פרשת נשא - יום ראשון

א. פרשת נשא היא הפרשה הגדולה ביותר בתורה. יש בה קעו פסוקים. גם בכל התנ"ך, הפרק הגדול ביותר הוא פרק קיט בתהלים שבו קעו פסוקים. גם בתורה שבעל פה, המסכת הגדולה ביותר בגמרא היא מסכת בבא בתרא שבה (בהשגחה פרטית) קעו דפים!

ג פעמים קעו = 528 = לב במשולש. והסימן: "מה גדלו מעשיך" = "למען ירבו ימיכם".

התבה הראשונה שבפרשת נשא היא "וידבר". התבה הראשונה בפרק קיט בתהלים היא "אשרי". התבה הראשונה במסכת בבא בתרא היא "השותפין". וידבר [= 6 פעמים 37] אשרי [= 7 פעמים 73] השותפין [= 23 פעמים 37] = 1584 = 9 פעמים 176 (קעו) = 3 פעמים 528!

המספר קעו הוא הנקודה האמצעית של נשא (המשולש של 26, שם הוי' ב"ה).

הסימנים שנתנו בעלי המסורה למספר הפסוקים בפרשת נשא הם: עמוס ועמינדב. שניהם מתחילים באותיות עם ("עם זו גאלת", "עם זו קנית" [שניהם בשירת הים; "עם זו גאלת... עם זו קנית" = כתר כתר = 5 פעמים במדבר, 248, חצי שמות חמשה חומשי תורה כנ"ל בפרשה הקודמת; יש כאן 16 = 4 בריבוע אותיות – הפנות: תקעו = 24 בריבוע, ממוצע כל אות = 12 בריבוע, הריבוע האמצעי: מזלא = 12 במשולש], "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו" [1240 הנ"ל ועוד "עם זו יצרתי לי" = 2113 = 33 ב"השראה", ודוק]) = 5 פעמים 22, כאשר שאר האותיות של כל אחד (וס = ינדב) = 66 = 3 פעמים 22. והוא סוד "הגמל" – ה-ג (חתך הזהב של ח) מל ("וביום השמיני ימול [יחתוך] בשר ערלתו").

שרש הכל בפרשת נשא (שבחמשה חומשי תורת משה – "לית מילתא דלא רמיזא באורייתא"), כמובן. והנה, יש בפרשת נשא ג נשיאות: "נשא את ראש וגו'", נשיאת כפים (ברכת כהנים, החותמת "ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום"), פרשת הנשיאים. ויש לומר שהן גופא כנגד ג התופעות של קעו הנ"ל. פרשת נשא נקרא על שם "נשא את ראש וגו'", כמובן. ברכת כהנים היא ברכה – המשכה מלמעלה למטה – הפועלת מכח התורה, כמבואר בחסידות (שעל כן היא ממשיכה מההעלם שאינו במציאות, ממקור ה"תורה חדשה מאתי תצא", וד"ל). וכן ספר תהלים בכלל ופרק קיט שבו בפרט היינו תפלה – העלאה מלמטה למעלה – הפועלת מכח התורה (תהלים הוא ספר בתורה שבכתב, ודוד המלך פעל שהאומר תהלים יחשב כעוסק בסוגיות החמורות של אהלות ונגעים שבתורה שבעל פה. מבין כל פרקי תהלים פרק קיט הוא הפרק ה"תורני" ביותר שבכל ספר תהלים, ושעל כן הוא מסוגל ביותר לסייע ללומדי תורה, כמבואר בסוף ספר תניא קדישא, והוא גם קשור לסוד השבת כמבואר שם, וכמו שעוד יתבאר לקמן). והרמז: ברכת כהנים תהלים = 1232 = 7 פעמים קעו! פרשת הנשיאים – השותפין בחנוכת המזבח – היא כנגד מסכת בבא בתרא, ודוק.

פרשת במדבר - שישי ושבת קדש

ו. והנה, בארבעת החומשים הראשונים – בראשית שמות ויקרא במדבר – שם החומש מופיע בדיוק כמו שנוהגים לכנותו בתחילת החומש. מה שאין כן לגבי שם החומש האחרון – דברים – שבפסוק נאמר "אלה הדברים וגו'", ואילו כשקוראים את החומש בשם נוהגים להשמיט את אות ה-ה של "הדברים" ולכנותו רק "דברים" (ויש בכך רמז למה שמבואר בחסידות שחומש דברים הוא השרש של התורה שבעל פה בתורה שבכתב, בסוד אחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן – "גורעין ומוסיפים ודורשים", סוד הנסירה כנודע: בתחילת החומש ה-ה גורעים את אות ה-ה, "אתא קלילא דלית בה מששא", מ"הדברים" ומוסיפים אותה ל"משה" [התבה ה-ה בחומש] בסוד "שכינה [אות ה, שרש ה מוצאות הפה של עולם הדבור] מדברת מתוך גרונו של משה", וד"ל).

אם נחשב את שמות חמשה חומשי תורה בדיוק כמו שהם כתובים בתורה: בראשית שמות ויקרא במדבר הדברים = 2485 = 70 במשולש (סוד 70 פנים לתורה – "סוד הוי' ליראיו", "נכנס יין יצא סוד" ["נכנס יין יצא סוד" ראשי תבות סיני, תורה מסיני], "יינה של תורה")!

במספר סדורי, בראשית שמות ויקרא במדבר הדברים = 289 = טוב בריבוע כללי, "אין טוב אלא תורה" = "ברא אלהים" כנודע.

במספר קטן, בראשית שמות ויקרא במדבר הדברים = 73 (מספר "מגן דוד") = חכמה, "אורייתא מחכמה נפקת".

במספר קטן מספרי, בראשית שמות ויקרא במדבר הדברים = 28 = 7 במשולש. נמצא שהצטמצמו עד כה מ-70 במשולש ל-7 במשולש!

28 שוב מצטמצם ל-10 ובסוף ל-1. כל דרגות הצמצום: 2485 289 73 28 10 1 = 2886 = 111 פעמים 26, פלא פעמים הוי' ב"ה.

ה' ברא את העולם ("ברא אלהים") בחכמה ("כלם בחכמה עשית", "בראשית" ת"י "בחוכמא"). חכמה – כח מה (חתך הזהב של חכמה). רש"י פותח את פירושו לתורה מהפסוק "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים". ספירת החכמה רמוזה באות ה-י של שם הוי' ב"ה. בספירת החכמה דווקא מתגלה "אחד האמת" (כמבואר בתניא פל"ה בשם הרב המגיד).

יש כאן 26 אותיות: י אותיות של בראשית שמות, ה אותיות של ויקרא, ה אותיות של במדבר, ו אותיות של הדברים – יההו, סוד הצירוף השני של שם הוי' ב"ה, כנגד חדש אייר, היוצא מהפסוק "[כי אם בזאת] יתהלל המתהלל השכל וידע [אותי]", הצירוף של תפילין של רבינו תם, מוחין דאבא, חכמה – "אורייתא מחכמה נפקת" כנ"ל ("יתהלל המתהלל השכל וידע" = 1430 = 55 פעמים 26, הכל פעמים הוי' ב"ה וכו', סוד "הוי' בחכמה וגו'", ר"ת הוי' ועוד שבת שבת [סוד הגאולה], וד"ל).

הציור של 26 (האותיות של שמות חמזה חומשי תורה כפי שהם כתובים בתורה) הוא משולש של 4 (10, ה-י של שם הוי' ב"ה) על גבי הריבוע של 4 (16, ה-הוה של הוי' ב"ה):

ב

ר א

ש י ת

ש מ ו ת

ו י ק ר

א ב מ ד

ב ר ה ד

ב ר י ם

ה הפנות של הציור הנ"ל: ב ש ת ב ם = 744 = 3 פעמים 248 = במדבר (אברהם וכו')! שאר אהיה האותיות = 1741 = 30 (ל, "מגדל הפורח באויר") ב"השראה".

שלוש השורות שהבן מופיעות ה הפנות הנ"ל: ב שמות ברים = 1000 (10 בחזקת 3). שאר ה השורות (17 האותיות) = 1485 = 54 במשולש (נמצא שסכום כל המספרים מ-55 ל-70 = 1000).

הערך הממוצע של שמות חמשה חומשי תורה לפי זה, חמישית 2485, הוא 497 = 7 פעמים 71 ("וחי בהם"). והנה, כאשר נחשב את שמות החומשים בדילוג: בראשית ויקרא הדברים = 1491 = 3 פעמים 497 (הערך הממוצע של שמות שלשת החומשים), ואילו שמות במדבר = 994 = 2 פעמים 497 (הערך הממוצע של שמות שני החומשים)!

ראשי התבות של שמות החומשים: ב ש ו ב ה (היוצרים, לפי הסדר, תבה שמופיעה פעם אחת בלבד בכל התנ"ך: "כי כה אמר א-דני הוי' קדוש ישראל בשובה ונחת תושעון בהשקט ובבטחה תהיה גבורתכם ולא אביתם"; "בשובה ונחת תושעון בהשקט ובבטחה תהיה גבורתכם" = 3150 = 10 פעמים "בשובה"! ראשי התבות: ב ו ת ב ו ת ג = 819 = אחדות פשוטה [ה"פירמידה" של 13, אחד] = ימות המשיח = דוד מלך ישראל חי וקים וכו', כאשר שאר האותיות = 2331 = 63 פעמים 37 – שם סג פעמים חלק המילוי של שם סג, כמבואר בכתבי האריז"ל) = 315 = 9 פעמים 35 (= 5 פעמים סג = 7 פעמים מה). שאר אותיות שמות החומשים = 2170 = 62 פעמים 35 (לא פעמים כן, "לא כן עבדי משה", כמבואר סודו במ"א). נמצא שהיחס בין ראשי התבות לשאר האותיות הוא ט (ר"ת טוב):טוב מאד – "אין טוב אלא תורה".

ז. נחזור לפירוש רש"י על הפסוק הראשון של פרשתנו: "'וידבר... במדבר סיני... באחד לחדש'. מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה, כשיצאו ממצרים מנאן וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים כשבא להשרות שכינתו עליהן מנאן. באחד בניסן הוקם המשכן ובאחד באייר מנאם".

כשנעיין בפירוש רש"י על התורה נראה שבתחילת כל חומש רומז רש"י לחיבתם, חשיבותם וכבודם של ישראל:

בתחילת חומש בראשית מפרש רש"י: "'בראשית'. אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החודש הזה לכם' שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל ומה טעם פתח ב'בראשית'? משום 'כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים', שאם יאמרו אומות העולם לישראל ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו. 'בראשית ברא'. אין המקרא הזה אומר אלא דרשוני כמ"ש רז"ל בשביל התורה שנקראת 'ראשית דרכו' ובשביל ישראל שנקראו 'ראשית תבואתו'".

בתחילת חומש שמות מפרש רש"י: "'ואלה שמות בני ישראל'. אע"פ שמנאן בחייהן בשמותן חזר ומנאן במיתתן להודיע חבתן שנמשלו לכוכבים שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם שנאמר 'המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא'".

בתחילת חומש ויקרא מפרש רש"י: "'ויקרא אל משה'. לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה לשון חבה לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר 'וקרא זה אל זה', אבל לנביאי האומות עכו"ם נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה שנאמר 'ויקר אלהים אל בלעם'".

פירוש רש"י לתחילת חומש במדבר הבאנו לעיל.

בתחילת חומש דברים מפרש רש"י: "'אלה הדברים'. לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן לפיכך סתם את הדברים והזכירן ברמז מפני כבודן של ישראל".

ידוע ש-ה חומשי תורה הם כנגד ה פרצופי האצילות העליונה (לאחר הצמצום הראשון, וכן לפני הצמצום הראשון, בסוד "אדם דאצילות", וד"ל), שהם כנגד נרנח"י: בראשית – כתר עליון (הכולל פנימיות וחיצוניות, עתיק יומין ואריך אנפין), יחידה; שמות – אבא (חכמה), חיה; ויקרא – אמא (בינה), נשמה; במדבר – זעיר אנפין (מדות הלב), רוח; דברים – נוקביה דזעיר אנפין (מלכות), נפש.

הנקודה הפנימית (תכלית הכוונה) של כל פרצוף ופרצוף מהפרצופים העליונים היא ישראל, עם (גם מלשון עם, ביחד ובדבקות כאחד ממש) קרובו:

בתחילת חומש בראשית מתגלה שה' חפץ בישראל, "ארץ חפץ" (= ענג רצון = 469, מספר התבות של ז ימי בראשית = ז פעמים זין, מספר ה"שבת" ה-13) של ה', ורוצה לתת להם את ארץ ישראל, צבי (לשון רצון ותענוג) כל הארצות. וגם בשביל ישראל ה' ברא את העולם, שהרי תכלית הכוונה של בריאת העולם הוא כדי לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, והוא על ידי עם ישראל דווקא – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

בתחילת חומש שמות מתגלה שה' מוציא ומכניס את ישראל במספר ובשם (כשם שמוציא ומכניס את הכוכבים, כו כב, סוד אור אבא), סוד חכמת הגלגול כנודע, מצד מוחין דאבא, שהוא בסוד "וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח". מחשבה זו היא מחשבת החכמה, בסוד "מחשבה ויובלא תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין".

בתחילת חומש ויקרא ה' קורא למשה, ששקול כנגד כל ישראל, בלשון חבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו. "משה זכה לבינה", מקור הנבואה (נבואת משה ב"אספקלריא המאירה"), סוד העולם הבא.

בתחילת חומש במדבר מתגלה שה' אוהב ומונה את ישראל בכל מצב ומצב – כיוצאים מ-מט שערי טומאת מצרים, כשחוטאים בעגל, כשבא להשרות שכינה ביניהם. היינו חבת ישראל בעיני המקום ב"ה בכל קצה וקצה של מציאותם בעלמא דין (שעל כן חומש במדבר הוא החומש ה"מעניין" ביותר, מלא ענינים וסיפורים שונים ומשונים כנ"ל, הוא המציאות של ישראל בפועל ממש, נשמות בגופים הנתונות למלחמת היצרים – "ז"א בעתיקא [ובפנימיות עתיקא] אחיד ותליא", בתענוג העליון הממתגלה בסוד "נורא עלילה על בני אדם", וד"ל; וכן, מבין "ארבעה צריכים להודות" הראשון הוא הולכי מדבריות, עם כל הפירושים שבזה, בחינת חומש במדבר, תכלית כל מדות הלב היא מדת ההוד, מדת ההודיה להשי"ת תמיד).

בתחילת חומש דברים מתגלה שגם בשעה שה' מוכיח את ישראל (על ידי משה רבינו ע"ה, אוהב ישראל באמת) הוא דואג מאד להתיחס להם בדרך כבוד (להסתיר ככל האפשר את המקומות שחטאו בהם). הרי כל ישראל מלכים ובני מלכים הם, סוד פרצוף המלכות, נוקביה דזעיר אנפין, והכבוד הוא "כבוד מלכים" דווקא, המגיע לכל אחד ואחת אשר בשם ישראל יכונה.

במדבר - יום חמישי

ה. והנה, במדבר במילוי: בית מם דלת בית ריש = 1848, מספר חשוב ביותר בתורה.

