פרשת האזינו - יום רביעי וחמישי. בהצלחה וגמר חתימה טובה לכולם בתוך שאר כלל ישראל

ד. ובהיות כל חומש דברים, משנה תורה, מעבר בין תוכחה לברכה (האותיות המשותפות של תוכחה וברכה הן אותיות כה – סוד "ויפן כה וכה וגו'", פנה לתוכחה ופנה לברכה, כה כה = ן ושאר האותיות של תוכחה ברכה, אותיות רחבות [הבאר השלישית של יצחק אבינו – "ויעתק משם ויחפר באר אחרת ולא רבו עליה ויקרא שמה רחבות ויאמר כי עתה הרחיב הוי' לנו ופרינו בארץ"] = יתרו, ביחד יתרון כנ"ל), הכל לגלות שפנימיות תוכחת משה רבינו, רבן של כל הנביאים, היא אהבת ישראל צרופה, מקור כל הברכות (שעיקר המעבר וגילוי מקור הברכה בתוכחה עצמה הוא כאן בפרשתנו, שירת האזינו) – כאן המקום לדרוש את שמות כל יא הפרשיות של משנה תורה כרומזים ל-יא שלבים של עבודת השי"ת הפנימית שעל ידם ניתן לכל אחד ואחת מאתנו לזכות ל"יתרון האור מן החשך" ועד שיתגלה שהכל אחד ממש כנ"ל:

"דברים": על פי הפשט, "אלה הדברים וגו'" היינו דברי תוכחה שאמר משה לבני ישראל לפני מותו כנ"ל. אך יש לדרוש את תבת "דברים" מלשון "דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור" (כלל גדול הנלמד משני פסוקים בפרשת וילך, הפרשה המקדימה את שירת האזינו). "דברים" לשון רבים, ו"מיעוט רבים שנים", רומז, אם כן, לשני דברים, שני מנהיגים, ובהיות ש"דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור" יש לומר שרומז לחפיפה בין שני הדברים, משה (הדבר של דור המדבר) ויהושע (הדבר של הדור שנכנסו לארץ) שתכתב בסוף פרשתנו (הפסוק שלאחר תום השירה): "ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם הוא והושע בן נון" ופירש רש"י: "'הוא והושע בן נון'. שבת של דיוזגי היתה, ניטלה רשות מזה וניתנה לזה, העמיד לו משה מתורגמן ליהושע שיהא דורש בחייו כדי שלא יאמרו ישראל בחיי רבך לא היה לך להרים ראש, ולמה קוראהו כאן 'הושע' לאמר שלא זחה דעתו עליו שאע"פ שניתנה לו גדולה השפיל עצמו כאשר מתחלתו".

 אך יש לפרש גם באופן אחר קצת, על דרך "רננו צדיקים בה'" – יחוד שני צדיקים, צדיק עליון וצדיק תחתון. ובכאן: "דברים" – יחוד שני דברים (על דרך משה ויהושע, אבל באותו דור ממש), הדבר הכללי של הדור וניצוץ הדבר הפרטי הנמצא בתוך כל יהודי ויהודי. הרי לכל יהודי יש ניצוץ של משה רבינו, כמבואר בתניא (בענין "אטו יראה מילתא זוטרתי היא – אין לגבי משה מילתא זוטרתי היא", מכאן נלמד שהמדה המיחדת את נשמת משה רבינו הכללית לניצוץ הפרטי של משה רבינו שבל אחד ואחת היא מדת היראה, ודוק), וכן יש לכל יהודי ניצוץ של מלך המשיח, כידוע בשם הבעל שם טוב, "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון".

ואיך מגלים את הניצוץ של משה, של ה"דבר אחד לדור" שיש בכל אחד? על ידי הזיהוי של משה רבינו שבדור וההתקשרות אליו. ואיך יודעים מי הוא המשה רבינו שבדור? כפירוש הבעל שם טוב ל"אם הרב דומה למלאך הוי' צבאות – תורה יבקשו מפיהו וכו'", אם חשים איך הרב חש לפני שמל, וכאילו רואים את השכינה מדברת מתוך גרונו (ששם אותיות אחהע כנודע, סוד חנוך מורו של משה, וד"ל; גרון אחהע = 343 = גשם, ז בחזקת ג, ר"ת גרונו של משה כנ"ל, וביחד עם שכינה = 728, כח פעמים הוי' ב"ה, וד"ל) – החידוש של פרשת דברים וכל חומש דברים – אזי יודעים שהוא ה"מלאך הוי' צבאות" שבדור, המשה רבינו שבדור, וד"ל.

זהו השלב הראשון של עבודת הנפש של ימי קריאת משנה תורה – ההתקשרות אל משה רבינו (שבדור), לאותו אחד ששכינה (כנסת ישראל, כלומר שמרגישים שהוא מדבר בשם כנסת ישראל כולה) מדברת מתוך גרונו, והגילוי, על ידי כך, של ניצוץ המשה שבו עצמו, ניצוץ המנהיג שבו, שיוכל להיות מאנשי משה, מהשרים הממונים תחתיו, להנהיג אף הוא את אותן נשמות השייכות לשרשו. וכן מסופר ממש בתחילת פרשת דברים: "איכה אשא לבדי וגו' [את פרשת דברים קוראים תמיד בשבת חזון לפני תשעה באב, לפני אמירת מגילת איכה, וד"ל]... הבו לכם אנשים חכמים ונבנים וידעים לשבטיכם ואשימם בראשיכם... ואצוה את שפטיכם בעת ההוא לאמר...".

 

ה. השלב השני של העבודה הפנימית של ימי קריאת משנה תורה רמוז בשם הפרשה השניה – "ואתחנן". הכלל הוא שככל שמתקדמים בחומש דברים, חומש שני הדברים יחד (סוד "'משה משה' לא פסיק טעמא בגוויה"), יותר ויותר מתעצמים עם משה ועם עבודתו את השי"ת – "משה עבד הוי'".

"ואתחנן אל הוי' בעת ההוא לאמר". משה מתפלל תקטו (כמנין ואתחנן שעולה גם תפלה) תפלות להיכנס לארץ ישראל, ששם על ידי קיומו את המצות התלויות בארץ ובנין בית המקדש במקום אשר יבחר ה', מעשה ידי משה הנצחי לעולם ועד, תבוא הגאולה האמיתית והשלמה לעם ישראל ולכל העולם כולו על ידי משיח צדקנו.

וכך על כל אחד ואחת, לאחר שמזהה את המשה שבדור, מתקשר אליו בלב ובנפש ועל ידי כך מגלה את הניצוץ של משה שבו (הנושא של פרשת דברים כנ"ל) לעלות בקדש בכך שמרגיש היטב בנפשו שנגזר על משה (הכללי והפרטי) לא להיכנס לארץ וצועק מקרב איש ולב עמוק – "עד מתי?!".

ז.א. שאפשר לזהות את משה (הכללי והפרטי) ועדיין לא להרגיש בעומק נשמתו מה שהמשה הכללי מרגיש, מה שמביא אותו להתפלל "ואתחנן".

ראשית כל עליו לדעת ולהרגיש שאף על פי שהוא אכן ניצוץ של משה רבינו רבן הנביאים, אין לו שום זכות עצמי ותפלתו-צעקתו לה' להושיע אותו ועם ישראל כולו הוא בבחינת "ואתחנן", לשון מתנת חנם כנודע. רק כך יתכן שימצא חן בעיני ה', בסוד "אשת חן תתמך כבוד", בחינת "שפל רוח יתמך כבוד" כנודע.

מכל שמות הפרשיות של חומש דברים, רק פרשת "ואתחנן" הוא בלשון משה מדבר בעדו (בגוף ראשון). כאן מתעצם הזיהוי עם משה מאד, על דרך החסיד המרגיש את מצוקת רבו הקיומית ממש (למה משיח עדיין לא בא) ומזדהה אתה לגמרי, לא רק את מצוקותיו הוא.

אחר כך באה פרשת "עקב", הרומז לעקבתא דמשיחא. המשיח כאן, הגאולה כאן, רואים את עקבותיו, רק אותו עצמו עדיין לא רואים. והעצה – "[והיה עקב] תשמעון", שמיעה היינו ידיעת המציאות (ולא ראית המהות), כמבואר בדא"ח. ידיעת המציאות של מלך המשיח.

ופירש רש"י: "'והיה עקב תשמעון'. אם המצות קלות שאדם דש בעקביו תשמעון". צריכים להחדיר את ידיעת המציאות של מלך המשיח – "תשמעון" – בכל הפרטים, ועד למצות קלות שאדם דש בעקביו. "ואתחנן" היינו צעקת הלב, "צעק לבם אל ה'", כללות העבודה (והתעצמות ההזדהות עם משה רבינו כנ"ל), אך "והיה עקב תשמעון" היינו העבודה של "כלל שהוא צריך לפרט". ובדרך רמז ומליצה: מצות = קלות, ובסוף פרשתנו נאמר "כי לא דבר רק הוא מכם" ודרשו חז"ל "אם רק הוא מכם הוא", וידוע ש"כי לא דבר רק הוא מכם" = גימטריאות, ולעניננו היינו הגימטריא הנ"ל שמצות = קלות, שאדם דש בעקביו, ללמד שעיקר ענין תריג מצות, כנגד רמח אברים ושסה גידים, הוא להחדיר את האור האלקי בכל פרט ופרט של חיי האדם, בכל דבר קל דווקא (מבין כל המצות מצות תלמוד תורה היא המצוה החמורה באמת, שהרי ויתר כו', נמצא שסוד המדה הראשונה שהתורה נדרשת בה – "קל וחמר" – היינו על דרך "נעשה ונשמע", נעשה את ה"קל" ונשמע את ה"חמר", והוא ממש סוד "עקב [המצות קלות שאדם דש בעקביו, נעשה] תשמעון [נשמע]", וד"ל).

אחר כך באים לפרשת "ראה אנכי וגו'" – ראית המהות (לאחר ידיעת המציאות, פרשת עקב, גדלות ב' לאחר גדלות א' בלשון כתבי האריז"ל), ראית העצמות כביכול – "אנכי מי שאנכי" (שנתגלה במעמד הר סיני – "אנכי הוי' אלהיך", שמפי הגבורה שמענו, וראינו ["וכל העם ראים את הקלות" – "רואים את הנשמע"], "אנא נפשי כתבית יהבית", גבורת העצמות להחדיר את אורו העצמי האין-סוף לתוך האותיות המוגבלות של התורה). ידוע ש"רבי" אמיתי, בחינת משה-משיח, הוא "בלי גבול בגבול", סוד הגילוי של "אנכי", ובפרשת ראה העבודה היא לראות אותו (בכלל ובפרט) ממש.

ויש בראיה זו "ברכה וקללה" – "את הברכה אשר תשמעו... והקללה אם לא תשמעו...", היינו התכללות השמיעה בראיה – "הבן בחכמה" ("שומעים את הנראה", יחוד או"א עילאין כנודע). בראית העצמות – "ראה אנכי" – יש גם הגבורה לנצח את המלחמה (ראית פנים היא לשון קרב ומלחמה בתנ"ך כידוע), להחל את הברכה על הטוב והקללה על הרע, ואף להפוך את הרע כסא לטוב, את הקללה (עבודת התשובה, לעומת הברכה, עבודת הצדיקים, כמבואר בדא"ח) להתנוצצות ניצוצי אור הקדושה, לשון "נחשת [נחש הקדמוני] קלל", וד"ל. והיינו כידוע ש"אנכי מי שאנכי" = נושא הפכים (ב בחזקת ט) וכו'.

