פרשת האזינו - יום ראשון

 פרשת שבוע

האזינו

 

א. כל השירות בתנ"ך באות ליתן ביטוי מוחשי לרגש ההודיה העצומה לה' בשמחה רבה, בתוף ובמחול וכו', בסוד "בינה [שמחה, כאשר התגלות עתיקא בבינה דווקא, התגלות הענג האלקי בנפש, עיקר ענין השיר, כנודע בענין שיר פשוט שיר כפול שיר משולש שיר מרובע, ארבע דרגות של גילוי התענוג בנפש, כמבואר במקום אחר] עד הוד [הודיה] אתפשטת". בולטת מאד שירת האזינו, שירת משה רבינו שאמרה ביום הסתלקותו, היום שעלה לשמש במרום, היום שהשיג את שער ה-נ, עצם ידיעת האלקות (כמבואר בהקדמת הרמב"ן לתורה), שעל דרך הפשט היא שירה שרוב תוכנה – תוכחה לבני ישראל (כאשר עיקרו איום על העתיד לבוא להם אם יתחייבו, ראה רש"י לפסוק הראשון "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי"; איום תוכחה, ראשי תבות את [סוד "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" – "האזינו השמים... ותשמע הארץ"] ורת"ס אתה, ז פעמים חן והמשולש של כח = מלכות [סוד בנין המלכות מהגבורות – איום תוכחה], המשולש של אל, בדלוג אותיות אותכה, אתה הוי' = 3 פעמים זה בריבוע [עיקר נבואת משה רבינו, והוא סוד עדן נהר גן = תבל, וראשי תבות ענג כנודע], ו-ימוח, ח בריבוע, ודוק; בפסוק הראשון מוצפן איום בדלוג עולה בעיגול מה-א של "הארץ" ל-י של "פי" ל-ו של "ואדברה" ול-מ של "אמרי", בהיקף של לז אותיות, סוד לז ימי משה האחרונים בהם אמר משנה תורה, וכמו שיתבאר).

והנה, כל משנה תורה, החומש בו "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה" (גרון סוד ז פעמים הבל דמעשה בראשית, סוד לז ימי משה האחרונים כנ"ל, סוד יחידה, אליה זכה משה – יה פעמים חיה – בימים שאמר משנה תורה), החומש שאמרו משה ב-לז הימים האחרונים של חיי חיותו בעלמא דין (בהם תקן את עיני כל ישראל – "אשר עשה [לשון תיקון] משה לעיני כל ישראל" – לראות אותו ["אשר עשה [שיהיה] משה לעיני כל ישראל"] בכל דור ודור, דאתפשטותיה בכל דרא ודרא, והיינו שמשה לא מת), הוא חומש של תוכחה לעם ישראל, שמצוה להוכיח סמוך למיתה דווקא, כמבואר ברש"י בתחילת החומש. לאחר צח הקללות של תוכחת פרשת כי תבוא מגיעה התוכחה וחזון העתיד הצפוי לעם ישראל אם יעברו את מצות ה' ח"ו לשיאה בשירת האזינו (שבה רמוז כל אחד ואחת מישראל ומה שיעבור עליו בפרט מאז ועד ימות המשיח כו', כידוע מהרמב"ן ובמעשה דר' אבנר – אותיות השלישיות של "אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם"; סופי התבות של "אשביתה מאנוש זכרם" אותיות משה למפרע, ללמד שמשה [בן נחמן] חוזר לעולם הזה כדי לתקן את נשמת ר' אבנר. סופי תבות כל הפסוק "אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם" – השמים – "האזינו השמים" [וכידוע שהערך הממוצע של ה אותיות "השמים" = "האזינו"]. ראשי התבות "אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם" = נ, סוד שער ה-נ אליו עולה משה כדי לדעת איך לתקן כל נשמה ונשמה עד סוף כל הדורות, וד"ל. כל הפסוק: "אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם" = 2170 = לא פעמים כן, סוד "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא", שמכיר את כל הנשמות, עד סוף כל הדורות, אשר גנוזות בביתי, ויודע איך לתקנן בסוד "לא כן" [= מאין], להפוך את ה"לא" שלהן ל"כן", וד"ל. 2170 = משה [ס"ת "אשביתה מאנוש זכרם" כנ"ל] ועוד 1825 = 25 פעמים חכמה = ג מילוי חכמה: חית כף מם הי חית כף מם הא חית כף מם הה, שבכל נשמה ונשמה יש נקודת חכמה המחיה אותה, ושעל ידה באה לה תיקונה, על ידי משה היודע לזהותה ולגלותה כו', וד"ל. אבנר = 253 = כב במשולש, כנגד כב אתוון דאורייתא, "תורת משה", אותיותיו עולות בערכן המספרי – א-ב-נ-ר, ובסיס הסדרה שהן יוצרות = 55 = י במשולש, כנגד י ספירות בלימה, ודוק. במספר סדורי, אבנר = לז, עלית משה לדרגת היחידה שבו, וד"ל).

ידוע כמה שהרב המגיד נ"ע חיבב את שירת האזינו, יותר ויותר משאר כל השירות כו', ורצה שכל אחד ואחד יהיה בקי בה, ולא יתכן דבר זה (ביחס לרב המגיד) אלא אם כן נאמר שבשירה זו דווקא, יותר מכל שאר השירות שבתנ"ך, ישנו מטען עצום, אין סופי, של תענוג אלקי, תענוג שאפשר להשיג דווקא בדרך של "טובה תוכחת מגלה מאהבה מסתרת" (וכידוע הרמז שתוכחה היא תוך אהבה).

והענין יובן בשים לב שתכלית כל החומש דמשנה תורה היא הפרשה החותמת אותה, פרשת "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל לפני מותו". תכלית התוכחה היא הברכה ("ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו הוי' פנים אל פנים", עצמותו של משה היא ענין הברכה, והערך הממוצע של שלשת הדילוגים הנ"ל בין ארבע אותיות ברכה – יש אל מש = ברכה!). ואם התכלית היא הברכה מובן שההקדמה אליה, התוכחה, בהסתכלות פנימית (כפי שלימדו אותנו מורנו הבעל שם טוב, הרב המגיד ואדמו"ר הזקן), אף היא ברכה. ואדרבה, היא ברכה ממקום גבוה ביותר, מעלמא דאתכסיא, כמבואר בתניא פכ"ו עיי"ש.

 

פרשת וילך - יום ראשון

 פרשת שבוע

וילך

 

א. "וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל". ובהמשך הפרשה נאמר "ויאמר הוי' אל משה הן קרבו ימיך למות קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד ואצונו וילך משה ויהושע ויתיצבו באהל מועד". בתחילה "וילך משה" (ז אותיות) לבד, ובהמשך "וילך משה ויהושע" (יג אותיות, וד"ל) ביחד.

ביום הסתלקותו מעלמא דין נעשה משה רבינו בחינת "מהלך" בשלמות (עד כה הוא נקרא מלאך – "וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים" – אך שלמות האדם, "אתם קרוים אדם וכו'", הוא להיות בבחינת "מהלכים בין העומדים האלה", וד"ל), סוד "האי עלמא דאזלינן מיניה וכו'".

כמו בנוגע לכל חידוש בעולם, מקודם הוא מתגלה בבחינת תהו ורק לאחר מכן הוא מופיע בבחינת תיקון. וכמו כן כאן, מקודם "וילך משה" (לבד, בחינת תהו) = תהו (משה הולך לשרש נשמתו בעולם התהו, השייך לשמיטה הראשונה, שמיטת החסד ואהבה אין סוף, וכמו שיתבאר, סוד "מן המים משיתהו", "משיתהו" אותיות שמי תהו = "[אשר עשה משה] לעיני כל ישראל", שעולה כ ["אין כ אלא לכתר", בחינת אורות דתהו, כמבואר בכתבי האריז"ל] בהשראה. ושם הכח לחדש את המציאות יש מאין, סוד נשמת אלישע (שהחיה את המת, וד"ל). רק לאחר מכן מצליח משה להחדיר את האורות המרובים דתהו בכלים רחבים דתיקון – "וילך משה ויהושע" ("הילכו שנים יחדו בלתי אם נועדו [לאהל מועד]" = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" = 1118, המספר הראשון המתחלק גם בשם הוי', 26, למעלה מן הטבע, וגם בשם אלהים, 86, בגימטריא הטבע, סוד בית הועד של משה שפניו כפני חמה ויהושע שפניו כפני לבנה, וד"ל).

הנה הפסוק "וילך משה ויהושע" נאמר לאחר פרשת הקהל, ללמדנו שחיבור שני המאורות, משה ויהושע, סוד אורות דתהו בכלים דתיקון, הוא על ידי אחדות כל ישראל בהקהל, אנשים נשים וטף, לשמוע מחדש את דברי הוי' ב"ה שמחים כנתינתם מסיני (שעל כן מצות הקהל היא בזמן שמחתנו דווקא).

בחמשה חומשי תורת משה יש מא פעמים תבת "וילך", ואלו הפעמיים של פרשת וילך הן הפעמיים האחרונות שנאמר "וילך" בתורה, הפעם ה-מ והפעם ה-מא. מ מא = אנכי (פתיחת עשרת הדברות – "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", בדבר הראשון יש מא אותיות, רו"ס אם ו"אנכי הוי' אלהיך" = 173, המספר הראשוני ה-אם), וביחד עם שני הלשונות "וילך משה" "וילך משה ויהושע" = 1300 = 50 פעמים שם הוי' ב"ה.

בכל התנ"ך יש דרך (ז פעמים לב) פעמים "וילך" – הליכה בדרך העולה בית אל. וילך דרך = מרים, וילך במספר קדמי = אהרן, שני אחי משה, שכבר הסתלקו מעלמא דין (ומתנותיהם, הבאר וענני הכבוד חזרו בזכות משה) באו ללוות אותו בדרכו האחרונה (עיקר הליכתו מחיל אל חיל לראות אלהים בציון) ולספר עמו (כפירוש בעל הטורים כאן "'וילך משה'. לעיל מיניה כתיב 'לאברהם ליצחק וליעקב' וסמיך ליה 'וילך משה', שהלך אליהם להגיד להם כי קיים הקב"ה שבועתו והכניס ישראל לארץ. ואיתא במדרש מכאן שהמתים מספרים זה עם זה").

 

פרשת ניצבים - יום ראשון

 פרשת שבוע

נצבים

 א. "אתם נצבים היום כלכם לפני הוי' אלהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל. טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחטב עציך עד שאב מימיך. לעברך בברית הוי' אלהיך ובאלתו אשר הוי' אלהיך כרת עמך היום".

