פרשת האזינו - יום שלישי

ג. והנה, המספר 666 – תוכחה ברכה – מוזכר במפורש בתנ"ך שלש פעמים, פעמיים בקשר לשלמה המלך (בפסוקים מקבילים בספר מלכים וספר דברי הימים) ופעם בקשר לעולי בבל (בספר עזרא): "ויהי משקל הזהב אשר בא לשלמה בשנה אחת שש מאות ששים ושש ככר זהב", "ויהי משקל הזהב אשר בא לשלמה בשנה אחת שש מאות וששים ושש ככרי זהב", "בני אדניקם שש מאות ששים וששה".

בכל אחת משלש הפעמים שמופיע המספר 666 מפורש בתנ"ך הוא כתוב בשינוי קל: "שש מאות ששים ושש" "שש מאות וששים ושש" "שש מאות ששים וששה" (בפעם השניה יש תוספת ו ובפעם השלישית יש תוספת ה). כאשר נוסיף לכל אחד מהגימטריות של מהמספרים הכתובים (הערך של ה"מספר מספרי" בלשון המקובלים) את המספר 666 עצמו, יעלה הכל 8918 = 26, שם הוי' ב"ה, פעמים 343, ז בחזקת ג, סוד "גשם נדבות תניף אלהים" (גילוי אור החמה לעתיד לבוא כנודע), ראשי תבות "גרונו של משה", וד"ל.

השם "אדניקם" רומז לקימת המלכות של הקדושה (על ידי השם הקדוש קמה כנודע), שם אדנ-י ב"ה. ויש לדרוש שקימת המלכות תלויה בזהב המובא לשלמה (היושב על כסא הוי' למלך, כסאו של מלך שהשלום שלו) מדי שנה בשנה – בכל השינוים של המלכות (ענין המלכות בכלל, ובפרט כאשר היא יורדת להחיות את העולמות התחתונים בי"ע כו', הוא ענין השינוים, ענינו של מגילת קהלת בייחוד, ודוק) כמות הזהב (המסמל את האלקות שלמעלה מהעולם, שהרי לא היה העולם ראוי שיברא בו הזהב, רק לצורך בית המקדש, כמבואר בחז"ל) שוה (בחינת "אני הוי' לא שניתי" – "שויתי הוי' לנגדי תמיד").

דוד במלחמותיו, מלחמות הוי', הכין את הזהב ומסרו לבנו שלמה לצורך בנין בית המקדש. מסוד זהב זה העליון (זהב פרוים, כמבואר במ"א) נמשך לשלמה מדי שנה 666 ככרי זהב. הזהב, אם כן, הוא סוד שלמה בן דוד (ראשי תבות דבש – "ארץ זבת [לשון זהב] חלב ודבש") = אמת (אהיה פעמים אהיה – "אהיה אשר אהיה"), וידוע שהאמת בלתי משתנה, בחינת "אני הוי' לא שניתי" כנ"ל.

בתחילת פרשת ראה נאמר: "ראה אנכי נתן לפניכם היום – ברכה וקללה", פסוק בן ז תבות המתחלקות (על פי טעם האתנחתא) ל-ה ו-ב, סוד תבת זהב (ז = ה ב, סוד חלוקת נרות המנורה כנודע) כנודע (והביטוי שבא בהמשך לפסוק הראשון: "את הברכה" שומר ומשקף חלוקה זה של זהב במבנה אותיותיו, ודוק; ראה היינו ר"ת ראה את הברכה, וד"ל). ביחס לזהב יש לבחור בין הברכה לבין הקללה, בין השימוש בזהב לצורך עבודת השי"ת במקדשו, מקור הברכה, לבין השימוש בו לעשית עגל הזהב (עגל הזהב = כח המדמה) לעבודה זרה ר"ל, מקור הקללה והצורך בתוכחה (כדי שהקללה תהפוך לברכה מכח התשובה מאהבה, כמעלת הזהב על הכסף, ההופכת את הזדונות לזכויות ממש) – 666.

לפי כל הנ"ל, שירת האזינו היא מקום המפגש והמעבר – הממוצע המחבר (ששרשו גבוה יותר משני הקצוות שהוא מחבר כנודע) – בין התוכחה לברכה, וממילא היא אמורה להיות מקור מחצב הזהב. והרמז: המספר האטומי של יסוד הזהב הוא 79 = האזינו! בתחילת פרשת פקודי נאמר "כל הזהב העשוי למלאכה בכל מלאכת הקדש ויהי זהב התנופה תשע ועשרים ככר ושבע מאות ושלשים שקל בשקל הקדש", שבו 79, האזינו, אותיות! האזינו = זהב ועוד שם אדנ-י ב"ה, סוד אדניקם הנ"ל (במספר קדמי, אדניקם = 1001 = 11 פעמים 91 = 13 פעמים מזל = יראת שמים, סוד בנין המלכות), ודוק (כל הפסוק הראשון: "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי" = 2145 = אדנ-י במשולש כללי, ודוק).

 

פרשת וילך - ימים שני, שלישי ורביעי - ערב ר"ה ור"ה

ב. וילך (יא במשולש, סוד העליה אל בחינת "חד ולא בחושבן") = היה הוה יהיה, סוד שם הוי' דלעילא – היה הוה יהיה כאחד, שלשם הלך משה, אל הלמעלה מהזמן החולף דעלמא דין, עלמא דשיקרא. וילך = בן דוד (על מלכות דוד מלכא משיחא, נאמר "הוי' מלך הוי' מלך הוי' ימלך" = משיח ["לעלם ועד" = צדקנו]), אליו הלך משה להביא את הגאולה האמיתית והשלמה לישראל.

והנה, ה"וילך" הראשון בתורה – "הכל הולך אחר הפתיחה [ההליכה הראשונה]" – נאמר באברם, בקיימו את ציווי ה' "לך לך וגו' אל הארץ אשר אראך" – "וילך אברם כאשר דבר אליו הוי'". גם כאן (בבחינת "נעוץ סופן בתחילתן") הולך משה לארץ ישראל (שעל זה התפלל תקטו תפלות, כמנין "ואתחנן" = תפלה = שירה = דרך ארץ), אם לא בגשמיות ממש על כל פנים ברוחניות.

 סופי התבות של "וילך משה... וילך משה ויהושע" = 120, שנות חייו של משה רבינו בעלמא דין – "ויאמר אלהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום וגו'" ("בן מאה ועשרים שנה אנכי היום" = 1221 = 33 פעמים 37, כפולה של 37, והוא בהתאם להידוע ומבואר במ"א שתכלית ענינו של משה הוא לבוא מסוד 23, חיה [משה = 15 פעמים 23], לסוד 37, יחידה, על ידי ההליכה לשרש נשמתו, הבל [משה ר"ת משה שת הבל, בהליכה למפרע לשרש נשמתו], ב-37 הימים האחרונים לחייו בעלמא דין, בהם אמר משנה תורה). שאר האותיות (רוא"ת) של "וילך משה... וילך משה ויהושע" = 1099 = "ברכי נפשי את הוי'", שאמר דוד בתהלים ה פעמים כנגד ה שמות הנשמה נפש רוח נשמה חיה יחידה (העליה בקדש לקראת הגילוי של היחידה שבנפש [יחידה שבנפש אותיות יש חידה בנפש = תשסט, השנה הבאה עלינו לטובה ולברכה], "יחידה ליחדך").

יש לפרש, בדרך הרמז, ש"וילך משה" היינו שהלך לאותיות שאחרי אותיות משה – נתו = "חי לעד וקים לנצח" (מדת משה רבינו היא מדת הנצח, במדות הלב) כנודע (= ג תמוז וכו' וכו'). ויש לומר גם שהלך לאותיות שלפני משה – לרד = ט פעמים הוי' ב"ה. ובהיות משה רבינו כאן בהליכתו האחרונה בדרגת שער ה-נ, סוד נושא הפכים (על דרך "מקום הארון והכרובים אינו מן המדה", וד"ל) הרי הוא הולך לשני הכוונים, למעלה ולמטה בעת ובעונה אחת (הרי בחייו היה יכול ללכת רק בכיוון אחד, או לעלות אל ההר או לרדת "מן ההר אל העם") "אין וועלט אויס וועלט" ממש (על דרך מדרגת מורנו הבעל שם טוב, וכידוע שישראל בעל שם טוב = 1000, אלף אורות שניתנו למשה במתן תורה, וגם כאן ביום הסתלקותו). לרד משה נתו= משה משה משה = מה (אדם-מאד) במשולש כללי = ה פעמים אור דיום אחד דמעשה בראשית.

הנה שני הפסוקים יחד (סוד המשכת האורות המרובים דתהו, שרש נשמת משה רבינו, לתום הכלים הרחבים דתיקון, הכח לממש את הגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקו כנודע): "וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל" "ויאמר הוי' אל משה הן קרבו ימיך למות קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד ואצונו וילך משה ויהושע ויתיצבו באהל מועד" = 6955 = 13 פעמים 535. 13 = אהבה, 535 = אהבה במילוי: אלף הא בית הא! נמצא ששני הפסוקים יחד עולים בגימטריא אהבה פעמים אהבה במילוי, סוד הכאת אהבה שבבחינת קו (אורות דתהו) באהבה שבבחינת שטח (כלים דתיקון), ללמד שהעיקר הגדול הוא אהבה עד אין סוף ממש כנ"ל, שרש נשמת משה רבינו, "מן המים משיתהו" (מים היינו מדת החסד והאהבה רבה) – "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" (= שלהבת עולה מאליה, כידוע). אצל הצדיק יסוד עולם, המשה שבדור, ביום ההסתלקות, יום ההילולא ("האי עלמא דאזלינן מיניה כבי הילולא דמיא"), עולה כל עבודת חייו באש להבת אהבתו הנפלאה מאד לה' ולישראל ("בחד קטירא אתקטרנא ביה אחידא ביה להיטא").

ג. ארבע פעמים כתוב "וילך משה" בתורה: "וילך משה וישב אל יתר חתנו ויאמר לו אלכה נא ואשובה אל אחי אשר במצרים ואראה העודם חיים ויאמר יתרו למשה לך לשלום"; "וילך משה ואהרן ויאספו את כל זקני בני ישראל"; "וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל"; "ויאמר הוי' אל משה הן קרבו ימיך למות קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד ואצונו וילך משה ויהושע ויתיצבו באהל מועד".     

שלשת הפסוקים הראשונים מתחילים מ"וילך משה", מה שאין כן הפסוק האחרון מתחיל "ויאמר הוי' אל משה וגו'" (בשלשת הפסוקים הראשונים אין אזכרה של שם הוי') ו"וילך משה [ויהושע]" בא כתגובה וציות לצווי ה' "קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד ואצונו". ז.א. ששלשת ה"וילך משה" הראשונים הם ביוזמת משה ואילו ה"וילך משה" האחרון בא כמילוי מאמר ה' אליו.

על פי זה יש להבין את ארבעת ה"וילך משה" בתורה כהליכה בדרך עליה בקדש מ-ה תתאה שבשם ועד ל-י שבשם:

"וילך משה וישב אל יתר חתנו ויאמר לו אלכה נא ואשובה אל אחי אשר במצרים ואראה העודם חיים ויאמר יתרו למשה לך לשלום" היינו התעוררותו של משה לשוב לחיק הקדושה של אחיו, בני משפחתו הקרובה בפרט בתוך כלל בני ישראל (שגם בהיותם בגלות מצרים לא זזה שכינה מכלל ישראל) לראות העודם חיים (לראות, בעיני החכמה של משה, הבטת החכמה במלכות, איך שגם ה"עוד", הגוף, של בני ישראל חי וקים, שהרי "צבור לא מת", והגם שדין צבור ממש הוא דווקא בארץ ישראל כנודע, אעפ"כ המציאות של "צבור לא מת" תקפה גם בגלות בחו"ל, מצד הנשמה בוודאי, שהנשמה היהודית לא נמצאת אף פעם בשעבוד הגלות, רק השאלה של משה הוא לגבי ה"עוד", שבארץ חי בוודאות, אבל בגלות תלוי בכח ראית משה דווקא, וד"ל). "וילך משה וישב אל יתר חתנו", כיתרון האור מן החשך, גילוי המלכות דקדושה, ה תתאה שבשם (סוד צפרה בת יתרו, כלת משה).

