ו. נתבונן בלשון המדרש תהלים הנ"ל:
"...דבר אחר 'תפלה למשה'. זה שאמר הכתוב 'ואתנפל לפני ה' כבראשונה'. רבי ברכיה ורבי חלבו בשם רבי שמואל בר נחמני אמרו לא הניח משה זוית ברקיע שלא נתנפל עליו, שנאמר 'ואתנפל לפני ה''. את מוצא שהרבה נביאים והרבה צדיקים נתפללו לפני הקב"ה ולא בא הכתוב לייחס אלא למשה בלבד, ולמה כן לפי שהיו מעשיו משונים מכל הבריות. כיצד, אדם עומד ומתפלל שעה אחת או שתי שעות וכשהוא מתפלל הרבה מתפלל יום אחד, אבל משה רבינו 'ארבעים יום וארבעים לילה'. אמר הקב"ה למלאכי השרת ראיתם גבורתו, שנאמר 'ברכו ה' מלאכיו גבורי כח' זה משה שהיה מגיד להן לישראל דבריו של הקב"ה, שנאמר 'דבר אתה עמנו ונשמעה' מה שלא היו יכולין לשמוע ששים רבוא ומגיד להן, הוי 'תפלה למשה'. משל למה הדבר דומה, לשלשה בני אדם שבאו ליטול דרור מאת המלך, בא הראשון וכיבדו ואמר לו מה אתה מבקש, ואמר לו בשביל המרד שמרדתי אני מבקש שתתן לי דרור, נתן לו. בא השני ונתן לו. בא השלישי ואמר לו מה אתה מבקש, אמר לו אדני המלך איני מבקש על עצמי דבר, אלא מדינה פלונית שהיא חרבה והיא שלך גזור שאבנה אותה, אמר לו המלך וזו עטרה גדולה היא לך. כך בא דוד להתפלל, אמר לו הקב"ה מה אתה מבקש, אמר לפניו שתשמע תפלתי, שנאמר 'שמעה ה' צדק'. בא חבקוק ואמר לו מה אתה מבקש, אמר לפניו מה שאמרתי לפניך בשגגה, שראה חנניה וחבריו נשלכין לכבשן האש ונמלטין וראה רבי חנניא בן תרדיון וחבריו נשרפין, כיון שראה כן קרא תגר ואמר רבון כל העולם אלו צדיקים ואלו צדיקים אלו טהורים ואלו קדושים מפני מה אלו ניצולין ואלו נשרפין, 'על כן תפוג תורה ולא יצא לנצח משפט כי רשע מכתיר את הצדיק על כן יצא משפט מעוקל', אלא נבוכדנצר ערל וטמא ודניאל קדוש וטהור הוא מלביש לדניאל ארגונא, אחשורוש ערל וטמא ומרדכי קדוש וטהור והוא ממליך את מרדכי, פרעה ערל וטמא ויוסף קדוש וטהור והוא ממליך את יוסף, 'כי רשע מכתיר את הצדיק על כן יצא משפט מעוקל'. אותה שעה נגלה עליו הקב"ה ואמר אחרי אתה קורא תגר, לא כך כתיב 'אל אמונה ואין עול', אותה שעה התחיל אומר בשגגה אמרתי, 'תפלה לחבקוק הנביא על שגיונות'. בא משה ואמר לו מה אתה מבקש, אמר לו 'סלח נא לעון העם הזה', אמר לו וזו עטרה גדולה היא לך שאני מעביר רצוני מפניך, שנאמר 'תפלה למשה איש האלהים', לא היה צריך לומר אלא 'למשה', מהו 'איש האלהים', משל למה הדבר דומה, למלך שכעס על בנו ובקש להרגו, אמר לו אוהבו בבקשה ממך מחול לו ואל יהרג, וכן עשה, למחר התחיל המלך ואומר אילו הרגתי את בני לעצמי הייתי מכשיל אלא זכור אוהבי לטוב שבקש עליו רחמים, ומה אני עושה לו אני עושה אותו אב למלכים, כך אמר הקב"ה 'הרף ממני ואשמידם', אמר לו משה 'אם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג', מהו 'הרוג', הרוג נא את ההרוג, אם אדבר כנגדן הורגין אותי ואם לא אעשה שליחותך נתחייבתי הריגה לפניך, מכאן ומכאן הרוג אני, הרוג נא את ההרוג, הוי 'הרגני נא הרוג'. מה כתיב 'ויאמר ה' סלחתי כדברך', אחר כך אמר הקב"ה אילו הרגתי את ישראל הייתי מכשיל לעצמי, מחזיק אני טובה למשה שביקש עליהם רחמים, שנאמר 'ויחל משה', מה אני עושה אותו, אב לנביאים, הוי 'תפלה למשה איש האלהים'. כיון שיצאו ישראל ממצרים עמד לו ומתפלל ואומר איני מכיר את הדרך, אמר לו הקב"ה 'הנה אנכי שולח מלאך לפניך', אמר לו משה אפילו אתה שולח כמה מלאכים איני מניח אותך 'אם אין פניך הולכים', אמר לו חייך אני עושה גזירתך, 'פני ילכו והניחותי לך'".