פרשת וילך - יום חמישי

ה. ופירש בעל אור החיים הקדוש:

"'וילך משה'. צריך לדעת להיכן הלך, ויונתן תרגם שהלך למשכן בית אולפנא, והמפרשים אמרו שהלך ממחנה לויה למחנה ישראל כאדם הנפטר מחבירו, והכתוב סתום הוא, ואין ממנו היכר לאחד מהדרכים. עוד צריך לדעת מי העיר את רוח משה לדעת שמלאו ימיו ושנותיו, והלא אמרו בגמרא שאין מודיעין לאדם ימיו ושנותיו, ומי הודיעו למשה. ונראה לפרש על פי דבריהם ז"ל שאמרו כי ארבעים יום קודם הפטירה נשמת האדם הולכת ממנו, כאומרו 'ונסו הצללים', ומבקרת מקום חנייתה במקום עליון, והצדיקים יכירו בדבר, וצא ולמד מרבי שמעון בר יוחאי שהכיר ברבי יצחק כאמור בספר הזוהר. ואמרו עוד כי השמות שיש לישראל הם שמות הנשמות, וכבר העירותי בזה בפירוש פסוק 'ושם רשעים ירקב', וכמאמר חז"ל שאמרו שאין הרשעים זוכרים את שמם והטעם הוא כי הרשע אין לו נפש, וכמו שרמוז בפסוק 'ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה', הא למדת שהרשע אינו בעל נפש כי נשבית היא ממנו ולזה אין הרשעים מכירים את שמם כי אינם בעלי נפש בעלת השם. וכאן אמר 'וילך משה', פירוש רוח החיים שבו שתקרא משה הלכה כסדר הרגיל למי שמגיע קצו, וכינה לנפשו לשון זכר כי הוא סימן לגודל הנפש כשתהיה במדרגת זכר, והודיע הכתוב במה שאמר 'וידבר את וגו'', שהרגיש בהליכתה והכיר שהגיע קצו ביום ההוא, כאומרו 'בן מאה וגו' אנכי היום', ואמרו ז"ל היום מלאו ימי ושנותי. ואם תאמר מנין ידע משה בדיוק יום המיתה הלא אמרו ז"ל כי מיום שינוסו הצללים עד יום המיתה הם ארבעים יום, ומי יודע הדברים יותר ממשה והשכיל וידע יום קצו והכרה כזו מושגת היא לגדולי עולם, ועיין מה שכתבתי בפסוק 'ויקרבו ימי ישראל'. 'וידבר את (כל) הדברים וגו''. אומרו 'את (כל) הדברים', להעיר שהגם שהגיע יום פטירתו כאומרו 'אנכי היום' פירוש היום מלאו ימי וגו', אף על פי כן היה בו כח היכול דבר כל הדברים הנאמרים מכאן ועד סוף הספר, מה שאין כח בזולתו עשות כן, בין בכח הגופיי בין בכח השכל".

הרי משה רבינו הוא סוד הדעת של כללות נשמות ישראל, הוא רעיא מהימנא שרועה ומפרנס את אמונת ישראל (סוד "ורעה אמונה"), היינו מה שממשיך בכל יום תמיד מהמקיף בנפש, סוד האמונה, לפנימי, סוד הדעת (כאילו רואה ממש). הוא הופך תמיד את הנכר למוכר, וד"ל. כל ימי חייו ממשיך משה רבינו לכללות נשמות עם ישראל את דעת אלהים בחידוש התמידי של כל מעשה בראשית ובהשגחתו יתברך הפרטית על כל יצורי עולמים. דעת זו היא דעת תחתון, שלמטה היש ולמעלה האין, רק שמפאת הדעת וההכרה באין האלקי המהווה את היש  היש בטל לאין (ובחינת החכמה דדעת זו היא ענין "איזהו חכם הרואה את הנולד", שרואה איך שבכל רגע תמיד מתהווה העולם ומלואו מאין ואפס המוחלט, ואל יוציא אדם את עצמו מן הכלל, כמבואר בתניא). וכל זה מצד החיה דמשה (משה = יה פעמים חיה כנודע, חיה לשון חיים, בחינת חיי משה, חיי הצדיק, בעלמא דין, הנתפס לרוב נשמות הדור כיש [ו"יחיד ורבים הלכה כרבים", וד"ל]).

אך ביום הסתלקותו של משה מעלמא דין, עלמא דשיקרא, בעליתו למרום להשיג את שער ה-נ, השגת עצם האלקות, שלגביו כולא קמיה כלא חשיב ממש, היינו דעת עליון שלמעלה היש האמיתי ולמטה האין (שבבחינת "אור המאיר לעצמו" זו דרגתו העצמית של משה רבינו מעודו [סוד מאמר רשב"י לרעיא מהימנא שבעין השבל דבלבך את חזי כולא – פני הוי' לא רק אחוריו], אך טרם יום מותו אינו מסוגל להאירו לזולתו [ואף ל'זולתו' שבעצמו, שהרי זקוק לרשב"י לגלות לו עצמו מה שרואה בעין השכל שבלב, וד"ל]). ומה שבכל זאת יש עולם (שהרי "משה אמת ותורתו אמת" וכתוב בתורת אמת "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", כמבואר בדא"ח) היינו מצד כח העצמות לשאת הפכים בהיותו יתברך נמנע הנמנעות. והיינו שמשה מת ומשה לא מת, שניהם גם יחד בעת ובעונה אחת ממש, אמת לאמתו (מה דלית כל מוחא סביל דא). והיינו הדעת שמנחיל משה רבינו, אוהב ישראל באמת, ביום הסתלקותו, לעם ישראל (שיוכלו להבין דבר מתוך דבר כשם שהוא עצמו זכה לבינה כנ"ל). וזה מצד היחידה שבמשה (עלית סוד החיה, 23, לסוד היחידה, 37 – "וילך משה" כנ"ל), בחינת המשיח שבמשה (אם מן החיים [רבי יהודה הנשיא] אם מן המתים [דניאל איש חמודות], שניהם כאחד ממש [סוד משה יהודה דניאל = "נעשה אדם" = "יהי אור ויהי אור", "יהי אור" סוד התפשטות האור, אור ישר, היינו מה שמשה חי, "ויהי אור" סוד הסתלקות האור, אור חוזר, היינו מה שמשה מת, וד"ל]), "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון". 

פרשת נצבים - יום חמישי

ה. והנה לשון "להתיצב" דאיוב הוא על דרך לשון "נצבים" דפרשתנו. ומופלא לכאורה פירוש רש"י ש"להתיצב" היינו "לריב עמו", שלפי זה גם אינו מובן כ"כ מה בין השטן שבא "לקטרג הבריות" לבין בני האלהים הבאים להתיצב ולריב עם ה'. הרי רצון ה' הפנימי (בחינת השפעה דרך פנים ולא דרך אחור) הוא להיטיב עם הבריות דווקא – "טוב הוי' לכל ורחמיו על כך מעשיו" (ראה קדושת לוי ריש פרשתנו), ואם בני האלהים באו לריב עם ה' ז.א. שלדעתם אין להיטיב כרצון ה', ואם כן מה ביניהם לשטן?

אלא צריך לומר שמדת הוי' ב"ה הוא ענין ההתהוות יש מאין ואפס המוחלט, ומחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית יש מאין. ואילו דעת בני האלהים הוא לקיים את ההוה מבלי לחדשו מאין, ודעת השטן הוא דווקא להחזיר את המציאות לאין, וד"ל.

נמצא ש"פושט צורה [השטן] ולובש צורה [בני האלהים]" הכל מתיחס לצורה המלבישה את חמר הגלם (חומר ללא צורה, חומר היולי כנודע) לאחר התהוותו-יציאתו מאין. אבל רק בכח הוי' ב"ה להוות את חמר הגלם עצמו יש מאין ואפס המוחלט. ועל כן באים בני האלהים לריב עם ה' והשטן לקטרג הבריות, ודוק היטב.  

נמצא שיש כעין בית דין של שלשה למעלה (שגם הסניגור והקטיגור כונו שופטים, כמ"ש "כי יעמד לימין אביון להושיע משפטי נפשו", כמבואר בתניא) – בני האלהים הוי' השטן (לפי הסדר הזה דווקא, שהרי רגע ההתהוות מאין, מעשה בראשית התמידי, הוא בין בחינת ההויה הקודמת, בחינת "לובש צורה", לבין בחינת ההפסד, "פושט צורה", והוא בסוד "מקדים רפואה למכה", שאין ה' נותן רשות לשטן להשחית את המציאות הקודמת לפני שמהווה מאין את הנקודה הראשיתית של המציאות הבאה, בבחינת היולי על כל פנים, וד"ל) = "אהיה אשר אהיה", בהתחדשות ההתהוות וקיומה תמיד, מ"צרה [הפסד] זו" ל"צרה אחרת", וד"ל.

גם אנחנו בראש השנה נצבים על ה', לריב עמו כביכול, שיקום מכסא הדין שלו (כסא ההתהוות מאין בהעלם והסתר הבורא מן הנברא, סוד כסא לשון כיסוי כנודע, הכרוך בתודעת נחיצות החזרה לאין, שבזה יש נתינת מקום למדת הדין ממש, לטענת השטן) וישב על כסא רחמים (המדה הנותנת קיום למציאות ההוה, מבלי לבקרו "חדשים לבקרים", אלא לחזקו, סוד ירח האתנים, חדש ההתחזקות, מה שאין כן חדש ניסן הוא חדש ההתחדשות, וד"ל), ובטוחים אנו שננצח בדין, שבכך חפץ ה' באמת, ב"נצחוני בני נצחוני", וד"ל.

הנה, כל הפסוק הנ"ל דאיוב (הבינוני של תניא, שדינו תלוי מראש השנה ליום הכפורים כנ"ל, וראה בת"י ל"ויהי היום" דריש פרק ב דאיוב, די"ל שאותו "היום" היינו יום הכפורים, יום סליחת העונות, ודוק) "ויהי היום ויבאו בני האלהים להתיצב על הוי' ויבוא גם השטן בתוכם" = 1833 = ג פעמים תורה = יג פעמים מצוה (המספר הראשון שהוא כפולה גם של תורה, יג פעמים בטול, וגם של מצוה, ג פעמים בטול). "ויהי [אל, הנקודה האמצעית של] היום" = פחד, בחינת פחד יצחק, יום הדין של ראש השנה (ומצות היום בשופרו של יצחק). "ויהי היום ויבאו" = ט פעמים יג, "בני האלהים להתיצב על הוי' ויבוא גם" = חיים פעמים אחד (יג), "השטן" = כח פעמים יג, "בתוכם" = לו פעמים יג, ודוק היטב – ארבע כפולות של אחד-אהבה לפי הסדר, ללמד שעם כל מדת הדין ומעשה שטן עדיין חסדו ואהבתו יתברך לכל מה ולכל מי שברא לכבודו שורה על הכל ובסופו של דבר קובע את הכל.

פרשת כי-תבוא - יום חמישי

ה. המשך: ומה שהחיבור שנעשה על ידי התורה גבוהה יותר מהחיבור שנעשה על ידי הקרבנות, יש לומר שהחיבור שנעשה על ידי הקרבנות הוא ברישא דאריך שבכתר, אריך בחינת אין סוף – "רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין סוף", סוד הרצון העליון, "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני", כאשר הריח ניחוח של הקרבנות עולה לסוד החוטמא דאריך אנפין כנודע. ואילו החיבור שנעשה על ידי התורה הוא ברישא דאין, סוד התענוג האלקי – "לולא תורתך שעשעי וגו'", "אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירוך בכל עת באהבתה תשגה תמיד". והיינו שאין מזל לישראל דווקא, שבחיבור זה דווקא מתגלה איך שישראל אורייתא וקודשא בריך הוא חד ממש, וד"ל.