את פרשת נצבים תמיד קוראים בשבת שלפני ראש השנה (שבת מברכים חדש תשרי, החדש השביעי המושבע מכל טוב, וברכתו על ידי הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, בזמן שאנו קוראים בתורה "אתם נצבים היום כלכם וגו'").

"[אתם נצבים] היום" קאי על היום דראש השנה, דבר הנלמד מתחילת ספר איוב (לאחר חמשת הפסוקים הראשונים של הספר המתארים את הרקע למסופר בהמשך, והם בסוד חמשת ימי בראשית הראשונים לפני ברוא אדם הראשון, שאזי, בתחילת הפסוק הששי, שכנגד היום הששי – "ויהי היום וגו'", ראש השנה, ודוק): "ויהי היום ויבאו בני האלהים להתיצב על הוי' ויבוא גם השטן בתוכם", ות"י: "והוה ביומא דדינא בריש שתא ואתו כתי מלאכיא למקום בדינא קדם יי ואתי לחוד סטנא במציעהון".

וכן בפירוש רש"י: "'ויהי היום'. אותו יום שהיה ראש השנה (שהוא יום תרועה וצוה הקב"ה לשטן להביא זכות וחובה של כל הבריות הה"ד 'משוט בארץ'). 'ויבואו בני האלהים להתיצב על ה''. לריב עמו שאין להתיצב אלא על דין שנאמר 'נצב לריב ה''. 'ויבא גם השטן בתוכם'. לקטרג הבריות".

וכן באבן עזרא: "... וטעם 'ויהי היום' יום ראש השנה שכל בני העולם עוברים לפני השכינה כבני מרון, או יום דינו של איוב לבדו ולא אוכל לפרש, או יהיה פירושו 'ויהי היום' שאירע בו כך וכך כמו 'ויהי היום ויעבור אלישע'". ויש לומר שמה שכתב "או יום דינו של איוב לבדו ולא אוכל לפרש", היינו יום "ראש השנה" הפרטי של איוב, דהיינו יום הולדתו, היום שמזלו גובר, והוא על דרך יום ראש השנה לכל בני אדם הראשון שנברא-נולד בראש השנה, יום הששי דמעשה בראשית (שיום הראשון שלו הוא כה באלול כידוע). נמצא, לפי זה, ששלשת האפשרויות שבפירוש הראב"ע הן כנגד אלקות נשמות עולמות: ראש השנה לכל באי עולם הוא יום הכתרת ה' למלך על כל הארץ – מזלו של אדם הראשון הוא "מזלו" כביכול של הקב"ה, שהרי מיד בברוא אדם הראשון אמר לכל ברואי עולם "באו נשתחוה ונכרעה נברכה להוי' עשנו", שבזה המליך את הקב"ה על כל העולם כולו. ועוד איתא בחז"ל שלאחר שאדם הראשון קרא שמות לכל החיות, שאלו השי"ת ואיך קוראים לי, וענהו שלך נאה לקרוא בשם אדנות, והועא סוד "מלך שמו נקרא עליהם" ד"מלך בלא מטרוניתא [בחינת שם] לאו איהו מלך ולאו איהו גדול". נמצא שיום ראש השנה הוא "מזלו" של ה', "היום" שבבחינת אלקות. מזלו הפרטי של איוב היינו "היום" שבחינת נשמות, כמובן. "או יהיה פירושו 'ויהי היום' שאירע בו כך וכך כמו 'ויהי היום ויעבור אלישע'" היינו "היום" שבבחינת עולמות, קורות עולם, דבר יום ביומו, ודוק.

פרשת כי-תבוא - יום ראשון

כי תבוא

 

א. כותב בעל הקדושת לוי זי"ע בריש פרשתנו: "'את ה' האמרת היום וכו''. הכלל הוא כי השפע מהבורא ברוך הוא נקרא דבור כנאמר 'בדבר ה' שמים נעשו', וכשישראל הם במדרגה עליונה אז כביכול ישראל גורמים הדבור בהקב"ה להשפיע עליהם טובות, כי אם חס ושלום אינו כן נאמר 'מי כמוך באלים', ודרשינן 'באלמים' כו'. וזהו הרמז 'את ה' האמרת היום', אתה גורם היום בדבור בהקב"ה להשפיע שפע טובה על ישראל, וזהו כשישראל הם במדרגה עליונה בבחינת 'היום' שבכל יום ויום יהיה בעיניהם כחדשים".

הנה רש"י פירש לשון "האמרת" (ו"האמירך" שבפסוק הבא) מלשון הפרשה והבדלה (גם מלשון תפארת, עיי"ש) והראב"ע פירש מלשון גדולה (וכן פירש הרמב"ן ואחריו רבינו בחיי עיי"ש), אבל מביא בשם רבי יהודה הלוי: "ויאמר רבי יהודה הלוי הספרדי נ"ע כי המלה מגזרת 'ויאמר' והטעם כי עשית הישר עד שיאמר שהוא יהיה אלהיך, גם הוא עושה לך עד שאמרת שתהיה לו לעם סגולה, ויפה פירש והנה תהיה מלת 'האמרת' פעל יוצא לשנים פעולים". ועד"ז פירש הרשב"ם והחזקוני – "האמרת" ו"האמירך" מלשון אמירה ודבור (כמו בקדושת לוי).

"את הוי' האמרת היום" ת"א "ית ה' חטבת יומא דין", וכן הוא בת"י, אמירה זו היא לשון חטיבה כפירוש חז"ל.

ובדעת זקנים מבעלי התוספות: 'את ה' האמרת היום... וה' האמירך'. אתמר בפ"ק דברכות אמר הקב"ה אתם חטבתם אותי חטיבה אחת בעולם שאתם אומרים 'שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד' ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם שנאמר 'מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'. ד"א 'האמרת' לשון תמורה וחלוף, כלומר בשביל ה' החלפת כל האלהות ובחרת בהקב"ה, וה' האמירך החליף כל האומות שבעולם ובחר בך להיותך לו לעם סגולה, ודומה לו 'יתאמרו כל פועלי און' שמחליפין דבריהם ואינם עומדים בדבורם. ד"א לשון אמיר וענף שהוא לשון גבהות כדכתיב 'שנים שלשה גרגרים בראש אמיר' וכאן 'את ה' האמרת' הגבהת על כל אלהים 'וה' האמירך' הגביהך על כל האומות, וכן 'יתאמרו כל פועלי און' שמגביהין עצמן מרוב גסות שבהן. ושמעתי שבתרגום ירושלמי 'אתה האמרת' המלכת, שכן בלשון ערבי קורין למלך אמיר".

ובאור החיים הקדוש: "עוד נתכוין לומר כי יאמירו ה' הגם כי יביאם במשפט לתת לאיש כדרכיו וכמעשיו הרעים, והוא אומרו 'את ה' האמרת וגו' להיות לך לאלהים' וידוע כי אלהים הוא מדת הדין, אף על פי כן יאמיר ה' ויברך על הרעה מעין הטובה".

מכל שלל הפירושים עד כה בתבת "האמרת" (ו"האמירך") אפשר לבנות "פרצוף" שלם (ובכך לגלות ש"את הוי' האמרת היום... והוי' האמירך היום" ענינם לגלות – "לפתח" – את אור הוי' בעולם ואת אור ישראל בעולם כפרצוף שלם, תכלית התיקון וההתפתחות של נקודה ספירה פרצוף, שכנגד נקודה קו שטח, כנודע. וזה בהתאם לסוד השרש "אמר" בקבלה, ראשי תבות אור מים רקיע, הכולל גם סדר התפתחות מנקודה לספירה לפרצוף, וד"ל). פרצוף "האמרת... האמירך" הוא בסוד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם (שכנגד עשרת הדברות – "עשרה עשרה הכף בשקל הקדש" – "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר", וד"ל), ש"'בראשית' נמי מאמר הוא" (דוק היטב לקמן, וד"ל).

ובקיצור נמרץ: "אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם... ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם" – חכמה ובינה, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" ("שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" מצד או"א עילאין, וד"ל; "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" = 16 פעמים בינה, אבל ביחד עם "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" עולה 30 פעמים חכמה, ולפי הכתיב בפסוק המקביל "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ", שני הפסוקים יחד, שיש הפרש של 26 ביניהם, עולים טוב פעמים עין [= חטיבה פעמים אדנ-י] – "טוב עין [סוד חיי יעקב] הוא יברך", יסוד אבא המתייחד עם יסוד אמא כנודע, הכל בסוד "הוי' בחכמה וגו'", וד"ל).

לשון הבדלה והפרשה – דעת, "אם אין דעת הבדלה מנין".

לשון גדולה – חסד, "לך הוי' הגדלה וגו'".

לשון תמורה וחילוף – גבורה, צמצום וריכוז על ה' אחד בלבד.

לשון תפארת – תפארת (נמצא שפירוש רש"י הוא בסוד דעת נשמת התפארת, ודוק).

לשון הגבהה – נצח, עומק רום.

לשון ברכה והודיה על הרעה (כשם שמברך על הטובה) – הוד.

לשון שפע (פירוש הקדושת לוי, אמירה – המשכת שפע אלקי על ידי הצדיק יסוד עולם, ובכלל זה גם שאר המפרשים את לשון "האמרת... האמירך" מלשון אמירה) – יסוד, צנור ההשפעה (האמירה) לעולם.

לשון מלכות ("בלשון ערבי קורין למלך אמיר", ע"פ תרגום ירושלמי; "אמר מלכא עקר טורא") – מלכות.

 

פרשת כי תצא - יום ראשון

 פרשת שבוע

כי תצא

 א. שלש פעמים ("בתלתא זמני הוי חזקה") נאמר בפרשתנו "כי יקח איש אשה" (ואין עוד "כי יקח" בכל התנ"ך): "כי יקח איש אשה ובא אליה ושנאה. ושם לה עלילת דברים והוצא עליה שם רע ואמר את האשה הזאת לקחתי ואקרב אליה ולא מצאתי לה בתולים"; "כי יקח איש אשה ובעלה והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתת ונתן בידה ושלחה מביתו"; "כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא ולא יעבר עליו לכל דבר נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח".

"כי יקח איש" = 459 = אשה (306) וחצי אשה (153) = בעל שם טוב, כלומר בעל של אשה שבבחינת "שם טוב" – "מצא אשה מצא טוב", אשה = טוב ביהלום – ההיפך מ"והוצא עליה שם רע" ודוק. נמצא ש"כי יקח איש אשה" = אשה אשה וחצי אשה (= טוב פעמים מאד, סוד "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" הנאמר בסיום מלאכת שמים וארץ וכל צבאם ביום הששי, יום ברוא אדם וחוה, איש ואשה [רק באדם נאמר במעשה בראשית "זכר ונקבה ברא אתם"], שבספר תורה של רבי מאיר מצאו כתוב במקום "טוב מאד" "טוב מות", סוד "מר ממות את האשה" – "כי מצא בה ערות דבר" – שגם אז הרי האשה היא בעצם "טוב מאד" כפשוטו של מקרא, וד"ל).