בכל תפילין (של יד ושל ראש) יש אהיה אזכרות של שם הוי' ב"ה. בשני התפילין יחד יש אם כן "אהיה אשר אהיה" – מב (אשר אותיות ראש במספר סדורי) שמות הוי' (שם מב בקבלה הוא השם הקדוש שבו ברא ה' את העולם). מב פעמים הוי' = 1092 = 6 פעמים יעקב = 7 פעמים יוסף. המילוי הפשוט של שם הוי' ב"ה: יוד הא וו הא = מד. מב פעמים מד = 1848, מילוי במדבר כנ"ל. 1848 = 1092 ועוד 756 = חשמל חשמל, היהלום של זך.

שמות שלש הרגלים (שלש רגלים = בראשית = שלשה דברים יחד כנ"ל, כללות כל התורה כולה; אמצעי תבות שלש רגלים = חכמה, אמצעי תבות בראשית = 7 פעמים חכמה, "כלם בחכמה עשית" – "בראשית" ת"י "בחוכמא"; במילוי: שין למל שין ריש גימל למד יוד מם בית ריש אלף שין יוד תו = 3380 = 5 פעמים 26, הוי', בריבוע, 10 פעמים הוי' פעמים אחד): חג המצות חג השבעות חג הסכות = 1848 (= 6 פעמים 308, 7 פעמים 44 הנ"ל, ממוצע כל תבה).

שירת הים חותמת "הוי' ימלך לעלם ועד" = שלום = לנצח נצחים (כמו שנאמר במלך המשיח "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ"), כאשר שם הוי' שבפסוק הוא שם הוי' המשיח (מבין 1820 שמות הוי' שבתורה) מתחילת התורה. בתפלה מוסיפים "הוי' מלך הוי' מלך הוי' ימלך [= משיח] לעלם ועד [= צדקנו]". והנה, פלא, במילוי: יוד הא וו הא מם למד כף יוד הא וו הא מם למד כף יוד הא וו הא יוד מם למד כף למד עין למד מם וו עין דלת (יש כאן 29 אותיות השרש ו-41 אותיות חלק המילוי: 29 בריבוע הוא הנקודה האמצעית של 41 בריבוע, יחד יש 70 אותיות המילוי כנגד 70 פנים לתורה וביחד עם 29 אותיות השרש = 99, וכידוע בסוד שתי הבריתות שכרת ה' עם אברהם אבינו, ברית בין הבתרים בגיל 70 וברית מילה בגיל 99, שני המספרים שריבועיהם מתקרבים ביותר, בהפרש של 1 בלבד [מדויק אי אפשר כנודע מפני טבע השרש של 2], ליחס של "שלם וחצי", ושביחד = 169 = אחד ["אחד היה אברהם", אברהם = במדבר] בריבוע, וד"ל) = 1848 = מב פעמים מד (מילוי הוי') כנ"ל! [עיקר הרמזים הנ"ל הם מר' יעקב אוירבך ז"ל.]

סופי התבות של מילוי במדבר הנ"ל – בית מם דלת בית ריש = 1540 = מד (מילוי הוי' הנ"ל) פעמים 35 (יהודי) = 55 במשולש = 20 במשולש של שלשה ממדים = ישראל (כאשר ה-א = 1000), סוד מספר יסודי השרשים של שלש אותיות בלשון הקדוש (לפי החשבון של 22 פעמים 21 פעמים 20 חלקי 3 פעמים 2 פעמים 1, כנודע). והוא סוד 70 פנים לכל אחת מ-22 אותיות התורה. ראשי ואמצעי התבות של מילוי במדבר: בית מם דלת בית ריש = 308 = 7 פעמים מד, חמישית 1540 (= 5 פעמים 308 = 35 פעמים מד כנ"ל).

במדבר במילוי המילוי (וכידוע בכתבי האריז"ל שלגבי כל תבה או שם קדוש יש להתבונן בשלשה ערכים, הפשוט המילוי ומילוי המילוי, כנגד ג"ר, וד"ל): בית יוד תו מם מם דלת למד תו בית יוד תו ריש יוד שין = 3640 = 2 פעמים 1820 (מספר שמות הוי' בחמשה חומשי תורה כנ"ל) = 20 פעמים יעקב וכו'. ערכי המילוי ומילוי המילוי יחד: 1848 ועוד 3640 = 5488 = 7 פעמים 784 = 28 (כח) בריבוע! ביחד עם הפשוט (248) = 5736 = 2 פעמים 2868 = כתר חכמה בינה חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות ("עשר ספירות בלימה, עשר ולא תשע עשר ולא אחת עשרה") = "עשרת הדברים" במילוי: עין שין איש תו הא דלת בית ריש יוד מם! והוא עולה 6 פעמים 956. אבל, ראה זה פלא, 956 = במדבר במספר קדמי! נמצא שביחד עם המספר הקדמי, הכל עולה 7 פעמים במדבר במספר קדמי!

מכל הנ"ל מתגלה כמה כללי הוא חומש במדבר (שקוראים תמיד לפני חג השבעות, כהכנה ל"זמן מתן תורתנו", תורה שניתנה במדבר [מסבר סיני, וכמו שכתוב כאן: "וידבר הוי' אל משה במדבר סיני..."], למי שעושה את עצמו הפקר ואין כמדבר, שמפקיר את כל כולו לה' יתברך, כמבואר בשיעורי תניא של הימים האלה).

פרשת במדבר - יום רביעי

ד. נמשיך להתבונן בריבוע הנ"ל הנוצר משמות חמשה חומשי תורה:

ב ר א ש י

ת ש מ ו ת

ו י ק ר א

ב מ ד ב ר

ד ב ר י ם

ארבע האותיות שבאמצעי הצלעות החיצוניות – א ו א ר – אותיות וארא = יצחק. ביחד עם אות ה-ק שבאמצע = 308 (אלעזר) הנ"ל (308 = במדבר בארבע רמות המספר, שכנגד ארבעה עולמות, כמבואר במ"א: במספר הכרחי, במדבר = 248; במספר סדורי, במדבר = 41; במספר קטן, במדבר = 14; במספר קטן מספרי, במדבר = 5 [בדיוק כמו ארבע רמות אברהם], יחד = 308 = קרוב [בסוד "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשתו", וד"ל]; רק במדבר, מבין חמשה חומשי תורה, עולה 5 במספר קטן מספרי, סימן שיש בו דווקא בחינה שכוללת את כל חמשה חומשי תורה, כנ"ל בפתיחת דברינו). ביחד עם ארבע הפנות (סך הכל ריבוע של 9 אותיות) = 364 = יעקב יעקב (= יוסף יצחק כידוע, וכך מתחלק כאן, ודוק), כאשר שאר ה-16 אותיות = 2116 = לוי (בן יעקב) בריבוע כללי. מצאנו אם כן את שמות כל שבעת רועי ישראל, הנשמות הכלליות של עם ישראל (שכנגד שבע הספירות העליונות מחסד עד מלכות) בריבוע הנבנה משמות חמשה חומשי תורת משה: אברהם יצחק יעקב משה אהרן [עם כל ארבעת בניו – הפנות = 56 = נדב, יש כאן 25 אותיות = אביהוא, אלעזר ואיתמר מצאנו לעיל] יוסף דוד [גם רחל = טוב פעמים דוד כנודע], ועוד כמה שמות של שבטי ישראל.