והיינו מה שהחיבור שנעשה על ידי התורה הוא נצחי, בכל זמן (בין בזמן הבית ובין בזמן הזה) ובכל מקום (בין בארץ ישראל בין בחוץ לארץ). והוא יסוד תורת הבעל שם טוב, שכל פסוק וכל אות בתורה הוא הוראה (תורה לשון הוראה) בעבודת השי"ת לכל נפש בכל זמן ובכל מקום (סוד "והר סיני עשן כלו" – עשן ראשי תבות עולם שנה נפש, ועשן סוד יחוד יעקב רחל [להיות אדם השלם, כמבואר במקום אחר], תכלית כוונת כל התורה כולה ליחדא קודשא בריך הוא ושכינתיה בתחתונים על יד לימוד התורה וקיום מצותיה – "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", וד"ל). גילוי הנצחיות והשוויון במקום וזמן ונפש בא מרישא דאין דווקא, ז"ת דעתיק יומין (שנעתק מימות עולם, מהשינוים שבימות עולם). והנה, בנוגע לממד ה"נפש" יש הוה אמינא לחשוב שיש יותר שוויון בחיבור שעל ידי הקרבנות מאשר בחיבור שעל ידי התורה, אך מסיק בעל ההעמק דבר בפירוש ל"על כן משכתיך חסד" שגם בנוגע לתלמוד תורה יש מדת שוויון בין כל נשמות ישראל, בין לומדי התורה לבין תומכי התורה. ובסגנון החסידי הוא ענין "ותמכיה מאושר", שהיהודים הפשוטים דווקא ממשיכים בתורה שלהם מסוד האושר העליון, התענוג שברישא דאין, כמבואר בדא"ח. אך יש עוד לפרש על פי המבואר בהלכות תלמוד תורה שכל אחד בישראל חייב במצות תלמוד תורה ו"אחד המרבה ואחד הממעיט" ובלבד שימלא את חובו, חוב לשון חבה – "חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה וכו'", ולפי זה אין בכלל קושית ההעמק דבר [וכאן אפשר לחוש מה בין חסיד למי שלא זכה להתבסם בריח החסידות] – כל ישראל מתחברים בחיבור הנעלה ביותר לה' על ידי התורה, שהרי לכל אחד בישראל יש אות בתורה – ישראל ראשי תבות יש ששים רבוא אותיות לתורה כידוע מבעל מגלה עמוקות מובא בתורות מורנו הבעל שם טוב ובדא"ח בכ"ד).   

ומה שהביא בעל העמק דבר מהערוך שחטיבה היא לשון ציור, היינו סוד הניקוד צירה, האור הפנימי המחיה את ספירת הבינה (אמא, המציירת את צורת הולד ברחמה) כנודע. והיינו כנ"ל שפירוש "האמרת... האמירך" מלשון "חטיבה אחת" (עם דגש על תבת "אחת", ודוק; "חטיבה אחת" = בתולה, הציור השלם, וכמבואר סודו בקשר למזלו של חדש אלול = בינה, אמא עילאה, חדש הרחמים, החדש שבו קוראים בתורה "את הוי' האמרת היום... והוי' האמירך היום") הוא בספירת הבינה. ומה שהוסיף לפרש: "פי' חטיבה ציור א' בעולם כלומר דבר הניכר לעין", הרי "ניכר לעין" בא להכליל את ספירות החכמה (חוש הראיה בנפש) והבינה כאחת – "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" (חטב, "חטיבה אחת", נוטריקון חבר טוב [מתחת לחופת כתר החיבור] – "האשה הטובה היא החבר הטוב", "בטח [תיקון חוה] בה לב [לב נתיבות חכמה, וכן ר"ת 'לב בעלה'] בעלה ושלל לא יחסר"), כנ"ל שפירוש "אתם עשיתוני... ואני אעשה אתכם..." היינו כנגד שתי הספירות חכמה ובינה – ציור (בינה) ניכר לעין (חכמה), סוד "הבן בחכמה וחכם בבינה", וד"ל.

ומה שמסיים "כל זה נכלל בזו התיבה 'האמרת', דבזה הברית נתחברת את ה', ובא לבאר תנאי ואופני זה החיבור ומונה יחד פעולת החבור שנתחברו ישראל לאביהם שבשמים גם אז בברית הר סיני וגם אופן החדש שבא כאן ואמר 'להיות לך לאלהים' למנהיג הטבע שלך". ולפי המבואר לעיל, היינו שבמעמד הר סיני החידוש היה הגילוי של ממד העל-טבעי והחדרתו לתוך נשמות ישראל, בחינת עשרת הדברות. ואף על פי שפסוק הכותרת שלפני עשרת הדברות – "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר" – רומז לתכלית הכוונה של חיבור עשרת הדברות לעשרה מאמרות, חיבור העל-טבעי לטבע, עיקר חיבור זה התחדש בפועל בברית של ה' עם הדור שנכנסו לארץ ישראל, לתוך הטבע ממש על מנת להאיר בו את העל-טבעי (יכולת של נשמות ישראל, חלקי אלוה ממעל ממש, שהמרגלים כפרו בה כנודע) – "להיות לך לאלהים" ממש (ובכך לקיים את הרצון המקורי של בריאת האדם בארץ – "אני אמרתי אלהים אתם", וד"ל).

פרשת כי תצא - יום חמישי

ה. והנה, פלא, תבת "לו" ("ואם אחרת יקח לו") היא התבה ה-לו בפרשה! אבל יש עוד "לו" בפרשה (לפי הקרי): "אם רעה בעיני אדניה אשר לו יעדה והפדה", והוא התבה ה-לו מסוף הפרשה! רש"י מפרש לפי הכתיב "אשר לא יעדה" (והוא חידוש יוצא מן הכלל שהפשט הוא כפי הקרי): "'אשר לא יעדה'. שהיה לו ליעדה ולהכניסה לו לאשה וכסף קנייתה הוא כסף קידושיה, וכאן רמז לך הכתוב שמצוה ביעוד ורמז לך שאינה צריכה קדושין אחרים". אך האבן עזרא מפרש לפי הקרי: "'אם רעה'. שלא מצאה חן בעיניו אחר שקנה אותה שישאנה לאשה. וזה הוא טעם 'אשר לו יעדה' שהיא יעודה לו להיותה אשתו, או יעדה להיותה אשת בנו. ודע כי 'לו' קרי, וכתוב הוא בפנים באלף ובחוץ בויו. ואמר הגאון כי שני טעמים יש לו. כמו 'הוא עשנו ולא אנחנו', הטעם האחד כי אנחנו לא עשינו עצמנו והשני כי לו אנחנו. והנכון בעיני כי זה השני הוא האמת לבדו, וככה כולם".

ואנחנו לפי דרכנו כאן נפרש על דרך הפשט של הראב"ע ש"אשר לו יעדה" מדבר באמה לאחר יעוד, אך מה שהכתיב הוא "לא" היינו לרמוז שאין זו בחינת "לו" ממש, אלא ביחס לדרגתה הקודמת של האמה לפני יעוד, והיינו ממש כנ"ל שיש כאן ג דרגות: אמה לפני יעוד ("אשר לא יעדה", כפירוש רש"י), אמה לאחר יעוד (אשר "לא-לו יעדה"), "אם אחרת יקח לו" ("לו" גמור), חצי אשה אשה כנ"ל, וד"ל.

וכל זה רמוז בתבה הפותחת את הפרשה: "וכי" = "לו" ("אשר לו יעדה") = "לו" ("אם אחרת יקח לו"). על פי פשט, "וכי [ימכר איש את בתו לאמה]" מדבר באמה לפני יעוד, אלא שבא ללמדנו מהי תכלית מכירה זו, ושעל כן (מפני ש"נעוץ סופן בתחילתן") גם במצבה הראשון של האמה העבריה לפני יעוד מאירה אצלה (בהארה מרחוק) את דרגת ה"לו [עזר כנגדו]", וד"ל.

וכי נדייק בדברי ההעמק דבר הנ"ל: "כבר נתבאר דיוק 'לו' שהוא כראוי לו לפי ערכו ויחוסו או לעזר חייו", מוכח שכולל בחינת "עזר" בבחינת "לו", שהרי כותב שבבחינת "לו" יש שתי בחינות, או "ראוי לו לפי ערכו ויחוסו או לעזר חייו", ומשמע מזה שלפי דעתו האמה גם לאחר יעוד היא בבחינת "כנגדו". והיינו שעל פי פשט אין האמה לפני יעוד בכלל "אשה" כלל. אך בפנימיות יותר נראה כנ"ל שיש כאן ג בחינות נשים – חצי אשה אשה אשה כנ"ל, וכן על פי הלכה מצוה על האדון מלכתחילה ליעד את האמה (כבפירוש רש"י הנ"ל), נמצא שמרגע קניתה היא "מיועדת" ליעוד, וכבר מצד המחשבה מתיחסים אליה כאל אשה בכח, דהיינו חצי אשה (ושעל כן מקומה גבוהה יותר מאשר מקום העבד העברי, שהיא בעולם הבריאה והוא בעולם היצירה ["אף עשיתיו" – עבד כנעני בעולם העשיה], ודוק).

"אם רעה בעיני אדניה אשר לא [כתיב, לו קרי] יעדה והפדה לעם נכרי לא ימשל למכרה בבגדו בה" היינו כנ"ל שאם אינו מיעדה נקרא "בוגד" בה. והנו מצטדק, מן הסתם, בהוציאו עליה שם רע ("אם רעה בעיני אדניה").

ועוד ראוי להעיר שעל פי הפנימיות דרגת "לו" אינה רק מה ש"ראוי לו לפי ערכו ויחוסו", אלא לו ממש בביטול עצמי להיות לאחדים ממש, ודוק.

ועוד רמז: ראשי התבות של התבות השניות של חמשת פסוקי הפרשה: "וכי ימכר... אם רעה... ואם לבנו... אם אחרת... ואם שלש..." – ישראל, "ישראל עלו במחשבה" להיות עם סגלה לו יתברך, ולא שייך בהם גירושין כלל (גם כאשר הוא מתדרדר לדרגת אשה תתאה או פילגש – "ישראל שחטא ישראל הוא"). "וכי ימכר... אם רעה... ואם לבנו... אם אחרת... ואם שלש..." = לו פעמים בן, אותיות "לבנו", לרמוז שישראל דלתתא מתיעד לשרשו ישראל דלעילא, "בני בכרי ישראל", וד"ל. והוא עולה חסד (שם עב) פעמים הוי' ב"ה – חסד = לו לו, סוד חוה ("אם כל חי") במשולש פרטי: ח במשולש = לו, וה כל אות במשולש = לו, ודוק. 

פרשת שופטים - יום חמישי

ה. והנה, "מכה נפש" אותיות "פך השמן". שני מלכים נמשחו ב"פך השמן" – שאול בן קיש, המלך הראשון בישראל, שמלך על כל עם ישראל, ויהוא בן נמשי (כך נקרא בפעם הראשונה שמוזכר במלכים, בדברי ה' אל אליהו הנביא, אבל אחר כך, בשעת המשיחה, נקרא יהוא בן יהושפט בן נמשי; יהוא בן יהושפט = יהוא בריבוע! יהוא בן יהושפט בן נמשי = לו פעמים הוי' ב"ה; כשם שיהוא הוא בן יהושפט כך אלישע תלמיד אליהו – אליהו נשלח מהר חורב למשוח את אלישע לנביא תחתיו ואת יהוא למלך על ישראל – הוא בן שפט, שניהם משרש "שפטים") מלך ישראל. שאול נמשח בפך השמן על ידי שמואל הנביא (כנ"ל) ויהוא נמשח על ידי יונה הנביא בשליחותו של אלישע רבו (כמפורש בחז"ל), על פי נבואה מפורשת לאליהו רבו של אלישע (שמואל שאול בן קיש, אליהו אלישע יונה יהוא בן נמשי = 2184 = 12 פעמים יעקב, 7 פעמים הוי' ב"ה; 2184 = 7 פעמים 312 [יב צירופי הוי' ב"ה] = ראשי תבות הנביאים הנ"ל: שמואל אליהו אלישע יונה; שמואל אליהו = משפט; שמואל שאול בן קיש = 1176 = 48 במשולש [24 פעמים 49] = "יסוד היסודות ועמוד החכמות"; אליהו יונה יהוא בן נמשי = 1008 = 7 פעמים 144, זה בריבוע; כל הנ"ל [= 2184] עם יהוא בן יהושפט בן נמשי [במקום יהוא בן נמשי] = 2646 = 6 צירופי אמת [אהיה פעמים אהיה] = 7 פעמים חשמל [זך במשולש]). אצל שניהם הפך הפך, "פך השמן", להיות "מכה נפש" (הן במזיד והן בשוגג). מכאן רמז מובהק לקשר שבין פרשת רוצח לפרשת המלך.

והנה, אליהו אומר למלך אחאב על רצח נבות "הרצחת וגם ירשת" = 2184 הנ"ל (= 1274 = 49 פעמים הוי' ב"ה, ז פעמים יעקב, עד תבת "ירשת" ולא עד בכלל, ו"ירשת" = 910 = 35 פעמים הוי', ה פעמים יעקב)! המלך הרשע הוא הרוצח הגדול מכולם. הנה, תבת "מכה [נפש]" במילוי המילוי: מם מם כף פא הא אלף = 458 = נבות, הנרצח על ידי המלך אחאב.

"זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח" – על ידי "זבובי מות" הופך השמן, זה הנמשח ב"פך השמן", ל"מכה נפש", והשמן הטוב נהפך לשמן מבאיש.

"מכה נפש" – "פך השמן" – במילוי: מם כף הא נון פא שין = 733 = אהרן (כהן גדול, שכל הכהנים נקראו על שמו) במילוי: אלף הא ריש נון. רמז מובהק לקשר בין הרוצח למלך לכהן גדול.

"מכה נפש" = 495 = 11 פעמים 45, אדם, ובאבולעפיא מבואר שסודו הוא אדם מלאך שטן (ראשי תבות אמש – ג אותיות "אמות" בספר יצירה, כנגד ג"ר, כמבואר בתניא פ"ג). לכל אדם יש שני יצרים, היצר הטוב נקרא מלאך (היינו מלאך טוב) והיצר הרע נקרא שטן (מלאך רע, וכמפורש בחז"ל שהוא היצר הרע הוא השטן הוא מלאך המות), שני "שופטים" כנודע בתניא. כאשר האדם מתפתה על ידי יצרו הרע לעבור עבירה (לעבור מרשות היחיד, רשות הקדושה, לרשות הרבים, רשות הסט"א) אזי מזדהה עם השטן שבו, ואילו כאשר נענה ליצרו הטוב לעשות מצוה מזדהה עם המלאך (הטוב) שבו. מלאך שטן = 10 פעמים אדם, וכאשר האדם עובר עבירה אזי הוא "מכה נפש" השופך אל דם האדם דקדושה באדם דבליעל (כמפורש בדא"ח בענין "מכה נפש"), השטן.

מצאנו בתנ"ך שדווקא כאשר המלך חוטא מקים לו ה' שטן להלחם בו (כך נאמר ונשנה אצל שלמה המלך). מלך = ב פעמים אדם, וביחד עם "מכה נפש", כאשר המלך שופך דם האדם באדם (או, לאידך, כאשר המלך הצדיק מכין דרך לרוצח בשגגה אל עיר מקלטו, וכמו שיתבאר), יא פעמים אדם, אדם מלאך שטן, עולה יג פעמים אדם – אדם פעמים אחד, ודוק.

 

פרשת ראה - יום חמישי

ה. וממשיך בעל אור החיים הקדוש: "'ואותו תיראו' זה סדר מועד, ורמזם בתיבת 'אותו', כי שבת נקרא אות דכתיב 'אות היא' גם ימים טובים נקראים אותות, ויחס להם המורא על דרך אומרם ז"ל בספר תיקוני הזוהר ירא שבת שצריך לירא מעונשם".

הנה על פי פשט "אתו [תיראו]" קאי על הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, ובהקשר ליראה הרי מבואר בדא"ח שיש ביראה שתי בחינות ומדרגות – יראה תתאה היא "יראה מ" ("יראו מה' כל הארץ") ואילו יראה עילאה היא "יראה את" ("יראו את ה' קדושיו"), נמצא, לפי זהת שיראה זו של "ואתו תיראו" היא שראה עילאה, יראה מעצמותו יתברך ("יראו את הוי'") ולא מהאור המתפשט ממנו ("יראו מהוי'"). ועל זה נאמר בספר תיקוני הזהר שתבת "בראשית", הפותחת את כל התורה כולה – "הכל [תכלית כוונת בריאת העולם] הולך אחר הפתיחה" – הוא צירוף אותיות ירא שבת. ושם מובא שהוא גם צירוף אותיות ירא בשת, וידוע בחסידות שזו הדרגה הגבוהה ביותר של מדת היראה בנפש (ראה הערה לתיקון חצות בסידור אדמו"ר הזקן, וראה עוד בד"ה בראשית תמן יראת בפלח הרמון בראשית להרה"צ ר"ה ז"ל), בחינת בטול במציאות, סוד "והחכמה מאין" (ורמז: ירא שבת ראשי תבות יש ושאר האותיות הן בראת, ות"י "בראשית" "בחוכמא", והיינו שבראת יש מאין [סוד "תהו", התבה העשירית בתורה, "העשירי יהיה קדש להוי'"] = יש מאין, בחינת "והחכמה מאין תמצא").

ומה שכותב בעל אור החיים הקדוש "ירא שבת שצריך לירא מעונשם [מעונש חילול שבת ויום טוב, הנושא הכללי של סדר מועד]", לכאורה אין זו יראה עילאה אלא יראה תתאה (בדרגה הכי נמוכה שלה, יראת העונש). הנה עיקר ושרש כל המועדים הוא יום השבת קדש (שכולם מקראי קדש, נקראים אל הקדש, בחינת שבת, כמבואר בדא"ח), וכן סדר מועד עצמו פותח במסכת שבת (שבה כד פרקים כנגד כד שעות יום השבת קדש, כמבואר בספה"ק), והרי בשבת הרשעים יוצאים מגיהנם (סוד "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת", שגם השי"ת מקיים מצוה זו ומפסיק ביום השבת להבעיר את אש הגיהנם, ושעל כן מפסוק זה למדו חז"ל שאין בית דין דן כלל ביום השבת), כלומר (בפנימיות) שגם הרשע – זה שהדבר היחיד שמונע ממנו לעבור עבירה הוא ציור אש הגיהנם הצמאה לתופסו ולהפרע ממנו, "ואליך תשוקתו" – בשבת צריך להסיח את דעתו ממחשבה זו של יראת העונש ולעלות לדרגה יותר גבוהה של יראת ה' – ירא בשת-שבת. ועוד קשה, הלא "מועדים לשמחה" כתיב ולא "מועדים ליראה", שעל כן על סדר מועד דרשו חז"ל את הפסוק בתהלים "פקודי הוי' ישרים משמחי לב" (ואילו את הפסוק "יראת הוי' טהורה עומדת לעד" דרשו כנגד סדר טהרות).

והענין יובן בעזה"י בהקדם שלפי הכוונה הפשוטה ששה סדרי משנה מקבילים לו"ק, מחסד עד יסוד, לפי הסדר (שעל כן משנה ביצירה, דשם מקננין ו"ק דאצילות). לפי זה, סדר מועד מקביל ושייך לספירת הגבורה, שפנימיותה יראה (ועוד, גבורה = יראה). והקשר בין יראת הגבורה ל"מועדים לשמחה" דווקא ("אם הבנים שמחה") הוא בסוד הפסוק במשלי "אני בינה לי גבורה", שהוא סוד "וגילו ברעדה" – "במקום גילה שם תהא רעדה", במקום השמחה שם תהא היראה דווקא (וכידוע בענין צומות בה"ב לאחר החגים, לכפר על שמחה מופרזת ללא יראה). ובנוגע לשבת קדש (יום שעיקרו ענג מצד מוחין דאבא ולא שמחה מצד מוחין דאמא) הרי יסוד קדושת השבת, מה ששבת היא "מקדשא וקיימא" הוא מצד אמא, "אם הבנים שמחה", דווקא, שעל כן דרשו חז"ל "וביום שמחתכם" – "אלו השבתות", שצריך להיות "הבן בחכמה וחכם בבינה" התכללות אמיתית בין הרעים האהובים דלא מתפרשין, בין החכמה והבינה, הענג והשמחה. בחכמה עילאה מאירה הארת הגבורה דעתיק (המתלבשת בחכמה סתימאה דאריך), שרש היראה עילאה. אך יראת הגבורה דז"א (עליה נאמר לפי הפשט "אני בינה לי גבורה", מה שאין כן לפי פירוש האריז"ל "אני בינה לי גבורה" היינו שפרצוף אמא מלבישה את זרוע השמאל דאריך, גבורה דאריך, ודוק) היא שייכת יותר ליראה תתאה, סוד בנין המלכות (יראת המלכות, כולל יראת העונש של המלך) מן הגבורות דז"א דווקא. ובזה הכל יבוא על מקומו בשלום, ודוק היטב.

נעיר שהקבלת ששה סדרי משנה לו"ק מלמעלה למטה (מחסד – סדר זרעים – ליסוד – סדר טהרות) וכן לששת הלשונות והצווים שבפסוק "אחרי וגו'" אינה תואמת לכאורה את המבואר לעיל ששת הלשונות מקבילים לשש העליות בעבודת ה' מנפש ועד ליחידה ועד לעצם הנשמה כנ"ל. אך "אלו ואלו דברי אלהים חיים", וכמבואר גם בפרשה הקודמת סדר עליה מלמטה למעלה וסדר ירידה מלמעלה למט יכולים להתחבר, שהרי הכח לרדת מדרגה לדרגה תוך כדי שמירה על עוצמת גילוי האור וחדירתו לכלים של כל ספירה או פרצוף או עולם תחתון יותר דורש כח עליון יותר, ועל כן יתכן מאד שכדי שגילוי אור התורה שבעל פה ירד מדרגה לדרגה זקוקים אנו לומדי התורה ועוסקיה להתאמץ ביותר לעלות מחיל אל חיל כל פעם בעבודתו יתברך, וד"ל.

פרשת עקב - יום חמישי

ה. וממשיך בעל המשך חכמה: "והנה ענין הבטחון חשב החסיד (חובת הלבבות סוף שער הבטחון) עשרה מדרגות והאחרונה העליונה שבכולן שימאס בעולם הזה ובמחמדיו, ויברח במחשבתו ונפשו וגופו אל ד', וישתעשע בזכרו בבדידות, ואם יהיה במקהלות לא יתאוה כ"א לרצונו, ותטרידהו שמחתו באהבתו יותר משמחת אנשי העולם בעולם, וזה עצם הדביקות שכתב הרמב"ן. והנה דברי יהושע לנו לעד, שקודם מותו צוה לישראל לבטוח בד' כי הוא ילחום עבורם ולא יבקשו סבות לבקש קרבת העמים ולהיות שלום עמהם ולהתחתן בם, רק יהיו בטוחים בד', כי הוא ירדפם וירשו את ארצם וע"ז אמר 'כ"א בד' אלדיכם תדבקו כאשר עשיתם עד היום הזה'. ומלת 'עשיתם' לעד, כי לא אמר כאשר הייתם, להורות שלחמו כאריות והיו בטוחים בד', 'ויורש מפניכם כו' [ולא מפני] ואתם כו' כי ד' אלדיכם הנלחם לכם', זהו מצות הבטחון האמיתית, ובענין המזון הראה להם למשמרת צנצנת המן 'כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם', וכל מי שדואג על מחר הוא מחוסר אמונה (סוף סוטה), ובענין האויב במלחמה באו אזהרות בזה, 'אל ירך לבבכם', 'ואל תחפזו ואל תערצו כו'', וכ"ז לאומה הישראלית בכללה, אבל לכל יחיד ויחיד באה מצות עשה 'ובו תדבק' כמו שבארנו. ודרש הגמרא בסוף כתובות הוא על קרא ד'ולדבקה בו' בסוף נצבים, שזה כתוב אחר לאהבה את ד' לשמוע בקולו ולדבקה בו שקאי אל הדבקות אל הקול, הוא משיא בתו לת"ח, אבל 'ובו תדבק' שבא אחר מצות יראה, הוא על הבטחון, שזה גדר האמיתי שלא לירא זולת השי"ת כי אינו מפחד משום אדם ואויב ושום סבה רק מהשי"ת, אחרי כי הוא בוטח בד' לבדו. ובעוה"ר העדר הבטחון גרם לדורנו להתרחק מת"ח ולהרחיק הבנים מת"ת כי יחקורו על התכלית מה תהיה אחריתם. והמעיין יראה כי הבטחון גורם להדבק בת"ח. וזה דרוש ארוך אכמ"ל".

יוצא מדבריו הנ"ל שעל ידי הבטחון הטהור בה' (מצות "ובו תדבק") מתקיים אצל עם ישראל קדושים "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב" – "ולא יבקשו סבות לבקש קרבת העמים ולהיות שלום עמהם ולהתחתן בם, רק יהיו בטוחים בד'..." ולא ידאגו למחר כלל, לא לענין בני ולא לענין חיי ומזוני, שהכל במזלא תליא מילתא ו"אין מזל לישראל", האין האלקי הוא המזל לישראל (כפירוש הבעל שם טוב), וההתקשרות אליו הוא על ידי הבטחון הגמור בה' (ללא שום קשר לזכויות האדם, או גם האומה כולה, הרי "בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא", וד"ל).

המאמין ובוטח בה' אינו מפחד משום דבר בעולם, כל מאגר היראה שלו (סוד הנאמר ליצחק אבינו "גור בארץ"), כל חרדת הקדש שלו הוא "בלתי להוי' לבדו". והוא ממש צוואת אביו של הבעל שם טוב אליו לפני מותו כשישראל בעל שם טוב היה ילד קטן, "ילד מסכן וחכם", וד"ל (וב"ה שהדברים חלחלו גם לתוך ספר שאינו נמנה על ספרי חסידות הבעל שם טוב, סימן מובהק שאור ישראל מאיר לכל ושהגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו קרובה לבוא, וד"ל).

לפי הרמב"ן פירוש הרמב"ם (משיא בתו לת"ח כו') נכלל, כפרט, בפירושו כנ"ל. אך לפי פירוש המשך חכמה, שענין הדבקות הוא הבטחון בה', אין פירוש הרמב"ם בכלל, אלא נלמד מפסוק אחר, לא מ"ובו תדבק" הסמוך ל"את הוי' אלהיך תירא", אלא מפסוק שהדבקות שבו סמוכה לאהבת ה' ושמיעה בקולו (בסוף פרשת נצבים, ואכן הגמרא מביאה את הפסוק "לאהבה את הוי' אלהיך... ולדבקה בו" ואילו בסוף פרשתנו נאמר "לאהבה את הוי' אלהיכם... ולדבקה בו", ויש לומר שבהיות המדובר שם למצוא זכות לעם הארץ שיזכה לקום בתחית המתים מתאים "הוי' אלהיך" לשון יחיד ולא "הוי' אלהיכם" לשון רבים, שאין לכנות את הרבים עמי הארץ, ודוק). ואף על פי כן מסיים שהבטחון גורם לאדם להדבק בתלמידי חכמים, בהיותו פנוי מדאגות העולם, והוא על דרך "כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ", אך בסדר הפוך: כל המעביר ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ זוכה לקבל עליו עול תורה, ודוק. והיינו שאין המצוה להדבק בתלמידי חכמים, רק לבטוח בקדוש ברוך הוא, אלא שהדבקות בתלמידי חכמים באה מאליה (סוד "אני אמרתי אלהים אתם" כנודע) בדרך ממילא.

פרשת ואתחנן - יום חמישי

ה. בבנין בית המקדש העתיד יש שתי בחינות כידוע, מה שירד בנוי ומשוכלל באש מן השמים, מידי הקדוש ברוך הוא, ומה ש"משיח [ואנשיו – אנשי משה-משיח] בונה מקדש", מעשי יד הצדיקים ("ועמך כלם צדיקים"). מה שירד מן השמים היינו "ועשיר [עשירו של עולם] יענה עזות", תפלת עשיר, ומה שיבנה בידי אדם היינו "תחנונים ידבר רש", "ואתחנן אל הוי'". אך שתי הבחינות נכללו ב"תפלה למשה איש האלהים" כנ"ל, ש"מחציו ולמטה 'איש'", בחינת "משיח בונה מקדש", אך "מחציו ולמעלה 'אלהים'", בחינת המקדש היורד משוכלל מן השמים. ובעצם הכל נכלל בסוד ה-א הפותחת גם את תבת "איש" וגם את תבת "אלהים", י מלמטה (ה-י של "איש") ו-י מלמעלה (ה-י של "אלהים"; ה-ש של "איש" היינו אלהים במילוי יודין כנודע) ו-ו באמצע המחברתן. ואסור לומר "מים מים" (שנאמר "דבר שקרים לא יכון לנגד עיני"), להפריד בין שתי ה-יודין ח"ו, והיינו כנ"ל שהכל תפלה אחת ממש (בסוד ה-א שקדמה לבריאת העולם ב-ב, וד"ל).

היות שבפנימיות הרש והעשיר הכל אחד כנ"ל, נתבונן בלשון הפסוק בלעדיהם (כלומר בלי להפריד ביניהם, אלא שיש אחד יחיד ומיוחד, נסתר, שמתפלל בו זמנית את שתי בחינות התפלה הבאות לידי ביטוי בשני חלקי הפסוק, ודוק): "תחנונים ידבר ויענה עזות". הנה "תחנונים ידבר" = 780 = 30 פעמים הוי' ב"ה (ל-הוי') = תשעה באב = טל ("הוי' אחד") במשולש כנ"ל. "ויענה עזות" = 624 = 24 פעמים הוי' ב"ה. ביחד, "תחנונים ידבר ויענה עזות" (בעת ובעונה אחת) = 1404 = שבת שבת (שבת של אור חוזר, שבת דמעלי שבתא, ושבת של אור ישר, שבת של יומא דשבתא, כנודע) – "אלמלי שמרו בני ישראל שתי שבתות [שתי תפלות: 'ואתחנן אל הוי'' ו'תפלה למשה איש האלהים' ביחד ממש] – מיד הן נגאלין".

והנה, התכללות שתי התפלות באה לידי ביטוי מופלא ביותר בלשון חז"ל בנוגע לתפלת העשיר, "תפלה למשה איש האלהים". במדרש תהלים הנוסח הוא (בבקשת משה מאת השי"ת): "אדני המלך איני מבקש על עצמי דבר, אלא מדינה פלונית שהיא חרבה והיא שלך גזור שאבנה אותה", ואילו בילקוט הנוסח הוא: "איני מבקש על עצמי כלום אלא מדינה פלונית חרבה והיא שלך גזור שתבנה". לפי הנוסח הראשון התפלה היא ש"אבנה" מלמטה, והיינו ממש תפלת משה להיכנס לארץ ישראל, כדי שהוא בעצמו יזכה לבנות את בית המקדש שיתקיים לעד, והיינו תפלת "ואתחנן אל הוי' בעת ההוא לאמר", "תחנונים ידבר רש". אך לפי הנוסח השני התפלה היא ש"תבנה" מלמעלה (ובדרך ממילא, מאליה אותיות אלהים כנודע), והיינו תפלת עשיר, "ועשיר יענה עזות" (שמעורר את העז שלמעלה ומכניע את העזות מלמטה, היוהרה שהבית הנצחי יוכל להבנות מעשה ידי אדם; והוא בחינת "אלהים" שב"תפלה תמשה איש האלהים")!

והנה, "אבנה" = חן, בחינת "ואתחנן", "תחנונים ידבר רש". "אבנה" "תבנה" ביחד = "תפלה [למשה איש האלהים]" = "ואתחנן [אל הוי' בעת ההוא לאמר]", רמז פשוט ומופלא שהכל אחד! בהכאה פרטית, "אבנה" "תבנה" = 2929, רמז ל-29 ועוד 29 = חן = "אבנה".

ידוע ש"בראשית", התבה הפותחת את כל התורה כולה, רומזת לתכלית הכוונה של בריאת העולם – בית אשר, בית שעל ידי תפלת הרש בו ("ביתי בית תפלה יקרא") נמשכים אלף אורות, וד"ל. בקבלה מבואר שהעולם נברא מסוד ה"נקודה האמצעית" (של אור האין סוף ב"ה). והנה הנקודה האמצעית של "בראשית" היא "תבנה"! אבל הנקודה האמצעית האחרונה (כלומר הנקודה האמצעית של הנקודה האמצעית כו' עד שמגיעים למספר זוגי שאין לו נקודה אמצעית) של "בראשית" היא "אבנה"!!!

אבנה = חן = נח – "ונח מצא חן בעיני הוי'". והיינו שהנקודה האמצעית הסופית של (פרשת) בראשית היא (פרשת) נח, ודוק.

ההפרש בין אבנה לתבנה (שהוא בעצם ההפרש בין א ל-ת, בין תחילת הא-ב לסופה, סוד "בראשית ברא אלהים את" ראשי תבות אבנה תבנה, וד"ל) הוא 399 = ז פעמים בנה!

והנה ידוע שלכל תבה יש "חן" (עליון, מסביב לאות הראשונה של התבה), בחינת "ואתחנן". ה"חן" של אבנה (= חן כנ"ל) הוא: הנבאבנה = 115, שהנקודה האמצעית שלו הוא אבנה-חן (בהיות האות הראשונה של אבנה א, ודוק). והנה, גם בשני ממדים (שטח) יש "חן" של אבנה (הכל בסוד בנית הבנין השלם, בנית בית המקדש, ודוק):

ה

נ

ב

ה נ ב א ב נ ה

ב

נ

ה

= 229 (ש-115 הוא הנקודה האמצעית שלו). ועל דרך זה, יש לתבת אבנה "חן" בשלשה ממדים (נפח) ש= 343 = ז בחזקת ג, סוד "שבעתים כאור שבעת הימים" כנודע! ויש גם אבנה בארבעה ממדים (שלשת ממדי המקום ביחד עם ממד הזמן כידוע) ש= תבנה! ויש גם אבנה בשמונה ממדים (של תורת החבורות, יסוד חכמת החשבון השייך למדע החדיש ביותר) = בראשית!!!

פרשת דברים - יום חמישי

ה. שלשת הדברים שאמרו אנשי כנסת הגדולה "הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סיג לתורה" הם כנגד ג הקוים ימין שמאל אמצע: "הוו מתונים בדין" הוא כנגד קו האמצי, מדת הרחמים – "משפט רחמי". שרש מדת המתינות הוא בכתר עליון (ובראש העליון שלו) – "כתר לי זעיר ואחוך". מתינות מ"שער" אמונה (ששרשה ברדל"א). "מתונים בדין" = ברית כנ"ל, המשכה מהכתר להמתיק את הדין ברחמים, על ידי שהופך בה והופך בה להוציא לאור משפט כנ"ל, "כי מתוק האור", וד"ל.

"העמידו תלמידים הרבה" הוא כנגד קו החסד ("וימינו תחבקני" – "ימין מקרבת"), שאין לנקוט במדת הדין ולסגור את דלתי בית המדרש לכל דכפין, ורק להכניס מי שתוכו כברו, כידוע.

"ועשו סיג לתורה" הוא כנגד קו הגבורה, מדת הדין, לעשות משמרת למשמרת, להרבות בחומרות וסיגים מתוך זהירות רבה שלא לפגוע בדין תורה.

נמצא שה"צירוף" של אנשי כנסת הגדולה, ראשית תורה שבעל פה (היונק מראשית משנה תורה כנ"ל) הוא ויה, צירוף התפארת – "משפט רחמי" כנ"ל (ואילו הצירוף של המשנה השניה: "על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים" הוא והי, צירוף היסוד. נמצא ששתי המשניות הראשנות הן בסוד "אלה תולדת יעקב יוסף" – "גופא ובריתא חשבינן חד", וד"ל. שני הצירופים ויה והי בהכאה פרטית = קול – "הקל קול יעקב" = ח פעמים טוב).

והנה, בגמרא סנהדרין למדו את הכלל "הוו מתונים בדין" ממקור אחר: "דרש בר קפרא מנא הא מילתא דאמרו רבנן הוו מתונין בדין דכתיב 'לא תעלה במעלות' וסמיך ליה 'ואלה המשפטים'". ופירש רש"י: "'מתונים'. רגילין בהמתנה, כדי לעיין בה יפה קודם שתחתכוהו. 'במעלות'. בחזקה ובמרוצה". ובמהרש"א: "'לא תעלה כו''. עפירש"י ועי"ל שלא יעלה האדם על מחשבתו כי מעלתו גדולה לעמק הדין מהר על מיצוי אבל יחשוב כי הוא במדרגה שלמטה מזה ושלא ידע לפסוק עד אחר מתון ועיון טוב וז"ש 'ולא תעלה במעלות' וק"ל".