והנה, טוב מאד הוא אדם טוב, ומתי נעשה האדם טוב, כאשר מתקיים אצלו "מצא אשה מצא טוב", סוד "דבק טוב" ("דבק טוב" = ענג, סוד "אין בטובה למעלה מענג", אך לפי פשט הפסוק "דבק טוב" נאמר לגריעותא, בהקשר לעשית פסל, בחינת "אין ברעה למטה מנגע") על ידי "ודבק באשתו והיו לבשר אחד", שנעשה אדם השלם (אדם השלם = יעקב רחל, זיווג שלם).

"מצא אשה מצא טוב" = אדם פעמים אחד. המשך הפסוק: "ויפק רצון מהוי'" = חוה פעמים לב. לב אחד = אדם. אדם חוה סוד "ארץ החוילה אשר שם הזהב [= חוה]" = אדם פעמים זך. "כל ארץ החוילה אשר שם הזהב. וזהב הארץ ההוא טוב" = חוה פעמים פה ("מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה").

יש לומר שחצי אשה היינו סוד פילגש, נוטריקון פלג אשה, והיינו לדעת מ"ד שפילגש בקידושין, ראה ראב"ד בריש הלכות אישות. אשה אשה פילגש (סוד "כי יקח איש אשה" = אשה אשה חצי אשה כנ"ל) = 1035 = אדם במשולש, אדם פעמים חיה (תיקון חוה כנודע) = משה משה משה = ה פעמים אור דיום אחד דמעשה בראשית.

ידוע שאשה היא אש ה, אך יש שתי בחינות ה – ה תתאה ו-ה עילאה (ע"ד תשובה – תשוב ה, תשוב ה תתאה – תשובה תתאה, תשוב ה עילאה – תשובה עילאה), נמצא שיד שתי בחינות אשה – אש ה תתאה, אשה תתאה, אש ה עילאה, אשה עילאה (ע"ד כלה תתאה, בחינת "כלתה נפשי" וכלה עילאה, בחינת "כלה שארי", כמבואר בדא"ח). והוא סוד "סמכוני באשישות", שתי אשות כנודע. אשה עילאה – בינה, אשה תתאה – מלכות, פילגש (פלג אשה) – ירידת המלכות (בבחינת גלות השכינה) בעולמות תחתונים בי"ע בכלל ובעולם העשיה התחתון (ובבחינה התחתונה שבעולם העשיה, עולם הזה הגשמי והחומרי שאין תחתון למטה ממנו).

פרשת שופטים - יום ראשון

פרשת שבוע

שופטים

א. פרשת שופטים פותחת במצות מינוי דיינים: "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך וגו'". "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך" = 2556 = 71 במשולש (לו פעמים עא, לו כנגד לו צדיקים שבדור שמקבלים את פני השכינה, ההתגלות של פנימיות כנסת ישראל [מה ש"ישראל אף על שחטא ישראל הוא" ועד שבאמת לאמתו לא חטא ישראל מעולם – "ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר"], בכל יום, ודוק), רמז לסנהדרי גדולה של עא זקנים (שבעים כנגד שבעים הזקנים עליהם האציל משה רבינו את רוחו, ואחד, המופלא שבסנהדרין, כנגד משה רבינו עצמו, עיקר אתפשטותא דמשה שבדור).

ובהמשך הפרשה באה מצות מינוי מלך: "שום תשים עליך מלך". נמצא שמצות מינוי מלך היא תחת הכותרת של מצות מינוי דיינים, שהרי עיקר תפקידו של המלך הוא לדאוג למשפט צדק בארצו – "מלך במשפט יעמיד ארץ". ובלשון הקבלה והחסידות, מהרצון להיטיב, על ידי משפט צדק (שלכל אחד ואחד יהיה טוב, ככל המגיע אליו באמת מאת ה' הטוב, ואל לו לאדם לנגוע בדבר המוכן לחברו, שבזה פוגע בטובת חברו ובטובת עצמו, ודוק), נמשך הרצון למלוך (הרצון ומחשבה דאנא אמלוך שלפני הצמצום) על מנת להבטיח את משפט הצדק ומתן הטוב לכל אחד ואחד. מצות מינוי מלך משלימה אם כן את מצות מינוי דיינים.

והרמז: הערך הממוצע של שתי המצות "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך" "שום תשים עליך מלך" = 1936 = 44 בריבוע. ראשי התבות של שתי המצות = 1848 = 42 פעמים 44, ואמצעי וסופי התבות = 2024 = 46 פעמים 44 (1848 ע"ה = 43 בריבוע, 2024 ע"ה = 45 בריבוע). יש כאן 10 תבות (כנגד שלמות של עשר ספירות), משולש של 4 ("שיר פשוט" כו' עד "שיר מרובע") כאשר ד תבות "שום תשים עליך מלך" מהוות את השורה התחתונה של המשולש, שורת המלכות ("שיר מרובע"). בדילוג אותיות, הדילוג השני = 1681 = 41 בריבוע (= השם הקדוש של כב אותיות שמכוונים לפני תקיעת שופר).

ובהמשך הפרשה באה מצות ערי מקלט אשר ינוס שמה הרוצח בשגגה. מצוה זו הופיעה כבר, באריכות, בפרשת מסעי, ואף הוזכרה בפרשת משפטים בקצרה: "ואשר לא צדה והאלהים אנה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה". וידוע הרמז מהאריז"ל ש"אנה לידו ושמתי לך" ראשי תבות אלול (ושאר האותיות: "אנה לידו ושמתי לך" = 845 = 5 פעמים 13 בריבוע, 13 = אלול במספר קטן, הזמן של גילוי יג מדות הרחמים בכל ה דרגות הנפש האלקית, נפש רוח נשמה חיה יחידה) – חדש אלול במעגל השנה הוא בחינת עיר מקלט (למכה נפש בשגגה, תחושת כל בעל תשובה השב לה' בכל לבו, כמבואר בשיחת הרבי לפרשת מסעי), והוא בחינת ממד התורה של עבודת חדש אלול – דברי תורה קולטים – כמבואר בחסידות (בפרט במאמריו ושיחותיו של הרבי). והרי פרשת שופטים היא הנקראת תמיד בתחילת חדש אלול (פרשת משפטים נקראת בחדש שבט, ושם – "וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט", ופרשת מסעי נקראת בין המצרים, "מן המצר [של תחושת מכה נפש] קראתי יה ענני במרחב יה", כמבואר בשיחת הרבי הנ"ל.

פרשת ראה - יום ראשון

פרשת שבוע

ראה

א. "אחרי הוי' אלהיכם תלכו ואתו תיראו ואת מצותיו תשמרו ובקלו תשמעו ואתו תעבדו ובו תדבקון".

ופירש רש"י: "'ואת מצותיו תשמורו'. תורת משה. 'ובקולו תשמעו'. בקול הנביאים. 'ואותו תעבודו'. במקדשו. 'ובו תדבקון'. הדבק בדרכיו גמול חסדים קבור מתים בקר חולים כמו שעשה הקב"ה".

וקרוב לזה פירש הרמב"ן בקצת הרחבה (וכולל גם פירוש שני הלשונות הראשונים של הפסוק שלא פירשם רש"י): "'אחרי ה' אלהיכם תלכו' היא מצוה שנלך אחר עצתו וממנו לבדו נדרוש כל נעלם ונשאל כל עתיד כענין 'ותלך לדרוש את ה'', 'כי יבא אלי העם לדרוש אלהים', וכן יעשו ישראל עם הנביאים, 'האין פה נביא לה' ונדרשה את ה' מאותו', 'ויגד לנו ה' אלהיך את הדרך אשר בה נלך ואת הדבר אשר נעשה', ובספרי ''אחרי ה' אלהיכם'. זה ענן', והוא מה שפירשנו שנשמע לקול אותותיו ונלך אחרי עצתו. 'ואותו תיראו' שתאמינו כי הוא אשר בידו נפש כל חי ובידו להמית ולהחיות ופוקד עון ומשלם שכר. 'ואת מצותיו תשמרו' תורת משה. 'ובקולו תשמעו' לעשות כל מה שיצוה אותנו מלבד התורה, כמו שאמר שמואל 'נסכלת לא שמרת את מצות ה'', והוא מה שפירש עוד 'נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלהיך אליו תשמעון', ואמר 'והיה האיש אשר לא ישמע אנכי אדרש מעמו' שהוא חייב מיתה בידי שמים, וכמו שבא במצות הנביא 'הכני ופצעני בדבר ה'', וכן אמרו בספרי ''ובקולו תשמעו'. בקול נביאיו'. 'ואתו תעבדו ובו תדבקון' כבר פירשתיו [עבודה בקרבנות במקדש, וכן בלימוד התורה, כך שנויה בספרי כאן ''ואתו תעבדו''. עבודו בתורתו עבודו במקדשו', וביחס לעבודת המקדש, עיקר העבודה לדעת רש"י והרמב"ן, היינו 'בקרבנות ובשיר ובהשתחואות', לשון הרמב"ן לעיל ו יג. ופירושו ל"ולדבקה בו", לעיל יא כב, כבר צוטט בדבר תורה לפרשת עקב, קחהו משם, ובזה משנה קצת מפירוש רש"י, ודוק]. והנה כבר נאמר 'את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד', אבל החזירו בכאן, לשלול שלא נירא מדברי הנביא מפני האות והמופת ולא נעבור על עבודת ה' בעבור דבריו, כי מן ה' לבדו נירא ולא מאל אחר, ולהוסיף 'ובקולו תשמעו'".