והנה, ראשי התבות של שמות חמשה חומשי תורה: בראשית שמות ויקרא במדבר דברים = 314 = שדי (סוד מרדכי היהודי כנודע), שמו של הקדוש ברוך הוא – "שאמר לעולמו די". וכידוע הרמז מרבי אברהם אבולעפיא שבראשית = שלשה דברים יחד, ראשי תבות שדי. ראש-תוך-סוף 25 אותיות שמות החומשים – ב ק ם היינו שדי באתב"ש כנודע, סופי התבות של שלשת האבות אברהם יצחק יעקב (בסדר למפרע כמו בפסוק הנאמר בסוף התוכחה של הפרשה הקודמת – "וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר והארץ אזכר", והוא עצמו שם קדוש בקבלה; נמצא שה-ב רבתי של בראשית, לשון ברכה, ראשית ותכלית כל התורה כולה, היא ה-ב של יעקב דווקא, וד"ל). 12 האותיות של ארבעת המשולשים של שלש אותיות שבפנות הריבוע הנ"ל = 1570 = 5 פעמים שדי, כאשר שאר 13 אותיות הריבוע (צורת ה"השראה" שבתוך הריבוע הנ"ל, ודוק) = 910 = 5 פעמים יעקב, שאמר לבניו (בירידתם לשבור בר מיוסף) "ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש וגו'", ופירש"י: "'ואל שדי'. שדי בנתינת רחמיו וכדי היכולת בידו ליתן, יתן לכם רחמים, זהו פשוטו. ומדרשו: מי שאמר לעולם די יאמר די לצרותי, שלא שקטתי מנעורי – צרת לבן צרת עשו צרת רחל צרת דינה צרת יוסף צרת שמעון צרת בנימין". יעקב אבינו הוא עמוד התורה, תורת משה – "משה מלגו ויעקב מלבר" (דעת משה היא נשמת תפארת ישראל-יעקב) ובהתפללו לאל שדי (= משה; "וארא אל אברהם וגו' באל שדי [ושמי הוי' לא נודעתי להם]") הוא ממשיך את סוד ה החסדים שבדעת (שכללותם סוד "חסד לאברהם") עד ספירת היסוד (יוסף בנו, סוד "אלה תולדות יעקב יוסף", "גופא ובריתא חשבינן חד") על מנת למסרם למלכות כנ"ל.

כאשר נבנה סדרה ריבועית מערכי האות האמצעית (100), המקיף הקרוב (602) והמקיף הרחוק (1778), ונמשיך לחשב את ערכם של שני האברים הבאים (3628 ו-6152), אזי נגלה שהערך הממוצע של חמשת האברים הראשונים של הסדרה – כנגד חמשה חומשי תורה = 2452 = 4 פעמים 613 (= הוי' אלהי ישראל = משה רבינו), כנגד כללות תריג מצות התורה. הערך הממוצע של שמות חמשת החומשים עצמם = 2 פעמים רמח (במדבר) כנ"ל, ואילו הערך הממוצע של חמשת אברי הסדרה הנ"ל = 4 (2 בריבוע) פעמים תריג – רמח מצות עשה ו-שסה מצות לא תעשה, הכל בכלל שמות חמשה חומשי תורה, ודוק.

פרשת במדבר - יום שלישי.

ג. והנה, בשמות חמשה חומשי תורה הנ"ל יש 25 = 5 בריבוע אותיות. מתבקש אם כן לצייר את השמות בצורת ריבוע:

ב ר א ש י

ת ש מ ו ת

ו י ק ר א

ב מ ד ב ר

ד ב ר י ם

ראינו שהכל = 10 פעמים אברהם (במדבר). הנקודה האמצעית, ה-ק של ויקרא, עולה 100 = 10 בריבוע. שאר כל 24 האותיות שמסביב = 2380 = 10 פעמים רחל (אברהם הוא סוד החסד ואילו רחל היא סוד המלכות, וכידוע שחדש אייר רומז לסוד המרכבה – אברהם יצחק יעקב רחל [אם כותבים יעקוב מלא ו כמו בפסוק "וזכרתי לך בריתי יעקוב וגו' והארץ (רחל) אזכר", אזי אברהם יצחק יעקוב רחל = אמת אמת (ריבוע כפול של אהיה), בסוד "תתן אמת ליעקב", וד"ל], כנגד חסד גבורה תפארת מלכות, ודוק). הפנות והנקודה האמצעית = יוסף (הצדיק, המקבץ את כל ה הסדים על מנת למסרם למלכות כנודע). הציר המרכזי – א מ ק ד ר = משה – "תורה צוה לנו משה וגו'", "זכרו תורת משה עבדי" (הטור האחרון – י ת א ר ם – אותיות איתמר בן אהרן, אהרן = דברים, השורה התחתונה, המתחברת לטור האחרון). השורה האמצעית – ויקרא = אברדם אבינו.

תשע האותיות שבשני האלכסונים = 504 = 9 פעמים 56, ממוצע תשע האותיות = ארבע פנות הריבוע = ד פעמים דוד (מלך ישראל, ממוצע כל "פנה" בישראל, וד"ל). שאר אותיות הריבוע = 1976 = עבד פעמים הוי' ב"ה. נמצא שהכל מתחלק באופן טבעי לכפולה של 7 – 504 = 7 פעמים חסד (לאברהם), 1976 = 13 פעמים בנימן (כך הכתיב של שמו ברוב המקומות בתנ"ך), כאשר חסד בנימן = 224 = 7 פעמים לב (כללות שבע מדות הלב), ודוק. נשים לב שהחלוקה הזאת מחלקת את 25 אותיות הריבוע ל-9 אותיות ו-16 אותיות, לפי הנוסחה הידועה ש-3 בריבוע (9) ועוד 4 בריבוע (16) עולה 5 בריבוע (25). והנה, יש חלוקה טבעית נוספת לשתי חלוקות של 9 ו-16 אותיות בריבוע הנ"ל, אחת כפולה של 7 והשניה כפולה של 13, אך הפעם התופעה הנ"ל מתהפכת בכך ש-9 האותיות הן הכפולה של 13 ואילו 16 האותיות הן הכפולה של 7: 9 האותיות האמצעיות של הריבוע (הריבוע של 3 שבמרכז הריבוע של 5) = 702 = שבת = 13 פעמים דן. 16 האותיות של המקיף החיצוני (המקיף הרחוק) = 1778 = 7 פעמים "עוד יוסף חי". והנה, אף כאן דן עוד יוסף חי = 308 = אלעזר (= בן אהרן) = 7 פעמים 44 (כפולה של 7, כפי ש-224, חסד בנימן הנ"ל, אף הוא כפולה של 7).

פרשת במדבר - יום שני

ב. ראינו שה' אוהב לספור בכלל ואוהב לספור את ישראל אהוביו (כלשון הנביא "אהבתי אתכם אמר הוי'") בפרט (בכל שעה ושעה, בשלוש עליות, עד לתכלית העליה של איש הפוקד את אשתו כנ"ל). על כן ראוי להתחיל את ההתבוננות שלנו בפרשת במדבר במספר תופעות יפות, בחכמת החשבון, שיש בשם החומש, "במדבר", ואיך שמבחינה מסוימת (המתגלה על ידי עיון חשבוני דווקא) הוא חומש "כללי".

בשאר החומשים, שם החומש הוא המלה הראשונה או השניה של החומש. רק כאן, בחומש במדבר, שם החומש "במדבר" הוא המלה החמישית בחומש: "וידבר הוי' אל משה במדבר סיני...". אבל באמת שתי התבות הראשונות של הפסוק "וידבר הוי'" = "במדבר" = 248 (אברהם, רמח מצות עשה דאורייתא). אין כלל גדול יותר לגבי כל התורה כולה (תורת הוי', תורה לשון הוראה) מאשר "וידבר הוי'". שוויון זה גם מחזק את המבואר בדא"ח ש"מדבר [סיני]" הוא לשון "מדבר", מעלת האדם ("אתם קרויים אדם" כנ"ל) על הבהמה (ובסוד "מי זאת עלה מן המדבר" כידוע פירושו ממורנו הבעל שם טוב – יחוד המחשבה-הכוונה הפנימית והדבור, לאה ורחל, מי וזאת, עולה מן המדבר דווקא, המדבר דברי תורה ותפלה [וגמ"ח] בבחינת מדבר, בבטול ובהפקרות דקדושה; שלוש פעמים מופיע היחוד של "מי זאת" בשיר השירים: פעמיים "מי זאת עלה מן המדבר" ועוד "מי זאת הנשקפה כמו שחר". הכל = 3380 = 5 פעמים 26 בריבוע = 10 פעמים הוי' פעמים אחד, כמו שיתבאר להלן; חומש במדבר ביחד עם הפרשה הראשונה שלו – במדבר – והפרשה האחרונה שלו – מסעי = 676 = 26 בריבוע).