הלימוד של "הוו מתונים בדין" מסמיכות "לא תעלה במעלות" ל"ואלה המשפטים" מקשר בין תחילת התורה שבעל פה למתן תורה (סוף פרשת יתרו) ותחילת פרשת משפטים ("פרשת דינין"). הלימוד מ"ואצוה וגו'" מקשר כו' לתחילת משנה תורה כנ"ל. וצריך להבין מה יש בין שני הלימודים (ד"אלו ואלו דברי אלהים חיים"). ויש לומר שהלימוד של הגמרא בא ללמד מהי מהות מדת המתינות הנחוצה, ראשית כל, לשופט: לא לעלות במעלות – לא לאמץ לעצמו תוקף ומהירות יתירה, כפירוש רש"י, ולהחזיק את עצמו קטן בידיעת התורה ("תורת הוי' תמימה" – כמה שלא למדתי עוד לא נגעתי באפס קצהו של תורת ה', כפירוש הבעל שם טוב), כפירוש המהרש"א (בלשונו: המתינות היינו עיון טוב: עיון = קול = ח פעמים טוב, עיון טוב = ט פעמים טוב = טוב במשולש, "אין טוב אלא תורה" [למעלה ראינו איך ש"אין מים אלא תורה", טוב מים בהכאה פרטית = 500 = "פרו ורבו" = דעת הוי', וד"ל]). ואילו הלימוד מהספרי, מתחילת משנה תורה – כשמו כן הוא, משנה – גם כאשר דין מסוים בא לפני השופט הרבה פעמים, אין לסמוך על הפסיקה הראשונה, אלא לדון כל פעם מחדש – "חדשים לבקרים רבה אמונתך" (מתינות לשון אמונה כנ"ל). כל פעם ופעם שאותו דין (לכאורה) חוזר על עצמו צריך להיות חיות חדשה, מתוך אמונה חדשה ומחודשת בהתחדשות דברי תורה עצמם בכל יום ורגע – "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים", אין תורת היום כתורת אתמול, היינו סוד תורת בעלי תשובה, לוחות שניות, משנה תורה, תורת משיח – "תורה חדשה מאתי תצא", וד"ל.

פרשת מסעי - יום חמישי

ה. בפירוש רבינו בחיי נמצא הסבר מקורי ל"עד מות הכהן הגדל": "...עוד שמיתתו של כהן גדול נחמה לקרובו של נרצח שלא יחם לבבו עוד ולא ידאגו עליו כל כך". והוא מפני שחיי הכהן הגדול הם חיי כל הדור ההוא ובמותו "דור הולך" שבכללו הנרצח, ודוק. ולכאורה קשה, שאם כן אינו מובן הדין הנלמד מ"אשר משח אתו בשמן הקדש" – "שאם עד שלא נגמר דינו מת כהן גדול ומנו אחר תחתיו ולאחר מכאן נגמר דינו חוזר במיתתו של שני, שנאמר 'אשר משח אותו', וכי הוא משחו לכהן או הכהן משח אותו, אלא להביא את הנמשח בימיו שמחזירו במיתתו". אלא צריך לומר שבזה באה התורה ללמדנו שעד לגמר הדין מעשה הרצח עומד מול עיני גואל הדם, המוכן לנקום את נקמת הנרצח, כאילו הוא קורה עכשיו בהוה ממש, ובאם נמשח כהן גדול חדש תוך כדי הדיון, לפני גמר הדין, הנרצח שייך לדורו של הכהן החדש (כאילו נאמר שלא גמר למות, להרצח, עד שנמשח כהן חדש). מכאן נלמד כלל גדול לגבי כל דין תורה – הרי התורה היא נצחית, למעלה מן הזמן, וכך היא 'מחזיקה' את הדין הנידון והנוגעים בדבר בנקודת ההוה התמידית, למעלה מן הזמן עד לגמר הדין (שאזי חוזר הכל לטבע העולם שמתחת לזמן הנברא, "עולם כמנהגו נוהג", על ידי מה שהקדוש ברוך הוא "אסתכל באורייתא וברא עלמא"). והוא ממש הסוד הנ"ל של עליה ל"משל הקדמוני" לפני הצמצום (ששם נידון הדין לפי מה ש"שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל") ולאחר מכן "מות הכהן הגדול" המשיב את הרוצח אל ארץ אחוזתו, וד"ל!

ובפירוש החזקוני: "'וישב בה עד מות הכהן הגדל'. שלא יהיו העולם מרננין על הכהן הגדול כשיראו הרוצח יוצא חוץ לעיר מקלטו ואומרים ראיתם זה שהרג את הנפש חנם יוצא ונכנס עם בני אדם ואין הכהן עושה בו נקמה, והדבר מוטל עליו לעשות כדכתיב 'והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן וגו'', אבל הכהן שקם אחריו אין לרנן עליו ממה שלא נעשה בימיו". החידוש כאן – שלא כמו שאר המפרשים שעל הכהן הגדול להשרות שכינה בישראל ולהתפלל שלא תקרה תקלה בימיו – הוא שעל הכהן הגדול דווקא לנקום את נקמת הנרצח. לפי זה יוצא שהכהן הגדול עומד כ"גואל הדם" של כללות נשמות ישראל! פירוש זה מתאים ביותר להמבואר לעיל ש"מות הכהן הגדל" רומז לפינחס בן אלעזר שקם מתוך העדה לנקום את נקמת ה', ושבזכות זה נתכהן כהונת עולם. "בקנוא את קנאתי בתוכם" – כ"גואל הדם" של כביכול ב"ה! גם יוצא מפירוש החזקוני שדין כהן גדול הוא כדין יבם שצריך להיות בעולמו של אחיו המת (ובנקמתו הוא מיבם את יבמת אחיו ומעמיד לו זרע, וד"ל).

ובפירוש העמק דבר: "'והצילו העדה'. יותר תהי דעתם נוטה להציל ממות. ומזה למדנו להציל מעונש ב"ד. בק"ו מכאן שהב"ד לא יעשו מאומה רק גואל הדם. ומכש"כ אם הב"ד יצאו להרוג. שיש להציל כל האפשר". פירוש זה חזי לאצטרופי לפירוש הנ"ל של החזקוני, שבן בנו של קל וחומר אם נאמר שעל הכהן הגדול, איש החסד והאוהב ישראל הגדול מכולם, שיש להציל ככל האפשר. נמצאנו למדים שיש כאן ג מדות: מדת גואל הדם, מצד הגבורה – "פחד יצחק"; מדת הבית דין, מצד התפארת – "משפט רחמי"; מדת הכהן הגדול, מצד החסד – "ורב חסד", מדת כהנא רבא. והוא לפי הסדר משמאל לימין, ובכל אחד צריך לגבור (החל מהגבורה, לשון התגברות) מדת "והצילו [העדה]" ("והצילו העדה" = אהבה פעמים טוב). סוד הצירוף של שמאל אמצע ימין – הוי – הוא צירוף הגבורה עצמה, לרמוז להתגברות החסד להציל דווקא, ודוק.

פרשת מטות - יום חמישי

ה. "ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב" = 1305 = "דרך ארץ קדמה לתורה" = "אשה כי תזריע וילדה זכר" = אשה (כאשר ה-א של אשה = 1000), כמבואר סוד זה במקום אחר.

בלעם הכשיל (בעצתו הרעה לבלק מלך מואב, "אלקיהם של אומה זו שונא זימה הוא...") את בני ישראל בבנות מואב – 'תחת פיקוד' כזבי בת צור נשיא מדין (ראה אור החיים הקדוש על הפסוקים בפרשת פינחס "צרור את המדינים... ועל דבר כזבי בת נשיא מדין אחתם..."). פינחס בן אלעזר ראה מעשה (של זנות זמרי וכזבי) ונזכר הלכה "הבועל ארמית קנאין פוגעין בו". ידי משה רפו במעשה זה כדי שיבוא פינחס ויטול את הראוי לו. ידוע מבעל מי השילוח שפינחס פעל מתוך מוחין דקטנות, נערות, דקדושה, בחינת "נער ישראל ואוהבהו". החרב שבה נהרג בלעם היינו "[להט] החרב המתהפכת [לשמר את דרך עץ החיים]", סוד ההלכה הנלמדת בחז"ל מהפסוקים (הנ"ל) "צרור את המדינים והכיתם אותם. כי צררים הם לכם..." – "אם בא להרגך השכם להרגו [בחרב של עצמו, בסוד ה'יברוחין', 'ברח לך אל מקומך', שסגולתם להפוך את החרב על השולפו, כמבואר בכתבי האריז"ל]". ה"חרב" שהוא שלף נגד בני ישראל (בעצתו הרעה הנ"ל) התהפכה ופגעה בו עצמו.

והנה, חז"ל לומדים את הכלל הגדול של "דרך ארץ קדמה לתורה" מ"לשמר את דרך [דרך ארץ] עץ החיים [תורה]". עץ החיים גדל בתוך (שנקודה האמצעית של) הגן על מבועי מים החיים של הנהר היוצא מעדן להשקות את הגן ("על יובל ישלח שרשיו"), שהוא מקום הטהרה שלא יגע בו זר וטמא. כל מהותו של בלעם היא זנות (עם אתונו) וטומאת קרי ("ויקר אל בלעם"), ועל כן עליו במיוחד מתהפכת החרב השומרת על הכניסה לגן עדן מקדם ועץ החיים.

נמצא ש"דרך ארץ" היינו קדושת הזיווג (דרך ארץ סוד זיווג יצחק רבקה, עיקר יחוד מה ו-בן, כמבואר בדא"ח, סוד עבודת התפלה), כמבואר במקום אחר באריכות בקשר להוראת חז"ל שתחילה על האדם לישא אשה ורק לאחר מכן ללמוד תורה – בטהרה.

על ידי הריגת בלעם בחרב (של עצמו) וקיום "צרור וגו'" נפרד ממנו הניצוץ הקדוש שהחייהו עד עתה (ושמכחו זכה לברך את בני ישראל במקום לקללם, כרצונו הוא) ונכלל ב"צרור החיים" (כמבואר בפירוש היכל הברכה על התורה, עיי"ש) כאשר השאר (מהותו העצמית, שכולה זנות וטומאה כנ"ל) ירד לבאר שחת, בסוד "ואתה אלהים תורידם לבאר שחת אנשי דמים ומרמה [סוד אדם דבליעל] לא יחצו ימיהם [דקאי בפרט על בלעם, כמפורש בחז"ל] ואני אבטח בך [מכח הארת הניצוץ הנ"ל לכלל נשמות ישראל ממקורו ב'צרור החיים', וד"ל]".

והנה, במי השילוח הנ"ל מבואר שכזבי היתה באמת בת זוגו של זמרי (!) רק שאכלה פגה (ללא תשובה וגיור כו'), על דרך דוד שאכל את בת שבע פגה, אף על פי שהיתה ראויה לו מששת ימי בראשית.

אך בעומק פנימיות הפשט, מה שפינחס התעורר לקנא קנאת ה' בבוא זמרי על כזבי ("הבועל ארמית") היינו שבאמת היא היתה בת זוגו של פינחס, וקנאתו היתה קנאת הבעל לאשתו (שבסופו של דבר הורג את הנואף ואת הנואפת, כמעשה שהיה [וד"ל])!

והרמז: פינחס בן אלעזר כזבי בת צור = 1305 = "דרך ארך קדמה לתורה" = "ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב". בגלל עצת בלעם הרעה לא יצא לפועל אותו 'שידוך מן השמים' (שאלולא עצת בלעם והמסתעף ממנה היה מתקדש שם שמים ביותר [על ידי פרסום הפיכת ה' את הקללות של בלעם לברכות]), אך "שפתי כהן [פינחס] ישמרו דעת [ישמרו הזיווג לגלגול לעתיד לבוא] ותורה [שלאחר דרך ארץ] וגו'" ר"ת שידוך (כידוע מרבי נחמן מברסלב), וד"ל.

גם פינחס וגם כזבי כפולות של 13, אחד-אהבה. פינחס = 16 פעמים אהבה וכזבי = 3 פעמים אהבה. ההפרש ביניהם (המספר שמחברתם) הוא 169 = אהבה בריבוע! אבל ההפרש בין פינחס בן אלעזר לכזבי בת צור הוא 169, אהבה בריבוע (בהפרש הראשון, פינחס גדול מכזבי ב-169, בהפרש השני כזבי בת צור גדולה מפינחס בן אלעזר ב-169)! וזאת מפני שההפרש בין בן אלעזר לבת צור הוא 338 = פעמיים 169 (= הוי' פעמים אחד כנודע), ודוק! ממש זווג מן השמים (הערך הממוצע של 3 התבות זווג מן השמים = 169, אהבה בריבוע)!