ויש לומר שהרמב"ן מכוון את שש המדרגות שבפסוק כנגד העליה מחיל אל חיל דרך נרנח"י ועד לגילוי עצם הנשמה (ש"חמשה שמות נקראו לה" לעצם הנשמה, כידוע בדא"ח; "חמשה שמות" = נפש רוח נשמה חיה יחידה = "ברכי נפשי את הוי'" שאמר דוד נעים זמירות ישראל חמש פעמים כנגד נרנח"י שלו, כמבואר באריכות במקום אחר; "חמשה שמות נקראו לה" ועוד עצם הנשמה = ג פעמים עצמות בגוף [ברית מילה, ישראל יוסף וכו'] = ענג פעמים טוב – "אין בטובה לעמלה מענג", וד"ל), דרך ה הפרצופים שבכל עולם ועולם – פרצוף הנוקבא, פרצוף ז"א, פרצוף אמא, פרצוף אבא, פרצוף אריך אנפין – ועד שמגיעים לפרצוף פנימיות הכתר עליון, פרצוף עתיק יומין (כינוי מובהק במקרא לה' יתברך בעצמו, מה שאין כן בנוגע לשאר שמות הפרצופים העליונים), שבנשמה היינו "ניצוץ קטן בורא" (שמתלבש ב"ניצוץ קטן נברא" כנגד פרצוף אריך אנפין, חיצוניות הכתר, ודרך ה"ניצוץ קטן נברא" מתפשט להאיר לשאר כל הפרצופים, שמות הנשמה; ניצוץ = צלם אלהים [ניצוץ קטן בורא] = גבריאל [ניצוץ קטן נברא], וד"ל; ההתלבשות והיחוד של ניצוץ קטן בורא ניצוץ קטן נברא = 1272 = ח פעמים קטן [התבה ה"מיוחדת" בביטויים הנ"ל כמובן, וממילא עיקר החידוש שלהם – בורא אין סוף ונברא גבולי בעצם מתיחדים רק כאשר כל אחד מהם מקטין את עצמו עד לנקודה בעלת אפס ממדים, וד"ל. ב-ח פעמים קטן פעמיים "קטן" מפורשות ועוד ו פעמים קטן כנגד ו צירופי תבת קטן, קטן מכל הכיוונים, איך שלא נסתכל עליו ובאיזה צירוף מרכיבים לא נרכיב ונצייר אותו הוא תמיד נשאר קטן ושפל בעיניו וכך משדר, בטבעיות גמורה, לכל רואיו], ללמד שמה שמיחד אותם, סוד "יחידה ליחדך" כנודע, הוא עצם תחושת הקטנות בנפש, על דרך "'כי אתם המעט מכל העמים' – שממעטים את עצמכם", סוד יעקב הקטן [שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא שנברא בצלם אלהים ממש בחינת ניצוץ קטן בורא] ודוד הקטן [סוד מיעוט הירח, ניצוץ קטן נברא], וד"ל. ועוד בסוד "קטן": חלק הקדמי של קטן = 676 = 26, שם הוי' ב"ה, בריבוע, דהיינו מספר הקדמי של האותיות שלפני אותיות קטן בסדר הא-ב – אותיות צמח, סוד "בוצין בוצין כו'", הקטנות משקף את הגדלות שבגדלות, סוד מצות אכילת מצה בפסח, וד"ל) בלשון האריז"ל.

פרשת עקב - יום ראשון

פרשת שבוע

עקב

א. "את הוי' אלהיך תירא אתו תעבד ובו תדבק ובשמו תשבע". ובפרשת ואתחנן (לאחר הצווי על אהבת ה' – "ואהבת את הוי' אלהיך וגו'", עיין רמב"ן) נאמר: "את הוי' אלהיך תירא ואתו תעבד ובשמו תשבע". נמצא שהחידוש של פרשתנו הוא "ובו תדבק".

וברש"י בואתחנן: "'ובשמו תשבע'. אם יש בך כל המדות הללו שאתה ירא את שמו ועובד אותו אז בשמו תשבע שמתוך שאתה ירא את שמו תהא זהיר בשבועתך ואם לאו לא תשבע". וכן כאן פירש עד"ז: "'את ה' אלהיך תירא'. ותעבוד לו ותדבק בו ולאחר שיהיו בך כל המדות הללו אז בשמו תשבע".

ויש להסביר את החידוש שבפירוש רש"י, שבפרשת ואתחנן הד"ה דרש"י הוא "ובשמו תשבע" ובא לפרש מתי מותר להשבע במו יתברך ומתי אסור – רק "אם יש בך כל המדות הללו". אבל כאן הד"ה דרש"י הוא "את ה' אלהיך תירא" ובא לומר שמצוה עליך לירא את ה' ולהגיע באמת לכל המדות הללו "ולאחר שיהיו בך כל המדות הללו אז בשמו תשבע" – מצוה (והוא כדעת הרמב"ם במנין המצות שמנה מצות להשבע בשמו מפסוק זה דפרשתנו, והראיה שמנה אותה לאחר מצות "ובו תדבק" שלא נאמר בפרשת ואתחנן, ודוק שלא כמו שנמצא מצוין בספר המצות שתפס כפשט הפעם הראשונה שנאמר "ובשמו תשבע", ועוד יתבאר לקמן אי"ה)! ויש לומר שזה מובן לרש"י מהתוספת "ובו תדבק", שאינו משמע תנאי להיתר שבועה אלא שלב חיובי והכרחי להשבע בשם ה' באמת ובתמים כשיא של כל מדרגות עבוד השי"ת (שיא שלאחר הדבקות דווקא), ודוק היטב.

ובדרך רמז, ידוע שכל הנאמר בפרשת עקב שייך לעבודת ה' בעקבתא דמשיחא, שדווקא אז על האדם חובת קדש להשתדל ולהתאמץ בכל יכולתו להגיע לדבקות האמיתית שיזכה לגלות את היחידה שבנפש שהוא ענין המסירות נפש, דהיינו הגילוי של "ובשמו תשבע", וד"ל.

ופירש הראב"ע (ועל דרך זה גם בואתחנן, ללא "ובו תדבק"): "'את ה' אלהיך תירא'. שלא תעברון על מצות לא תעשה. 'ואותו תעבוד'. במצות עשה. 'ובו תדבק'. בלב. 'ובשמו תשבע'. בפה כאשר הוא מפורש". והנה, "אתו תעבד" פירשו חז"ל בפרט על מצות תפלה שהיא עבודה שבלב שבאה לידי ביטוי בפה. ויש לומר שקיום מצות לא תעשה בכלל הוא ענין עבודה שבמח, וכידוע ש"שמי" עם יה (מוחין) – שסה מצות לא תעשה (ואילו "זכרי" עם וה – רמח מצות עשה, עבודה הכוללת לב – ו – ופה – ה, ודוק). וכן איתא דיראה במח ופחד בלב (ובפרט לפי דרז"ל ש"את" בא לרבות תלמידי חכמים, היינו יראה מצד החכמה האלהית דתורת אמת, והיינו שהיראה מרגישה את מעלת המוחין, שמכאן ניתן להסיק שהיא עצמה באה מצד עבודת המוחין, ודוק). נמצא לפי זה ש"את הוי' אלהיך תירא" ("תירא" = תורה, מוחין, "את הוי' אלהיך תירא" = 1104 = ד [הערך הממוצע של ד התבות] פעמים 276, חיה במשולש, חיים נצחיים, בחינת חכמה, "החכמה תחיה", בחינת "יראת הוי' לחיים", וד"ל) היינו עבודת המח, ו"אתו תעבד" היינו עבודת הלב והפה, עד כאן הכל מצד החיצוניות. ואחר כך "ובו תדבק ובשמו תשבע" היינו עבודת הלב והפה מצד הפנימיות והעצמיות, וכידוע בדא"ח שלאחר העבודה של "מח שליט על הלב", הצדיק, העובד את ה' באמת, זוכה למדרגת "פנימיות הלב שליט על המח", וד"ל.

פרשת ואתחנן - תשעה באב

ואתחנן – תשעה באב

בכל שנה ושנה חל תשעה באב בפרשת ואתחנן. בשנה זו תשעה באב חל ביום ראשון של פרשת ואתחנן, היום ששיעור החומש שלו בחת"ת, ה"לחיות עם הזמן" שלו, פותח ב"ואתחנן אל הוי' בעת ההוא לאמר". ויש לומר ש"בעת ההוא" רומז לתשעה באב. הכיצד?

"ואתחנן" – משה רבינו התפלל תקטו תפלות כמנין "ואתחנן" (= תפלה = שירה) להיכנס לארץ ישראל.

משה התפלל בלשון תחנונים, התפלה החביבה מבית עשרת הלשונות של תפלה (עיין רש"י). תחנונים היינו בקשת מתנת חנם ללא כל זכות. זו תפלת משה-משיח, בסוד "בקש רחמים כעני בפתח" סופי תבות משיח כנודע, וכדרשת חז"ל את הפסוק "תחנונים ידבר רש" על משה רבינו (וכן "ידבר רש" = משיח משיח). הנה "תחנונים ידבר" = 780 = 30 פעמים הוי' ב"ה (ל-הוי') = תשעה באב = טל ("הוי' אחד") במשולש. הערך הממוצע של 5 אותיות משה רש = אחד בריבוע, ודוק.

בתהלים, "תפלה למשה" מכונה תפלת עשיר, והיא רמוזה בהמשך אותו פסוק "[תחנונים ידבר רש] ועשיר יענה עזות". תפלת עשיר היא דרישה עזה מאת השי"ת שיבנה את המדינה החרבה, את הבית החרב, שיש למלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, כמבואר בדא"ח. נמצא שמשה הוא רש ועשיר גם יחד = חן (תחנונים) פעמים הוי' = רוממות שפלות, ראשי תבות רש, שרש וכללות הכל וד"ל. מחציו ולמעלה "רוממות אל" ("אלהים"), עשיר, שאינו חסר כלום (והרי רק אלהים אינו חסר כלום – "אני אמרתי אלהים אתם", וד"ל), ומחציו ולמטה, בעודו עומד בחוץ לארץ ומשתוקק להיכנס פנימה, "שפלות האדם" ("איש"). הערך הממוצע של ו תבות הפסוק: "תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות" = "ואהבת" = אור אור = אור אין סוף = "מקור חיים" וכו', נמצא שכל הפסוק = "ואהבת" פנים ואחור, ו פעמים "ואהבת" כנגד ו תבות "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" = שלהבת עולה מאליה, שת הבל שנתקנו במשה, וד"ל, כמו ש"תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות" = ו פעמים אור אור, כן ראשי התבות של "תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות" = ו פעמים חן חן, ודוק; ומה שבחינת רש – בחינת "ואתחנן אל הוי' בעת ההוא לאמר" – כולל את הכל כנ"ל נרמז בתבת "ועשיר" אותיות רש ועוד ויע (= ועוד; נמצא ש"רש ועשיר" = רש ועוד רש, ודוק) ראשי תבות "ועשיר יענה עזות", ודוק.

