במדבר
א. "וידבר הוי' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר. שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם לבית אבתם במספר שמות כל זכר לגלגלתם". ופירש רש"י: "'וידבר... במדבר סיני... באחד לחדש'. מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה, כשיצאו ממצרים מנאן וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים כשבא להשרות שכינתו עליהן מנאן. באחד בניסן הוקם המשכן ובאחד באייר מנאם".
חומש במדבר נקרא בפי חז"ל "חומש הפקודים", ספר של מספרים (כמו שהוא נקרא גם אצל אומות העולם "ספר המספרים"). יותר מכל חומש אחר חומש במדבר רווי סיפורים רבים ומגוונים – מכל אשר התרחש לעם ישראל במסעותיהם במשך ארבעים שנות טלטוליהם במדבר העמים עד הגיעם לערבות מואב על גבול ארץ כנען. ידוע (בספר יצירה) שה' ברא את עולמו בשלשה ספרים – סופר ספר וספור – ויותר מכל ספר אחר בתנ"ך כולם מתגלים כאן בחומש במדבר. הוא סופר מספרים (בסוד "איה סופר... איה סופר את המגדלים"), שעל שם כך שמו "חומש הפקודים", הוא הספר הרביעי בתורה (בתנ"ך), סוד "ומספר את רבע ישראל" (פסוק שמופיע בו), כמו שיתבאר, והוא כולו ספורים יותר מכל חומש אחר כנ"ל (שני החומשים הראשונים בראשית ושמות הם בעצם קטעי ספור אחד בהמשכים, אך חומש במדבר הוא בליל סיפורים מספורים שונים ומשונים, שאי אפשר לצפותם מראש כלל, ודוק). אף הוא מתחלק (בפרשה השלישית שבו, פרשת בהעלותך) לשלשה ספרים נפרדים (עד "ויהי בנסע הארן" עיקרו בחינת "סופר", ספר "ויהי בנסע הארן" הוא בחינת ספר, שמכאן לומדים חז"ל את דין "ספר" לענין הצלה מן הדליקה, ומ"ויהי בנסע הארן" עיקרו סיפורים, ודוק).
על פי רש"י הנ"ל החומש פותח בסיפור חיבתן של ישראל בעיני המקום ב"ה, שמונה אותם בכל שעה. והנה, ה' יתברך אוהב לספור, כביכול, בכלל, הוא סופר את הכל, וכמו שכתוב "שאו [רמז לתחילת הפסוק השני כאן – 'שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו''] מרום עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם וגו'". מבואר בדא"ח שעל ידי המספר (של כל אשר ברא לכבודו) השי"ת מוציא כל דבר מן הכח (של המחשבה הקדומה – "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל") אל הפועל (בסוד הרשימו ואחר כך במחשבה הקדומה דא"ק וכו'). כאן מתגלה חיבתן המיוחדת של ישראל שה' מונה אותם בכל שעה (ובכך כל פעם ופעם מוציא יותר ויותר מתעלומות יכולתם של ישראל, שהם "חלק אלוה ממעל ממש", מן הכח אל הפועל): בשעת יציאת מצרים מנאם לדעת (כלומר לגלות כנ"ל) את מספר חיילי "צבאות הוי'", לאחר חטא העגל מנאם כבנים חביבים שנותרו לאחר המגפה (כרועה המונה את צאנו, צאן לשון צאצאים כנודע, ובסוד "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם" ופירש הרד"ק: "כשתהיו צאן מרעיתי שארעה אתכם דעה ובינה והשכל אז תקראו אדם לא צאן ובהמה כי כשיתפתה האדם לתאות העולם הנה הוא בהמה לא אדם כי בגשמיות ישתתף האדם עם הבהמה הוא וחמורו אוכלין באבוס אחד [בחינת חטא העגל, להדמות לעגל]. אבל כשיגיענו הטוב אשר יעדנו האל יתברך ומלאה הארץ דעה את השם ושאר הענינים הטובים והיעודים לאהוב את ה' ולעבדו בלב שלם ונתעסק במושכלות אז נקרא אדם שיהיה נכר בנו חלק האנושי ונהיה נבדלים מן הבהמה ומן האדם הדומים לה. וי"ת ואתון עמי עם דמתקרי שמי עליהון בית ישראל אתון. ועל הדרך הזה אמרו רבותינו ז"ל אדם אתם אתם קרוין אדם ואין עכו"ם קרויין אדם", והוא פסוק בספר יחזקאל הנקרא "בן אדם" בחינת בן – תיקון קין בן אדם הראשון כמבואר בכתבי האריז"ל, עליה מבחינת בהמה לבחינת אדם, וד"ל), וכשבא להשרות שכינתו עליהם מנאם (לאחר חדש להקמת המשכן – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – כדי שיהיה דירת קבע, כמבואר במפרשים) כאשה החביבה על בעלה הפוקד אותה בכל עת רצון (בהשקפה ראשונה נראה לפי הפשט שכאן ה' מונה את ישראל כפקודי החיל, הבחינה הראשונה הנ"ל, אך רש"י מגלה לנו שבעצם יש כאן מנין של איש הפוקד את אשתו החביבה עליו ביותר, והוא סוד "אשת חיל מי ימצא" ו"אשת חיל עטרת בעלה", וד"ל).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה