ה. וממשיך בעל המשך חכמה: "והנה ענין הבטחון חשב החסיד (חובת הלבבות סוף שער הבטחון) עשרה מדרגות והאחרונה העליונה שבכולן שימאס בעולם הזה ובמחמדיו, ויברח במחשבתו ונפשו וגופו אל ד', וישתעשע בזכרו בבדידות, ואם יהיה במקהלות לא יתאוה כ"א לרצונו, ותטרידהו שמחתו באהבתו יותר משמחת אנשי העולם בעולם, וזה עצם הדביקות שכתב הרמב"ן. והנה דברי יהושע לנו לעד, שקודם מותו צוה לישראל לבטוח בד' כי הוא ילחום עבורם ולא יבקשו סבות לבקש קרבת העמים ולהיות שלום עמהם ולהתחתן בם, רק יהיו בטוחים בד', כי הוא ירדפם וירשו את ארצם וע"ז אמר 'כ"א בד' אלדיכם תדבקו כאשר עשיתם עד היום הזה'. ומלת 'עשיתם' לעד, כי לא אמר כאשר הייתם, להורות שלחמו כאריות והיו בטוחים בד', 'ויורש מפניכם כו' [ולא מפני] ואתם כו' כי ד' אלדיכם הנלחם לכם', זהו מצות הבטחון האמיתית, ובענין המזון הראה להם למשמרת צנצנת המן 'כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם', וכל מי שדואג על מחר הוא מחוסר אמונה (סוף סוטה), ובענין האויב במלחמה באו אזהרות בזה, 'אל ירך לבבכם', 'ואל תחפזו ואל תערצו כו'', וכ"ז לאומה הישראלית בכללה, אבל לכל יחיד ויחיד באה מצות עשה 'ובו תדבק' כמו שבארנו. ודרש הגמרא בסוף כתובות הוא על קרא ד'ולדבקה בו' בסוף נצבים, שזה כתוב אחר לאהבה את ד' לשמוע בקולו ולדבקה בו שקאי אל הדבקות אל הקול, הוא משיא בתו לת"ח, אבל 'ובו תדבק' שבא אחר מצות יראה, הוא על הבטחון, שזה גדר האמיתי שלא לירא זולת השי"ת כי אינו מפחד משום אדם ואויב ושום סבה רק מהשי"ת, אחרי כי הוא בוטח בד' לבדו. ובעוה"ר העדר הבטחון גרם לדורנו להתרחק מת"ח ולהרחיק הבנים מת"ת כי יחקורו על התכלית מה תהיה אחריתם. והמעיין יראה כי הבטחון גורם להדבק בת"ח. וזה דרוש ארוך אכמ"ל".
יוצא מדבריו הנ"ל שעל ידי הבטחון הטהור בה' (מצות "ובו תדבק") מתקיים אצל עם ישראל קדושים "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב" – "ולא יבקשו סבות לבקש קרבת העמים ולהיות שלום עמהם ולהתחתן בם, רק יהיו בטוחים בד'..." ולא ידאגו למחר כלל, לא לענין בני ולא לענין חיי ומזוני, שהכל במזלא תליא מילתא ו"אין מזל לישראל", האין האלקי הוא המזל לישראל (כפירוש הבעל שם טוב), וההתקשרות אליו הוא על ידי הבטחון הגמור בה' (ללא שום קשר לזכויות האדם, או גם האומה כולה, הרי "בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא", וד"ל).
המאמין ובוטח בה' אינו מפחד משום דבר בעולם, כל מאגר היראה שלו (סוד הנאמר ליצחק אבינו "גור בארץ"), כל חרדת הקדש שלו הוא "בלתי להוי' לבדו". והוא ממש צוואת אביו של הבעל שם טוב אליו לפני מותו כשישראל בעל שם טוב היה ילד קטן, "ילד מסכן וחכם", וד"ל (וב"ה שהדברים חלחלו גם לתוך ספר שאינו נמנה על ספרי חסידות הבעל שם טוב, סימן מובהק שאור ישראל מאיר לכל ושהגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו קרובה לבוא, וד"ל).
לפי הרמב"ן פירוש הרמב"ם (משיא בתו לת"ח כו') נכלל, כפרט, בפירושו כנ"ל. אך לפי פירוש המשך חכמה, שענין הדבקות הוא הבטחון בה', אין פירוש הרמב"ם בכלל, אלא נלמד מפסוק אחר, לא מ"ובו תדבק" הסמוך ל"את הוי' אלהיך תירא", אלא מפסוק שהדבקות שבו סמוכה לאהבת ה' ושמיעה בקולו (בסוף פרשת נצבים, ואכן הגמרא מביאה את הפסוק "לאהבה את הוי' אלהיך... ולדבקה בו" ואילו בסוף פרשתנו נאמר "לאהבה את הוי' אלהיכם... ולדבקה בו", ויש לומר שבהיות המדובר שם למצוא זכות לעם הארץ שיזכה לקום בתחית המתים מתאים "הוי' אלהיך" לשון יחיד ולא "הוי' אלהיכם" לשון רבים, שאין לכנות את הרבים עמי הארץ, ודוק). ואף על פי כן מסיים שהבטחון גורם לאדם להדבק בתלמידי חכמים, בהיותו פנוי מדאגות העולם, והוא על דרך "כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ", אך בסדר הפוך: כל המעביר ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ זוכה לקבל עליו עול תורה, ודוק. והיינו שאין המצוה להדבק בתלמידי חכמים, רק לבטוח בקדוש ברוך הוא, אלא שהדבקות בתלמידי חכמים באה מאליה (סוד "אני אמרתי אלהים אתם" כנודע) בדרך ממילא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה