פרש עקב - יום שני

ב. ובהעמק דבר (בפרשת ואתחנן):

"'את ה' אלהיך תירא וגו''. להלן (בפרשת עקב) יבואר עפ"י מדרש חז"ל בפ' מטות שתהא כאותן שנקראו יראי אלהים כו', והכונה שישקיע דעתו ביראת אלהים. ובזה נכלל הא דאיתא בתמורה ד"ה איסור מוציא שם שמים לבטלה ובא אזהרה באותה שעה ביותר דהמוציא שם שמים לבטלה עונשו במיתה ובשעת מלחמה פגעו סמוך ח"ו. 'ואותו תעבוד'. שם הפירוש עפ"י המדרש שתפנה עצמך לתורה כו' וכאן הפירוש שיפנה עצם מלחמתו לשם שמים לטובת הכלל, או להקים צווי המלך, והיא חובה ע"פ התורה, אבל לא להנאת עצמו ללחום כדי לבוז ולשלול וכדומה. 'ובשמו תשבע'. אחרי שמקרב דעתו ומחשבותיו לשמים מותר או מצוה לשבע בשמו כמו שהוא עפ"י תנאים שנזכרים שמה. ושם התנה עוד 'ובו תדבק' היינו למי שלא הגיע למעלת 'ואותו תעבוד' לפי הכונה שם עליו להזהר להדבק בשכינה על ידי שישיא בתו לתלמיד חכם, כמבואר שם על פי מדרש חז"ל. אבל כאן נשתוו כל הולכי מלחמה במצות עשה 'ואותו תעבוד'. וגם כי אין עת מצוא למצות עשה ד'בו תדבק' לעת כזאת".

הנצי"ב מפרש את הפסוק בפרשת ואתחנן ע"פ ההקשר דשם שמדבר בענין המלחמה דירושת הארץ, ואילו כאן בפרשתנו מדבר בזמן הישוב (גם מלשון ישוב הדעת) בארץ. בשני הפסוקים פירוש "ואתו תעבד" היינו שיפנה את עצמו ואת דעתו לעיקר העבודה, רק ששם היא עבודת המלחמה וכאן היא עבודת התורה. ובענין עבודת המלחמה, כתב ג כוונות, א שלא כדבעי ו-ב כדבעי, ויש לכוונן כנגד הכנעה הבדלה המתקה (חש מל מל): "לא להנאת עצמו ללחום כדי לבוז ולשלול וכדומה" היינו בחינת הכנעה (שצריך להכניע תאוה זו שבאה מצד הנפש הבהמית, בחינת חש, להשתיק מחשבה זו העולה מן הלב), "להקים צווי המלך (והיא חובה על פי תורה)" היינו בחינת הבדלה (סוד ברית מילה, גילוי עטרת היסוד, הקמת צווי המלך, וד"ל), סוד "'שום תשים עליך מלך' – שתהא אימתו עליך", בחינת מקיף, "לשם שמים לטובת הכלל" היינו בחינת המתקה (סוד "מי ימלל גבורות הוי ישמיע כל תהלתו. אשרי שמרי משפט עשי צדקה בכל עת", וד"ל) כמובן, ודוק. ומה שפירש ש"ובו תדבק" היינו למי שלא הגיע למעלת "אתו תעבד" דשם (פרשת עקב, לפנות עצמו לתורה), והעצה להשיא בתו לתלמיד חכם, מובן שהוא בדוחק גדול, ולא לפי פשט הפסוק שסדר הכתוב הוא "מעלין בקדש" מחיל אל חיל (ואף על פי שמפרש על פי המדרש דלהלן שאכן מפרש "ואתו תעבד" בתורה ומצות ו"ובו תדבק" במשיא בתו לתלמיד חכם, אעפ"כ לכל המעיין שם אין זה בדרך דבדיעבד, אלא כך מקיים את מצות הדבקות לכתחילה, שהיא בעצם דרגה שגבוהה ממצות העבודה, ודוק היטב [כלומר שאין המדובר במי שאינו יכול ללמוד כו' אלא במי שרוצה לידבק בשכינה, רק "וכי כל אדם יכול לידבק בשכינה", ורק בדרשה שבסוף מסכת סנהדרין, דשם מחפש עצה לעם הארץ שיזכה לקום בתחית המתים, מדובר בעם הארץ, אך דורש ענין משיא כו' מפסוק אחר, או מ"ואתם הדבקים" בתחילת פרשת ואתחנן או מפסוק "ולדבקה בו" שבסוף פרשת נצבים, וממילא גם מובן שיטת הרמב"ם בזה שאינו מדבר בעם הארץ או במי שאינו יודע ללמוד, אלא שעל כל אדם יש מצוה "ובו תדבק" להדבק בת"ח, גם לת"ח עצמם, ודוק היטב אף על פי שבספר המצות מביא אסמכתא מהגמרא בסוף סנהדרין]). אלא צריך לפרש (לשיטתו, שיטת המדרש דלקמן, ש"אתו תעבד" קאי על לימוד התורה) ע"פ המבואר בשו"ע הלכות תלמוד תורה, שמצות הדבקות בה' גדולה ממצות תלמוד תורה, עיי"ש (ויש מעין הדבקות האמיתית במי שמשיא את בתו לתלמיד חכם, כשאינו שייך להתפשטות הגשמיות ממש, דרגת הדבקות המבוארת בשו"ע שם, ודוק. ויש לומר שהמהנה ת"ח מנכסיו ואף משיא לו את בתו מקיים את מצות אהבת ה' בדרגת "בכל מאדך", שבמדה מסוימת גדולה מאהבת הת"ח לתורה עצמה, שהיא בדרגת "בכל נפשך" ["אפילו נוטל את נפשך" של רבי עקיבא, וד"ל], שאין זה התפשטות הגשמיות ממש, כמבואר בדא"ח, וד"ל). והוא תואם את מה שכתב בסוף "וגם כי אין עת מצוא למצות עשה ד'בו תדבק' לעת כזאת", ודוק.

ובפרשתנו פירש:

"'את ה' אלהיך תירא וגו''. קאי על דרך החסידות. ואיתא במ"ר פ' מטות ''ונשבעת חי ה' באמת ובמשפט ובצדקה והתברכו בו גוים ובו יתהללו'. אמר הקב"ה לישראל לא תהיו סבורים שהותר לכם להשבע בשמי אפילו באמת אין אתם רשאים להשבע בשמי אא"כ יהיו בכם כל המדות האלו. 'את ה' אלהיך תירא' שתהא כאותן שנקראו יראי אלהים אברהם איוב ויוסף כו', 'ואתו תעבוד' אם אתה מפנה עצמך לתורה ולעסוק במצות ואין לך עבודה אחרת, 'ובו תדבק' וכי כל אדם יכול לידבק בשכינה כו' אלא כל המשיא בתו לת"ח שקורא בו ושנה ועשה פרקמטיא ומהנהו מנכסיו. אם יש בך כל המדות הללו אז 'ובשמו תשבע''. הרי דמפרשי חז"ל זה המקרא על דרך החסידות והקדימו במ"ר מקרא בירמיה 'ונשבעת חי ה' באמת במשפט ובצדקה וגו'', דפי' 'באמת' היינו ביראת ה' העומדת ולא תנוד בחליפות הזמנים שעוברים על האדם מרעה לטובה או להיפך, וכמו אברהם איוב ויוסף שבכל שנוי עתים עמדו בשם ירא אלהים, וזהו הכנוי אמת דקושטא קאי. 'במשפט' היינו 'ואותו תעבוד' שדייק מופנה לה' ולא לעצמו ואשה ובנים אלא שופטם במדת הצמצום כדי להיות מופנה לה'. 'ובצדקה' היינו 'ובו תדבק' שתהא הצדקה מקרבת את העושה לאביו שבשמים והיינו ע"י שמתקרב לת"ח, וכ"ז הוא דרך החסידות. אלא שלפי לשון המדרש מתפרש כל המקרא בתורת תנאי ומסובב, אם 'את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד וגו'' אז 'ובשמו תשבע'. הוא מצות עשה ג"כ שזהו כבודו יתברך שיהא אדם כזה נשבע בשמו ומראה בזה שאין לו דבר יקר בעולם כהזכרת שמו יתברך, כמש"כ בספר בראשית כ"א כ"ב. ומכ"מ נוח לפרש כל המקרא בתורת אזהרה ולימוד לדרך החסידות שיהא כך וכך. ומקרא כזה כתיב לעיל ו' י"ג בשנוי מעט כמו שנתבאר במקומו לפי הענין".

דווקא פרשת עקב, העבודה דעקבתא דמשיחא כנ"ל, שייכת למדת החסידות, לפנים משורת הדין ("והיה עקב תשמעון" – דברים שאדם דש בעקביו. ויש לומר שהכוונה היא לא רק דברים אסורים באמת שאדם דש בעקביו, אלא גם דברים שעל פי מדת הדין אפשר למצוא להם היתר, ושעל כן אדם דש אותם בעקביו ומזלזל בהם, על דרך מצות התפלה באריכות בעבודה שבלב, עליה נאמר "כרם זלות לבני אדם", דבר העומד ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בו, והרי "הוי זהיר בתפלה וכו'" נאמר בפרקי אבות דווקא, שכולו מילי דחסידותא, ודוק).

איוב יוסף = 175, חיי אברהם, ירא ה' באמת, כל ימיו ללא הפסק כלל. אברהם איוב יוסף = 423 = תחיה = 3 פעמים מצוה (אין עוד) = 3 פעמים בטול (שרש היראה).

"ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה", ומבואר באריכות בדא"ח (בסוד משיח אתא לאתבא צדיקיא, "ציון" בתשובה, "ושביה") שמעלת הצדקה גדולה ממעלת המשפט, והיינו, לפי פירוש הנצי"ב הנ"ל ש"ובו תדבק" (צדקה) נעלה יותר מ"אתו תעבד" (משפט), וכן הוא על דרך הפשט בפסוקינו ד"מעלין בקדש" כנ"ל (ולא כסברת הנצי"ב עצמו כנ"ל, ודוק היטב, שמתאים לשרשי הנשמות כו').