הפסוק השני מתחיל "שאו את...". שתי התבות הראשונות של שני הפסוקים הראשונים של החומש – "וידבר [= 6 פעמים 37, ששת צירופי הבל – הבל להב הלב כו', תיקון הבל בן אדם הראשון, גילוי היחידה שבנפש, וד"ל]... שאו" = 529 = 23, חיה (חדוה), בריבוע (סוד תענוג = עולם המלבוש, שבו "שיער ה' בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"), סוד "ויהי האדם לנפש חיה" ות"א "לרוח ממללא", ודוק.

שתי התבות הראשונות של כל אחד משני הפסוקים הראשונים – "וידבר הוי' [= במדבר, כנ"ל]... שאו את..." = 956 = במדבר במספר קדמי, כמו שיתבאר לקמן.

הערך הממוצע של שלוש התבות הראשונות של כל אחד משני הפסוקים הראשונים – "וידבר הוי' אל... שאו את ראש..." = במדבר (= "וידבר הוי'")!

והנה, שמות חמשה חומשי תורה: בראשית שמות ויקרא במדבר דברים = 2480 = 10 פעמים 248 = אברהם – רמח מצות עשה כנ"ל, שקיומן באמת תלוי בגילוי מדת האהבה לה' בנפש, כמבואר בתניא פ"ד. מכאן נלמד שכל התורה כולה היא "תורת חסד" ו-ה חומשי תורה מכוונים כנגד ה החסדים שבדעת כנודע – "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום". 248 = במדבר כנ"ל, רמז מובהק להנ"ל שחומש במדבר הנו חומש "כללי". נמצא שהערך הממוצע של שמות חמשת החומשים = מלכות, המשולש של אל, "אברהם אברהם" (בחינת "חסד אל כל היום"), ללמד שתכלית כל התורה כולה היא להמליך את ה' בעולם, לבנות את המלכות, תכלית כל הספירות העליונות – "העשירי יהיה קדש להוי'"; כמו בספירת העמר, מתחילים מתיקון החסד בכוונה להגיע לתכלית, למלכות ולמלכות שבמלכות – "מלכותך מלכות כל עולמים", וד"ל.

פרשת במדבר - יום ראשון

במדבר

א. "וידבר הוי' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר. שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם לבית אבתם במספר שמות כל זכר לגלגלתם". ופירש רש"י: "'וידבר... במדבר סיני... באחד לחדש'. מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה, כשיצאו ממצרים מנאן וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים כשבא להשרות שכינתו עליהן מנאן. באחד בניסן הוקם המשכן ובאחד באייר מנאם".

חומש במדבר נקרא בפי חז"ל "חומש הפקודים", ספר של מספרים (כמו שהוא נקרא גם אצל אומות העולם "ספר המספרים"). יותר מכל חומש אחר חומש במדבר רווי סיפורים רבים ומגוונים – מכל אשר התרחש לעם ישראל במסעותיהם במשך ארבעים שנות טלטוליהם במדבר העמים עד הגיעם לערבות מואב על גבול ארץ כנען. ידוע (בספר יצירה) שה' ברא את עולמו בשלשה ספרים – סופר ספר וספור – ויותר מכל ספר אחר בתנ"ך כולם מתגלים כאן בחומש במדבר. הוא סופר מספרים (בסוד "איה סופר... איה סופר את המגדלים"), שעל שם כך שמו "חומש הפקודים", הוא הספר הרביעי בתורה (בתנ"ך), סוד "ומספר את רבע ישראל" (פסוק שמופיע בו), כמו שיתבאר, והוא כולו ספורים יותר מכל חומש אחר כנ"ל (שני החומשים הראשונים בראשית ושמות הם בעצם קטעי ספור אחד בהמשכים, אך חומש במדבר הוא בליל סיפורים מספורים שונים ומשונים, שאי אפשר לצפותם מראש כלל, ודוק). אף הוא מתחלק (בפרשה השלישית שבו, פרשת בהעלותך) לשלשה ספרים נפרדים (עד "ויהי בנסע הארן" עיקרו בחינת "סופר", ספר "ויהי בנסע הארן" הוא בחינת ספר, שמכאן לומדים חז"ל את דין "ספר" לענין הצלה מן הדליקה, ומ"ויהי בנסע הארן" עיקרו סיפורים, ודוק).

על פי רש"י הנ"ל החומש פותח בסיפור חיבתן של ישראל בעיני המקום ב"ה, שמונה אותם בכל שעה. והנה, ה' יתברך אוהב לספור, כביכול, בכלל, הוא סופר את הכל, וכמו שכתוב "שאו [רמז לתחילת הפסוק השני כאן – 'שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו''] מרום עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם וגו'". מבואר בדא"ח שעל ידי המספר (של כל אשר ברא לכבודו) השי"ת מוציא כל דבר מן הכח (של המחשבה הקדומה – "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל") אל הפועל (בסוד הרשימו ואחר כך במחשבה הקדומה דא"ק וכו'). כאן מתגלה חיבתן המיוחדת של ישראל שה' מונה אותם בכל שעה (ובכך כל פעם ופעם מוציא יותר ויותר מתעלומות יכולתם של ישראל, שהם "חלק אלוה ממעל ממש", מן הכח אל הפועל): בשעת יציאת מצרים מנאם לדעת (כלומר לגלות כנ"ל) את מספר חיילי "צבאות הוי'", לאחר חטא העגל מנאם כבנים חביבים שנותרו לאחר המגפה (כרועה המונה את צאנו, צאן לשון צאצאים כנודע, ובסוד "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם" ופירש הרד"ק: "כשתהיו צאן מרעיתי שארעה אתכם דעה ובינה והשכל אז תקראו אדם לא צאן ובהמה כי כשיתפתה האדם לתאות העולם הנה הוא בהמה לא אדם כי בגשמיות ישתתף האדם עם הבהמה הוא וחמורו אוכלין באבוס אחד [בחינת חטא העגל, להדמות לעגל]. אבל כשיגיענו הטוב אשר יעדנו האל יתברך ומלאה הארץ דעה את השם ושאר הענינים הטובים והיעודים לאהוב את ה' ולעבדו בלב שלם ונתעסק במושכלות אז נקרא אדם שיהיה נכר בנו חלק האנושי ונהיה נבדלים מן הבהמה ומן האדם הדומים לה. וי"ת ואתון עמי עם דמתקרי שמי עליהון בית ישראל אתון. ועל הדרך הזה אמרו רבותינו ז"ל אדם אתם אתם קרוין אדם ואין עכו"ם קרויין אדם", והוא פסוק בספר יחזקאל הנקרא "בן אדם" בחינת בן – תיקון קין בן אדם הראשון כמבואר בכתבי האריז"ל, עליה מבחינת בהמה לבחינת אדם, וד"ל), וכשבא להשרות שכינתו עליהם מנאם (לאחר חדש להקמת המשכן – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – כדי שיהיה דירת קבע, כמבואר במפרשים) כאשה החביבה על בעלה הפוקד אותה בכל עת רצון (בהשקפה ראשונה נראה לפי הפשט שכאן ה' מונה את ישראל כפקודי החיל, הבחינה הראשונה הנ"ל, אך רש"י מגלה לנו שבעצם יש כאן מנין של איש הפוקד את אשתו החביבה עליו ביותר, והוא סוד "אשת חיל מי ימצא" ו"אשת חיל עטרת בעלה", וד"ל).