פינחס בן אלעזר = "ולא תנאף" (בדברות הראשונים נאמר "לא תנאף" = דבר פעור, אך בדברות השניים נאמר "ולא תנאף", ה-ו באה להוסיף פעם אחר פעם, בכל דור ודור, וד"ל). כזבי בת צור = שלהבת = "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", שב"לעומת זה" הם שלש דרגות של תאות נאוף כנודע בדא"ח (מרבי אייזיק מהומיל). הכהן, פינחס, איש החסד והאהבה, מעלה את הנרות עד שתהא "שלהבת עולה מאליה", הכל מתוך ההתבוננות ב"הוי' אחד" = כזבי – "את זה לעומת זה עשה האלהים", שמכל זה אפשר להרגיש מרחוק מה היה עולה לגורלו של פינחס אם היה זוכה לשאת את כזבי לאשה בקדושה ובטהרה. יחודם, יחוד של גילוי עצם המאור (= פינחס כזבי), היה בסוד "פך [ראשי תבות פינחס כזבי, לשון אתהפכא חשוכא לנהורא כנודע] שמן טהור" החתום בחותמו של כהן גדול (פינחס) והשמור (לחשמונאי – משיח נאו, תיקון ח שמן אוי, וד"ל) מפני כל מגע טומאה של חכמת יון, וד"ל.

פרשת פינחס - יום חמישי

ה. "וכיון שהיה חלוק זה בו לכן היה בו ענין אחר, והוא כי צריך שתדע שהנשמה הבאה לאדם בעת שנולד בסוד גלגול ממש אעפ"י שתהיה מורכבת ומעורבת משתי נצוצות, כנזכר בענין פינחס שהיה בו נצוץ מיוסף ונצוץ מיתרו, הכל נקרא נשמה אחת ואינה צריכה לבחי' אחרת שתחברם. אבל הנשמה הבאה בסוד עבור אחר שנולד האדם, כגון נפש נדב ואביהוא שנתעברו בפינחס, הנה צריכה היא שתבא עוד עמה נצוץ נשמה אחרת חדשה, רוצה לומר שזאת תהיה פעם ראשונה שבאה לעולם ולא תהיה ישנה ומגולגלת, וזו החדשה היא מחברת את זו הנפש דנדב ואביהוא הבאה בסוד עבור להתעבר עם נפש פינחס של בחי' גלגול ממש. ולכן הוצרך להתעבר עוד בפינחס נפש חדשה אחרת והיא הנקראת בשם אליהו התשבי מתושבי גלעד, והוא משרש גד. והיא נשמה חדשה כנזכר ובאה עתה בו כדי לקשר ולחבר יחד את נפש נדב ואביהוא עם נפש פינחס עצמו שהיתה בו בגלגול גמור מיום שנולד. ואמנם עוד צריכה נשמה אחרת חדשה גם כן כדי לקשר ולחבר נשמה חדשה הנקראת אליהו התשבי עם שאר הנשמות הישנות שהם נפש פינחס ונפש נדב ואביהוא, ולכן הוצרך עוד לבא בפינחס נשמה אחרת חדשה, והיא הנקראת ג"כ אליהו משרש בנימין, הנזכר בדברי הימים, בפסוק ויערשיה וזכרי ואליהו בני ירוחם. וכמ"ש אליהו ז"ל בעצמו אל החכמים, מבני בניה של רחל. וכמו שיתבאר ענין זה, בסיום הדרוש הזה. ונמצא, כי ד' בחי' נכללו בפינחס, האחת היא נפש פינחס עצמו כשנולד כי אע"פ שהיתה כלולה מב' טפין דיוסף ויתרו נקראים נפש אחת. הב' היא נפש נדב ואביהוא כשבאה בסוד עבור וגם זו נפש אחת נקראת ולא שתים כנודע מספר הזהר בפרשת אחרי מות דנדב ואביהוא תרי פלגי גופא הוו. והשלישית היא נפש הנקראת אליהו התשבי משרש גד. הרביעית היא נפש הנקראת אליהו דשרש בנימין. וז"ס מ"ש חז"ל הנז"ל, תנא מיכאל באחת וכו', ואליהו בארבע וכו', והבן זה".

נמצא שפינחס מורכב מארבע בחינות-נשמות (סוד מעשה מרכבה – ארבע חיות הקדש, וד"ל), סוד "אליהו בארבע" (ארבע עפיפות של חיות הקדש) – כולן נקראו על שם אליהו (הגם שיש רק ב בחינות של אליהו מבין הארבע הנ"ל – אליהו משבט גד ואליהו משבט בנימין), "פינחס זה אליהו". והרמז פשוט ומובהק: פינחס = ד פעמים אליהו (בסוד "כנגד ארבעה בנים דברה תורה"; תורה ו-ד פעמים בן = 819 = אחדות פשוטה, סכום כל הריבועים מ-א עד אחד וכו', כמבואר במ"א)!

והנה, יש לדייק שעיקר נשמתו של פינחס, משעת לידתו, הוא מצד אמו דווקא, בת פוטיאל, שהרי בשם פוטיאל רמוזים שני הניצוצות של יוסף ויתרו הנחשבים לנשמה אחת. והיינו שהוא בחינת אור פנימי, וכידוע שהיחס בין ההארות מצד אבא ומצד אמא הם בחינות אור מקיף, מצד אבא, ביחס לאור פנימי, מצד אמא. נמצא שפינחס דומה ליצחק אבינו (פינחס = יצחק) שעד העקדה (המקביל בחיי פינחס למעשה זמרי – מסירות נפש בפועל ממש) היתה לו נשמה מצד עלמא דנוקבא בלבד, ורק בזכות המסירות נפש זכה לנשמה זכרית הרויה להוליד (וכן יש לומר ביחס לפינחס, שעד שהרג לזמרי לא היה ראוי להוליד בקדושה הרואיה לו בעצם, שהרי טרם נתכהן, ולא היה בנו מיוחס לשבט הכהונה, מה שאין כן בנו אבישוע, בדברי הימים, הוא בשושלת הכהונה כנ"ל). פינחס זכה להיות זכר על ידי הרג (ובכך העלה לקדושה) את זמרי כזבי. הרי נשמת נדב-אביהוא, אליה זכה בשעת מעשה דהריגת זמרי-כזבי, הוא מצד יחוס אביו דווקא (בחינת אור מקיף כמבואר באר"י) – נדב ואביהוא הלא הם אחיו הגדולים של אלעזר (שהוא ירש את גדולתם, והוא חייב להנציח אותם, להעמיד להם בן, על דרך מצות יבום, עם כי לא היו הם נשואים אשה, וד"ל). בלשון דא"ח, חיבור המקיף (סובב כל עלמין) והפנימי (ממלא כל עלמין), ובעבודה – סוד היחוד של העבודה שבבחינת "יחודא עילאה" דעובדי ה' בנשמתם עם העבודה ד"יחודא תתאה" דעובדי ה' בגופם ("ליחדא שם יה ב-וה [ביחודא שלים בשם כל ישראל]") – הוא על ידי כח העצמות דווקא שלמעלה משניהם. היינו סוד הנשמה חדשה דאליהו התשבי. אבל בהיותה חדשה, כדי לחבר את החדש בעצם עם הישן צריך עוד נשמה – אליהו אחר (משבט בנימין). והוא סוד "יסף לי הוי' בן [= אליהו] אחר [בנימין]", והוא פלא! ובלשון החסידות, ה"אור חדש" לא היה בגדר אור כלל אלא בגדר עצם פשוט, וכאשר נמשך להאיר (על ציון = יוסף, שרש נשמת פינחס; על ציון = אהרן, אותיות נראה – "באורך נראה אור") "עוטה אור כשלמה", היינו שמתלבש בעוד אור דמיניה וביה, המסוגל לקרב ולחבר את החדש בישן (ובנוגע למשיח, הנשמה החדשה העיקרית, הבא לגלות תורה חדשה לישראל, בחינת ה"קיסר" [יוצא דופן, תופעה חדשה ואחרת מכל המוכר לאנושות עד עתה], מתלבשת בעוד נשמה, הנקראת באותו שם ממש, דוד, בחינת "פלג קיסר", בסוד "שלם וחצי", שביחס לקיסר, שע נהורין = "ואציעה שאול הנך! ך = 500, משיח הנך = בראשית, כמבואר במ"א).

אם האור פנימי בא מצד אמא והאור מקיף מצד אבא, אזי האור חדש המתלבש בעוד בחינה של ממוצע בין חדש לישן היינו בסוד עתיק ואריך (מעין סבא וסבתא ביחס לבן). נמצא שאליהו התשבי משבט גד הוא בסוד עתיק יומין (גד הוא סוד ז"ת דעתיק, וד"ל; "גד גדוד יגדנו והוא יגוד עקב" ישר והפוך = כתר, ואמירתו ג"פ היינו כנגד ג"פ כתר, ג רישין עילאין דכתר עליון). אליהו דשבט בנימין הוא בסוד "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא" דקאי בפרט על פרצוף אריך אנפין (שדו"נ שבו בבחינת ימין ושמאל כנודע), כמבואר בכתבי האר"י. עתיק יומין הוא שרש ה"חדש ממש" ואילו אריך אנפין הוא שרש ה"נתחדשו גזרותיו", ד"חד[ש] אמר... וחד[ש] אמר..." = נושא הפכים, גילוי כתר עליון, וד"ל.

גד (שרש אליהו התשבי) בנימין (שרש אליהו אחר) = 169 = אחד בריבוע (סוד יג מדות הרחמים, המתגלים בדיקנא דאריך מאורות דעתיק), וביחד עם אליהו אליהו = 273 (3 פעמים 7 פעמים 13) וביחד עם פינחס (זה אליהו) = 481 = 13 פעמים 37 (מספר הראשוני ה-13), מספר ההשראה של 16 (שבמשולש = פוטיאל).

פרשת בלק - יום חמישי

ה. למדנו שבלעם הוא כנגד מח הדעת (הנשבר). והנה, בלעם דעת (סוד ערב רב, שקבל משה, ראש בני ישראל דדור דעה, היינו סוד דעת משה – דעת המכריע – והיינו ששרש משה ובחינתו העצמית היא חכמה עילאה דאצילות, "מן המים משיתהו" כנ"ל, אך הוא נשלח מאת ה' יתברך להיות רעיא מהימנא לישראל צאן קדשים, לפרנס את אמונת העם הירושה מאבות העולם בדעת, סוד ירידת המן לישראל במדבר בזכות משה דווקא, והיינו שבלעם הוא ה"לעומת זה של משה" כנ"ל. ובהיות הדעת גם הגשר בין המוחין למדות מובן למה בלעם הוא גם ה"לעומת זה" של אברהם כנ"ל, וד"ל) = יתרו חותן משה. שניהם – בלעם ויתרו – היו באותה עצה, ד"אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי סימאי שלשה היו באותה עצה, אלו הן: בלעם איוב ויתרו, בלעם שיעץ נהרג איוב ששתק נידון ביסורין ויתרו שברח זכו בני בניו לישב בלשכת הגזית, שנאמר 'ומשפחות סופרים יושבי יעבץ תרעתים שמעתים סוכתים המה הקינים הבאים מחמת אבי בית רכב' וכתיב 'ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים'".

נמצא שיתרו, סוד "כיתרון האור מן החשך" (שיתר פרשה אחת בתורה, ובאמרו "ברוך הוי'" העלה הרבה ניצוצות קדושים); וכן בנוגע לפרשתנו – משה חתן יתרו יתר ספר שלם והכלילו בספרו הוא – פרשת בלעם, ודוק) הוא תיקון ועלית השנים האחרים – בלעם (הרשע) ואיוב (הבינוני). ביחד עם משה, משה דעת בלעם (משה יתרו) = 961 = אל בריבוע. והנה, משה דעת = דעת המכריע = אחדות פשוטה = רשע גמור ("את זה לעומת זה עשה האלהים")! נמצא שבלעם רשע גמור ("נאם הגבר וגו'", גבר ראשי תבות בלעם רשע גמור) = 961 = לא בריבוע, וד"ל.

