פרשת נצבים - יום שלישי

ג. "היום" = 61, המספר הראשוני ה-19 = איוב. איוב = חוה, האשה הראשונה, המסמלת את הרגשת האני, סוד המלכות, שתיקונה הוא "ואני תפלה", עבודת דוד מלך ישראל חי וקים, "נעים זמירות ישראל". הצדיק הופך את האני לאין (עצם היכולת לשנות את הצירוף, מאני לאין, הוא דווקא אצל מי שהוא מלכתחילה בבחינת אין, שמאיר אצלו את שרש נשמתו, בחינת "אין מזל לישראל", כידוע ממורנו רבי ישראל הבעל שם טוב), אבל הבינוני אינו מסוגל להפוך את האני שלו לאין ממש אלא להאיר אל תוך האני שלו הארה של אין אלקי (משרש נשמתו שהוא "חלק אלוה ממעל ממש"), ובכך לפעול בהרגשת האני בטול היש לאין. והוא סוד ה-ו של "ואני תפלה" – המשכת הארה של אין אלקי לתוך האני, שאזי מתעורר האני לשפוך את לבו ושיחו לפני השי"ת בתפלה (בהתבטלות כל ישותו הנפרדת מה') – "ואני תפלה". "ואני" = אלול, עבודת "אני לדודי ודודי לי" (ראשי התבות של אלול שכנגד עבודת התפלה של אלול בפרט, כנודע מהרבי).

ידוע שביום השבת קדש נאמרו ג פעמים "היום" (בפסוק אחד; רבי אברהם אבולעפיא פירש ש-ג פעמים "היום" בפסוק זה הן סוד ג בחינות של התגלות אין אלקי [יש לומר כנגד התכללות כח"ב בכתר, על דרך פירוש "איה מקום כבודו" כנודע: א – כתר, י – חכמה, ה-ן – בינה, ודוק], גילוי אור "היום" לנשמה האלקית, אור אין סוף שלפני הצמצום, סוד השבת, כח הצדיק להפוך את האני לאין ממש, כמבואר בדא"ח בסוד "היום [אור אין סוף לפני הצמצום] יום [אור הקו לאחר הצמצום]") – "ויאמר משה אכלהו היום כי שבת היום להוי' היום לא תמצאהו בשדה" – שמכאן למדו חז"ל שמצוה לאכול שלש סעודות בשבת. והם גם רומזים (באופן מובהק) לשלשת הימים הנוראים, סוד "יחינו מימים ביום השלישי יקמנו ונחיה לפניו [לעד]" – "אכלהו היום" קאי על היום הראשון של ראש השנה, עליו נאמר בספר נחמיה "ויקראו בספר בתורת האלהים מפרש ושום שכל ויבינו במקרא. ויאמר נחמיה הוא התרשתא ועזרא הכהן הספר והלוים המבינים את העם לכל העם היום [ראש השנה, שהיה אז יום אחד בלבד] קדש הוא להוי' אלהיכם אל תתאבלו ואל תבכו כי בוכים כל העם כשמעם את דברי התורה. ויאמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדנינו ואל תעצבו כי חדות הוי' היא מעזכם", שבו נאמר מפורש "אכלו וגו'" (שהיתה הוה אמינא שראוי לצום באותו יום נורא של דין, ובא "נחמיה הוא התרשתא", מנחם הוא ומתיר לשתות ממתקים בהתר שתא – ראש השנה); "כי שבת היום להוי'" קאי על היום השני של ראש השנה, שהוא חל ביום השבת של ימי בראשית; "היום לא וגו'" קאי על יום הכפורים, שאין בו אכילה ושתיה בגשמיות, דהיינו הדיוק של "היום – לא" כנודע.