חושבנא טבא - הודעה

ברוך ה' שסייענו - להשלים את העלאת שלושת החומשים הראשונים - בראשית, שמות וויקרא.
בעזרת ה' יתברך, מכאן ולהבא, נשתדל להעלות מדי יום את הווארט היומי המתאים - דבר יום ביומו - פוסט אחד ליום.
להזכירכם: ניתן להצטרף לרשימת המנויים ולקבל לתיבת הדואר האלקטרוני את הווארט (גרסת טקסט) מיד כאשר הוא מתפרסם.

פרשת בחוקותי

בחקתי

א. "וידבר הוי' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם איש כי יפלא נדר בערכך נפשת להוי'. והיה ערכך הזכר מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה והיה ערכך חמשים שקל כסף בשקל הקדש. ואם נקבה הוא והיה ערכך שלשים שקל. ואם מבן חמש שנים ועד בן עשרים שנה והיה ערכך הזכר עשרים שקלים ולנקבה עשרת שקלים. ואם מבן חדש ועד בן חמש שנים והיה ערכך הזכר חמשה שקלים כסף ולנקבה ערכך שלשת שקלים כסף. ואם מבן ששים שנה ומעלה אם זכר והיה ערכך חמשה עשר שקל ולנקבה עשרה שקלים. ואם מך הוא מערכך והעמידו לפני הכהן והעריך אתו הכהן על פי אשר תשיג יד הנדר יעריכנו הכהן".

"דין ערכי אדם" (כך מכנה הרמב"ם את הפרשה-המצוה הנ"ל בריש הלכות ערכים וחרמים, והיא המצוה הראשונה מבין שבע מצות, חמש מצות עשה ושתי מצות לא תעשה, של ההלכות הנ"ל, המופיעות בזו אחר זו בסוף פרשתנו [יש שם עוד חמש מצות השייכות להלכות אחרות, סך הכל זה מצות בפרשת בחקתי – ז מצות עשה ו-ה מצות לא תעשה, והסימן: משה נתנבא ב"זה הדבר אשר צוה הוי'" (בשני אופני חלוקה לזה הנ"ל – "וקרא זה אל זה") לאחר התוכחה דווקא, סוד "שמאלו תחת לראשי" שמ"שמאל דוחה" נעשה הרמת הראש לראות באלקות באספקלריא המאירה, כמבואר בתורה אור פרשת כי תשא עיי"ש] – ד דיני ערכים ו-ג מצות דחרמים. ד דיני הערכים הם, הן לפי סדר התורה והן לפי סדר הרמב"ם: דין ערכי אדם, דין ערכי בהמה, דין ערכי בתים, דין ערכי שדות [אדם ובהמה היינו סוד האורות ד-מה = אדם ו-בן = בהמה, המתלבשים בכלים דבתים, "כתפארת אדם [אשה] לשבת בית", "ביתו זו אשתו", ושדות, "אמר רבי יוסי [סוד המלכות כנודע, קריאת האור על שם הכלי, וד"ל] מימי לא קריתי לאשתי אשתי ולשורי שורי אלא לאשתי ביתי ולשורי שדי"]; פרשית דין ערכי אדם היא פרשיה בפני עצמה לפי המסורה, משא"כ שאר המצות מופיעות כולן יחד בפרשיה שלאחריה החותמת את חומש ויקרא, ודוק) בא לאחר ובהמשך לתוכחה של פרשת בחקתי, דבר המצביע על כך שיש בדין ערכי אדם משום תיקון סבת התוכחה, תיקון החטאים שבעקבותיהם באה התוכחה.

"איש כי יפלא נדר בערכך נפשת להוי'", יש כאן "דיני נפשות", כרמוז במדרש רבה כאן. כשם שחומש ויקרא, תורת כהנים, פותח ב"אדם כי יקריב מכם קרבן להוי'", מכם ובכם כו' כנודע, כך הוא חותם ב"איש כי יפלא נדר בערכך נפשת להוי'", מסירות נפש להוי'. מסירות נפש זו היא המתקנת את כל החטאים כו' וממתיקה את כל הדינים, הופכת חשך לאור וטעם מר למתוק.

נפתח עם רמז מופלא ("איש כי יפלא"): בפרשת "דין ערכי אדם" הנ"ל יש בדיוק דין אדם (109) תבות ודין ערכי אדם (409) אותיות!

ב. והנה, בכל אחד משלשת דיני הערכים האחרים – דין ערכי בהמה, דין ערכי בתים, דין ערכי שדות – השם (בהמה, בית, שדה) מופיע מפורש (כמה פעמים) בתוך הפרשה: "ואם בהמה... בהמה בבהמה... בהמה טמאה... הבהמה...", "ואיש כי יקדש את ביתו... ביתו...", "ואם משדה אחזתו... שדהו... שדהו... השדה... השדה... השדה... השדה... כשדה החרם... שדה מקנתו אשר לא משדה אחזתו... השדה..." (והסימן: "והבל הביא [הוא ה'הביא' הראשון, 'הכל הולך אחר הפתיחה', מבין כד 'הביא' בתנ"ך, כנגד כד צירופי 'הביא', ודוק] גם הוא מבכרות צאנו ומחלבהן וישע הוי' אל הבל ואל מנחתו" – ה בהמות ב בתים יא שדות, ודוק; כל הפסוק עולה 2093 = 7 פעמים 13 פעמים 23, שיסודו [סכום מרכיביו הראשוניים] עולה והבל = גם, שתי התבות המקיפות את "הביא", ודוק). ואילו תבת "אדם" אינה מופיעה בפירוש בכל פרשת "דין ערכי אדם".

בכגון דא ראוי לחפש "אדם" בדילוג שוה של אותיות. ואכן נמצא "אדם" בתחילת הפרשה: "וידבר הוי' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם איש כי יפלא נדר בערכך נפשת להוי'. והיה ערכך הזכר מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה והיה ערכך חמשים שקל כסף בשקל הקדש".

בהשקפה ראשונה אפשר לטעון שאין חידוש גדול בכך שמופיעה תבה בת שלש אותיות בדילוג שוה במקום שמחפשים. אבל חוץ מזה שכל תופעה בתורה היא בדקדוק גדול והכל דבר הוי' ממש (והרי "אורייתא וקודשא בריך הוא חד" ממש), גם מבחינה הסתברותית אם נקח בחשבון עוד כמה חידושים חשובים לגבי הדילוג הנ"ל גם השכל האנושי הקר אמור להתפעל מהתופעה.