אין נקודה, ולו הזעירה ביותר, לא במקום ("זוית ברקיע") ולא בזמן ("ארבעים יום וארבעים לילה") שתפלת משה רבינו לא הגיעה לשם. נמצא שתפלת משה היא בסוד "אין עוד" גם בחללו של עולם (כפירוש חז"ל) ו"אין עוד מלבדו" = "זה הדבר" (עיקר נבואת משה רבינו, שרק בכחו של משה אב כל הנביאים להנחיל לעם ישראל מצות נצחיות, מצות הנוהגות, בפנימיות על כל פנים, בכל מקום ובכל זמן ובכל נפש, וד"ל). ב"ואתחנן אל הוי' בעת ההוא לאמר", מילוי נקודת החלל בזמן, "בעת ההוא", סוד תשעה באב שמתמלא בשבת "נחמו" וחמשה עשר באב כאשר סיהרא באשלמותא (בדרגה הכי גבוה, גילוי העצם ממש ולא אור העצם בלבד, כבשאר חדשי השנה, כמבואר בדא"ח), על מנת להיכנס לארץ ישראל ולהגיע ל"מקום אשר יבחר הוי'" לבנות שם בית לה', ו"תפלה למשה איש האלהים אדנ-י מעון אתה היית לנו בדר ודר", מילוי נקודת החלל במקום, "מעון", לנצח נצחים – "בדר ודר". תפלת משה היא הגילוי שאין הצמצום כפשוטו ושברגע החורבן ממש נולד מלכא משיחא. ואף על פי ש"בעת ההוא" תפלתו לא נענה כנ"ל משום ש"ועשיר [עשירו של עולם, הקדוש ברוך הוא] יענה עזות", בפנימיות הוא כן נענה ("ועשיר יענה עזות", העשיר, הקדוש ברוך הוא, עונה לתפלת הרש בעזות דקדושה, בחינת "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים", ה"עז" האלהי נושא הפכים באמת, ומה שאני שמעתי שתים – ש"בעת ההוא" התפלה לא התקבלה לרצון, ורק לעתיד לבוא תתקבל, מצד "אחת דבר אלהים" הכל אחד ממש, למעלה מהזמן והמקום הנברא, באור אין סוף ברוך הוא לפני הצמצום, וד"ל).
ז. המשך: יש ג תפלות המתיחסות לשלשה צדיקים מצוינים בתנ"ך: "תפלה לדוד" (נאמר פעמיים בתהלים), "תפלה לחבקוק [הנביא]", "תפלה למשה [איש האלהים]", כאשר תפלת משה עולה על כולנה.
