי משה מדבר בעד עצמו), הוא שרש לתורה שבעל פה, וכן בחומש בראשית, "ספר הישר", הפרשה החותמת בו, פרשת ויחי, שבה יעקב מברך את בניו (כשם שבסיום משנה תורה משה מברך את שבטי ישראל), היא שרש לתורה שבעל פה. ועל כן בא הסימן "פה אל פה [אדבר בו]", מפה פסוקים של פרשת ויחי לפה פסוקים של מגילת רות (דרך החומש שכולו דברי משה עצמו – "אדבר בו" ממש).

וסודו, לפי כל המבואר לעיל, הרי כל ענין מגילת רות הוא ליחס את דוד מלך ישראל חי וקים, דוד מלכא משיחא, לרות המואביה, אב הטיפוס של גר צדק. והוא תכלית הכוונה של "לא גלו ישראל [גלות אלימלך ונעמי, מחלון וכליון] אלא כדי שיתוספו עליהם גרים".

והנה, יעקב ( פרשת "ויחי יעקב") רות (מגילת רות) = 788 = שלום בית = דוד בת שבע (כמבואר במ"א). דוד יוצא מרות (רות דוד = כתר – "כתר עליון איהו כתר מלכות [דוד]"), ובת שבע שייכת ליעקב, שהיא השביעית (המלכות) לו"ק דז"א (יעקב. יעקב = שבע פעמים הוי' ב"ה; יעקב בת שבע = ד פעמים ברזל, ר"ת נשות יעקב כנודע).

ז. "ויחי יעקב" = גבורה (= חסד חסד חסד, סוד עב שמותיו של הקדוש ברוך הוא שבכל שם ג אותיות) = דידן נצח (בדור האחרון הוא קשור לה' טבת, החל בסמוך לקריאת פרשת ויחי). דידן נצח = ד פעמים דן – השבט של חדש טבת שבו קוראים פרשת "ויחי יעקב" – ראשי התבות של דידן נצח הם דן, סוף תבת דידן הוא דן, ושאר האותיות – יצח (גילו של יעקב במכירת יוסף כנ"ל) = דן דן.

שבט דן הוא ה"מאסף לכל המחנות", הוא המברר את הנצוצות הקדושים (בירור ראשון) מהמקומות הנחותית ביותר (מאלו שנפלטו מחוץ לענן הקדושה). נמצא שהוא המבטיח ש"לא ידח ממנו נדח" (ולעתיד לבוא "ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל", מהפטרת פרשת שמות). הוא נולד ראשון לבלהה שפחת רחל, כשם שיוסף, השבט היחיד המסוגל לברר בירור שני, להכליל את הניצוצות בקדושת האצילות, בביטול במציאות (ולהביאם ליעקב אביו, ביחוד גמור כנ"ל) נולד ראשון (לאחר מכן) לרחל עצמה.

(שבט) יוסף מתחלק (בפרשתנו – "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך") לאפרים ומנשה. ביחד עם שבט דן (צירוף הירוד שבשבטים עם המעולה שבהם, כשם שבמלאכת המשכן דן מצטרף ליהודה – וכן בברכת יעקב "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל [כשבט יהודה]" – אהליאב לבצלאל) – אפרים דן מנשה ר"ת אדם (שבמספר קדמי = יוסף כנ"ל, ויוסף נקרא בתורה "אדם") = 780 = יוסף "פנים ואחור": יוסף וסף סף ף י יו יוס יוסף!

ברכת בניו של יעקב בפרשתנו מתחלקת לעשתי עשר פרשיות (סוד עשתי עשר כנ"ל), היות ששמעון ולוי 'מתברכים' יחד. הברכה האמצעית (סוד ברכת הצמצום מקום פנוי מהנקודה האמצעית של האור אין סו ב"ה, הברכה המעניקה כח לברר בירורים במקום החלל, וד"ל) היא ברכת דן. וכן הפרשיה של ברכת דן היא בדיוק האמצע של כל פרשת ויחי – מא פסוקים מכאן ו-מא פסוקים מכאן ו-ג פסוקי ברכת דן באמצע (כשם שפרשיית המחנה, בחינת מחנה דן בפרט, היא האמצע המדויק של פרשת כי תצא, כמבואר במ"א)!

והעיקר, בכל פרשת ויחי, שם הוי' ב"ה מוזכר רק פעם אחת, בסיום ברכת דן – "לישועתך קויתי הוי'" (ברכת דן = הוי' בריבוע)! וזאת לאחר 318 פסוקים של העלם השם המיוחד (כנ"ל), ולפני עוד 89 פסוקים של העלם השם עד לתחילת התנוצצות הגאולה בפרשת שמות במראה הסנה למשה רבינו, כשנשלח לגאול את עם ישראל ממצרים. בגלות השם המיוחד (המורה על נסים גלוים שלמעלה מהטבע) מתעלם ורק שם אלהים בגימטריא הטבע מתגלה (גם ברגעים הנעלים שבגלות, כמו בהתודע יוסף לאחיו וכש"ותחי רוח יעקב" ובשעת התאחדות המשפחה במצרים) . נמצא שבצעקת יעקב עבור שמשון (בדן, משבט דן), שנדמה לו שהנו מלך המשיח (כמבואר בחז"ל, ובסוד "ובני דן חשים" אותיות משיח, "ויהי דן נחש" בגימטריא משיח [ושפיפן = אותיות המילוי של משיח: מם שין יוד חית]), יש התנוצצות ממשית של גאולה ומשיח, גם בהיות עם ישראל ב(תחילת שעבוד) הגלות. יותר מכל שבט אחר דן רוגז על הגלות (החוש של חדש טבת הוא חוש הרגז, חושו של שבט דן) ובכך מעורר את הגאולה. והוא כמשל הלעוור של אדמו"ר הזקן (שההילולא שלו בחדש טבת) שכדי להרים בנין צריך לאחוז בתחתיתו דווקא. ההתחזקות בתחתית (שבת ויחי היא שבת "חזק", ה"חזק" הראשון והעיקרי, בחינת "זכרני נא וחזקני נא אך הפעם" שאמר שמשון, ראה רש"י כאן) מסוגלת להרים את כל הבנין, להביא גאולה לישראל.

הפסוק "לישועתך קויתי הוי'" מצטרפת – בסוד הקריאה הנצחית, כמבואר במ"א – לפסוק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". ביחד, יש לשני הפסוקים ט תבות ו-מא אותיות, בדיוק כמו הדבור הראשון של עשרת הדברות – "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". מא הנו מספר השראה, ועל כן ניתן לצייר את שני הפסוקים בצורת השראה (כאשר הפסוק הראשון, שבו 16 = 4 בריבוע אותיות, תופס את ארבע השורות הראשונות, והפסוק השני, שבו 25 = 5 בריבוע אותיות, תופס את חמש השורות הבאות):

ל

י ש ו

ע ת ך ק ו

י ת י י ה ו ה

ש מ ע י ש ר א ל י

ה ו ה א ל ה י

נ ו י ה ו

ה א ח

ד

הכל עולה 2506 = 7 פעמים משיח! הציר האמצעי (סוד האמצע – בחינת דן – כנ"ל): ל ש ך י ש א י א ד = 676 = 26 (הוי' ב"ה) בריבוע = ברכת דן (כנ"ל)! השורה האמצעית: ש מ ע י ש ר א ל י = 961 = 31 (אל) בריבוע! "תן לחכם ויחכם עוד" (לדוגמה: תמצא כאן סוד ביאת המשיח = ופרצת וכו').