ה"דילוג" הנ"ל של "אדם" מאות לאות הוא יהודי אותיות – "אתם קרויים אדם" (קביעה השייכת באופן מיוחד לפרשתנו, כפי שנראה בהמשך בע"ה). סך כל אותיות הדילוג (מ-א ועד ם) הוא עא (ג אותיות אדם ועוד חיים אותיות, ד פעמים טוב). והוא סוד מובהק המופיע בכתבי האריז"ל שע"ב דמ"ה עולה עא (הוי' פשוט בתוספת מילוי מה). והוא ראשי תבות ערכי אדם (ערכי אדם = משה = עא – משה הוא המופלא בסנהדרין – ועוד מרדכי, עליו אמרו רז"ל "מרדכי בדורו כמשה בדורו", זה כערך זה, וד"ל) ה-א של "אדם" הוא ה-א של "לאמר", "יום ליום יביע אמר", סוד אור מים רקיע (סוד כללות ההתהוות כמבואר בכתבי האריז"ל והתהוות האדם בפרט, כאשר ה-א – אור – היא ראשית ההתהוות, וכידוע שמאמר "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" = "ויאמר אלהים נעשה אדם"), ה-ד (האות האמצעית) של "אדם" היא ה-ד (האות האמצעית) של "נדר" (במספר קדמי, נדר = 1000, סוד 1000 אורות שניתנו למשה רבינו במתן תורה כו', אדם במספר קדמי עולה יוסף, 156, יחד = 1156 = 34 בריבוע, ודוק), ה-ם של "אדם" היא ה-ם (ההסתברות שה-ם של הדילוג תהיה ם סתומה, כמו בתבת אדם, נמוכה) של "עשרים" (עשרים = כתר כנודע, ועם ה אותיות = הכתר = כה בריבוע = אדם במילוי אלף דלת מם = "הרי ערכי עלי", פנות המשולש של י אותיותיו = כה, שרש הריבוע [ועם ר באמצע = יה בריבוע ועוד כ בריבוע = כה בריבוע, ודוק]; במספר קדמי, הרי ערכי עלי = 2600).

כל התופעות הנ"ל מוסיפות ענין ומשמעות לדילוג, אבל התופעה העיקרית (שאינה נראית לעין בהשקפה ראשונה) היא שה-א של "לאמר" היא ה-א השניה בפרשה, ה-ד של "נדר" היא ה-ד השניה לאחר ה-א של "לאמר" וה-ם של "עשרים" היא ה-מ השניה לאחר ה-ד של "נדר". נמצא ש"אדם" הנ"ל שבדילוג שוה בא לאחר "אדם" אחר שאינו בדילוג שוה: "וידבר הוי' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם איש כי יפלא נדר בערכך נפשת להוי'. והיה ערכך הזכר מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה והיה ערכך חמשים שקל כסף בשקל הקדש". גם ב"ואמרת אלהם" יש שתי אותיות מ-ם, אך אע"פ שהן באות לאחר ה-ד של "דבר" (ובכך ראויות להצטרף לרמז ה"אדם" הראשון) אעפ"כ באות לפני ה-ד של "נדר", ה-ד של ה"אדם" המתוקן. האדם של הדילוג השוה הוא האדם דתיקון, אדם ישר, ואילו האדם שקדם לו הוא האדם דתהו (ללא סדר מסודר – דילוג שוה), בסוד "עת אשר שלט האדם באדם לרע לו". האדם השני יורש את האורות המרובים של האדם הראשון, והוא על ידי מצות ערכי אדם (ערכי אדם = משה – "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון"), בחינת התשובה לעונות שבגללם באה התוכחה כנ"ל. אדם הראשון וחוה, שאף היא נכללת בשם "אדם" ("ויקרא שמם אדם ביום הבראם"), סוד ה-א של אדם (שבה מתחברות מ"ד ומ"ן, מים עליונים דאדם ומים תחתונים דחוה) חטאו, ואף דוד (שחי ע שנים, כנגד ע אותיות מ-א של "אל" ועד מ של "מבן", ודוק), ה-ד של אדם, חטא (והודה), רק משיח, ה-ם של אדם (סוד "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד"), יתקן הכל בשלימות (בסוד עא, המופלא [סמוך לאיש (משה), שלומדים מכאן – "איש כי יפלא נדר בערכך נפשת להוי'"] ביחס ל-ע דדוד, הע"ב דמ"ה כנ"ל), וד"ל. והנה, "אל... לאמר... דבר... ואמרת אלהם... נדר... מבן עשרים = 2197 = 13 פעמים 13 פעמים 13 – הכל אחד מוחלט, בגמר התיקון שעל ידי מלך המשיח.

והנה, כללות עא האותיות של דילוג האדם דתיקון "אמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם איש כי יפלא נדר בערכך נפשת להוי'. והיה ערכך הזכר מבן עשרים" = 4998 = אהיה פעמים רחל, סוד "כתפארת אדם לשבת בית", וד"ל.

ג. ועוד כמה רמזים חשובים לגבי פרשת דין ערכי אדם.

שני הפסוקים האחרונים: "ואם מבן ששים שנה ומעלה אם זכר והיה ערכך חמשה עשר שקל ולנקבה עשרה שקלים. ואם מך הוא מערכך והעמידו לפני הכהן והעריך אתו הכהן על פי אשר תשיג יד הנדר יעריכנו הכהן" = 8281 = 91 (אמן, שילוב הוי' אד', 13 במשולש [7 פעמים 13]) בריבוע!

חמשת הפסוקים הקודמים: "דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם איש כי יפלא נדר בערכך נפשת להוי'. והיה ערכך הזכר מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה והיה ערכך חמשים שקל כסף בשקל הקדש. ואם נקבה הוא והיה ערכך שלשים שקל. ואם מבן חמש שנים ועד בן עשרים שנה והיה ערכך הזכר עשרים שקלים ולנקבה עשרת שקלים. ואם מבן חדש ועד בן חמש שנים והיה ערכך הזכר חמשה שקלים כסף ולנקבה ערכך שלשת שקלים כסף" = 20286 = 49 (7 בריבוע) פעמים אור אין סוף (אור אור = ואהבת = מקור חיים וכו') = 46 (אלהי) פעמים אמת (אהיה פעמים אהיה).

יש בפרשה 8 פסוקים. התבות הראשונות של שמונת הפסוקים: וידבר דבר והיה ואם ואם ואם ואם ואם = 689 = 13 פעמים 53 (סוד גילי, כמו שיתבאר). התבות האחרונות של שמונת הפסוקים: לאמר להוי' הקדש שקל שקלים כסף שקלים הכהן = 2366 = 13 פעמים יעקב = 26 פעמים 91 = 7 פעמים הוי' פעמים אחד. 689 ועוד 2366 = 3055 = 5 (חומשי) תורה.

יש 6 פעמים "והיה [ערכך]" (לשון שמחה, הצירוף השביעי, החביב, של שם הוי' ב"ה; "והיה ערכך" = "[אכן] יש הוי' [במקום הזה ואנכי לא ידעתי]"; מילוי "והיה ערכך": וו הא יוד הא עין ריש כף כף = 884 = בן פעמים טוב וכו') בפרשה. 6 פעמים "והיה" = יוסף (בן יעקב ורחל). ועוד "וידבר הוי'..." = יעקב. ועוד "בערכך נפשת להוי'" = רחל (סוד "כתפארת אדם לשבת בית" כנ"ל)!

בספירת תבות מסוף הפרשה, "והיה" הראשון הוא התבה ה"והיה" (26), ו"והיה" האחרון הוא התבה ה-91 (הוי' אד' כו' כנ"ל). "והיה" השני הוא התבה ה-44 – מילוי "והיה": וו הא יוד הא כנ"ל.

ד. סכומי הערכים של הנקבה (סוד "נקבה תסובב גבר" = ארץ ישראל = כבוד פעמים הוי', סוד "סוף הכבוד לבוא [לנקבה]", "אשת חיל עטרת בעלה" לע"ל, שהרי מסוף ערכי הזכר והנקבה בפרשת דין ערכי אדם מביאים חז"ל רמז מובהק למה דאמרי אינשי: "סבא בביתא פחא בביתא סבתא בביתא סימא בביתא וסמנא טבא בביתא"), לפי הגיל – ג (מבת חדש ועד בת חמש שנים) י (מבת חמש שנים ועד בת עשרים שנה) ל (מבת עשרים שנה ועד בת ששים שנה) י (מבת ששים שנה ומעלה) – מצטרפים לסוד "גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלם הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא עני ורכב על חמור ועל עיר בן אתנות". מכאן נלמד שדין ערכי אדם הוא סגולה לביאת משיח צדקנו.