"וילך משה ואהרן ויאספו את כל זקני בני ישראל" היינו מה שמשה ואהרן, שני האחים הקדושים יחד, אוספים ומקבצים את כל המוחין (זקנים) של בני ישראל שיאירו בתפארת ז"א – "תפארת ישראל", סוד ה-ו (ו החיבור) של שם הוי' ב"ה. מטרת האסיפה היא לבשר את הגאולה המממשת ובאה. הגאולה היא סוד לידת ז"א מבטן אמא (מצרים), כמבואר בכתבי האריז"ל. "כל זקני בני ישראל" = "ואהבת לרעך כמוך" ("כלל גדול בתורה"), אהבת התפארת (בסוד יג אהבות כנודע ומבואר במקום אחר).

 ד. המשך: "וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל". כל "וילך משה" = תהו כנ"ל. אבל עיקר מקום האורות המרובים דתהו הוא בבינה, אמא, ה עילאה שבשם (סוד שם סג) כנודע. "ימותו ולא בחכמה" אלא בבינה, דהיינו כוונת הליכת משה זאת האחרונה בימי חיי חיותו בעלמא דין, לדבר את הדברים האלה אל כל ישראל, החל מ"בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא והוי' אמר אלי לא תעבר את הירדן הזה", ובסוד "מבין דבר מתוך דבר" (הרי משה עצמו זכה לבינה אך בבני ישראל "נבונים [המבינים דבר מתוך דבר] לא אשתכחו", וכאן בשעת עליתו למרום תוך כדי השגת שער ה-נ דבינה, השגת עצם האלקות, כיוון להנחיל את חוש "מבין דבר מתוך דבר" לכל בני ישראל), להבין מתוך מה ש"הוי' אמר אלי לא תעבר את הירדן" (מתוך ההבנה של משמעות הסתלקותו של משה, מנהיג ישראל) ש"הוי' אלהיך [בכבודו ובעצמו, היינו 'מבין דבר מתוך דבר', הבנת הסובב מתוך הממלא, כמבואר בדא"ח] הוא עבר לפניך הוא ישמיד את הגוים האלה מלפניך וירשתם יהושע הוא עבר לפניך כאשר דבר הוי'. ועשה הוי' להם כאשר עשה לסיחון ולעוג מלכי האמרי ולארצם אשר השמיד אתם. ונתנם הוי' לפניכם ועשיתם להם ככל המצוה אשר צויתי אתכם. חזקו ואמצו אל תיראו ואל תערצו מפניהם כי הוי' אלהיך הוא ההלך עמך לא ירפך ולא יעזבך".

"ויאמר הוי' אל משה הן קרבו ימיך למות קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד ואצונו וילך משה ויהושע ויתיצבו באהל מועד" היינו בסוד "הוי' [רק כאן יש שם הוי' כנ"ל] בחכמה", סוד הבטול במציאות להענות בטבעיות גמורה לצווי ה' – ה' אומר "קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד ואצונו" ומשה מקיים את מאמר ה' – "וילך משה ויהושע ויתיצבו באהל מועד". היינו ה"וילך משה" שכנגד ה-י של שם הוי' ב"ה, הבטול הגמור לרצון ה'. וידוע שחכמה, כח מה, היינו תקיפות הבטול, התקיפות (מכח הגבורה דעתיק יומין שבחכמה סתימאה דכתר עליון) להחדיר את האורות המרובים דתהו, סוד "וילך משה וידבר וגו'" שבתחילת הפרשה, בכלים דתיקון – "כלם בחכמה עשית", "כלם בחכמה אתברירו" ונתקנו (והיינו סוד השרש האמיתי של התיקון מצד שם עב המאיר בחכמה, לא מצד שם מה דתיקון עצמו, סוד השבירה [של סג הנופל ל-בן] והתיקון [מה]; בשם מה אין גילוי האורות המרובים דתהו, מה שאין כן מצד שם עב, שלמעלה לגמרי מהשבירה והתיקון, האורות המרובים דתהו מאירים בכל עוצמתם, ויותר ויותר, בכלים הרחבים דתיקון, וד"ל). והיינו מה ששני ה"וילך משה" הם באים בהמשך אחד (גם שני ה"וילך משה" הראשונים באים בהמשך זה מזה בפרשת שמות, אך בשני מקומות והקשרים שונים, ודוק) וקשורים זה בזה, סוד "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", וד"ל.

בשני ה"וילך משה" שכנגד שתי בחינות הנוקבא, ה תתאה שבשם, אמא תתאה, ו-ה עילאה שבשם, אמא עילאה, משה הולך לבדו, אך בשני ה"וילך משה" שכנגד שתי הבחינות הדכורא, ו שבשם ו-י שבשם, משה אינו לבד אלא מצטרף אליו עוד נשמה – ב-ו מצטרף אליו אחיו הגדול ממנו אהרן וב-י מצטרף אליו תלמידו ממלא מקומו יהושע. והיינו מפני שבחינות הנוקבא הן גבורות ודינים בעוד שבחינות הדכורא הן חסדים, וד"ל.

והנה, ד פעמים "וילך משה" = 1644 = "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבד ובכך נפשך ובכך מאדך", "אחרי הוי' אלהיכם תלכו", בעליה מחיל אל חיל, הכל במדת אהבת השי"ת כמבואר בדא"ח, וד"ל. 

פרשת נצבים - יום שלישי

ג. "היום" = 61, המספר הראשוני ה-19 = איוב. איוב = חוה, האשה הראשונה, המסמלת את הרגשת האני, סוד המלכות, שתיקונה הוא "ואני תפלה", עבודת דוד מלך ישראל חי וקים, "נעים זמירות ישראל". הצדיק הופך את האני לאין (עצם היכולת לשנות את הצירוף, מאני לאין, הוא דווקא אצל מי שהוא מלכתחילה בבחינת אין, שמאיר אצלו את שרש נשמתו, בחינת "אין מזל לישראל", כידוע ממורנו רבי ישראל הבעל שם טוב), אבל הבינוני אינו מסוגל להפוך את האני שלו לאין ממש אלא להאיר אל תוך האני שלו הארה של אין אלקי (משרש נשמתו שהוא "חלק אלוה ממעל ממש"), ובכך לפעול בהרגשת האני בטול היש לאין. והוא סוד ה-ו של "ואני תפלה" – המשכת הארה של אין אלקי לתוך האני, שאזי מתעורר האני לשפוך את לבו ושיחו לפני השי"ת בתפלה (בהתבטלות כל ישותו הנפרדת מה') – "ואני תפלה". "ואני" = אלול, עבודת "אני לדודי ודודי לי" (ראשי התבות של אלול שכנגד עבודת התפלה של אלול בפרט, כנודע מהרבי).

ידוע שביום השבת קדש נאמרו ג פעמים "היום" (בפסוק אחד; רבי אברהם אבולעפיא פירש ש-ג פעמים "היום" בפסוק זה הן סוד ג בחינות של התגלות אין אלקי [יש לומר כנגד התכללות כח"ב בכתר, על דרך פירוש "איה מקום כבודו" כנודע: א – כתר, י – חכמה, ה-ן – בינה, ודוק], גילוי אור "היום" לנשמה האלקית, אור אין סוף שלפני הצמצום, סוד השבת, כח הצדיק להפוך את האני לאין ממש, כמבואר בדא"ח בסוד "היום [אור אין סוף לפני הצמצום] יום [אור הקו לאחר הצמצום]") – "ויאמר משה אכלהו היום כי שבת היום להוי' היום לא תמצאהו בשדה" – שמכאן למדו חז"ל שמצוה לאכול שלש סעודות בשבת. והם גם רומזים (באופן מובהק) לשלשת הימים הנוראים, סוד "יחינו מימים ביום השלישי יקמנו ונחיה לפניו [לעד]" – "אכלהו היום" קאי על היום הראשון של ראש השנה, עליו נאמר בספר נחמיה "ויקראו בספר בתורת האלהים מפרש ושום שכל ויבינו במקרא. ויאמר נחמיה הוא התרשתא ועזרא הכהן הספר והלוים המבינים את העם לכל העם היום [ראש השנה, שהיה אז יום אחד בלבד] קדש הוא להוי' אלהיכם אל תתאבלו ואל תבכו כי בוכים כל העם כשמעם את דברי התורה. ויאמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדנינו ואל תעצבו כי חדות הוי' היא מעזכם", שבו נאמר מפורש "אכלו וגו'" (שהיתה הוה אמינא שראוי לצום באותו יום נורא של דין, ובא "נחמיה הוא התרשתא", מנחם הוא ומתיר לשתות ממתקים בהתר שתא – ראש השנה); "כי שבת היום להוי'" קאי על היום השני של ראש השנה, שהוא חל ביום השבת של ימי בראשית; "היום לא וגו'" קאי על יום הכפורים, שאין בו אכילה ושתיה בגשמיות, דהיינו הדיוק של "היום – לא" כנודע.

והנה, בפרשת נצבים מופיעה תבת "היום" יג פעמים (יג פעמים "היום" = 793, המספר העיקרי של סוד העיבור [שארית החדש], חישוב הלוח העברי החל מראש השנה, ודוק. והוא מספר ה"מגן דוד" ה-זה, כנגד יב חדשי השנה, וד"ל), כנגד יג מדות הרחמים המתגלות בימי אלול עד יום הכפורים כנ"ל. יג היום = "עד הוי' בכם", רמז מובהק ל"היום" האחרון, ה-יג, בפרשה (בפתיחת שני הפסוקים האחרונים של הפרשה): "העדתי בכם היום ['העדתי בכם היום' = ברית, סוד הנאמר בתחילת הפרשה 'לעברך בברית הוי' אלהיך ובאלתו אשר הוי' אלהיך כרת עמך היום'] את השמים ואת הארץ החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך. לאהבה את הוי' אלהיך לשמע בקלו ולדבקה בו כי הוא חייך וארך ימיך לשבת על האדמה אשר נשבע הוי' לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם".

לפני הפסוק (באיוב) "ויהי היום וגו'" נאמר (בתחילת הפסוק החמישי של הספר, שכנגד היום האחרון של השנה החולפת, ה"סדר" החולף, כנ"ל) "ויהי כי הקיפו ימי המשתה וישלח איוב ויקדשם והשכים בבקר והעלה עלות מספר כלם כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם ככה יעשה איוב כל הימים". תבת "ויהי" בפסוק זה היא התבה ה"היום" מתחילת הספר, רמז מובהק לנאמר בתחילת הפסוק הבא – "ויהי היום". "ויהי היום" הוא ה"ויהי" ה-ד בספר, לאחר "והיה האיש ההוא תם וישר וירא אלהים וסר מרע" (ראה רש"י: "'והיה האיש'. אע"פ שהוא לשון עתיד כן דרך לשון עברית ולשון מליצתו וכו'", אבל ידוע הכלל בחז"ל ש"והיה" לשון שמחה ו"ויהי" לשון צער, לרמוז ששמחת איוב הפכה לצער, ודוק ותשכח שפעם אחת "והיה" וארבע פעמים "ויהי" הן בסוד קוצו של י וארבע אותיות הוי' ב"ה – ב ה"ויהי" שכנגד חו"ב, "תרין ריעין", בפסוק אחד, בתחילת שני משפטיו ע"פ חלוקת האתנחתא [לפני כל תחושה של צער, רק תיאור גדולתו של איוב] "ויהי מקנהו שבעת אלפי צאן ושלשת אלפי גמלים וחמש מאות צמד בקר וחמש מאות אתונות ועבדה רבה מאד ויהי האיש ההוא גדול מכל בני קדם", ואחר כך ה"ויהי" השלישי כנגד ה-ו של שם הוי', סוד ימי ההיקף "ויהי כי הקיפו ימי המשתה וגו'" [שבפסוק זה יש כבר התעוררות של חשש מפני מדת הדין, ודוק], ולבסוף "ויהי היום ויבאו בני האלהים להתיצב על הוי' ויבוא גם השטן בתוכם" כנגד ה תתאה שבשם, מדת המלכות – "דינא דמלכותא דינא", וד"ל). 

פרשת כי-תבוא - יום שלישי

ג. ובהמשך להנ"ל (הקשר בין "את הוי' האמרת היום... והוי' האמירך היום" לאדם וחוה וכו'): "היום" רומז ליומא דדינא רבא דראש השנה כנודע, יום ברוא אדם הראשון, יום הששי דמעשה בראשית, בו אמר ה' "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו". מבואר בדא"ח ש"את הוי' האמרת היום" היינו שאנו פועלים שהשי"ת יאמר מחדש "נעשה אדם" מדי שנה בשנה, בראש השנה (בסוד "והימים האלה נזכרים ונעשים", ראש השנה הוא יום הזכרון בפרט, "נזכרים", "ונעשים" – "נעשה אדם" בפרט, ודוק) ומדי יום ביומו ("היום" ממש).

לפי זה, "והוי' האמירך היום" רומז לדבור הראשון שאמר אדם הראשון, בהשראת יוצרו יתברך, בשעת בריאתו: "באו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני הוי' עשנו", כך קרא האדם, יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא, לכל יצורי בראשית, כמבואר בחז"ל. והוא שירת הכלב בפרק שירה, סוד שם בן המאיר בעולם העשיה ("לפני הוי' עשנו" דווקא), העולה מלמטה למעלה מהאדם, סוד שם מה, כמבואר בכתבי האריז"ל – יחוד מה בן סוד מהיטבאל אשת הדר מלך אדום (לשון אדם), וד"ל (מהיטבאל בת מטרד בת מי זהב אשת הדר = חוה פעמים הוי' אלהים, עיקר תיקון חוה, וד"ל). "באו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני הוי' עשנו" = 2028 = 3 פעמים הוי' ב"ה בריבוע כללי (סוד שם של יב אותיות, ג שמות הוי', שיוצא מברכת כהנים כנודע. נמצא שבאמירת "באו וגו'" ממשיכים שפע ברכות מעצמותו יתברך ממש, שהרי כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש וממשיך משם גילוי העצמות, סוד ברכת כהנים – "עד מהרה ירוץ דברו", וד"ל). והנה, ב"נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" יש כ אותיות ובפסוק "באו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני הוי' עשנו" יש לב אותיות, ביחד – כלב אותיות (כולו לב – למעליותא, בחינת פנימיות הלב שליט על המח, גילוי הבהמה רבה שלפני האצילות – "בהמות הייתי עמך, ואני תמיד עמך"), כאשר ראשי התבות של שני הלשונות הוא נב – בן, כלב, ללמד שכל המציאות נכללת בסוד שם בן כנודע, ושעיקר עבודת האדם בעלמא דין (שלשם כך אמר ה' "נעשה אדם" לכתחילה) הוא להכריז "באו וגו'" ובכך לפרסם את אלקותו יתברך בעולם ולגרום לכך ש"את מלכותו ברצון קבלו עליהם" – "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' [מה] אחד ושמו [בן] אחד", וד"ל.

"נעשה אדם" "באו נשתחוה" = 1248 = כו פעמים כב (סוד "דרך כוכב מיעקב", התגלותו של מלך המשיח) = 4 (ממוצע כל מלה) פעמים חדש (יב צרופי הוי' ב"ה כנגד יב חדשי השנה) = 16 (ממוצע כל אות) פעמים לחם (ג שמות הוי', סוד שם של יב אותיות היוצא מברכת כהנים כנ"ל).

מהנ"ל יוצא ש"את הוי' האמרת היום" – "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", "והוי' האמירך היום" – "באו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני הוי' עשנו". הכל עולה בגימטריא 4745 = 2028 הנ"ל ועוד 2717 (ע"ה 2718 – ברכת כהנים!) = 13 פעמים 365 (מצות לא תעשה – "'שמי' עם יה שסה", כמנין ימות שנת החמה, היינו קשר מובהק לסוד הזמן בכלל וסוד ראש השנה בפרט, שבו ביום שם הוי' אלהים את האדם בגן עדן "לעבדה ולשמרה" ברמח ושסה כנודע; 13 = אחד-אהבה, והיינו גילוי יג מדות הרחמים, הגילוי של חדש אלול ועשרת ימי תשובה, במשך כל השנה כולה, וד"ל). והוא עולה 5 פעמים אהבת ישראל = אהבה פעמים חכמה, כמבואר במקום אחר.

"את הוי' האמרת היום" = 1134 = ג פעמים חשמל (שבמרכבת יחזקאל), סוד האמירה בחש-מל (ו-ג פעמים כנגד חש מל מל כנודע), סוד גילוי ההעלם, כמבואר בדא"ח, וד"ל.

ב"את הוי' האמרת היום" יש יה אותיות, וכן ב"והוי' האמירך היום" יש יה אותיות, סוד "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד" כנ"ל. יה הוא המשולש של ה, אות (הבל) הדבור – "האמרת... האמירך". פנות המשולש של "את הוי' האמרת היום" אותיות אמת, פנות המשולש של "והוי' האמירך היום" – כמו (המשולש של וה) – יחד: 507 = ג פעמים יג בריבוע (רבע 2028, ג פעמים הוי' בריבוע, הנ"ל). "את הוי' האמרת היום... והוי' האמירך היום" = 1503 = "תתן אמת ליעקב".

"[באו] נשתחוה [וגו']" = תשסט, השנה הבאה עלינו לטובה ולברכה! טוב לכוון כוונה זו (על פי המבואר לעיל) בפרט בשעת ההשתחויות של ראש השנה ויום הכפורים, וכן בהשתחויות של תפלת שמונה עשרה במשך כל השנה כולה (וכן כשקמים בבקר, "חדשים לבקרים", על דרך יצירת האדם ונפיחת נשמת חיים בו, שאז [לא פנה לעסקיו הוא, אלא, ע"ד משה רבינו – "מן ההר אל העם"] פנה לכל הבריאה כולה ואמר "באו נשתחוה וגו'). 

פרשת כי-תצא - יום שלישי

ג. והנה, מזה שנאמר מקודם "כי יקח איש" שעולה אשה וחצי אשה, הרומז לאשה ופילגש כנ"ל, ואחר כך נאמר "[כי יקח איש] אשה", להוסיף עוד בחינת אשה, משמע שלשון "כי יקח איש אשה" רומז לעליה בקדש, מחצי אשה, בחינת פילגש, כאשר המלכות יורדת בסוד גלות השכינה לעולמות התחתונים בי"ע (כאשר נחלק את ה-י של איש ל-הה, על דרך ה-י של שרי כנודע, ונתן ה אחת ל"כי יקח", בתחילה – "הכי יקח", לשון שאלה, ונתן את ה-ה השניה בסוף אותיות אש – אשה, אזי "הכי יקח" = חצי אשה [הכי בריבוע פרטי = 525 = חצי תשמיש, ודוק], ויש עוד אשה במפורש, נמצא שיש כאן עליה מחצי אשה, בחינת פילגש, עליה תמהים "הכי יקח", לבחינת אשה, אשה תתאה, מלכות דאצילות במקומה אך עדיין בסכנת "רגליה ירדות מות", יניקת בחינת הפילגש, תאות התשמיש, כנ"ל ודוק) לאשה תתאה, כאשר התכלית היא "[כי יקח איש] אשה" – אשה עילאה, "אם הבנים שמחה" ו"אז תשמח בתולה במחול" כאחת. והיינו ממש העליה שלפי סדר הפסוקים כנ"ל, ממוציא שם רע (של זנות תחתיו ממש) למוצא בה ערות דבר (כל שהיא, כל מ"ד לפי דעתו כנ"ל) ל"אשה חדשה".

וכדי להבין את כל הנ"ל ביתר עומק נתבונן בפעם הראשונה שנאמר "יקח" בתורה – "הכל הולך אחר הפתיחה" – שאף הוא נאמר בנוגע ללקיחת אשה, והוא בתחילת פרשת משפטים, "פרשת דינים", בדין אמה העבריה: "אם אחרת יקח לו שארה כסותה וענתה לא יגרע". ופירש"י: "'אם אחרת יקח לו'. עליה. 'שארה כסותה וענתה לא יגרע'. מן האמה שייעד לו כבר. 'שארה'. מזונות. 'כסותה'. כמשמעו. 'ענתה'. תשמיש".

ברוב המקומות בתורה "אחר" הוא לגריעותא, אך כאן יש לומר, על פי פשט, ש"אחרת" היא למעליותא, ועוד, דווקא בנוגע לתבת "אחרת", לשון נקבה, ברוב המקומות בתורה היא למעליותא על פי פשט: יש חמש "אחרת" בתורה – "ויחפרו באר אחרת ויריבו גם עליה ויקרא שמה שטנה", "ויעתק משם ויחפר באר אחרת ולא רבו עליה ויקרא שמה רחבות ויאמר כי עתה הרחיב הוי' לנו ופרינו בארץ", "אם אחרת יקח לו שארה כסותה וענתה לא יגרע", "ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי והביאתיו אל הארץ אשר בא שמה וזרעו יורשנה", "ויתשם הוי' מעל אדמתם באף ובחמה ובקצף גדול וישלכם אל ארץ אחרת כיום הזה" – רק האחרונה היא בפירוש לגריעותא. הסדר של בארות יצחק הוא מלמטה למעלה כנודע: עשק כנגד נה"י, שטנה כנגד חג"ת ורחבות כנגד חב"ד, והוא מתאים לשרש נשמת יצחק, מדת הגבורה, אור חוזר, ולעיקר עבודתו בחפירת בארות, העלאת מ"ן מלמטה למעלה. נמצא שכל באר אחרת היא במעלה גבוהה יותר מקודמה, וכאשר מגיעים לרחבות, כנגד אמא עילאה והיכל קדש קדשים אזי – "כי עתה הרחיב הוי' לנו ופרינו בארץ", בחינת "אם הבנים שמחה". ומובן שניתן לכוון את שלש הבארות של יצחק אבינו, שלש דרגות של העלאת מ"ן ו"אל אישך תשוקתך", כנגד שלש הבחינות הנ"ל של פילגש אשה תתאה אשה עילאה, וד"ל, והיינו בחינת "הכל הולך אחר הפתיחה של "אחרת" בתורה, ודוק. ועוד רמז מובהק, הרי "אחרת" = באר באר באר, ג בארות דיצחק (שבכל באר יש התכללות של כולן, וד"ל). גם פשוט ש"רוח אחרת" של כלב בן יפנה היא "אחרת" למעליותא, וממילא משמע שגם "אחרת" ד"אם אחרת יקח לו" היא למעליותא.

וכן משמע מתרגום יונתן: "אין אוחרנתא בת ישראל יסב ליה עלה מזונה ותכשיטה ומעיל לה לא ימנע לה". בהוסיפו ל"אורנתא" (תרגום "אחרת") את הכינוי "בת ישראל" (שלכאורה הוא מיותר, וכי יעלה על הדעת שאינה בת ישראל, ובשאר התרגומים, גם תרגום ירושלמי, הדומה לתרגום יונתן בכל מקום, לא מצאנו תוספת זו של "בת ישראל") משמע שהיא יותר מיוחסת מהאמה העבריה המיועדת לאשה על ידי האדון או בנו.

ואף יש לומר, על דרך הרמז, שתבת "אם [אחרת יקח לו]" רומזת ל"'אם לבינה תקרא' – אל תקרי 'אם' אלא 'אם'", בחינת אמא. וידוע שבחינת האשה תתאה הנ"ל נקראת בלשון הזהר אמא תתאה (כמובא כמה פעמים בתניא קדישא), ופשיטא שבחינת אשה עילאה נקראת אם – אמא עילאה, "אם הבנים שמחה" (שמחה היא פנימיות ספירת הבינה כנודע).

פרשת שופטים - יום שלישי

ג. בפרשת מסעי ובספר יהושע מכונה הרוצח בשגגה "מכה נפש בשגגה" (והרוצח סתם "מכה נפש"). הרבי מסביר שגם אצל הצדיק יש, ב"דקות שבקדות", בחינת "מכה נפש", ושבעצם זו הדרגה הנעלית ביותר של תחושת הצדיק בנוגע לעבודת עצמו. ידוע שמשיח אתא לאתבא צדיקיא בתיובתא, להביאם לתחושה זו של היותו "מכה נפש"! זה שייך במיוחד לתשובת בין המצרים (הזמן של "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה") שבו קוראים פרשת מסעי, ולתשובת חדש אלול, שבו, בתחילתו, קוראים פרשת שופטים.