"תפלה לדוד" "תפלה לחבקוק" "תפלה למשה" = 2210 = טוב פעמים עין ("טוב עין הוא יברך") = פה (מספר ההשראה ה-ז) פעמים הוי' ב"ה. סופי התבות של דוד חבקוק משה הן "דקה" – "קול דממה דקה", תפלת לחש. וכן הראש-תוך-סוף של דוד חבקוק משה הוא אותיות דקה. בכל התנ"ך יש רק ב פעמים "דקה": "קטרת סמים דקה" ו"קול דממה דקה", סוד "תכון תפלתי קטרת לפניך משאת כפי מנחת ערב" (כל הפסוק "תכון תפלתי קטרת לפניך משאת כפי מנחת ערב" = 3916 = דם פעמים דממה, המשולש של דמדם [דמדומי חמה], וד"ל), תפלת המנחה החביבה מכל, שבה נענה אליהו באש מן השמים, מי שזכה לשמוע את עצמותו יתברך עוברת ב"קול דממה דקה", וד"ל.
"תפלה לדוד" היא תפלת המלכות, תפלת "דוד מלך ישראל חי וקים". "תפלה לחבקוק" היא תפלת הגבורה, עמוד העבודה ("איזו היא עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה"), חבקוק = גבורה (והוא סוד יצחק אבינו, כמבואר באר"י החי). "תפלה למשה" היא תפלת הבינה – "משה זכה לבינה" – התפלה "שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך ['תורת משה עבדי']". "אם אין דעת אין בינה ואם אין בינה אין דעת", משה הוא העשיר מכל בדעת, כאשר מצפון, בינה, זהב יאתה, לבנין בית המקדש העתיד שבבינה עילאה, וד"ל.
המלכות מבקשת "שמעה הוי' צדק הקשיבה רנתי האזינה תפלתי בלא שפתי מרמה". ופירש הראב"ע: "'שמעה הוי' צדק'. שמעה כי צדק אדבר כי השוא לא ישמע אל", ועל דרך זה פירש הרד"ק: "'שמעה... תפלתי...". שהיא בצדק כי פי ולבי שוים וזהו צדק". הנה "צדק – מלכותא קדישא". "שמעה הוי'" = אמת, תרגום "צדק צדק [תרדף]" "קושטא קושטא" (והוא סוד יסוד הנוקבא, נקודת ציון, נקודת האמת של כנסת ישראל המתפללת לה' המקבלת מ"אמת הוי'", יסוד הדכורא המתיחדת עם יסוד הנוקבא, וד"ל). הגבורה, שקראה תגר על מדותיו של הקדוש ברוך הוא, מבקשת מחילה. רק הבינה, בחינת מוחין בעצם, בחינת עשיר שאינו חסר כלום לעצמו (ואינו חושב על עצמו בכלל, וכידוע בדא"ח שכל פעולת ההתבוננות שלפני התפלה, על פי שיטת חב"ד, היא על מנת "להתפשט" ולצאת מעצמך לגמרי, להגיע ל"תפלה למשה" באמת) מבקש על המדינה החרבה שתבנה (שאבנה אותה).
יש ז מספרים חיוביים בסדרה הריבועית הפותחת דוד חבקוק משה (הבסיס של הסדרה הוא מינוס חכמה, בטול החכמה האנושית בשעת עבודת התפלה, ששרשה בכתר למעלה מטעם ודעת, וד"ל), כאשר הערך הממוצע שלהם = רנה ("הקשיבה רנתי"), סוד "ובאבד רשעים רנה", אותם רשעים עליהם נאמר "סביב רשעים יתהלכון כרם זלות בני אדם" ודרשו חז"ל ד"כרם זלות לבני אדם" קאי על עבודת התפלה, דבר העומד ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בו, שעל ידי התפלה (הכוללת את שתי הבחינות של "תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות") נשברות ג הקליפות הסובבות את הפרי-צדיק, קליפה אחת הסותמת בעד עבור תפלה ("תפלה לדוד"), קליפה שניה המקטרגת על הקורא תגר על מדותיו יתברך (גם כשזה בא מתוך אהבת ישראל צרופה, "תפלה לחבקוק") וקליפה שלישית המונעת בעד משה-משיח להיכנס לארץ ישראל ולבנות במקום אשר יבחר ה' את בית המקדש, ומכח הרז ד"רם זלות" נשברות הקליפות ומתגלה מלך המשיח ו"באבד רשעים רנה" (משה רבינו = תריג = משיח רנה), וד"ל.