אך תפלת משה לא נתקבלה, ונגזר עליו למות במדבר. ואף על פי ש"משה לא מת", ועדיין עומד ומשרת ("ועבד הלוי הוא", באמירת שירה – שמשה הוא מן המשוררים – כמאמר חז"ל "'ושרת בשם הוי' אלהיו' איזה הוא שירות שהוא 'בשם הוי'' הוי אומר זה שירה"), אבל "לעיני כל ישראל" – גם לאחר שמשה תיקן את השבירה שהיתה באור העינים דא"ק, "אשר עשה [תיקן] משה לעיני כל ישראל" – "וימת שם משה עבד הוי'" ["וימת שם משה עבד הוי'" ראשי תבות "ושמעי ורעי והגבורים אשר לדוד", וד"ל], אמנם "שם" הוא מת וצריך להיות "ובקשתם משם את הוי' אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך. בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד הוי' אלהיך ושמעת בקלו" – "'היום' – אם בקולו תשמעו [סוד 'ושמעי' וד"ל]", מאותו מקום ששם מת משה עתידים אנו, באחרית הימים, לבקשו ולמצאו "חי לעד וקים לנצח" = "וימת" כנודע, וד"ל).

אם משה רבינו היה נכנס לארץ היה בונה מקדש במקומו, ובהיות שכל מעשי משה נצחיים, לא היה הבית נחרב לעולם. ועל כן "בעת ההוא" רומז לתשעה באב, שרק "בעת ההוא" לא הסכים הקדוש ברוך על ידו, כדי שאכן יחרב הבית הראשון והשני ביום המר והנמהר, תשעה באב, אבל "עלה אריה במזל אריה והחריב אריאל על מנת [סוד 'אין מלך בלא עם', וד"ל] שיבוא אריה במזל אריה ויבנה אריאל" בנין עדי עד, ועד שכדאית הירידה עד שאול תחתית והחורבן הכפול, שדווקא בגלל זאת נזכה בקרוב ממש לבנין המשוכלל והנצחי של בית המקדש השלישי והמשולש – "ושם נעשה לפניך כמצות רצונך".

[כאשר "אדלג שור" בתשעה באב יתגלה ב "בעת" = דעת, ואשה = היהלום של "ההוא" = טוב, בסוד "מצא אשה מצא טוב [ויפק רצון מהוי' – בעת רצון]" כנודע, נמצא שתשעה באב = דעת אשה, הקלה וחלשה בעולם הזה, בזמן החטא והגלות, אך החזקה והטובה ביותר לקראת הגאולה, סוד "גם בלא דעת נפש לא טוב" ו"מצא אשה מצא טוב", שבה דווקא טמון סוד הדעת של הגאולה, "כי מלאה הארץ [האשה] דעה את הוי' כמים לים מכסים" – "מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים" = אלף אורות (סוד נשמת ישראל בעל שם טוב) הניתנים לרחל אמנו, כנסת ישראל, וד"ל.]

בתשעה באב נולד משיח, והוא, מלך המשיח, הנו השילוב המושלם של עזות ותחנונים – "עת לעשות להוי' הפרו תורתך". עת = "נעשה אדם" (נאמר בעבורך) = "יהי אור ויהי אור", שלמות היחוד של אור ישר (אור הקדוש ברוך הוא) ואור חוזר (של כנסת ישראל, "ואל אישך תשוקתך"). עת = י פעמים בטול, תחנונים = זה (נבואת משה) פעמים בטול, עזות = אהיה (יהו) פעמים חיה, משה = יה פעמים חיה, וד"ל. אצלו מתקיים בעת ובעונה אחת ("בעת ההוא") "עז פנים לגיהנם" (להעלות משם את כל הנשמות הנדחות) ו"בשת פנים לגן עדן" (להביא את כל אחד ואחת מישראל לגן עדן). "לגיהנם" = מנחם, צמח שמו = ו פעמים חיה, "לגן עדן" = אור = ט פעמים חיה, יחד "לגיהנם... לגן עדן" = משה = יה (טו) פעמים חיה כנ"ל. "עז פנים לגיהנם" "בשת פנים לגן עדן" = 1484, וביחד עם 1000 אורות שקבל משה רבינו בשעת מתן תורה (שעת חבור העליונים והתחתונים, סוד נשמת רבי ישראל בעל שם טוב = 1000 כנודע) = 2484 = "תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות"!

בבנין בית המקדש העתיד יש שתי בחינות כידוע, מה שירד בנוי ומשוכלל באש מן השמים, מידי הקדוש ברוך הוא, ומה ש"משיח [ואנשיו – אנשי משה-משיח] בונה מקדש", מעשי יד הצדיקים ("ועמך כלם צדיקים"). מה שירד מן השמים היינו "ועשיר [עשירו של עולם] יענה עזות", תפלת עשיר, ומה שיבנה בידי אדם היינו "תחנונים ידבר רש", "ואתחנן אל הוי'". אך שתי הבחינות נכללו ב"תפלה למשה איש האלהים" כנ"ל, ש"מחציו ולמטה 'איש'", בחינת "משיח בונה מקדש", אך "מחציו ולמעלה 'אלהים'", בחינת המקדש היורד משוכלל מן השמים. ובעצם הכל נכלל בסוד ה-א הפותחת גם את תבת "איש" וגם את תבת "אלהים", י מלמטה (ה-י של "איש") ו-י מלמעלה (ה-י של "אלהים"; ה-ש של "איש" היינו אלהים במילוי יודין כנודע) ו-ו באמצע המחברתן. ואסור לומר "מים מים" (שנאמר "דבר שקרים לא יכון לנגד עיני"), להפריד בין שתי ה-יודין ח"ו, והיינו כנ"ל שהכל תפלה אחת ממש (בסוד ה-א שקדמה לבריאת העולם ב-ב, וד"ל).

פרשת דברים - יום ראשון

פרשת שבוע

דברים

א. "ואצוה את שפטיכם בעת ההוא לאמר שמע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו. לא תכירו פנים במשפט כקטן כגדל תשמעון לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא והדבר אשר יקשה מכם תקרבון אלי ושמעתיו. ואצוה אתכם בעת ההוא את כל הדברים אשר תעשון". כך פותחת משנה תורה, ובסופו – "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן" – "תורה צוה לנו משה [סוד 'ואצוה'] מורשה קהלת יעקב".

תבת "ואצוה" מופיעה פעמיים בלבד בחמשה חומשי תורה, בפסוקים הנ"ל דפרשתנו. "ואצוה" = חק. פעמיים "ואצוה" = גבורה = יראה וכו' (סוד ריו כנודע) = ו בחזקת ג, מדות לוחות הברית. באמצע תבת "ואצוה" נצבת האות צ – "וצדיק יסוד עולם" – האות ה-חי של הא"ב (סוד יום ה-חי של כב ימי בין המצרים, ה מנחם אב, יום ההילולא רבא של רבינו האר"י החי, כמבואר במ"א). צ = ה פעמים חי (יום ה-חי מתחילת בין המצרים הוא הוא יום ה-ה מסוף בין המצרים, מ-ט באב). שאר אותיות "ואצוה" = חי. חק זה כולו אומר חי (ו פעמים חי, סוד "ו-חי בהם").

"ואצוה" במילוי: וו אלף צדיק וו הא = משה. "ואצוה... ואצוה" במילוי = משה משה (לא פסיק טעמא בגווייהו). מ"ואצוה את שפטיכם וגו'" נלמדים דיני תורה, כמו שיתבאר, נמצא שכאן מתחיל עיקר גילוי ההופעה של "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה" המאפיין את משנה תורה (מה שאין כן בנוגע להנאמר לפני פסוק זה "ואמר אלכם בעת ההוא לאמר לא אוכל לבדי שאת אתכם... איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם... ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידעים ואתן אותם ראשים עליכם שרי אלפים ושרי מאות ושרי עשרת ושטרים לשבטיכם" אין כאן עדיין עיקר הענין ד"שכינה מדברת מתוך גרונו של משה" אלא סיפור דברים בעלמא, לפי פשוטם של דברים, ודוק).

"ואצוה" במילוי המילוי: וו וו אלף למד פא צדיק דלת יוד קוף וו וו הא אלף = 1275 = 50 במשולש, סוד שער הנון (אליו זכה משה בגלוי בסוף משנה תורה, בשעת הסתלקותו מעלמא דין, עלמא דשיקרא, אבל בהיות "משה אמת ותורתו אמת", בשעה שמשה אומר דברי תורה, דברי אלהים חיים, ובפרט כאשר "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה" ממש, אזי מתגלה שער הנון, וד"ל). ידוע בכתבי האר"י החי, שבכל תבה או שם קדוש יש להתבונן ב-ג רמות, בפשוט במילוי ובמילוי המילוי (כנגד כח"ב וכו'). ובנוגע לתבת "ואצוה", הפשוט = 108 (חק), המילוי = 345 (משה), מילוי המילוי = 1275 (נ במשולש), סך הכל – 1728 = 12 (זה) בחזקת 3! משה נתנבא ב"זה", משה במספר קטן = זה. זה בחזקת 3 = 16 (ד בריבוע כו') פעמים "ואצוה".

והנה, פלאי פלאים, "ואצוה את שפטיכם בעת ההוא לאמר" = 1728 = "ואצוה" ועוד 1620 (המילוי, 345, ומילוי המילוי, 1275, של "ואצוה") = זה בחזקת ג, עיקר נבואת משה רבינו באספקלריא המאירה (בעולם, שנה, נפש – ג ממדי המציאות לפי ספר יצירה)!

והנה, בהכאה "ואצוה" = 16200 = 10 פעמים 1620 = 345 ועוד 1275 ("ואצוה" במילוי ובמילוי המילוי) = 150 פעמים "ואצוה"!

ועוד, בסוד ג הרמות של "ואצוה": בפשוט יש 5 אותיות, במילוי יש 13 אותיות, במילוי המילוי יש 34 אותיות. והיינו סוד הדילוג במספרי "אהבה" (כמבואר באריכות במקום אחר בסוד מילויי תבות בלשון הקדש): 1 1 2 3 5 8 13 21 34... לפי זה, לפני 5 בא 2 ולפני 2 בא 1, ויש לומר דהיינו שתי אותיות השער "צו" והאות העיקרית (הציר האמצעי של "ואצוה" כנ"ל) – צ, ודוק.

והנה בנ"ך יש עוד ג פעמים "ואצוה": "ואצוה את ברוך לעיניהם לאמר". "ואצוה [כתיב: ואוצאה] אותם על אדו הראש בכספיא המקום ואשימה בפיהם דברים לדבר אל אדו אחיו הנתינים בכספיא המקום להביא לנו משרתים לבית אלהינו". "ואצוה את חנני אחי ואת חנניה שר הבירה על ירושלם כי הוא כאיש אמת וירא את האלהים מרבים". ויש לומר שמה שנאמר בתורה פעמיים "ואצוה" מתוך גרונו של משה בתחילת משנה תורה היינו כנגד יחידה חיה (סוד "'משה משה' – לא פסיק טעמא בגווייהו" כנ"ל, ד"ח"י" שבנפש אינן נפרדות כלל, ונחשבות לאחד ממש) ו-ג הפעמים בנ"ך כנגד נר"נ, וד"ל. ובסוד הכתיב "ואוצאה" – ד פעמים "ואצוה" ועוד פעם אחת "ואוצאה" (בתוספת א על אותיות "ואצוה") = 541 = ישראל – "צו את בני ישראל וגו'" (שנאמר ה פעמים בתנ"ך, כולן בתורת משה, וד"ל), ודוק.

פרשת מסעי - יום ראשון

פרשת שבוע

מסעי

א. בפרשתנו, בפרשת הפרשת ערי מקלט למכה נפש בשגגה נאמר: "וידבר הוי' אל משה לאמר... והצילו העדה את הרצח מיד גאל הדם והשיבו אתו העדה אל עיר מקלטו אשר נס שמה וישב בה עד מות הכהן הגדל אשר משח אתו בשמן הקדש... כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדל ואחרי מות הכהן הגדל ישוב הרצח אל ארץ אחזתו".

בפרשה מקבילה בספר יהושע נאמר: "וידבר הוי' אל יהושע לאמר. דבר אל בני ישראל לאמר תנו לכם את ערי המקלט אשר דברתי אליכם ביד משה. לנוס שמה רוצח מכה נפש בשגגה בבלי דעת והיו לכם למקלט מגאל הדם. ונס אל אחת מהערים האלה ועמד פתח שער העיר ודבר באזני זקני העיר ההיא את דבריו ואספו אתו העירה אליהם ונתנו לו מקום וישב עמם. וכי ירדף גאל הדם אחריו ולא יסגרו את הרצח בידו כי בבלי דעת הכה את רעהו ולא שנא הוא לו מתמול שלשום. וישב בעיר ההיא עד עמדו לפני העדה למשפט עד מות הכהן הגדול אשר יהיה בימים ההם אז ישוב הרוצח ובא אל עירו ואל ביתו אל העיר אשר נס משם. ויקדשו את קדש בגליל בהר נפתלי ואת שכם בהר אפרים ואת קרית ארבע היא חברון בהר יהודה. ומעבר לירדן יריחו מזרחה נתנו את בצר במדבר במישר ממטה ראובן ואת ראמות בגלעד ממטה גד ואת גולן בבשן ממטה מנשה. אלה היו ערי המועדה לכל בני ישראל ולגר הגר בתוכם לנוס שמה כל מכה נפש בשגגה ולא ימות ביד גאל הדם עד עמדו לפני העדה".

זו הפעם היחידה שנאמר "וידבר הוי' אל יהושע לאמר", באותו סגנון ממש שבו פותח התורה לרוב – 70 פעמים (סוד שבעים פנים לתורה, כנגד שבעים זקני סנהדרין עליהם האציל משה את רוחו) – את דברי הוי' אל משה: "וידבר הוי' אל משה לאמר". אכן יש גם פעם אחת בתורה: "וידבר הוי' אל אהרן לאמר" ("כי נביא היה, ויש אומרים על ידי משה" – ראב"ע), חוץ מאותן הפעמים שנאמר "וידבר הוי' אל משה ואל אהרן לאמר" (שלפי פשוטו, למשה נאמר לומר לאהרן).

נמצא שסגנון זה ("וידבר הוי' אל... לאמר") מיוחד לאהרן משה יהושע בלבד (כך סדרם לפי גילם, וכן לפי אריכות ימיהם, מלמעלה למטה, ולפי מספר הגימטריא של שמם מלמטה למעלה, ודוק), והסימן "מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי", ראשי תבות אהרן משה יהושע. ה' הוא האב ונביאיו הם האם, משדיה יונקת כנסת ישראל דברי אלהים חיים. ג אותיות אמי = טוב טוב טוב – "אין טוב אלא תורה", כמבואר בפרשה הקודמת. אהרן משה יהושע = 992 = 4 פעמים 248 = "וידבר הוי'" (סוד רמח אברין דמלכא, כללות רמח מצות עשה, סוד אברהם אבינו עליו השלום, איש החסד והאהבה, שממנו יוצא אהרן כהנא רבא וכו', וד"ל; "חתך זהב" של 992 הוא 613, משה רבינו, ו-379, סנהדרין כנודע, שהוא הקשר המובהק ביותר, בחכמת המספר בין רמח מצות עשה לתריג מצות התורה בכלל, ודוק). ביחד עם שנות חייהם – 353 (123, ענג, של אהרן, 120 של משה, 110 של יהושע) = שמחה = "סוד הוי' ליראיו" וכו', עולה הכל 1345, סוד אלף אורות שניתנו למשה רבינו במתן תורה, סוד כתר כל הכתרים (ראשי תבות ככה – שם קדוש), כידוע ממורנו הבעל שם טוב, סוד פישון גיחון חדקל פרת – ארבעת הנהרות היוצאים מהגן, גן סדרים דאורייתא, כנגד פרד"ס התורה (שביחד עם הנהר המקורי היוצא מעדן – "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן" – שכנגד היחידה שבתורה, תורת החסידות כידוע, עולה הכל 1600 = מ בריבוע, כנגד מ ימים של מתן תורה וכו' ["והנהר הרביעי הוא פרת" – "'הוא' דמעיקרא", בסוד ה-י של שם הוי' ב"ה, נהר פרת, וקוצו של י, הנהר המקורי, חיה יחידה, הכלולות כאחד ממש; נהר = 15 פעמים טוב, פרת = 40 פעמים טוב, ביחד, נהר פרת = הכל פעמים טוב, כמבואר סוד מספר זה בפרשה הקודמת; "והנהר הרביעי הוא פרת" = 1255 = אלף נהר, אלף אורות נהירין = משה במספר קדמי, וד"ל]).

אהרן כהן גדול משה רבינו יהושע בן נון = 1536 = 6 פעמים אהרן (16 בריבוע כו'), אהרן ועוד אהרן "פנים ואחור".

פרשת מטות - יום ראשון

פרשת שבוע

מטות

א. "ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב".

תרגום יונתן: "וית בלעם בר בעור קטלו בסייפא והוה כיון דחמא בלעם חייבא ית פינחס כהנא רדיף מן בתרוי עבד מלתא דקוסמין ופרח באויר שמיא מן יד אידכר פינחס שמא רבא וקדישא ופרח בתרוי ואחדיה ברישיה ואחתיה שלף סייפא ובעא למקטליה פתח פומיה במילי תחנונין ואמר לפינחס אין תקיים ית נפשי משתבענא לך דכל יומין דאנא קיים לית אנא מלטיט ית עמך עני ואמר ליה הלא אנת הוא לבן ארמאה דבעית למישיציא ית יעקב אבונן ונחתת למצרים בגין למובדא זרעא ומן בתר דנפקו ממצרים גריתא בהון עמלק רשיעא וכדון איתגרתא איתגרא למילוט יתהון וכיון דחמיתא דלא אהנין עובדך ולא קביל מימרא דיי מינך אמליכת מלכא בישא ית בלק למוקמא ית בנתיה בפרשת אורחתא למטעיא יתהון ונפלו בגין כן מנהון עשרין וארבעא אלפין בגין כן לית אפשר תוב למקיימא ית נפשך ומן יד שלף סייפיה מן תיקא וקטליה".

פינחס הורג את בלעם הרשע, המטעה את ישראל לזנות ועבודה זרה, ב"חרב נקמת נקם ברית" (לקיים "נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים"). על בלעם הרשע אין פינחס חס (פינחס נוטריקון פינחס אינו חס; פינחס אינו חס = 343 = 7 בחזקת 3, סוד "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" – "שבעתים כאור שבעת הימים"; שכרו של פינחס הוא להיות כהן לעולם ["ברית כהנת עולם", על דרך מתנת המלכות לדוד לעולם, גם מצד מסירות נפשו לקדש שם שמים ברבים, וד"ל], אוהב ישראל באמת – "הנני נתן לו את בריתי שלום וגו'" [ה-ו של שלום היא ו קטיעא, י על גבי ו כנודע. לפי ציור זה, כל הפסוק: "לכן [10 בריבוע] אמר הנני נתן לו את בריתי שלום" = 2401 = 49 בריבוע = 7 בחזקת 4, 7 פעמים פינחס אינו חס; יש כאן 2 בחזקת 3 תבות ו-3 בחזקת 3 אותיות, ודוק] שמעתה כלפי בני [פ ו-ב מתחלפות באותיות בומ"ף מן השפתים] ישראל כולו נח וחס, ודוק).

אין פינחס מקבל את תחנוני בלעם (מוסר השכל חשוב ביותר לדורנו, כמבואר במ"א). בכך הוא קיים את סוד אמרם ז"ל: "אם [לשון תחנונים, כנודע] בא להרגך [בעצת זנות ועבודה זרה, עבודת הפעור דרך אחוריים, ללא מודעות האדם, וד"ל] השכם [דרך השכם, להביא את המתרחש באחור למודעות הפנים] להרגו", כלל גדול בתורה שלומדים חז"ל מ"צרור את המדינים והכיתם אותם. כי צררים הם לכם וגו'" ("צרור את המדינים והכיתם אותם כי צררים הם לכם" – "אם בא להרגך השכם להרגו" = 3600 = 60 בריבוע = 10 פעמים שכם [ה-שכם וה-שכם], וד"ל; שכם = [פינחס] בן אלעזר).

שליפת חרבו של פינחס מנרתיקה הוא בסוד "כצאת השמש בגבורתו" הנ"ל, יציאת השמש מנרתיקה לעתיד לבוא שצדיקים (העושים כמעשה פינחס, וזוכים לשכר כפינחס) ניזונים בה ורשעים (העושים כמעשה זמרי וכזבי) נדונים בה, וד"ל.