יש מי שאינו מרגיש את עצמו ב"מיצר" (מצרים דקדושה) כלל. נדמה לו שהוא שלם בעבודתו את השי"ת, אינו מרגיש שיש מעלה בעבודת ה' מעל לזו בה הוא עומד (הרי הוא לומד תורה ומקיים מצות, הכל בהידור), וממילא אינו שואף להתעלות ממעמדו ומצבו העכשוי. למעלה ממנו יש מי שמודע שעל האדם העובד את השי"ת להתעלות תמיד מחיל אל חיל, אך אינו מרגיש שום מצוקה או מיצר במצבו העכשוי, וכל העליות שלו (גם מצד התחושה וגם כאשר אכן מתקדם בפועל) הן בסדר והדרגה (ללא שום הרגשת הכרח נפשי לדלג שור). למעלה ממנו יש מי שמרגיש "אי נוחות" במצבו העכשוי, הוא נמצא במיצר, אבל מיצר כזה שניתן לסבול, כל עוד לא הצליח לקפוץ החוצה. אך יש מי שתחושת המיצר מעיקה כל כך שאינו מסוגל כלל לסבול עוד רגע בכלאו הרוחני, הוא חייב, עכשו ממש, לדלג למקום נעלה ואמיתי יותר. למעלה מזה יש אחד שמרגיש לא רק שעבודתו העכשוית מוגבלת מאד, הוא נמצא במצרים ממש (מצרים דקדושה) ומשתוקק להשתחרר ממנו מיד, אלא שבאמת אין הוא, במצבו העכשוי, עובד את ה' כלל ועיקר (רק בדמיונות שוא)! ועוד, יש מי שמרגיש שכל עבודתו את ה' היא בעצם חטא למלכו של עולם. ועד שיש מי (וזו היא המדרגה השביעית מכל דרגות המודעות הנ"ל – "כל השביעין חביבין") שמרגיש שבכל רגע ורגע הוא לא חוטא סתם אלא "מכה נפש" ישראל ר"ל ומתחייב גלות בעיר מקלט (להצילו מידי גואל הדם, הקטיגור הגדול הרודף אחריו להרגו).

רק מי שמגיע למדרגה הזאת השביעית יכול, בעזרת ה' יתברך, לדלג תיכף מן המצר אל המרחב העצמי (ב"מות הכהן הגדל", מסירות נפש בפועל ממש מתוך אהבה רבה ומופלגה, תיכף ומיד ממש, לצאת מעיר מקלטו אל ארץ טובה ורחבה) של גילוי עצמות אור אין סוף לפני הצמצום.

שבע העליות הנ"ל הן כנגד שבע הספירות התחתונות ממלכות עד חסד (בקיצור נמרץ: המלכות פניה כלפי מטה ואינה מודעת לאור האלקי שמעליה; היסוד היא עבודת הצדיקים בסדר והדרגה; בהוד ונצח, דלבר מגופא, יש הרגשת המיצר [בינה, תשובה, עד הוד אתפשטת, ראשית תחושת הכורח בתשובה ווידוי]; אי העבודה, רק דמיונות שוא, היינו תחושת התפארת [מקום הדמיון כנודע]; הרגשת החטא בכל מה שעושה [גם בטוב, כידוע פירוש הבעש"ט לפסוק "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"] היינו מצד ספירת הגבורה, מדת הדין הקשה; הרגשת עצמו כ"מכה נפש" ישראל היינו מצד החסד, מצד עוצמת אהבת ישראל שבו, דוק ותשכח), כאשר ה"מרחב העצמי" הוא בסוד התגלות עתיקא באמא דווקא, כמבואר בדא"ח, וד"ל.

פרשת ראה - יום שלישי

ג. על התיקון החמישי והתיקון הששי כותב הרמב"ן: "'ואתו תעבדו ובו תדבקון' כבר פירשתיו". פירוש "ואתו תעבדו" היינו כמו שפירש על הפסוק "את הוי' אלהיך תירא ואתו תעבד ובשמו תשבע" לעיל בסוף פרשת ואתחנן. שם הוא מביא את לשון הספרי על "ואתו תעבדו" דכאן – "'ואתו תעבדו'. עבודו בתורתו עבודו במקדשו" ותופס כעיקר (על פי פשט, שסתם עבודה היא עבודת המקדש) "עבודו במקדשו" (וכפירוש רש"י כאן), ומפרט – "בקרבנות ובשיר ובהשתחואות".

והנה, שרש עבודת המקדש הוא בפרצוף אריך אנפין, סוד הרצון שבנפש, וכמו שאנו מתפללים "ושם [= רצון, סוד שמו יתברך כידוע, היינו כנגד הדרגה העליונה ביותר של "חמשה שמות נקראו לה", דרגת היחידה שבנפש כנ"ל, וד"ל] נעשה לפניך... כמצות רצונך". מקום הסנהדרין, מקום התורה ("כי מציון תצא תורה", מהר המוריה שמשם יוצאת הוראה לישראל), הוא בלשכת הגזית שחציה בקדש וחציה בחול (ודווקא בחול יושבים זקני הסנהדרין), ללמד שהתורה נמשכת ויוצאת מהעבודה, ה-י שבשם יוצאת מהקוצו של י שמעליה (ותמיד מחוברת עליה), ברק החכמה יוצא מחשכת החכמה סתימאה שבכתר, מוחא סתימאה, בוצינא דקרדוניתא וטלא דבדולחא, כח המשכיל בלשון החסידות כידוע; ומה שלוחות הברית מונחים בארון הקדש בקדש הקדשים, לפני ולפנים, שאין הכהן הגדול בעבודתו נכנס לשם רק פעם אחת בשנה ביום הקדוש, היינו שרש התורה בסוד אותיות החקיקה, לפני הצמצום, בבחינת נושא הפכים ממש, ומהם שני ההפכים שהוא מיחד? – נתיב ה-לב, שרש המוחין דאבא, בחינת "ובקלו תשמעו" ("הבן בחכמה"), ושער הנון, שרש מוחין דאמא, בחינת "ואת מצותיו תשמרו" ("חכם בבינה") – סוד "ונזלים מן לבנון", יחוד חו"ב דרדל"א, וד"ל.

בלשון הרמב"ן הנ"ל עבודת המקדש מתחלק לשלוש – קרבנות, שיר, השתחואות. עבודת הקרבן עולה לריח ניחוח, סוד החוטמא דאריך (ששם מלובש המלכות דעתיק, קרבן החטאת בא לכפר על החטא החטא נגד המלך העליון וקרבן העולה הוא דורון למלך למצוא חן בעיניו כבראשונה וכו' כמבואר בגמרא ובאגרת התשובה שבתניא) כנודע. עבודת השיר, היינו גילוי התענוג דחסד דעתיק המלובש בגולגלתא דאריך כאשר מאיר בפומא קדישא דאריך, כמבואר בכתבי האריז"ל בכוונות יג מדות הרחמים). עבודת ההשתחואה היינו עצם הביטול במציאות ממש (שלמעלה מהביטול במציאות דחכמה כנודע בדא"ח בפירוש "עומדים צפופים ומשתחוים רוחים", ש"עומדים צפופים" היינו הביטול במציאת דחכמה, ואילו "ומשתחוים רוחים" היינו הביטול במציאות ממש של הכתר, אריך אנפין), ששרשו ביסוד דעתיק המתלבש במצח הרצון דאריך, בחינת רעוא דרעוין. הצד השוה של כל השלוש – קרבן, שיר, השתחויה – הוא שבכולם בא לידי ביטוי תנועה של מסירות נפש בבחינת רצוא ברצון עז לאשתאבא בגופא דמלכא: בקרבן – "אדם כי יקריב מכם", מכם ממש (כפירוש הרמב"ן הידוע בכוונת הקרבן, שיצייר שמקריב את עצמו ממש), בשיר – בעליה אחר עליה והתלהבות אלקית עד כדי התפשטות הגשמיות לגמרי, בהשתחויה – ביטול במציאות ממש כנ"ל. כל זה מצד היחידה שבנפש, הניצוץ קטן נברא המשתוקק להכלל לגמרי בניצוץ קטן בורא ובעצמות הבורא ממש.

תיקון הששי – "ובו תדבקון" – הוא כנגד עצם הנשמה, ניצוץ קטן בורא, פרצוף עתיק יומין (שם של הקדוש ברוך הוא כנ"ל) אשר שם (בראשו, רדל"א) נמצא "חביון עז העצמות" (לשון האריז"ל מובא לרוב בדא"ח כנודע). בפרשת עקב ציטטנו את כל לשון הרמב"ן בהגדרת הדבקות בה', קחהו משם, ועד לדרגה הכי נעלית בזה (תכלית הדבקות, סוד ה-ן הפשוטה של תבת "תדבקון", "נאמן פשוט בעולם הבא, כידוע בחז"ל), להיות "מעון לשכינה" ממש (בביטוי "מעון לשכינה" יש עשר אותיות, המשולש של ארבע, ב"מעון" יש ארבע אותיות, ועל כן ראוי לצייר את המשולש כיורד מארבע לאחת, וקל לצייר שכך יבלוט תבת מנשה – שלוש פנות המשולש והנקודה האמצעית, כאשר הראש, האמצע והסוף הם אותיות משה, שבשעת מתן תורה ובשעת הסתלקותו מהעולם הזה זכה לגילוי והשגת שער ה-נ, שאזי נקרא מנשה, אותיות נשמה, היינו עצם הנשמה, כנודע, וד"ל). העבודה דעתיק בעצם (ולא רק ההארה דעתיק המתלבש באריך כנ"ל בסוד העבודה) הוא ב"שוב" (מצד השי"ת, הניצוץ קטן בורא ממש) בעוד שהעבודה שמצד אריך הוא ב"רצוא" עצום, כפי שראינו לעיל.

"ובו תדבקון" הוא שלמות (סוד תיקון הברית, גילוי השלמות העצמית, עצם הנשמה שלמעלה מ"חמשה שמות נקראו לה", כמבואר בשיחה המפורסמת של כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע). והרמז: "ובו תדבקון" = כד (ד בעצרת) בריבוע (פעמיים רפח, שלמות תיקון רפח – בבחינת "כפליים לתושיה" – הוא דווקא על ידי גילוי השלמות העצמית, איך שישראל וקודשא בריך הוא חד ממש, וממילא ישראל לא חטא מעולם [מה שאין כן באריך צריך להביא קרבן על חטא כנ"ל]). וכאשר מחשבים את ה-ן הפשוטה של "תדבקון" ל-700 (שהוא "ובו", נ במספר סודורי, פעמים יותר מ-נ כפוכה, ודוק), אזי "ובו תדבקון" = 1226 = תריג (שלמות מספר מצות התורה) "כפליים לתושיה" (תריג בפנימיות ותריג בחיצוניות, לתקן, בשלמות את פנימיות כל העולמות ואת חיצוניות כל העולמות), ודוק.

פרשת עקב - יום שלישי

ג. ובפירוש מצות הדבקות – "ובו תדבק" – נמצא במשך חכמה פירוש "חסידי", שמצות הדבקות היא מצות הבטחון בה' (בחסידות מבואר שבטחון הוא לשון דבקות, והרמז: "וטח את הבית", טיחה לשון דבק, בית טח – בטח, "וטח את הבית" = יבטח בריבוע! – "ברוך הגבר אשר יבטח בהוי' והיה הוי' מבטחו" [חותם נוסח ברכת המזון, מצות עשה דאורייתא בפרשתנו, פרשת עקב, עקבתא דמשיחא, וד"ל]; אך עיקר הענין ה"חסידי" שבפירוש המשך חכמה הוא בהדברו לגבי מהות מדת הבטחון שצריך להיות אצל כל יהודי, וכדלקמן). נתיחס לדבריו פיסקא אחר פיסקא:

"'את ד' וכו' ובו תדבק'. רבינו משה (בספר המצות מ"ע ו) פירשו לענין להדבק בת"ח, והרמב"ן ביארו על הדבקות המיוחד ליחידים ישתוקקו לשמו בכל פעולותיהם ומחשבותיהם והמה מעון לשכינה. וזה אין מדרך המצוה על רמי המעלה לבד. אמנם לדעתי היא מצוה פרטית כוללת כל אנשי האומה כל אחד לפי ערכו, וזה מה שלא מצאנו בתורה רק רמזים עליה, וזהו ענין הבטחון שהפליג ירמיהו וקלל כל אשר 'שם בשר זרועו', ודוד בכל תהלותיו אחז בה 'בד' בטחתי כו'', 'ישראל בטח בד'', וישעיה אמר 'בטחו בד' עדי עד'".