והנה, בפרשת נצבים מופיעה תבת "היום" יג פעמים (יג פעמים "היום" = 793, המספר העיקרי של סוד העיבור [שארית החדש], חישוב הלוח העברי החל מראש השנה, ודוק. והוא מספר ה"מגן דוד" ה-זה, כנגד יב חדשי השנה, וד"ל), כנגד יג מדות הרחמים המתגלות בימי אלול עד יום הכפורים כנ"ל. יג היום = "עד הוי' בכם", רמז מובהק ל"היום" האחרון, ה-יג, בפרשה (בפתיחת שני הפסוקים האחרונים של הפרשה): "העדתי בכם היום ['העדתי בכם היום' = ברית, סוד הנאמר בתחילת הפרשה 'לעברך בברית הוי' אלהיך ובאלתו אשר הוי' אלהיך כרת עמך היום'] את השמים ואת הארץ החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך. לאהבה את הוי' אלהיך לשמע בקלו ולדבקה בו כי הוא חייך וארך ימיך לשבת על האדמה אשר נשבע הוי' לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם".

לפני הפסוק (באיוב) "ויהי היום וגו'" נאמר (בתחילת הפסוק החמישי של הספר, שכנגד היום האחרון של השנה החולפת, ה"סדר" החולף, כנ"ל) "ויהי כי הקיפו ימי המשתה וישלח איוב ויקדשם והשכים בבקר והעלה עלות מספר כלם כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם ככה יעשה איוב כל הימים". תבת "ויהי" בפסוק זה היא התבה ה"היום" מתחילת הספר, רמז מובהק לנאמר בתחילת הפסוק הבא – "ויהי היום". "ויהי היום" הוא ה"ויהי" ה-ד בספר, לאחר "והיה האיש ההוא תם וישר וירא אלהים וסר מרע" (ראה רש"י: "'והיה האיש'. אע"פ שהוא לשון עתיד כן דרך לשון עברית ולשון מליצתו וכו'", אבל ידוע הכלל בחז"ל ש"והיה" לשון שמחה ו"ויהי" לשון צער, לרמוז ששמחת איוב הפכה לצער, ודוק ותשכח שפעם אחת "והיה" וארבע פעמים "ויהי" הן בסוד קוצו של י וארבע אותיות הוי' ב"ה – ב ה"ויהי" שכנגד חו"ב, "תרין ריעין", בפסוק אחד, בתחילת שני משפטיו ע"פ חלוקת האתנחתא [לפני כל תחושה של צער, רק תיאור גדולתו של איוב] "ויהי מקנהו שבעת אלפי צאן ושלשת אלפי גמלים וחמש מאות צמד בקר וחמש מאות אתונות ועבדה רבה מאד ויהי האיש ההוא גדול מכל בני קדם", ואחר כך ה"ויהי" השלישי כנגד ה-ו של שם הוי', סוד ימי ההיקף "ויהי כי הקיפו ימי המשתה וגו'" [שבפסוק זה יש כבר התעוררות של חשש מפני מדת הדין, ודוק], ולבסוף "ויהי היום ויבאו בני האלהים להתיצב על הוי' ויבוא גם השטן בתוכם" כנגד ה תתאה שבשם, מדת המלכות – "דינא דמלכותא דינא", וד"ל). 

פרשת נצבים - יום שני

ב. וצריך להבין למה דבר גדול כזה, ש"היום" קאי על ראש השנה, ושהוא יום הדין ("וכל בני עולם יעברון לפניך כבני מרון"), דבר שלא נאמר במפורש בתורה, נלמד מאיוב דווקא. הנה ידוע ומבואר במקום אחר באריכות על מאמר חז"ל שמשה רבינו חיבר שלשה ספרים – ספרו (תורת משה) פרשת בלעם וספר איוב – שהם כנגד שלשת הספרים שנפתחים בראש השנה – ספר של צדיקים (כנגד ספרו של משה הצדיק, וכל צדיק וצדיק בישראל, השומר את תורה משה, מגלה את הניצוץ של משה רבינו שבו), ספר של רשעים (כנגד פרשת בלעם הרשע, הלעומת זה של משה רבינו, "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וגו'" אבל באומות העולם קם, ומנו – בלעם), ספר של בינונים (כנגד ספר איוב, איש "תם וישר וירא אלהים וסר מרע"). הבינונים הם הלוחמים עם יצרם תדיר ולא יכולים להיפטר ממנו כל ימיהם, כמבואר בספר תניא קדישא – ספר של בינונים. וכן איוב לוחם עם יצרו, המתבטא כספק בצדקת השגחתו יתברך על ברואיו, לאורך כל ספרו. עוד טרם הגיעו יסוריו מסופר אודות סדר עבודתו של איוב: "ויהי כי הקיפו ימי המשתה וישלח איוב ויקדשם והשכים בבקר והעלה עלות מספר כלם כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם ככה יעשה איוב כל הימים" – הוא חש בעיקר למחשבות הלב, פנימיות עבודת הבינוני (השליט על לבושי הנפש שלו, במחשבה דבור ומעשה), ודוק.