פרשת פינחס - יום ראשון

פינחס

א. בענין שרש נשמת פינחס וגלגוליו איתא בכתבי האריז"ל:

"ובה יתבאר מאמר חז"ל במסכת ברכות פ"א וז"ל תנא מיכאל באחת גבריאל בשתים אליהו בארבע וכו' מה ענין ארבע עפיפות אלו לאליהו. כבר נתבאר למעלה בדרושים שקדמו כי אדה"ר קודם שחטא היה בו נר"ן מעשיה יצירה בריאה ועליהם נר"ן ממלכות ותפארת ובינה דאצילות. גם נתבאר כי כל הנשמות היו אז כלולות באדה"ר זולת הנשמות החדשות ממש שלא זכה בהם אדה"ר ולא נכללו כלל. והנה אחר שחטא בעץ הדעת נשרו ממנו איבריו בכל המקומות שהיה הולך, כמ"ש ז"ל שאירע לו כמו שאירע ליפתח הגלעדי בעון בתו, וכמש"ה ויקבר בערי גלעד, ולא כתיב בעיר גלעד. ובאורו הוא כי כל אותם הנשמות הנכללות באיברי נשמתו של אדם הראשון נשרו ממנו כשחטא ונפלו לתוך עמקי הקליפות כל אחד ואחד כפי הבחי' הראויה להם ממש. האמנם נר"ן שלו מן האצילות, הנזכר בזוהר בפרשת קדושים בשם זיהרא עילאה, לא נפלו חס ושלום בקליפות, אבל נסתלקו ממנו בחי' הרוח והנשמה כשחטא, ופרחו למעלה. והנפש של אצילות, היא נשארה עמו פורחת עליו, אבל לא נסתלקה ממש. וכבר נתבאר בדרושים הקודמים, כי חנוך אחר שזכה אל נפשו ורוחו ונשמתו, מן העשיה ויצירה ובריאה, זכה ליקח גם עד בחי' נשמה דאצילות, שנסתלקה מאדם כשחטא".

נתחיל להתבונן בדמיון בין אדם הראשון ליפתח הגלעדי: "והנה אחר שחטא בעץ הדעת, נשרו ממנו איבריו בכל המקומות שהיה הולך, כמ"ש ז"ל שאירע לו כמו שאירע ליפתח הגלעדי בעון בתו, וכמש"ה ויקבר בערי גלעד, ולא כתיב בעיר גלעד". הקשר הפשוט בין יפתח הגלעדי לפינחס זה אליהו (שחי, כמלאך, מאז בריאת העולם, כנודע בתירוץ הקושיה למה נאמר "פינחס זה אליהו" ולא "אליהו זה פינחס") הוא שיפתח נענש על כך שלא הלך אצל פינחס להתיר את נדרו, כפי שיתבאר. בשמותיהם של יפתח ופינחס יש ג אותיות משותפות – יפח, סוד "ויפח באפיו נשמת חיים [חס של פינחס]" ו"מאן דנפח מתוכיה נפח". "ויפח באפיו נשמת..." – נפח בדילוג אותיות שוה למפרע, עם אותיות איוב באמצע (ראה בפרשה הקודמת שאיוב הוא סוד הבינוני של תניא, איוב = חוה, "אם כל חי"). "דברי פי חכם חן". נ פעמים ח – "ונח מצא חן בעיני הוי'" – של פינחס = ת של יפתח, סוד נחת, כמבואר במ"א; חלק המילוי של יפח: יוד פא חית = "ונח מצא חן בעיני הוי'"; יפח במספר קדמי = מלכות, ובספר יצירה חן הוא מתנת המלכות".

בשמו של פינחס, סדר אותיות יפח (הסדר בשמו של יפתח) הוא פיח, תבה המופיע אך ורק פעמיים בכל התנ"ך, במכת שחין: "ויאמר הוי' אל משה ואל אהרן קחו לכם מלא חפניכם פיח כבשן וזרקו משה השמימה לעיני פרעה. והיה לאבק על כל ארץ מצרים והיה על האדם ועל הבהמה לשחין פרח אבעבעת בכל ארץ מצרים. ויקחו את פיח הכבשן ויעמדו לפני פרעה ויזרק אתו משה השמימה ויהי שחין אבעבעת פרח באדם ובבהמה. ולא יכלו החרטמים לעמד לפני משה מפני השחין כי היה השחין בחרטמם ובכל מצרים". פיח פיח = יד (ימין) פעמים יד (שמאל), נס פיח – פינחס – הכבשן בהתכללות הידים להיות אחת ממש (ראה רש"י), וד"ל. והנה, "מלא חפניכם פיח" = פינחס! "פיח כבשן" = "נעשה אדם" (סוד אדם הראשון כנ"ל), "שחין אבעבעת" = בראשית. יש במכת שחין מכה (שם אדנ-י) תבות. בכל אחד מ-ג הפסוקים הראשונים יש טוב תבות (ביחד נא של אדנ-י) ובפסוק האחרון יש יד (של אדנ-י) תבות. בספירה מהסוף, סכום מיקומי ב' ה"פיח" = חנוך (ו פעמים יד), הדור השביעי (החביב) לאדם הראשון, שזכה לנר"נ דאצילות כנ"ל (אליהן יזכה פינחס זה אליהו לע"ל, כאשר שם בן [= אליהו] יעלה ויוכלל בשם סג, וד"ל; חנוך ואליהו לא מתו אלא עלו חיים השמימה, חנוך אליהו = פוטיאל, כמו שיתבאר).

פרשת בלק - יום ראשון

פרשת שבוע

בלק

א. במקום אחד מצאנו שבלעם הוא ה"לעומת זה" של משה רבינו:

"'ולא קם נביא עוד בישראל כמשה' בישראל לא קם אבל באומות העולם קם כדי שלא יהא פתחון פה לאומות העולם לומר אלו היה לנו נביא כמשה היינו עובדים להקב"ה ואיזה נביא היה להם כמשה זה בלעם בן בעור".

ובמקום אחר מצאנו שבלעם הוא ה"לעומת זה" של אברהם אבינו:

"כל מי שיש בו שלשה דברים הללו הוא מתלמידיו של אברהם אבינו ושלשה דברים אחרים הוא מתלמידיו של בלעם הרשע. תלמידיו של אברהם אבינו עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה. תלמידיו של בלעם הרשע עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה. מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע. תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעולם הזה ונוחלין העולם הבא, שנאמר 'להנחיל אהבי יש ואוצרותיהם אמלא'. אבל תלמידיו של בלעם הרשע יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת, שנאמר 'ואתה אלהים תורידם לבאר שחת אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך'".

ביחס למשה רבינו, נביא האמת ("אין אמת אלא תורה ['תורת משה עבדי']" – "משה אמת ותורתו אמת"), בלעם הוא נביא שקר, נביא היודע "דעת עליון" (באמת) אבל משקר לרצון ה' האמיתי שיכירו וידעו כל יושבי תבל שיש אלקים (בישראל) החפץ ומצווה שיעבדוהו באמת ובתמים. "משה אמת" היינו שמכוון לרצון ה' האמיתי, וממילא "ותורתו אמת", תורה לשון הוראה כנודע – כל הוראותיו בפועל ממש אמיתיות ומכוונות לנקודת האמת הפנימית. ואילו אצל בלעם הפוך הדבר – הוא שקר, כאשה המשקרת בברית הנאמנות לבעלה ("ויקר אלהים אל בלעם" כאיש הבא אל פילגשו באקראי ובטומאה, טומאת קרי) ותורתו-הוראותיו שקר (הוא זה הנותן עצה להפיל את ישראל בזנות עם בנות מדין, כל היוצא מן הטמא טמא).

ביחס לאברהם אבינו, אב וראש לכל המאמינים בה' אחד, ורב צדיק לתלמידיו לדורי דורות ברכישת מדות טובות ומתוקנות, בלעם הוא רב רשע המחנך את תלמידיו למדות רעות ומושחתות.

משה הוא מוחין ("מן המים משיתהו", מי חכמה-עילאה, ראשית הגילוי כברק המבריק על השכל) ואילו אברהם הוא מדות ("חסד לאברהם", "יומם יצוה הוי' חסדו" – "יומא דאזיל עם כולהו יומין"). בלעם הוא הלעומת זה של נביא המוחין (נביעת המוחין) וגם של רב המדות (רב חסד), הלעומת זה של "ורב חסד [אברהם] ואמת [משה]", התיקון ה-ו והתיקון ה-ז ב-יג מדות הרחמים.

והרמז: משה נביא אברהם רב (עד כאן = 858 = גל פעמים הוי' ב"ה) בלעם (הלעומת זה של זה ושל זה) = 1000, סוד אלף אורות שניתנו למשה רבינו במתן תורה וכו', וד"ל. יש שתי אותיות באמצעי התבות (בנות מספר לא זוגי של אותיות): משה אברהם = 500, שאר כן האותיות = 500 – חלוקת 1000 לכתף כתף ("פרו ורבו") כנודע בכתבי האריז"ל, סוד "יחוד הזכירה", תיקון האחוריים שמשם השכחה, בחינת בלעם, שיהיה כולו פנים, בחינת משה ואברהם, בהעלאת כל הניצוצות הקדושים שבבלעם לקדושה, וד"ל.

פרשת השבוע - פרשת חקת

פרשת שבוע

חקת

א. פרשת חקת היא הפרשה ה-טל בתורה – "זאת חקת התורה" (ולא "זאת חקת הפרה", מפני שחוקה זו כוללת את כל התורה כולה, תורה = "רצוא ושוב" – פריחת הנשמה מהגוף וחזרתה להתלבש בגוף ולחיות בו חיים נצחיים, כמבואר בדא"ח) – טל תורה מחייהו.

בפרשת חקת יש עשרה נושאים-סיפורים (או יא כאשר מחלקים בין מלחמת סיחון למלחמת עוג – מלחמת סיחון ביסוד ומלחמת עוג במלכות, ושתיהן בהיכל לבנת הספיר, וד"ל) כנגד "עשר ספירות בלימה" (יש בפרשה בלימה = הבלים = "אי הבל אחיך" פסוקים, כפי שמוסבר בפרשה הקודמת, פרשת קרח, עיי"ש [בפרשת שלח יש 119 פסוקים, בפרשת קרח יש 95 פסוקים ובפרשת חקת יש 87 פסוקים, שמכאן יוצאת סדרה ריבועית בעלת "חן זכרי" מסביב למספר 87 – "אי הבל אחיך", ודוק]; "אחיך" = טל, הרומז בפרט לפרשת חקת, הפרשה ה-טל בתורה כנ"ל, "אי" היינו יא הנושאים של פרשת חקת, א – פרה אדומה – למעלה מ-י, "אי [הבל] אחיך" = נ, גילוי שער הנון, טעם פרה [הערך הממוצע של טעם פרה במילוי = תריג, כללות מספר מצות התורה – "זאת חקת התורה"), כמבואר באריכות במקום אחר ("אדם כי ימות באהל" הוא סוד מיתת הבל בידי קין, היינו תלמיד חכם, הלומד תורה בהבל פיו [ותורת העולם הזה הבל היא בפני תורתו של מלך המשיח, תורת קין – "הכל הבל" בסוד הכל פעמים "הבל" בתנ"ך, כאשר הפעם האחרונה, החותמת, היא "הכל הבל" שבסוף קהלת! היינו כללות תורת העולם הזה] – "כי חיים הם למוציאיהם בפה" [בסוד "ויהי הבל רעה צאן" = כב בריבוע, שלמות ההתכללות של כב אותיות התורה, "ויהי הבל" = חיים, ראשי תבות צורה, סוד הבל שהוא פושט צורה ולובש צורה תמיד, היינו "רעה צאן" – "צאינה וראינה", וד"ל; ובסוד "ואיוב הבל יפצה פיהו", "יפצה" = ה פעמים הבל, "יפצה פיהו" = יג פעמים כב, אחד פעמים יחד, "ואיוב הבל" = קין הבל במ"ס כנ"ל בפרשה הקודמת, הערך הממוצע של ד תבות "ואיוב הבל יפצה פיהו" = "אי הבל אחיך", ראשי תבות פיהו למפרע, שבמספר קדמי = מלכות – "מלכות פה" – "ואיוב הבל יפצה פיהו" במספר קדמי = 1690 = הוי' פעמים אדני, "זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר" = "בראשית [ברא] אלהים [את] השמים [ואת] הארץ"!]– שממית את עצמו על קנין התורה [סוד קינן, אותיות קנין, גלגול קין], וכפי שיתבאר. "זאת התורה אדם כי ימות באהל כל הבא אל האהל...", יש כאן ג דילוגים שווים של הבל, כנגד הבל להב הלב = אלף-פלא, ודוק).