מה שהזכיר את ביאור הרמב"ן אינו על הפסוק "ובו תדבק" אלא על הפסוק בסוף פרשתנו: "כי אם שמר תשמרון את כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם לעשתה לאהבה את הוי' אלהיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו". וזה לשונו שם: "'ולדבקה בו'. אמר ר"א [ראב"ע] 'בסוף. והוא סוד גדול', ואין הסוד מטעם המקום הזה [שאין 'ולדבקה בו' הנאמר כאן לשון הבטחה כדעת הראב"ע אלא לשון אזהרה], אולי יאמר [הראב"ע] לאהבה את ה' ללכת בכל דרכיו עד שתהיו ראויים לדבקה בו בסוף, ונאמר ביהושע 'ובשם אלהיהם לא תזכירו ולא תשביעו ולא תעבדום ולא תשתחוו להם כי אם בה' אלהיכם תדבקו כאשר עשיתם עד היום הזה', אם כן היא אזהרה מאזהרות ע"ז, שלא תפרד מחשבתו מן השם אל אלהים אחרים, שלא יחשוב שיהיה בע"ז שום עיקר אלא הכל אפס ואין, והנה זה כמו שאמר עוד 'ואותו תעבודו ובו תדבקון', והכוונה להזהיר שלא יעבוד השם וזולתו אלא לה' לבדו יעבוד בלבו ובמעשיו. ויתכן שתכלול הדביקה לומר שתהיה זוכר השם ואהבתו תמיד לא תפרד מחשבתך ממנו בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, עד שיהיו דבריו עם בני אדם בפיו ובלשונו, ולבו איננו עמהם, אבל הוא לפני ה' ויתכן באנשי המעלה הזאת שתהיה נפשם גם בחייהם צרורה בצרור החיים, כי הם בעצמם מעון לשכינה, כאשר רמז בעל ספר הכוזרי וכבר הזכרתי מזה בפרשת העריות. ומה שאמר יהושע 'כאשר עשיתם עד היום', כי בהיותם במדבר וענן ה' עליהם והמן יורד מן השמים והשלו עולה והבאר לפניהם תמיד וכל מעשיהם בידי שמים בדברים נסיים הנה מחשבתם ומעשיהם עם השם תמיד, ולכן יזהירם יהושע שגם עתה בארץ בהסתלק מהם המעשים הנפלאים ההם תהיה מחשבתם בהם תמיד לדבקה בשם הנכבד והנורא ולא תפרד כוונתם מן השם".

אך ראה לשון הרמב"ן בביאורו לספר המצות לרמב"ם מצוה ז (מצות "להשבע בשמו" הנמנה לאחר מצות "ובו תדבק", כסדר הפסוק): "...'ובו תדבק' שתדביק נפשך אל מצותיו ואל עבודתו ותזרז אותה אליו בשבועות ואסרים לקיים חפצו ויש לך רשות להשבע לקיים כל דבר [אין הרמב"ן מונה 'ובשמו תשבע' כמצוה, כדעת הרמב"ם, אלא כרשות]. וכפל עוד בענין הדביקה, אמר 'לאהבה את הוי' אלהיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו', וממנו דרשו בספרי הדבק בחכמים ובתלמידיהם. ועוד אמרו שם למוד דברי הגדה שמתוך הגדה אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם ומתדבק בדרכיו. והכלל שירצו בדבקות הזו שיתחבר לחכמים וילמוד החכמות המועילות לאהבה את השם יתברך וללכת בדרכיו. ואף על פי שהמדרשים חלוקים בשני הפסוקים האלו לא נמנה 'ובו תדבק' מצוה אחת 'ולדבקה בו' מצוה אחרת אבל נמנה מצוה אחת להדבק בו יתברך בכל מיני הדביקה".

מכאן יוצא ברור שמצות הדבקית לדעת הרמב"ן (שגם הוא, כמו הרמב"ם, מונה את מצות הדבקות במנין תריג) היא מצוה השוה לכל נפש, כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה (ויש אכן חסידי עליון הזוכים בקיום מצוה זו להיות מעון לשכינה ולצרור בצרור החיים הנצחיים את הוי' ב"ה גם בעלמא דין, אך אין זה לעיכובא לקיום המצוה על ידי כל ישראל), ולא כדברי המשך חכמה הנ"ל.

ועוד, ממה שבהגדרתו את מצות "ולדבקה בו" הביא הרמב"ן את אזהרת יהושע לדור שנכנסו לארץ "שגם עתה בארץ בהסתלק מהם המעשים הנפלאים ההם תהיה מחשבתם בהם תמיד לדבקה בשם הנכבד והנורא ולא תפרד כוונתם מן השם" מוכח שאין מצות הדבקות מופנית דווקא לנשמות גבוהות, נשמות דאצילות (כנשמות דור המדבר, כמבואר באר"י בסוד פרצוף דור המדבר בעולם האצילות), "זרע אדם" (נשמות החיות בתודעה תמידית של למעלה מן הטבע), אלא דווקא לנשמות דבריאה, נשמות הדור שנכנסו לארץ כבשוה וירשוה, "זרע בהמה" (נשמות החיות בתודעה של טבע נברא), כמבואר בדא"ח.

פרשת ואתחנן - יום שלישי

ג. והנה, בכל חלק משני חלקי הפסוק "תחנונים ידבר רש, ועשיר יענה עזות" יש 13 אותיות (בכל הפסוק יש הוי' אותיות – "ואתחנן אל הוי' בעת ההוא לאמר", וד"ל). נצייר כל בחניה בצורת השראה:

ת

ח נ ו

נ י ם י ד

ב ר ר

ש

ו

ע ש י

ר י ע נ ה

ע ז ו

ת

פנות החצי הראשון של הפסוק – ת נ ד ש = 754 = חן פעמים אחד (חצי חן פעמים הוי' הנ"ל – רוממות שפלות), בחינת "תחנונים ידבר רש" בפרט, תפלת "ואתחנן". פנות החצי השני של הפסוק – ו ר ה ת – אותיות תורה ("תורה צוה לנו משה") = בטול פעמים אחד, בחינת מוחין דגדלות, "תפלה למשה איש האלהים", ודוק. ביחד: ת נ ד ש ו ר ה ת = 1365 = 3 פעמים 5 פעמים פעמים 7 פעמים 13 (3 5 7 סוד ברכת כהנים כנודע).

הפסוק "תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות" פותח ב-ת וחותם ב-ת, סוד "ת – תחיה, ת – תמות", סוד "בשת פנים לגן עדן" (תחיה) ו"עז פנים לגיהנם" (תמות). והנה, תמות = 846 = 2 פעמים 423 = תחיה, דהיינו שתמות = תחיה תחיה ("שלם וחצי")! והוא הסוד שנכתב בספר תורה של רבי מאיר (המאיר עיני חכמים, ולא עמדו חכמים על סוף דעתו, שהוא מרדל"א, בחינת משיח כנודע) "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב [מאד] מות", ש"טוב" היינו "תחיה" (חיים = ד פעמים טוב, ממוצע ד אותיותיו), אבל "טוב מאד" היינו "תמות" ("טוב מאד" ועוד יחי בריבוע [= "פעלת צדיק [לחיים]" = תמות = חי פעמים כי טוב) שהוא סוד "כפלים לתושיה", "תושיה" מלשון חולשה, בחינת "רפאים", רפויים, דהיינו מתים, וד"ל.

כל אותיות הפסוק שבין שתי אותיות ה-ת (סוד התוכן שבתוך המסגרת, וכידוע ש-ת"ת היינו המסגרת של תפארת, סוד גבולות הארץ ת פרסה על ת פרסה, כמבואר במקום אחר; פרסה = משה) = 1684 = 4 פעמים 421 (מספר ההשראה ה-יה) = "ונח מצא חן בעיני הוי'", וד"ל.

והנה, יש בפסוק ג אותיות ע – כולן בחלקו השני של הפסוק, "[תחנונים ידבר רש] ועשיר יענה עזות". יש ענין מיוחד לעיין בעיינין כנודע ומבואר במ"א. מיקום ג העיינין מתחילת הפסוק הוא: יה כ כג = חן (סוד "ונח מצא חן בעיני הוי'" הנ"ל)! בסדרה הריבועית 15 20 23, סהיא סדרה בעלת חן נקבי (מסביב ל-24, סוד כדכד, כמבואר בדא"ח, וד"ל), יש מספר אחד אחרי 23 – 24, ומספר אחד חיובי לפני 15 – 8, שליש 24. 8 ו-24 = לב (נמצא שיש כאן חן בתוך לב), כל 5 מספרי הסדרה (או ליתר דיוק, חצי הסדרה, העולה מ-8 ל-24 ויורדת מ-24 ל-8 ב"חן") = צ = ה פעמים חי (הערך הממוצע של ה המספרים). באותיות הפסוק שתי האותיות המקיפות את ג העיינין הן י של "ידבר" מכאן ו-ז של "עזות" מכאן. נמצא שיש ג עיינין בתוך טוב – "טוב עין הוא יברך". י ע ע ע ז = ברכה! והנה, מיקום ה אותיות הסדרה מסוף הפסוק (3 4 7 12 19) = 45 (בחלוקה של 26 ו-19, סוד מילוי שם מה, סוד אדם = הוי' [אותיות השרש] חוה [אותיות המילוי]), חצי 90 (מתחילת הפסוק), סוד "שלם וחצי"! כל ע היא בסוד "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון", כל ע היא בסוד "העז ['ועשיר יענה עזות'] והענוה ['תחנונים ידבר רש'] לחי העולמים". והנה, ו פעמים עין = 780 = המשולש של טל ("הוי' אחד") = (התיקון של) תשעה באב. הרי עיקרו הפגם בנפש שהביא לחרבן בית מקדשנו היה שפגמו באות ע, ושמו את ה-פ (דבור ועדות הפה, עדות שקר) לפני ה-ע (עדות ראיה באמת – "אתם עדי נאם הוי'", סוד עד רבתי שקרואת שמע), כידוע בחז"ל בפירוש מגילת איכה שבה האות פ מופיעה לפני האות ע, ודוק. תיקון ה-ע נעשה בימים שבין תשעה באב לחמשה עשר באב שאז הבנות יוצאות וכו' בחור שא נא עיניך וראה (לפני אמירת "הרי את מקודשת לי" בפה, בעזות דקדושה על מנת לחטוף את בת זוגו, וזיווגם עולה יפה, זיווג של עז פנים ובשת פנים בהתכללות בכל אחד ואחת, וד"ל, כאשר "בשת" היא הכפולה של 13, בחינת הזכר, ו"עז" היא הכפולה של 7, בחינת הנקבה, וד"ל.

פרשת דברים - יום שלישי

ג. "ואצוה את שפטיכם בעת ההוא לאמר שמע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו". ובגמרא סנהדרין: "'ואצוה את שופטיכם בעת ההיא' אמר רבי יוחנן כנגד מקל ורצועה תהא זריז". ופירש"י: "'ואצוה'. כל צואה לשון זירוז הוא דתניא כל מקום שנאמר צו אינו אלא לשון זירוז, ועל מה זירז על המקל ועל הרצועה, שיהו מטילין אימה על הציבור לשם שמים" (וקודם פירש: "רצועה למלקות. מקל למכת מרדות עד שיחזור בו").