לפי המדרש הנ"ל, משה נקרא "איש האלהים" (האיש, הבעל, של אלקים) מפני שלו יאה ולו נאה לגזור דבר על הקדוש ברוך הוא, "צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים", והיינו ממש "ועשיר יענה עזות", בחינת "האלהים" של "איש האלהים" (לפי הפירוש הקודם ד"מחציו ולמטה 'איש' ומחציו ולמעלה 'אלהים'"). והנה, תבת "ידבר" בפסוק "תחנונים ידבר רש" = גוזר, ז.א. ש"תחנונים ידבר רש" = "תחנונים גוזר רש" (וגם על פי פשט ידוע ש"דבור" – "ידבר" – הוא לשון קשה, דברים קשים, ודוק), התכללות אמיתית בין שתי בחינות התפלה, ודוק.
והנה, תפלת משה רבינו בלשון המדרש הנ"ל: "אדני המלך איני מבקש על עצמי דבר אלא מדינה פלונית שהיא חרבה והיא שלך גזור שאבנה אותה" = יא פעמים משה, כנגד יא מזמורי התהלים המיוחסים למשה רבינו, החל מ"תפלה למשה איש האלהים"!
"ואתחנן אל הוי' בעת ההוא לאמר" = 1332 = היהלום של לו = "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר", פסוק הכותרת של עשרת הדברות שבפרשת יתרו. גם בפרשתנו, פרשת ואתחנן, חוזר משה רבינו על עשרת הדברות פעם שניה. מכאן נלמד שאף על פי שמשה מבקש כאן מתנת חנם, ללא כל זכות עצמי או גם רצון לגרמיה, אלא אך ורק לגרום "תענוג גדול מאד לשמו יתברך" (לשון בעל האוהב ישראל; "תענוג גדול מאד לשמו יתברך" = 1625 = "תחנונים ידבר רש" – משה כנ"ל, וד"ל), אף על פי כן הבקשה באה מכחה של תורה (תורת משה, הנכללת בעשרת הדברות), חכמת השי"ת, עליה נאמר "החכמה תעז לחכם", וממילא מובן שיש כאן התכללות של שתי הבחינות של "תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות" כנ"ל.
בכל התורה כולה הביטוי "בעת ההוא" חוזר חי פעמים. מרבית (ריכוז) הפעמים הן בפרשת דברים – ט פעמים. נמצא שבחומש דברים, משנה תורה, ה"בעת ההוא" של תחילת פרשתנו – "ואתחנן אל הוי' בעת ההוא לאמר" – היא ה"בעת ההוא" העשירי ("העשירי יהיה קדש להוי'"), שכנגד ספירת המלכות "דלית לה מגרמה כלום", בחינת "תחנונים ידבר רש".
והנה, בפרשת דברים מפרש הקדושת לוי: "'ואצוה את שופטיכם בעת ההוא לאמר שמוע בין אחיכם'. כלומר, 'בעת ההוא' צריך לשמוע הבעלי דינין כדי לשפוט צדק אבל לעתיד לבא במשיח כתיב דמורח ודאין, אין צריך לשמוע הבעלי דינין דמורח אפילו בלא שמוע הבעלי דינין יודע עם מי האמת". נמצא ש"בעת ההוא" היינו עד ביאת משיח צדקנו ולא עד בכלל, וכן יש לומר גם בפסוקנו הפותח את פרשת ואתחנן. סגולת "מורח ודאין" ("על ירדן ירחו", שם מצפה משה להיכנס לארץ) של מלם המשיח היא סוד "רוח חן ותחנונים", סוד "ואתחנן". במהרה נזכה ל"והריחו ביראת הוי' ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח. ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע", שילוב מושלם של "רוח חן ותחנונים", בחינת "תחנונים ידבר רש" ביחד עם "ועשיר יענה עזות" – "וברוח שפתיו ['רוח חן ותחנונים'] ימית רשע", ודוק, אכי"ר.