עיקר הדין של ראש השנה – "היום", יום הדין – הוא לבינונים, שהרי הצדיקים והרשעים נכתבים לאלתר כו', והבינונים עומדים ותלוים מראש השנה עד יום הכפורים (שגם הוא נקרא ראש השנה בנבואת יחזקאל) עד שיוצא לאור משפטם. ועל כן "יום הדין" של ראש השנה שייך לעבודת הבינוני בפרט, ענינו של ספר איוב – ספר של בינונים, ודוק.

והנה כמה שמות יש לראש השנה: ראש השנה, יום הזכרון, יום הדין, יום תרועה. והם כנגד כחב"ד שבראש (הכל בכלל ראש השנה) – ראש השנה כנגד הכתר עליון, הנקרא "ראש"; יום הזכרון כנגד החכמה, מוח הזכרון; יום הדין כנגד הבינה, דמינה דינין מתערין; יום תרועה כנגד הדעת, כמו שנאמר "אשרי העם יודעי תרועה הוי' בוא פנים יהלכון" (תרועה לשון רעות, חיבור השנים, שמתחילה היו רעועים ונפרדים, להיות לאחדים, כח הדעת בנפש). ועוד: ראש השנה כנגד מלכיות, לשים את ה' עלינו לראש (סוד ישראל אותיות לי ראש), "שום תשים עליך מלך"; יום הזכרון כנגד זכרונות, והוא המתחבר עם יום הדין – "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" – להמתיק את כל הדינים בשרשם; יום תרועה כנגד שופרות, כמובן.

והרמז שיום הזכרון ויום הדין מתכללים זב"ז ("הבן בחכמה וחכם בבינה" – לבקר בדין את הזכרון ולזכור היטב את שרש הדין ברחמים, וד"ל): יום הזכרון יום הדין = 469 = ז פעמים זין-בינה-אלול, מספר התבות של שבעת ימי בראשית – חמשת הימים האחרונים של חדש אלול ו"יחיינו מיומים", שני ימי ראש השנה (סוד דינא קשיא ודינא רפיא כידוע), חלוקת "זהב" (ז = ה ב). וידוע שעשרת ימי תשובה נכללו בעבודת אלול – "אני לדודי ודודי לי" ס"ת י י י י (כמנין "לי") כנגד ארבעים הימים מר"ח אלול עד יום הכפורים (בהם שהה משה רבינו בהר סיני בפעם השלישית כדי לקבל את הלוחות השניים, תורת בעלי תשובה) ימי התשובה והרחמים (עד לאמירתו יתברך "סלחתי כדברך" ברדת משה מן ההר עם הלוחות השניים). יום תרועה (כנגד הדעת, הכח המקשר ומחבר בין חו"ב ובין המוחין למדות) = 737 = יא פעמים בינה-אלול (737 = שלהבת [עולה מאליה] = "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" [כנגד ג גווני השלהבת-יה של אהבת השי"ת], כמבואר במ"א). הכל (שלשת השמות של ראש השנה שכנגד חב"ד, יום הזכרון יום הדין יום תרועה; ודוק שביום הזכרון ויום הדין באה ה' הידיעה לפני עיקר השם, מה שאין כן ביום תרועה, והוא על דרך יד הגדולה יד החזקה יד רמה, שבשני בקוים ימין ושמאל באה ה' הידיעה, כנגד ה"ח וה"ג, ה אצבעות דיד ימין ו-ה אצבעות דיד שמאל, מה שאין כן בגופא דמלכא, עמודא דאמצעיתא, אין תוספת ה', וד"ל) = 1206 = חי פעמים אלול (יום הולדתם של שני המאורות הגדולים, מורנו הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן בעל ספר של בינונים, יום הכולל את כל עבודת אלול עד יום הכפורים וכו', וד"ל). 