פרשת פרה אדומה היא בכתר, למעלה מעלה מטעם ודעת ("חוקה חקקתי... אין לך רשות להרהר אחריה", על דרך הנאמר למשה רבינו כשהראה לו ה' את מיתת רבי עקיבא – "שתוק כך עלה במחשבה לפני"; כאן גילה ה' למשה רבינו את טעם פרה [מה שאין כן לשלמה המלך, החכם מכל אדם, שאמר "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני"], נמצא שמיתת רבי עקיבא נעלמה מעיני כל חי ממש, כולל משה רבינו, והוא פנימיות ענין פרשת פרה אדומה, פנימיות שער הנון [שנתגלתה למשה רק בשעת הסתלקותו מן העולם הזה, עלמא דשיקרא] – "זאת התורה אדם כי ימות באהל", באהלה של תורה, וכמו שיתבאר). טל תורה, שהוא טל תחיה, יורד מפנימיות הכתר, פנימיות עתיק, רדל"א, להחיות מתים ברחמים רבים (טל = הוי' אחד = אחד אחד אחד. טל תורה = 650, כפולה של 13 [כל פעמים אחד], ואילו טל תחיה = 462, כפולה של 7 [יכול פעמים 7, סוד "כל יכול" = "חן חן"], לומר ש"טל תורה" שייך לחלקי המ"ה של רדל"א, בחינת הזכר, המהות שבו, ואילו "טל תחיה" שייך לחלקי הב"ן של רדל"א, בחינת הנקבה, המציאות שבו, וד"ל).

פרשת קרח - יום ראשון

פרשת שבוע

קרח

א. "ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי...". פרשת קרח היא הפרשה ה-לח בתורה (כנ"ל בפרשת שלח), הרומז לתיקון קין (קרח בהכאה – ק פעמים ר פעמים ח = 160000 = אלף פעמים קין; "ויקח קרח" כל תבה בהכאה = 208000 = אלף פעמים יצחק, שרש הגבורות, וד"ל), וכמו שיתבאר. "ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי" (עד כאן שמו המלא של קרח וכאן באה האתנחתא בפסוק) = 1444 = 38 בריבוע!

בדילוג אותיות: "ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי" = 651 = 7 פעמים 93, ואילו "ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי" = 793 = 13 פעמים 61. יש כאן אם כן חלוקה טבעית ל-7 ו-13 כאשר המכפלות 93 ו-61 = 154 = 7 פעמים 22. קרח = פעמיים 154 = 14 פעמים 22. 22 (אותיות התורה) הוא הבן/בת זוג של 38, כמו שיתבאר.

בכל אחד משני הדילוגים הנ"ל יש אותיות קרח. פעמיים קרח = יתרו, ומבואר בכתבי האריז"ל (בסוד הפסוק "שבעתים יקם קין", יקם ר"ת יתרו קרח מצרי), שיתרו תקן את נשמת קין, מצד הטוב, ואילו קרח לקח את רוח קין, מצד הרע, בסוד "ויקח קרח" ופירשו חז"ל שלקח לעצמו מקח רע, היינו רוחו של קין מצד הרע. נמצא שיתרו, חותן משה (שהחזיר לו את התאומה היתירה של הבל, צפרה, שבגלגול הראשון גזל ממנו, סבת הריגתו כמבואר בחז"ל) הוא "כפלים לתושיה" ביחס לקרח. ויש לומר שעלית קרח לעתיד לבוא תהיה דרך שרש יתרו, "כיתרון האור מן החשך", וד"ל.

רמז מובהק לקשר בין 38 ל-22 הוא שתחילת הלשון הנ"ל שעולה 38 בריבוע – "ויקח קרח בן" = 484 = כב בריבוע (קרח = 14 פעמים כב כנ"ל, ויקח בן = 176 = 8 פעמים כב, במבואר סוד מספר זה לעיל בפרשת נשא).

ויש כאן עוד ריבוע: "ויקח קרח בן יצהר בן" = 841 = 29 בריבוע (= 21 בהשראה). שלשת שרשי הריבועים המופיעים כאן בהמשך אחד מהשני – 22 29 38 – יוצרים סדרה ריבועית: ריבוע של n בתוספת 13 (22 = 3 בריבוע ועוד 13, סוד חלוקת כב אתוון דאורייתא ל-ט תיקונין ו-יג תיקונין כנודע; 29 = 4 בריבוע ועוד 13; 38 = 5 בריבוע ועוד 13). שלשת המספרים הראשונים בסדרה (לפני 22) – 13 14 17 = 44 – פעמיים 22 (קרח = 7 פעמים 44). חמשת המספרים הראשונים בסדרה זו – 13 14 17 22 29 = 95 (5 פעמים 19), מספר הפסוקים בפרשת קרח. שבעת המספרים הראשונים – 13 14 17 22 29 38 49 = 182 = 7 פעמים הוי' ב"ה (הערך הממוצע של שבעת המספרים) = יעקב (שמיאן להיזכר במחלוקתו של קרח כנודע). 13 המספרים הראשונים בסדרה = 819 = אחדות פשוטה וכו', כמבואר סוד מספר זה במקום אחר.

פרשת שלח - יום ראשון

פרשת שבוע

שלח

א. פרשת שלח היא הפרשה ה-37 בתורה. 37 = הבל, ויש לומר שפרשה זו, וכל הנאמר בה – מחטא המרגלים ועד לפרשת ציצית (מלתור את הארץ ועד לא תתורו) – באה לתקן את חטא הבל (שהסתכל בשכינה, וכמו שיתבאר). סברה זו מתחזקת בשים לב שהפרשה הבאה בתורה היא פרשת קרח, והרי קרח הוא גלגולו המובהק והעיקרי של (רוחו של) קין (קרח – קין רוח; וכן ראובן בן יעקב, שממנו דתן ואבירם ור"נ איש כו' הוא גלגול של קין בן אדם הראשון, כמבואר בכתבי האריז"ל), כאשר משה הוא גלגולו העיקרי של הבל, כנודע בכתבי האריז"ל.

קרח השתמש במחלוקתו על משה ואהרן בנאמר בסוף פרשת שלח, במצות ציצית – "מה עשה עמד וכנס ר"נ ראשי סנהדראות רובן משבט ראובן שכיניו והם אליצור בן שדיאור וחביריו וכיוצא בו שנאמר 'נשיאי עדה קריאי מועד' ולהלן הוא אומר 'אלה קרואי העדה' והלבישן טליתות שכולן תכלת באו ועמדו לפני משה אמרו לו טלית שכולה של תכלת חייבת בציצית או פטורה אמר להם חייבת התחילו לשחק עליו אפשר טלית של מין אחר חוט אחד של תכלת פוטרה זו שכולה תכלת לא תפטור את עצמה".

פרשת קרח היא הפרשה ה-38 בתורה, קרח = 308 (שבהקטנה בחילוף אי"ק בכ"ר נעשה "כחי" = 38, סוד "כחי ועצם ידי", וד"ל), ובה נרמז תיקונו של קין-קרח, סוד "צדיק כתמר יפרח" סופי תבות קרח (כאשר שאר האותיות של "צדיק כתמר יפרח" = "יברכך הוי' וישמרך"), שלעתיד לבוא יעלה שרש קין מעל שרש הבל בסוד "אשת חיל עטרת בעלה", כמבואר באר"י.

עוד רמז לשייכות שתי הפרשיות שלח וקרח זו לזו (על פי ההקדמה הידועה אצלנו שכפולה של 13 וכפולה של 7 מהוות זוג של מספרים-מושגים): שלח הוא כפולה של 13, 338 = 26 פעמים 13. קרח הוא כפולה של 7, 308 = 44 פעמים 7. 26 = הוי' ב"ה. 44 = מילוי הוי': יוד הא וו הא. יחד, 26 ו-44 = 70, סוד שבעים פנים לתורה, כמבואר במקום אחר.

המרגלים חטאו בדבור – הוציאו דבה רעה על ארץ חמדה טובה ורחבה. דבה נוטריקון דברי הבל (דברי הבל = 253 [הבל = 37, דברי הבל = 11, דבה, פעמים 23, נמצא שדברי הבל = דבה ועוד דבה פעמים דבה דבה, ודוק] = "מוצא פי הוי'", היינו שדברי הבל הם הלעומת זה של "מוצא פי הוי'" שעליו יחיה האדם, וד"ל).

הנביא אומר: "כה אמר הוי' צבאות אל תשמעו על דברי הנבאים הנבאים לכם מהבלים המה אתכם חזון לבם ידברו לא מפי הוי'". אומרים דברי הבל מחזון לבם לא מפי ה' (ראה מפרשים). וכך היה אצל המרגלים, שהוציאו דבה רעה על הארץ ממה שראו עיניהם וחזו לבם (שהלב חוזה את המציאות המדומה מתוך מראית עין בשר, הרחוקה בתכלית מראית מהות האלקות בכל – "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וגו'", עין רואה ולב חומד כו', וד"ל).

בכל היד החזקה לרמב"ם מופיע הלשון "דברי הבל" פעם אחת בלבד: "הנוקם מחבירו עובר בלא תעשה שנאמר 'לא תקום'. ואע"פ שאינו לוקה עליו דעה רעה היא עד מאד אלא ראוי לו לאדם להיות מעביר על מדותיו על כל דברי העולם שהכל אצל המבינים דברי הבל והבאי ואינן כדי לנקום עליהם". מצוה זו היא סוד תיקון הבל, שלא ינקום על מה שהרגו קין, שהרי בצדק אלקי הרגו, כמבואר בכתבי האריז"ל, וכמו שיתבאר.