והנה בלעם בן בעור הוא סוד בלע בן בעור כנ"ל. בלע במילוי – בית למד עין = 616 = יתרו = דעת בלעם כנ"ל. סופי התבות של מילוי בלע הוא דתן, שחלק על משה רבינו במחלוקת קרח וכל עדתו (והוא ה"לעומת זה" הנצב מול משה רבינו לחלוק עליו תמיד מקדמא דנא, עוד לפני יציאת מצרים, אותו רשע שאמר לו משה "למה תכה רעך" ולבסוף מתוך רשעתו הבין וידע משה את הצדק והתכלית האלוקית שבגלות מצרים – "אכן נודע הדבר", כפירש"י עיי"ש; בכל התורה כולה יש רק שתי פעמים "אכן": "אכן יש הוי' במקום הזה ואנכי לא ידעתי" "אכן נודע הדבר", כל "אכן" קשור לסוד הדעת, ו-ב פעמים "אכן" = בלעם, קליפת הדעת שכנגד משה [ואברהם], וד"ל).

פרשת חקת - יום חמישי. חדש טוב

ה. המשך: מסירות הנפש של קיום מצות מילה לשמיני – ספירת היסוד, השמיני מחכמה כנודע (בסוד יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א) – היא בז"א (שספירת היסוד חותמת באות אמת את הו"ק שלו), ה-ו שבשם, ובחינת הרוח בנרנח"י. על מצות ברית מילה נאמר "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב", "שש" לשון שש – ספירת היסוד דז"א, הקצה הששי הכולל וחותם את כל ששת הקצוות דז"א כנ"ל. באמא יש שמחה – "אם הבנים שמחה" – ביסוד ז"א יש ששון, וכדברי חז"ל לפסוק "ליהודים היתה אורה [זו תורה – י שבשם] ושמחה [יום טוב – ה] וששון [מילה – ו] ויקר [תפילין – ה]". מסירות הנפש של קיום מצות ברית מילה היא בעצם מסירות נפשו של האב להקריב את בנו לה', על דרך המקריב קרבן על גבי המזבח, כמבואר בספרים. והוא על דרך עקידת יצחק. והנה, באמא (בסיפור של חנה ושבעת בניה) אמרה האשה לבנה הקטן (בדברה אל כל שבעת בניה) – "אמרה לו בניי לכו ואמרו לאברהם אביכם אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות". וממילא מובן איך שהמסירות נפש של ברית מילה נמצאת מתחת לכנפי השראת מסירות הנפש של האם ושבעת בניה (במקורם אצלה).

מסירות הנפש של התלמיד חכם להראות בעצמו, לתלמידיו שומעי ורואי לקחיו, מה שעלול לסכן אותו, כדי ללמד בהמחשה את זאת התורה, שיבינו היטב את המעשה אשר יעשון (ואינו דומה שמיעה לראיה כמובן) היא במלכות, ה תתאה שבשם, דרגת הנפש בנרנח"י. הרי כל המחשה (= משיח) היא במלכות. כאן מסירות הנפש מתבטאת כ"הפקרות" דקדושה, הנובעת משפלות בתכלית, פנימיות מדת המלכות דקדושה. אין התלמיד חכם מתכוון כאן להמית את עצמו (כמו בדרגת החכמה) אלא שאינו מתחשב כלל וכלל בסכנה לעצמו במקום מצות תלמוד תורה לרבים (לדורות). במלכות נאמר כי "רגליה ירדות מות", ודווקא על ידי ההפקרות דקדושה של התלמיד חכם מאסף הוא את רגלי המלכות ביתה, לא לתת יניקה יותר אל החיצונים (יניקת החיצונים נובעת ממלכות-מלך השומר על נפשו ודואג לעצמו ולחייו כדבר הקודם לדאגה לטובתם הנצחית של עמו, גם כשכרוך בהסתכנות עצמית, וד"ל). כשמראה בעצמו שחיטה היינו ענין העלאת נצוצות קדושים מהעולמות התחתונים בי"ע להכלל בקדושת האצילות. כשמראה בעצמו "דבר אחר" היינו בסוד "מחוץ למחנה מושבו", יציאה מתחום האצילות לרדת לעולמות התחתונים. שתי הדרכים – מבי"ע לאצילות (מרשות הרבים לרשות היחיד) ומאצילות לבי"ע (מרשות היחיד לרשות הרבים) בחזקת סכנה, וד"ל.

נמצאנו למדים שמסירות הנפש של התלמיד חכם נמצאת בחכמה ובמלכות – חכמה עילאה וחכמה תתאה כנודע – בסוד "הוי' בחכמה יסד ארץ", "אבא יסד ברתא". הכח לחדש בתורה (שבעל פה, שרש דברי סופרים באבא כנודע) בא מחכמה עילאה (כבוד נאצל), הכח להמחיש, ובכך לקיים את התורה בפועל ממש בא מהמלכות, חכמה תתאה (כבוד נברא). שתי דרשות אלו קשורות לרבי שמעון בן לקיש, תלמיד חכם בעל מסירות נפש בפועל ממש, וד"ל.

החכמה היא "נקודה דנעיץ", היא מחיה את כל דרגות מסירות הנפש ממנה ולמטה. ואף המסירות נפש של הכתר הנ"ל מושפעת מחכמת התורה (כנ"ל במעשה ארבע מאות הילדים וילדות, ששם הגדול שהבם דרש להם את הפסוק "ה' מבשן אשיב אשיב ממצולות ים" – דברי תורה עזרו לגלות את עצם נקודת המסירות נפש שמצד היחידה, שלמעלה מגילוי אור התורה, אך מתעוררת על ידי הקשר העצמי של נשמות ישראל לתורה הוי', כמבואר בדא"ח). נמצא שכל חמש דרגות המסירות נפש באות מ"זאת חקת התורה".

וראוי להתבונן שצירוף אותיות הוי' לפי הסדר של הסוגיה הנ"ל הוא צירוף הוהי, הצירוף הרביעי שכנגד חדש תמוז – בו קוראים פרשת חקת – השייך לשבט ראובן וחוש הראיה. והוא החדש (חדש תמוז, שביום ה-יז בו, באותו יום שבו נשברו לוחות הברית במדבר, נבקעו חומות ירושלים) והחוש (השבירה מתרחשת באור העינים, בפגם חוש הראיה כנודע) השייכים לראשית חורבן הבית בפועל, הנושא הכללי של הסוגיה הנ"ל במסכת גיטין.

פרשת קרח - יום חמישי

ה. קרח יצהר קהת = 1118 = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" (המספר הראשון שמתחלק גם בהוי' וגם באלהים, לומר ש"הוי' הוא האלהים").

וכן חלק הקדמי של קרח = 1118. קרח במספר קדמי = 1426 = תשובה תשובה – תשובה תתאה (תשוב ה תתאה) ותשובה עילאה (תשוב ה עילאה). כאשר קרח יחזור בתשובה שלמה, תשובה תתאה על החטא ועון שעשה בחלקו על משה ואהרן במחנה לעיני כל ישראל (בהסתת כל העדה נגד משה ואהרן) ותשובה עילאה להודות בלב שלם ("ולבבו יבין ושב ורפא לו") ש"משה אמת ותורתו אמת" (כשקרח יכריז קבל עם ועדה, עלי אדמות, "משה אמת ותורתו אמת" אזי יזכה ל-סט, ג פעמים כג, חיה, פעמים הבל, יחידה, ודוק), שרק לו יש את היכולת לפרסם ולשכנע את כל העולם כולו (עולם השמאל) שמשה ותורתו אמת – אזי יקוים בו "צדיק כתמר יפרח" סופי תבות קרח כנודע. אבל בזה שחלק הקדמי שלו עולה "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", פסוק שעתיד משה רבינו לומר לישראל לפני כניסתם לארץ ישראל (על מנת להחדיר בם את המסירות נפש לה', כמבואר בתניא), דימה בנפשו שדווקא לו הכח להחדיר את אחדות הוי' בלב כל ישראל, שהוא הנשמה כללית של הדור, כנ"ל. ידוע מה שפירשו חז"ל שפסוק זה לא התחדש אצל משה רבינו, אלא שהוא מאמר שבטי יה ליעקב אבינו, ישראל סבא, לפני הסתלקותו מן העולם, להעיד לו שכשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד יחיד ומיוחד. קרח דימה שהוא הוא המייצג את כללות שבטי יה, כלפי ישראל דעילא וכלפי ישראל דלתתא, וד"ל.

והנה, חלק הקדמי של קרח הוא מספר הקדמי של ג האותיות שלפני ג אותיות קרח: צקז. אבל, ראה זה פלא, צקז = קין הבל, סימן מובהק למבואר לעיל שקרח ראה בעצמו את שלמות החיבור (התיקון) של קין הבל – הוא בא לייצג את השמאל (קין) והימין (הבל) שבעם גם יחד – "כל העדה כלם קדשים ובתוכם הוי'".

ועוד, 1118 = חלק המילוי של קרח (קוף ריש חית), 806 = אל פעמים הוי' (אחד פעמים בני), וקין במילוי (קוף יוד נון), 312 = זה פעמים-צירופי הוי'. על ידי "ויקח קרח", שלקח לעצמו מקח רע, חלק הרע של רוחו של קין כנ"ל, מייצג הוא בעיקר את שרש קין בעם. מקח רע זה מתבטא באותיות המילוי שלו דווקא (שהרי אותיות השרש הן בסוד שח נצוצין דהבל כנ"ל – "דע כי כשתסיר הבל ממשה ישאר קרח..."). על כן בחשבון זה אותיות המילוי של קרח מצטרפות למילוי השלם של קין, וד"ל. הרי "שמע ישראל וגו'" הוא בסוד השמיעה שמהשמאל דווקא (ושעל כן אמר משה פסוק זה לדור שנכנסו לארץ דווקא, שביחס לדור המדבר, דור דעה הקשורים לשרש משה מהימין, היו בחינת שמאל [כידוע שעולם האצילות, שמשם דור דעה, הוא בחינת ימין, ואילו עולם הבריאה ולמטה, שמשם הדור שנכנסו לארץ, הוא בחינת שמאל, ודווקא אנשי השמאל מסוגלים לכבוש ולישב את הארץ בפועל, ודוק]).

והנה, חלק הקדמי של משה = 910 = 5 פעמים יעקב, יעקב "פנים ואחור". והוא עולה חצי 1820 (מספר אזכרות שם הוי' ב"ה בכל התורה כולה), סוד "משה מלגו יעקב מלבר". 1118 ו-910 = 2028 = 3 פעמים הוי' בריבוע. הוי' בריבוע = 676 = "קהל ישראל". ג פעמים הוי' בריבוע – ג פעמים קהל ישראל היינו לרמז ליחוד ג הקוים שיש בנשמות ישראל – ימין, שמאל ואמצע (מבואר במ"א ש"קהל ישראל" הוא בתפארת, "תפארת ישראל", ששם מתיחדים ג הקוים). בזה אנו רואים שמשה וקרח משלימים זה את זה, וכך יהיה לעתיד לבוא.

והנה, קרח יצהר קהת (1118) במילוי: קוף ריש חית יוד צדיק הא ריש קוף הא תו = 2452 = 4 פעמים 613 = קרח יצהר כנ"ל (סוד תריג, משה רבינו וכו', בארבעה עולמות אבי"ע, שכמדומה לקרח שכולל את כולם).

קרח יצהר קהת לוי = זה (נבואת משה רבינו כנ"ל) פעמים מהיטבאל (יחוד מה ובן כנודע). יצהר לוי = 351 = הוי' במשולש.

"קרח בן יצהר בן קהת בן" = 1274 = 49 (7 בריבוע) פעמים הוי' ב"ה (והן האותיות בין ה-ח הראשונה בפרשה, ה-ח של "ויקח", לבין ה-ל הראשונה בפרשה, ה-ל של "לוי" – אותיות חל, הרומזות לפרשת קרח, הפרשה ה-חל בתורה).

"קרח בן יצהר בן קהת בן לוי" = 1320 = 60 פעמים 22 = קרח (14 פעמים 22) ועוד לוי פעמים 22, בסוד כב אתוון דאורייתא ו-60 אותיות הא-ב במילוי (כמובא בזהר), וכן 60 אותיות של ברכת כהנים, המתחלקות ל-22 (כנגד שם של כב אותיות שמכוונים לפני תקיעת שופר, להוציא את הקלא פנימאה כו' שרש כל כב אותיות התורה) ו-38 (סוד פרשת קרח כנ"ל).