פרשת ניצבים - יום ראשון

 פרשת שבוע

נצבים

 א. "אתם נצבים היום כלכם לפני הוי' אלהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל. טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחטב עציך עד שאב מימיך. לעברך בברית הוי' אלהיך ובאלתו אשר הוי' אלהיך כרת עמך היום".

את פרשת נצבים תמיד קוראים בשבת שלפני ראש השנה (שבת מברכים חדש תשרי, החדש השביעי המושבע מכל טוב, וברכתו על ידי הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, בזמן שאנו קוראים בתורה "אתם נצבים היום כלכם וגו'").

"[אתם נצבים] היום" קאי על היום דראש השנה, דבר הנלמד מתחילת ספר איוב (לאחר חמשת הפסוקים הראשונים של הספר המתארים את הרקע למסופר בהמשך, והם בסוד חמשת ימי בראשית הראשונים לפני ברוא אדם הראשון, שאזי, בתחילת הפסוק הששי, שכנגד היום הששי – "ויהי היום וגו'", ראש השנה, ודוק): "ויהי היום ויבאו בני האלהים להתיצב על הוי' ויבוא גם השטן בתוכם", ות"י: "והוה ביומא דדינא בריש שתא ואתו כתי מלאכיא למקום בדינא קדם יי ואתי לחוד סטנא במציעהון".

וכן בפירוש רש"י: "'ויהי היום'. אותו יום שהיה ראש השנה (שהוא יום תרועה וצוה הקב"ה לשטן להביא זכות וחובה של כל הבריות הה"ד 'משוט בארץ'). 'ויבואו בני האלהים להתיצב על ה''. לריב עמו שאין להתיצב אלא על דין שנאמר 'נצב לריב ה''. 'ויבא גם השטן בתוכם'. לקטרג הבריות".

וכן באבן עזרא: "... וטעם 'ויהי היום' יום ראש השנה שכל בני העולם עוברים לפני השכינה כבני מרון, או יום דינו של איוב לבדו ולא אוכל לפרש, או יהיה פירושו 'ויהי היום' שאירע בו כך וכך כמו 'ויהי היום ויעבור אלישע'". ויש לומר שמה שכתב "או יום דינו של איוב לבדו ולא אוכל לפרש", היינו יום "ראש השנה" הפרטי של איוב, דהיינו יום הולדתו, היום שמזלו גובר, והוא על דרך יום ראש השנה לכל בני אדם הראשון שנברא-נולד בראש השנה, יום הששי דמעשה בראשית (שיום הראשון שלו הוא כה באלול כידוע). נמצא, לפי זה, ששלשת האפשרויות שבפירוש הראב"ע הן כנגד אלקות נשמות עולמות: ראש השנה לכל באי עולם הוא יום הכתרת ה' למלך על כל הארץ – מזלו של אדם הראשון הוא "מזלו" כביכול של הקב"ה, שהרי מיד בברוא אדם הראשון אמר לכל ברואי עולם "באו נשתחוה ונכרעה נברכה להוי' עשנו", שבזה המליך את הקב"ה על כל העולם כולו. ועוד איתא בחז"ל שלאחר שאדם הראשון קרא שמות לכל החיות, שאלו השי"ת ואיך קוראים לי, וענהו שלך נאה לקרוא בשם אדנות, והועא סוד "מלך שמו נקרא עליהם" ד"מלך בלא מטרוניתא [בחינת שם] לאו איהו מלך ולאו איהו גדול". נמצא שיום ראש השנה הוא "מזלו" של ה', "היום" שבבחינת אלקות. מזלו הפרטי של איוב היינו "היום" שבחינת נשמות, כמובן. "או יהיה פירושו 'ויהי היום' שאירע בו כך וכך כמו 'ויהי היום ויעבור אלישע'" היינו "היום" שבבחינת עולמות, קורות עולם, דבר יום ביומו, ודוק.