בדרשה הקודמת ל"ואצוה את שפטיכם בעת ההוא" ראינו שמצוה על השופט לסבול את עם ישראל כמו משה רבינו, הענו מכל אדם, "כאשר ישא האומן את היונק" (סוד מרדכי היהודי – "מרדכי בדורו כמשה בדורו" – "ויהי אומן את הדסה היא אסתר", ודוק; שרש כח הסבל הוא באמונה שבנפש, אמונה בכנסת ישראל, שכל אחד ואחת מישראל הוא צדיק בכח [אם לא בפועל] – "ועמך כלם צדיקים", ובו נפש אלקית שהיא "חלק אלוה ממעל ממש"), וכאן מאותו פסוק לומדים "שיהו מטילין אימה על הציבור לשם שמים" (אך ראה בתוספות הרא"ש שמדמה את שתי הדרשות אחת לשניה: "'תהא זריז'. שלא להטיל אימה יתירה על הציבור שלא לרדותם יותר מדאי, וכן מוכח לקמן דדריש אזהרה לדיין שיסבול את הצבור מהאי קרא", ודוק). אלא הוא בסוד המבואר לעיל בענין מלך ענו, כמו דוד ("והייתי שפל בעיני"), שבינו לבין עצמו הוא בתכלית השפלות (דבר שלעתים גם מתגלה כלפי חוץ, כמו בעת שדוד העלה את ארון הקדש לירושלם בשמחה), אך כלפי עמו הוא (צריך להיות) בהתנשאות (הכל באיזון מדויק, וכנודע שהמלכות הוא בסוד הים שבו שפל = גאות, "יהו-ה מלך גאות לבש" – גל יוצא מהים, וד"ל). נמצא שהדרשה הזאת – "כנגד מקל ורצועה כו'" – הוא כעין ממוצע המחבר את שני הפירושים הנ"ל ב"ואצוה את שפטיכם... ואצוה אתכם", ודוק.

והנה, מקל רצועה = ישראל (= "לב מלכים אין חקר", "מאן מלכי רבנן", "וכבד מלכים [= לב מלכים] חקר דבר [אך תכלית החקירה – 'אין חקר']" ["לב מלכים אין חקר" = 541, ובתוספת 145, היפוך ספרותיו, בגימטריא קמה, שם העמדת המלך = "וכבד מלכים חקר דבר" = 686 = פעמיים ז בחזקת ג = "ובחרת בחיים" כנודע], וכאן, בתחילת משנה תורה, שרש ומקור לפרשת המלך שתבוא בפרשת שפטים ושטרים, שעל פי תורת אמת – "משה ['ויהי בישרון מלך'] אמת ותורתו אמת" – סמכות-אימת המלך מושרשת בסמכות-אימת השופטים, רק שבמלך שני הקצוות שבשופט מגיעים לתכליתם, שפלות וענוה מחדא והתנשאות והטלת אימה מאידך, וד"ל; "[ואצוה את] שפטיכם" = בעל שם טוב, וביחד עם מקל רצועה = ישראל בעל שם טוב = 1000 אורות שניתנו למשה רבינו במתן תורה).

אך הר"ן חולק על פירוש רש"י: "'ואצוה את שופטיכם כנגד מקל ורצועה תהא זריז'. פי' רש"י ז"ל שצו לשון זירוז ועל מה זירזן על המקל והרצועה שיהיו מטילין אימה על הצבור לשם שמים. ואינו מחוור שהיה ראוי לומר על המקל ועל הרצועה, וה"ר דוד ז"ל פירש שמצא באלה הדברים רבה שלשופטים עצמן הוא מצוה שיהיו זריזין כנגד המקל ורצועה שהן מכין בו שישמרו בעצמן שלא יהיה המכה צריך להיות מוכה". והכוונה היא שאם יכה יתר על המדה (של ארבעים חסר אחת או לפי האומדנא אם אין המוכה יכול לספוג את הארבעים; ראה הלשון בפסיקתא רבתי פ' ל"ג) יהיה הוא עצמו חייב מלקות. היינו צו לשון זירוז ביותר. נמצא שהמקל והרצועה הם בסוד "[להט] החרב המתהפכת", חרב המתהפכת להכות את המכה אחרים, כמבואר בכתבי האריז"ל. והוא על מנת לשמור את דרך עץ החיים, סוד "דרך ארץ [אומדנא דיכולת כל אדם לסבול כו', כל אחד באשר הוא, סוד מציאות הפרט שקודם לכלל, ודוק] קדמה לתורה", ואין דרך ארץ אלא הכנעה ושפלות (של השופט והמלך), וד"ל. לפי זה מתחבר דרשה זו עם הדרשה שעל השופט לסבול את העם באמונה שלמה כנ"ל, שכל רגע מקיים השופט הצדיק בעצמו את ההוראה וההבטחה "אשרי אדם מפחד תמיד", מפחד בעצמו מעונש מקל ורצועה, ובכך (על ידי שמודד את כח הסבל של כל אחד ואחד) סובל ונושא את כל אחד ואחת מישראל, באיזה מצב שלא ימצא, בחסד וברחמים (ורואה איך שבעצם כל אחד ואחת מתוקן ממנו, שמן הסתם אינו מסוגל לסבול אפילו מכה אחת, לא מרוב כאב אלא מרוב בושה, הגם שיודע שהמתבייש מוחלין לו כל עונותיו, וד"ל), ודוק. והיינו אמיתית הסוד שמקל רצועה = ישראל (מקל רצועה ראשי תבות מר = עמלק, הלעומת זה של ישראל, ללמד שעל ידי עבודה פנימית זו של ביטוש עצמי בתכלית, סוד ישראל – לי ראש, "שמאלו תחת לראשי" [הרמת הראש נעשה על ידי "שמאל דוחה" דווקא] מקיים "תמחה את זכר עמלק", וכידוע שרק הצדיק הגמור, האוהב אהבה עצמית ממש את הרשע הכי גמור בישראל, זוכה לקיים את מצות "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח", וד"ל), שאין לך אדם בישראל שהוא צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (באותו טוב גופא, כפירוש הבעל שם טוב; ובפרט אם הצדיק, השופט, חייב לעשות "טוב" של קיום מצות מתן מלקות למתחייב בדינו, דין תורה, מלקות, שמרגיש בעצמו שקיום הרצון הטוב של ה' הוא חטא נורא עבורו, ועל כל מכה ומכה שמכין לנאשם מרגיש ממש שמכין אותו עצמו, וסובל בעצמו כפלים תחת החוטא. ועל כן צריך לבוא מצות עשה "ואצוה את שפטיכם... ושפטתם צדק וגו'" בעל כרחם של השופטים לקיים את מצות המשפט צדק [כדי לתקן "צדק מלכותא קדישא"], ודוק), וממילא מגיע לו רצועת מלקות על עבירות דאורייתא ומקל מכת מרדות על עבירות דרבנן (ואי קיום מצות עשה דאורייתא), ונמצא תמיד בתכלית השפלות באמת.

פרשת השבוע - יום שלישי

ג. תלות שיבת הרוצח בשגגה אל ארץ אחוזתו במות הכהן הגדול היא ודאי אחד הדינים המופלאים ביותר שבתורתנו הקדושה. וכך מפרש רש"י (על פי חז"ל): "'עד מות הכהן הגדול'. שהוא בא להשרות שכינה בישראל ולהאריך ימיהם והרוצח בא לסלק את השכינה מישראל ומקצר את ימי החיים, אינו כדאי שיהא לפני כהן גדול. ד"א לפי שהיה לו לכהן גדול להתפלל שלא תארע תקלה זו לישראל בחייו".

ובפירוש הספורנו: "'עד מות הכהן הגדול'. כבר ביאר שהגלות היא על השוגג. ובהיות מיני השגגות בלתי שוות, כי מהם קרובות לאונס ומהן קרובות אל המזיד, נתן לגלות זמן בלתי שוה בכל השוגגים. כי מהם שתהיה שגגתו מעט קודם מיתת הכהן, ומהן שימות הרוצח בגלות קודם שימות הכהן. וזה במשפט האל יתברך היודע ועד, שיענוש את השוגג כפי מדרגת שגגתו, כאמרו 'והאלהים אנה לידו'" (יש להעיר שדברי הספורנו אינם תואמים את תרגום יונתן: "וישזבון כנשתא ית קטוליא מן יד תבע אדמא ויתובון יתיה כנשתא לקרויא דקלטיה דאפך לתמן ויתיב בה עד זמן דימות כהנא רבא דרבי יתיה סגיא במשח רבותא ומטול דלא צלי ביומא דכפורי בקודש קודשיא על תלת עבירן קשין דלא יתקלון עמא בית ישראל בפולחנא נוכראה ובגילוי עריותא ובשדיות אדם זכיא והוה בידיה לבטלותהון בצלותיה ולא צלי מטול כן אתקנס לממת בשתא ההוא", ודוק).

וכן מביא הכתב והקבלה בשם הרא"ש: "'עד מות הכהן הגדל'. דלפי שענינו חיובי הגלות אין ספק שיהיו המקריים משתנים מזה לזה, שכל אחד לפי הכוונה ולפי המקרה יתחייב הגלות, ואפילו בדת הנמוסית יחייבו לאחד גלות שנה אחת, לשני שלשה, ולשלישי עשר שנים כפי הענין, וכבר ארז"ל שענין השוגג הוא, ששנים נמצאים בפונדק אחד זה חייב מיתה וזה חייב גלות, בא זה והרג את זה, באופן שזה נהרג וזה גולה, וכמ"ש 'והאלהים אנה לידו', והיודע הנסתרות ב"ה יודע כמה שנים זה חייב גלות, והוא ב"ה יודע חיי הכהן גדול עד כמה, באופן שלא יאונה לזה להיות הורג וגולה טרם מות הכהן רק כפי השנים שהוא חייב גלות, ואם היתה התורה קובעת זמן קבוע לגולה שוה לכולם היה משפט מעוקל, כי יש מי שחייב גלות שנים הרבה ויש שאינו חייב רק מעט (רא"ש), ונכון הוא".

מדברי הפירוש הנ"ל יוצא שדין זה הוא נמשך ממקום בלתי נודע לבני אדם, בני תמותה, בעצם (מרדל"א) – רק "אלהים הבין דרכה [הדרך אל עיר המקלט] והוא ידע את מקומה [וזמנה, כמה זמן צריך לשבת במקום הזה]". וכן נמצא מפורש בפירוש היכל הברכה לתורה: "... כי האי חסד [סוד הכהן הגדל, "הגדל" חסר כתיב] עייל לקדש הקדשים בכל הברכות ומתקן הנשמות העומדות שם בערי מקלט שקלט אותם הנוקבא ולא תפיל אותן לעולם, וכיון שמת כבר תקן כל השייכים לשרש נשמתו ונתקן הכל אכי"ר, והאי כהן גדל הוא המשכה שנמשך מדעת דרישא דלא אתידע לתקן הכלי ולהרוג המזיקין והוא כהן גדל דלית תמן ואו".

על "והאלהים אנה לידו ושמתי לך [ראשי תבות אלול, 'עיר המקלט' בממד הזמן, כולו מוקדש להתעמקות בנשמתא לנשמתא דאורייתא, עד לבחינת "לולא האמנתי", רדל"א] מקום ['והוא ידע את מקומה' כנ"ל] אשר ינוס שמה [אותיות משה, שחייב גלות על שהרג את המצרי לפני זמנו כנודע]" (בפרשת משפטים, הפעם הראשונה שדין זה מוזכר בתורה – "הכל הולך אחר הפתיחה") מפרש רש"י: "'והאלהים אנה לידו'. ולמה תצא זאת מלפניו הוא שאמר דוד 'כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע', ומשל הקדמוני היא התורה שהיא משל הקב"ה שהוא קדמונו של עולם, והיכן אמרה תורה 'מרשעים יצא רשע' – 'והאלהים אנה לידו', במה הכתוב מדבר בשני בני אדם אחד הרג שוגג ואחד הרג מזיד ולא היו עדים בדבר שיעידו, זה לא נהרג וזה לא גלה והקב"ה מזמנן לפונדק אחד, זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם וזה שהרג שוגג עולה בסולם ונופל על זה שהרג במזיד והורגו, ועדים מעידים עליו ומחייבים אותו לגלות, נמצא זה שהרג בשוגג גולה וזה שהרג במזיד נהרג. 'ושמתי לך מקום'. אף במדבר שינוס שמה ואי זה מקום קולטו זה מחנה לויה".

דווקא המקום המקודש (מקום התורה, ששם יושבים משה ואהרן, סוד הרב שגלה כו', לכתחילה, וד"ל) – מחנה לויה – קולט את הרוצח בשגגה. מחנה לויה (במדבר) עיר מקלט (בארץ ישראל) = תריג, כללות מצות תורתנו הקדושה, תריג = משה רבינו (משה סוד "אשר ינוס שמה" כנ"ל בשם האר"י; הערך הממוצע של ג התבות "אשר ינוס שמה" = חי בריבוע, וד"ל). ועוד, הנקודה האמצעית האחרונה של תריג = מחנה לויה ("הוי' אלהינו הוי'" דק"ש, תריג = "הוי' אלהי ישראל")!

סוד התורה שלומדים בעיר המקלט (סוד חדש אלול) הוא "משל הקדמוני", סוד התורה הקדומה, כפי שהיא לפני הצמצום הראשון (מציאות החלל הפנוי, סוד הרציחה הראשונה), בבחינת "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל", בחינת "עוטה אור כשלמה", שלמה אותיות המשל כנודע.

"עד מות הכהן הגדל" – עד הצמצום הראשון ("אלקיכם כהן הוא", וד"ל), סוד סילוק גילוי אור האין סוף ב"ה, שאזי נולד הרוצח בשגגה מחדש לאויר העולם הזה הנברא (מתוך רחם האם של עיר המקלט, אלול = בינה כנודע, סוד "שיער וכו'" לפני הצמצום, וד"ל), "בריאה" לשון יציאה לבר, ושב הרוצח אל ארץ אחוזתו (אחיזתו בארציות, למטרת קיום תכלית הכוונה בבריאת העולם הנפרד – לעשות לו יתברך דירה בתחתונים).

סוד הצמצום הראשון הוא מה שעצמות המאור נכנס למקום האור כו', כמבואר בדא"ח.

פרשת מטות - יום שלישי

ג. והנה, בספרי מצאנו מחלוקת בדבר:

"'ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב'. נתנו לו ישראל שכרו משלם ולא קפחוהו, לפי שבא ליתן להם עצה אמר להם כשהייתם ס' רבוא לא יכלתם בהם ועכשיו אתם יכולים בהם, לכך נתנו לו שכרו משלם ולא קפחוהו. רבי נתן אומר בבית דין הרגוהו, שנאמר 'ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בחרב".

בתורה נאמר "ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב", ובספר יהושע נאמר "ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני ישראל בחרב". בלשון התורה יש 21 אותיות ובלשון יהושע המקביל לו יש 34 אותיות, שני מספרי "אהבה" רודפים, "חתך זהב". הפסוק בתורה, "ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב", מתחלק, לפי טעמי המקרא, לשני חלקים – "ואת בלעם בן בעור" ו"הרגו בחרב". בחלק הראשון יש 13 אותיות, בחלק השני יש 8 אותיות – שוב "חתך זהב" (13 ו-8 הם שני מספרי ה"אהבה" שלפני 21). הפסוק השני המקביל, ביהושע, מוסיף על החלק הראשון של הפסוק בתורה 5 אותיות – "הקוסם", ועל החלק השני מוסיף 8 אותיות – "בני ישראל". שוב – "חתך זהב". הביטוי "בני ישראל" עצמו מתחלק ל-3 ו-5 אותיות, חתך הזהב של 8.

בתורה, בלעם נקרא "בלעם בן בעור", וביהושע נקרא "בלעם בן בעור הקוסם". ביחד, "בלעם בן בעור" "בלעם בן בעור הקוסם" = 1155 = 21 פעמים 55, שני מספרי ה"אהבה" המקיפים את 34, כנ"ל! 1155 הוא אחד פחות מ-1156, 34 בריבוע. והוא לפי אחד הכללים המופלאים של מספרי "אהבה", שכל מספר "אהבה" בריבוע שוה הכפל של המספר שלפניו והמספר שלאחריו בהפרש של 1 (פחות 1 או יותר 1, לסירוגין)!

ב"בלעם בן בעור" יש 10 אותיות, המשולש של 4. ב"בלעם בן בעור הקוסם" יש 15 אותיות, המשולש של 5. לפי הכלל הידוע בזה, ביחד יש כאן 5 בריבוע אותיות:

ב ל ע ם ב

ן ב ע ו ר

ב ל ע ם ב

ן ב ע ו ר

ה ק ו ס ם

נשים לב שהטור האמצעי – ע ע ע ע ו – כולל את כל 4 אותיות ה-ע זו אחר זו (כל הטור = 286 = יחד פעמים אחד). הריבוע הפנימי (של 9 אותיות) = 296 = צור = זמרי כזבי, ודוק. 4 הפנות = 49 = 7 בריבוע. אות ע באמצע, וביחד עם 4 הפנות = 7 פעמים 17 (טוב, אוי, כמו שיתבאר). שאר האותיות = 3.5 פעמים צור.

"ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב" "ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני ישראל בחרב" = 3424 (הגימטריא של הפסוק ביהושע עולה על הגימטריא של הפסוק בתורה ב-814 = 22 פעמים 37 = כב אתוון דאורייתא פעמים הבל להב הלב, ממנו יוצאות = מילוי שם שדי – שין דלת יוד – שם הברית, סוד ה"חרב נקמת נקם ברית", וד"ל) = 8 פעמים חתך (זהב, 8 הוא גם מספר "אהבה"; חתך הוא שם קדוש כנודע היוצא מסופי תבות "פותח את ידך", והוא חותך הברית, וחותך בחרב מי שפוגם בברית, בסוד "חרב נקמת נקם ברית" ודוק) = 16 פעמים "הרגו" (לרמוז שהרגו את בלעם 16 פעמים, פעמיים מפורשות בפסוקים ועוד 14, יד, פעמים, וד"ל; 16 = משיח במספר קטן, עליו נאמר "רוח אפינו משיח הוי'", רוח = הרגו [שכן הרגו את יאשיהו משיח ה', עליו נאמר פסוק זה], ודוק).

יש כאן ביחד 55 אותיות, המשולש של 10:

ו

א ת

ב ל ע

ם ב ן ב

ע ו ר ה ר

ג ו ב ח ר ב

ו א ת ב ל ע ם

ב ן ב ע ו ר ה ק

ו ס ם ה ר ג ו ב נ

י י ש ר א ל ב ח ר ב

שלשת המשולשים של 5 היוצאים מכל פנה = 2500 = 50 בריבוע (סוד גילוי שער הנון, בהריגת בלעם הקוסם), ועוד משולש של 4 באמצע = 924 = כב פעמים מב (סוד שם של כב, שעולה 1681, 41 בריבוע, ושם של מב, שעולה 3701, שביחד עולים 5382 = אור פעמים הוי' ב"ה. אור הוי' = 233, מספר ה"אהבה" האהבה = עץ החיים שבתוך הגן, וכדלקמן). בלעם הקוסם = 353 = שמחה = "סוד הוי' ליראיו", שבלעומת זה (בחינת בלעם הרשע, הטמא ומטמא) = זרע לבטלה, כנודע. והנה, הנקודה הפנימית, ה-ב, של המשולש הנ"ל, ביחד עם ה"מקיף הרחוק" = 1765 = 5 פעמים בלעם הקוסם (שמחה "פנים ואחור"). "באבוד רשעים רנה" ושמחה ("ישמח [אותיות משיח] צדיק כי חזה נקם ['חרב נקמת נקם ברית']"), בהריגת בלעם הקוסם בחרב.

פרשת פינחס - יום שלישי

ג. המשך דברי האר"י:

"ונבאר עתה ענין הנפש של אדם מעולם האצילות אשר נשארה פורחת עליו ולא נסתלקה כנזכר. כי הנה כאשר הוליד את קין והבל בניו לקחו הם בחי' נר"ן המגיע להם מעשיה יצירה בריאה, ועוד לקחו בחי' הנפש דאצילות של אדם אביהם. ונודע כי כל נשמה יש בה בחי' אור מקיף ואור פנימי, והנה הנפש הזאת היתה בבחי' אור מקיף ואור פנימי. אח"כ כאשר נתגייר יתרו חותן משה זכה אל חלק הנפש של אצילות שנתנה לקין כנזכר, אלא שלא לקח רק בחי' אור פנימי שלה לבד, ואז כתיב בה וחבר הקיני נפרד מקין, כמו שיתבאר במקומו. ונדב ואביהוא לקחו אור המקיף דנפש דאצילות דאדם הניתן לקין בנו כנזכר".

ידוע הדיוק בלשון חז"ל "גר שנתגייר" ולא "גוי שנתגייר" – תמיד היה גר, תמיד ריחף עליו נפש אלקית יהודית, והיא שעוררה אותו להתגייר. וכן הוא בנוגע ליתרו שזכה אל חלק הנפש דאצילות של קין בבחינת האור פנימי שלו דווקא. האור פנימי דנפש קין דאצילות הוא הכח להשתנות ולהתהפך מן הקצה אל הקצה, מכומר לעבודה זרה לגר צדק מן המדרגה העליונה. היכולת להשתנות בפועל ממש שייך לשרש קין, כמבואר במקום אחר (בסוד "מקום שבעלי תשובה [משרש קין] עומדים אין צדיקים גמורים [משרש הבל] יכולים לעמוד שם", וד"ל). אך להגיע ל"נעימות עריבות ידידות מתיקות" (לשון בעל אור החיים הקדוש) כלות הנפש ממש אל ה' בפועל ממש – דרגה זו של נדב ואביהוא באה מאור המקיף של נפש קין דאצילות. אין כאן רק שינוי המהות אלא כליון המהות, "כלה שארי ובשרי וגו'" ("מי לי בשמים וגו'" – "איך וויל זיי גאר ניט וכו'"), בחינת כלה עילאה, כמבואר בדא"ח, ודוק.

"וכאשר נולד פינחס, כתיב ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה ותלד לו את פינחס, וארז"ל פוטיאל זה יוסף, שפטפט ביצרו, וזה יתרו שפטם עגלים לע"ז. וסוד הענין הוא, כי פינחס בעת שנולד, היה כלול משתי נצוצות נשמות, וזהו פוטיאל לשון טפין, כי היה משני טפין של נשמות, נצוץ אחד היה משרש נשמת יוסף הצדיק. ונצוץ שני, משרש נשמת יתרו. ובחי' ב' נשמות אלה, נקרא פינחס. ואל תתמה, איך נתערב הנצוץ של יתרו עם הנצוץ של יוסף, כי כבר ידעת שיוסף הוא ביסוד אשר שם נמשכים טפות הזרע של כל החו"ג ומתערבים בו, ולכן אין לתמוה איך נתערבה נצוץ נשמת יתרו שהיא משרש אחר עם נצוץ השרש של יוסף. ונמצא כי פינחס לקח נצוץ משרש יתרו שהוא מן בחי' אור פנימי דנפש אדם הראשון דאצילות. אח"כ כאשר מתו נדב ואביהוא במעשה הקטרת שחטאו בו, ואירע אח"כ ענין פינחס שהרג לזמרי, וזכה שנכנסו בו בחי' נפשות נדב ואביהוא, שהיו מבחי' אור המקיף של נפש דאדם מן האצילות. וזה גרם לו היות כבר בו נצוץ משרש יתרו שהוא מאור פנימי דנפש דאצילות, ועי"כ נשלם עתה בפינחס נפש דאצילות באור פנימי ובאור מקיף, אלא שהאור פנימי נכנס בו בסוד גלגול ממש כשנולד והאור המקיף בסוד עבור בלבד אחר שנולד וגדל".

בבואו לבאר את סוד שרש נשמת פינחס פותח האר"י בפסוק בפרשת וארא בו מוזכר לראשונה שמו של פינחס (זה אליהו, כפי שיתבאר): "ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה ותלד לו את פינחס אלה ראשי אבות הלוים למשפחתם". "פינחס", שהוא כפולה של אחד (אהבה), הוא התבה ה-אחד בפסוק. "פוטיאל" הוא התבה ה-ז בפסוק (בת הזוג של אחד-יג כנודע, היינו "מבנות פוטיאל", וד"ל). מסוף הפסוק, "פינחס" "פוטיאל" "ואלעזר" הן התבות ו יב חי (בדילוג שוה של ו ו; פינחס הוא אכן הדור הששי ללוי, ודוק). והנה, אלעזר בן אהרן = יתרו (שעל כן לקח לו לאשה מבנות יתרו, ונשמת יתרו באה בפינחס בנו)!

פרשת בלק - יום שלישי

ג. שלשת הספרים הנ"ל שכתב משה רבינו הם גם כנגד שלשת הספרים שנפתחים בראש השנה:

"אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן: שלשה ספרים נפתחים בראש השנה, אחד של צדיקים גמורים ואחד של רשעים גמורים ואחד של בינונים. של צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים. של רשעים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה. ובינוניים תלוים ועומדים מראש השנה עד יום הכפורים, זכו נכתבו לחיים לא זכו נכתבים למיתה. אמר רבי אבין מאי קראה? 'ימחו מספר חיים ועם צדיקים אל יכתבו', 'ימחו מספר' זה ספרן של רשעים גמורים, 'חיים' זה ספרן של צדיקים גמורים, 'ועם צדיקים אל יכתבו' זה ספרן של בינוניים. רב נחמן בר יצחק אמר מהכא 'ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת', 'מחני נא' זה ספרן של רשעים גמורים, 'מספרך' זה ספרן של צדיקים גמורים, 'אשר כתבת' זה ספרן של בינוניים".

ספרו של משה עצמו – "זכרו תורת משה עבדי" – הוא ספר של צדיקים גמורים. ספר זה ניתן לכל עם ישראל – "ועמך כלם צדיקים...". ספר איוב הוא ספר של בינונים. איוב קרוע בין יצרו הטוב, המאמין בה', לבין יצרו הרע, המפקפק בצדק ה', הוא נלחם על זכות קיומו (מלחמת הבינוני), עד שלבסוף ה' מתגלה לו ומתקיים בו "כי יעמד לימין אביון [איוב ן] להושיע משפטי נפשו" כמבואר בספר התניא – ספר של בינונים. פרשת בלעם היא ספר של רשעים גמורים כמובן.

והנה, פרשת בלעם מהווה חלק בלתי נפרד של תורת משה, הספר של רשעים גמורים נכלל לגמרי בספר של צדיקים גמורים – "לולא תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי", הצדיקים הגמורים משתעשעים בספורם של הרשעים הגמורים ואף ברשעים הגמורים עצמם, וכידוע מרבי פינחס מקאריץ שמי הוא צדיק גמור – זה האוהב רשע גמור. והיינו מה שמושיבים את בן הרשע ליד בן החכם הצדיק בליל הסדר, כדי שבן החכם, משה, יחזיר את בן הרשע, בלעם, בתשובה (על בן החכם להתעניין בספורו של בן הרשע, שיש לו באמת ספור חיים מעניין ביותר ["כיתרון האור מן החשך"] – "שבע יפול" [סוד יפתח הגלעדי, מקלי עולם, שבו ועל ידו דווקא נפתח פתח מלכות, כמבואר במ"א] ובזכות ההתקשרות ל"צדיק" – "וקם").

מה שאין כן ספר איוב, ספר של בינונים הוא ספר נפרד בפני עצמו, ומה שמשה רבינו כתבו היינו "כמאן דאמר איוב בימי משה היה", היינו שאיוב וגורלו נוגע בעצם (כימי חייו) למשה רבינו ("איוב בימי משה היה" = 446 = משה מלא: מם שין הא, אותיות משה מאין [סוד "והחכמה מאין תמצא"], סוד אביון הנ"ל אותיות אין בו [בדילוג אותיות, ודוק]!), וד"ל. משה הוא בחינת מוחין כנ"ל – אם יש "ספר פילוסופיה" בתנ"ך היינו ודאי ספר איוב (ולכן ספר היסוד של חסידות חב"ד, מוחין, הוא ספר של בינונים העומדים ותלוים בין החיים לבין המות מראש השנה ליום הכפורים – "יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו", ה"יומים" היינו "שעשעים יום יום", כתר וחכמה, קוצו של י ו-י שבשם, ו"ביום השלישי" היינו בינה, אמא עילאה שבה גילוי עתיקא – "לפני הוי' תטהרו", וד"ל, היינו שלמות המוחין [מה שאין כן מי שנכתב ונחתם לאלתר בכניסת ראש השנה כולו בסוד כתר עליון, למעלה מטעם ודעת, שרש הצדיק הגמור בפנימיות הכתר והרשע הגמור יונק מחיצוניות המקיף של הכתר, שמשם מורידו ומפילו ה' כנודע).

ידוע בכתבי האריז"ל שמשה הוא סוד יחוד שני השמות הקדושים קסא (אלף הי יוד הי = ז פעמים חיה) קפד (יוד יוד הי יוד הי ויו יוד הי ויו הי = ח פעמים חיה; קפד הוא סוד דפק החיים ב"רצוא ושוב" = תורה, סוד "פקד יפקד", נמצא ש-קסא הוא סוד "משה אמת" ו-קפד הוא סוד "ותורתו אמת" ["תורת חסד" – קפד היינו אחורי שם עב = חסד], וד"ל). והנה, בלעם איוב = קסא, סוד שער ה-נ של משה (שלא השיג בחייו, רק בשעת הסתלקותו, וכן בשעת מתן תורה בסוד אלף האורות שניתנו לו, 1000 = כ פעמים ן, סוד "לא [בחייו לא השיג] כן [בשעת מתן תורה ובשעת הסתלקותו כן השיג, סוד אלף משה – 1345 = כתר כל הכתרים, כידוע ממורנו ישראל בעל שם טוב = 1000] עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא", וד"ל; "[לא כן] עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא" = 1058 = פעמיים חיה בריבוע, תענוג וכו' = משה [יה פעמים חיה] תשובה [אל פעמים חיה], וד"ל) – "לעולם ילמד אדם את לשונו לומר 'איני יודע'" הנלמד ממשה רבינו, "איני יודע" = קסא ("אם אסק שמים שם אתה" עדיין רחוק ממני – "תכלית הידיעה שלא נדע", סוד שער ה-נ, ועל משה דווקא נאמר "מי עלה שמים", וד"ל).

פרשת חקת - יום שלישי

ג. על הפסוק "זאת התורה אדם כי ימות באהל" דרשו חז"ל (במסכת שבת): "אמר ריש לקיש, מניין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר 'זאת התורה אדם כי ימות באהל'".

ובמקום אחר (במסכת גיטין, בסוגית החורבן) מצאנו דרשה זו מבין חמשה פירושים (ששנים הראשונים הם מעשים שהיו) לפסוק "כי עליך הרגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה" (פירוש רש"י בסוגריים מרובעות):

"אמר רב יהודה אמר שמואל ואיתימא רבי אמי ואמרי לה במתניתא תנא מעשה בד' מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון [ילדים למשכב זכור וילדות לפלגשים] הרגישו בעצמן למה הן מתבקשים אמרו אם אנו טובעין בים אנו באין לחיי העולם הבא דרש להן הגדול שבהן אמר 'ה' מבשן אשיב אשיב ממצולות ים' 'מבשן אשיב' [בשן – בין שן נוטריקון] מבין שיני אריה, 'אשיב ממצולות ים' אלו שטובעין בים, כיון ששמעו ילדות כך קפצו כולן ונפלו לתוך הים, נשאו ילדים קל וחומר בעצמן ואמרו מה הללו שדרכן לכך [לתשמיש ואין קלונן מרובה כקלון שלנו] כך אנו שאין דרכנו לכך על אחת כמה וכמה אף הם קפצו לתוך הים ועליהם הכתוב אומר 'כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה'. ורב יהודה אמר זו אשה [הורגנו כל היום] ושבעה בניה, אתיוהו קמא לקמיה דקיסר אמרו ליה פלח לעבודת כוכבים אמר להו כתוב בתורה 'אנכי ה' אלהיך' אפקוהו וקטלוהו, ואתיוהו לאידך לקמיה דקיסר אמרו ליה פלח לעבודת כוכבים אמר להו כתוב בתורה 'לא יהיה לך אלהים אחרים על פני' אפקוהו וקטלוהו, אתיוהו לאידך אמרו ליה פלח לעבודת כוכבים אמר להו כתוב בתורה 'זובח לאלהים יחרם' אפקוהו וקטלוהו, אתיוהו לאידך אמרו ליה פלח לעבודת כוכבים אמר להו כתוב בתורה 'לא תשתחוה לאל אחר' אפקוהו וקטלוהו, אתיוהו לאידך אמרו ליה פלח לעבודת כוכבים אמר להו כתוב בתורה 'שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד' אפקוהו וקטלוהו, אתיוהו לאידך אמרו ליה פלח לעבודת כוכבים אמר להו כתוב בתורה 'וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד' אפקוהו וקטלוהו, אתיוהו לאידך אמרו ליה פלח לעבודת כוכבים אמר להו כתוב בתורה 'את ה' האמרת [ייחדת] וגו' וה' האמירך היום' כבר נשבענו להקדוש ברוך הוא שאין אנו מעבירין אותו באל אחר ואף הוא נשבע לנו שאין מעביר אותנו באומה אחרת, אמר ליה קיסר אישדי לך גושפנקא [חותמי שצורתי טבועה בו כדי שתהא נראה משתחוה לה] וגחין ושקליה כי היכי דלימרו קביל עליה הרמנא דמלכא [שולטנות המלך קבל עליו לעשות] אמר ליה חבל עלך קיסר חבל עלך קיסר על כבוד עצמך כך על כבוד הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה אפקוהו למיקטליה אמרה להו אימיה יהבוהו ניהלי ואינשקיה פורתא אמרה לו בניי לכו ואמרו לאברהם אביכם אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות אף היא עלתה לגג ונפלה ומתה יצתה בת קול ואמרה 'אם הבנים שמחה'. רבי יהושע בן לוי אמר זו מילה [הורגנו כל היום, דזימנין דמיית] שניתנה בשמיני. רבי שמעון בן לקיש אמר אלו ת"ח שמראין הלכות שחיטה בעצמן דאמר רבא כל מילי ליחזי איניש בנפשיה בר משחיטה [שמא יתחבנו בגרונו] ודבר אחר [צרעת ומראות נגעים מפני שמסוכן לקפוץ עליו] רב נחמן בר יצחק אמר אלו תלמידי חכמים שממיתין עצמן על דברי תורה כדרבי שמעון בן לקיש דאמר רבי שמעון בן לקיש אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהם שנאמר 'זאת התורה אדם כי ימות באהל וגו''".

הנה חמשה פירושים הנ"ל ל"עליך הורגנו כל היום" הם כנגד "חמשה שמות נקראו לה: נפש רוח נשמה חיה יחידה", שכנגד ד אותיות הוי' ב"ה וקוש"י:

המעשה הראשון של ארבע מאות ילדים וילדות הוא כנגד הקוצו של י, עצם היחידה שבנפש. הרי יש כאן מסירות נפש בפועל ממש, שבאה מגילוי היחידה שבנפש דווקא כנודע. ומה שהילדות מקדימות למסור את נפשן בטבעיות גמורה (טבעיות – לשון נופל על לשון טביעה בים: "כיון ששמעו ילדות כך קפצו כולן ונפלו לתוך הים", ודוק), אף על פי ש"דרכן בכך", הוא בסוד "אשת חיל עטרת בעלה", שרש האשה, המלכות, ברדל"א, מעל לשרש האיש בעתיק יומין, ז"ת דעתיק. והוא סוד "אשה כשרה העושה רצון בעלה", שהאשה עושה ומתקנת את רצון האיש, הבעל, ע"ד המסופר פה שהילדים נשאו בעצמם קל וחומר מהילדות. הגדול שבהם שדרש (לאחר שאמרו כולם מעצמם – בפשיטות גמורה המשקף את הקשר העצמי שלהם לפשיטות העצמות – "אם אנו טובעין בים אנו באין לחיי העולם הבא") הוא בסוד הדעת דרדל"א המתגלה באוירא, והקל וחומר שנשאו הילדים בעצמם (לאחר שראו במו עיניהם את מסירות נפשן הטהורה של הילדות) הוא בסוד מוחא סתימאה, ששם מתלבש הגבורה דעתיק, סוד ה"קל וחומר" כנודע.