הפסוק הנ"ל הוא בנבואת זכריה. יש עוד ב "גילי" בתנ"ך: "אל תיראי אדמה גילי ושמחי כי הגדיל הוי' לעשות" בנבואת יואל, ובספר תהלים: "ואבואה אל מזבח אלהים אל אל שמחת גילי ואודך בכנור אלהים אלהי". לפי טעמי המקרא (הפיסוק) "מאד" (אדם, בצירוף של משיח, "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד" כנ"ל) נמשך אחר ה"גילי" דזכריה ו"ושמחי" (אותיות ומשיח) נמשך אחר ה"גילי" דיואל (ה"גילי" דתהלים הוא סוף משפט). "מאד" "ושמחי" = 409 = דין ערכי אדם = מספר האותיות בפרשת דין ערכי אדם כנ"ל. "אל שמחת גילי" = "נקבה תסובב גבר" וכו' כנ"ל!

הערך הממוצע של "גילי" – פשוט, מילוי, קדמי = נקבה! גילי נקבה בהכאה פרטית = כח פעמים מה (אדם-מאד). "שלשים [שקל]... עשרת [שקלים]... שלשת [שקלים]... עשרת [שקלים] = 3650 = 50 פעמים חכמה (כח מה) = 10 פעמים 365 ימות שנת החמה (עשר שנים).

והנה, ג פעמים י = ל, חלקי ג = י. גי פעמים לי = בחקתי. גיל פעמים י = נפש ("בערכך נפשת להוי'").

במשולש פרטי, גילי = חוה ראשונה = "מלכות – פה", כמבואר סודו באריכות במקום אחר.

והנה, לפי גילאי הזכר הערכים הם: ה (מבן חדש ועד בן חמש שנים) כ (מבן חמש שנים ועד בן עשרים שנה) נ (מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה), יה (מבן ששים שנה ומעלה) – כהן יה (סיום הפרשה: "יעריכנו הכהן", וידוע בחז"ל שבכל פרשת ערכים יש י "כהן", י עם "הכהן" היינו כהן יה, ודוק).

סך כל סכומי הערכים – צ לזכר ו-גן לנקבה = קמג = יא פעמים יג (אחד-אהבה). והנה, יש עוד ערך – "אין בערכין פחות מסלע" דעני הנערך בהשג יד (דין הנלמד ממה שנאמר "וכל ערכך יהיה בשקל הקדש"; "הקדש" = 409 הוא סימן למספר האותיות בפרשה, 409 = דין ערכי אדם כנ"ל; "בשקל הקדש" = 841 = 29 בריבוע [29 הוא עשירית ערך] = 21 ב"השראה"). כאשר נצרף את מספר אחד ל-קמג הנ"ל יעלו כל הערכי האדם כולם קדם = זה (נבואת משה רבינו) בריבוע (מספר ה"אהבה" ה-זה). על ידי מצות ערכין (וכידוע פתגם אדמו"ר הזקן לר' הלל מפאריטש – "כשיש לאברך קושיה במסכת ערכין, קודם כל עליו להעריך את עצמו!") זוכים לסוד "קדם", ה"אדם" עולה לדרגת "אדם קדמון" ומשם לבחינת "לא אדם" כלל (באור אין סוף שלפני הצמצום הראשון) – "הוי' קנני [במצות ערכין] ראשית דרכו קדם מפעליו מאז [אז פסוקים דפרשת דין ערכי אדם, א – "וידבר הוי' אל משה לאמר", הכללי, למעלה מ-ז, המתחלקים ל-ה ו-ב, סוד מעלת הזהב, אהב שרש אהבה – "אז ישיר", ישיר = בחקתי, וד"ל; זכר נקבה = 6 צרופי אדם חוה, ועוד קדם = "אז ישיר" = לב במשולש).

ה. והנה, ההפרשים בין ערכי הזכר לערכי הנקבה הם: ב (בין ה ל-ג) י (בין כ ל-י) כ (בין נ ל-ל) ה (בין טו ל-י) – אותיות בכיה. ידוע מאמר הזהר (המובא בסוף פרק לד של ספר תניא קדישא כתירוץ סופי למה שהקשה בריש פרק א) "בכיה תקיעה בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעה בלבאי מסטרא דא" – בו זמנית בוכה האדם (הבינוני של התניא – "מדת כל אדם") על מציאות נפשו הבהמית בחלל השמאלי של לבו ושמח עם נפשו האלקית בחלל הימני של לבו.

ועוד ידוע שחדוה = חיה ובכיה = יחידה, שני המקיפים של הנפש (סוד ה-ל, החיה, וה-ם, היחידה, של הצלם, סוד "וצדיק באמונתו [אותיות ב אמונות] יחיה [בה חיה, ועם ה-ד של צדיק אותיות יחידה]", הצדיק של הצלם חי תחת שני מקיפי אמונה, האמונה בחידוש העולם מאתו יתברך מצד החיה והאמונה בעצמותו יתברך מצד היחידה, כמבואר במ"א), נמצא ששרש הבכיה גבוה יותר משרש החדוה. הבכיה היא בסוד "במסתרים תבכה נפשי מפני גוה" בבתי גואי ואילו החדוה היא בסוד "עז וחדוה במקומו" בבתי בראי. ועוד, בכיה חדוה, יחידה חיה, הן "חתך הזהב" (שמקורו בעין השכל שבלב, מקום החוש בתפארת) של ששים (שבדין ערכי אדם מהוה את נקודת השיא של חיי האדם, "בן ששים לזקנה" – זה קנה חכמה, וכמו שיתבאר).

והנה, פלא ("איש כי יפלא" כנ"ל) בכיה בריבוע פרטי – ב בריבוע (4) כ בריבוע (400) י בריבוע (100) ה בריבוע (25) = 529 = חדוה בריבוע כללי (23 בריבוע)!

חדוה (חיה) = כג, שבריבוע פרטי (כ בריבוע, 400, ג בריבוע, 9) = 409, מספר האותיות של פרשת דין ערכי אדם וכו' כנ"ל! עד"ז בכיה (יחידה) = לז, שבריבוע פרטי (ל בריבוע, 900, ז בריבוע, 49) = 949 = אהבה פעמים חכמה (שזיווגן הוא על ידי גילוי אור הכתר = ארץ ישראל = "נקבה תסובב גבר" = "אל שמחת גילי" כנ"ל, אור רדל"א, אמונה פשוטה, המיחד את שרש האהבה שבגולגלתא ושרש החכמה שבמוחא סתימאה, וד"ל) = אהבת ישראל וכו', כמבואר במ"א. אכן, פלא, הערך הממוצע של חדוה בריבוע כללי (שהוא בכיה בריבוע פרטי כנ"ל, 529), ובכיה בריבוע כללי (1369 = "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" [שבו חדוה אותיות] – רוחו של משיח) אף הוא = 949 (לז בריבוע פרטי)!

143 (90 לזכר ו-53, גילי, לנקבה) = ג פעמים חדוה (חיה) ועוד ב פעמים בכיה (יחידה), בסוד התכללות כל חמש דרגות הנשמה בחיה יחידה – נפש רוח נשמה (האורות הפנימיים) בחיה (שנוגעת ואינה נוגעת בפנימיים להחיותם) וחיה יחידה (האורות המקיפים) ביחידה (עצם המקיף הישר, המקיף הרחוק, בחינת מקיף בעצם) , וד"ל. ב הבכיות הן בסוד הנאמר בחנה "והיא מרת נפש ותתפלל על הוי' ובכה תבכה", שמעמק תחת הגיעה "על הוי'" עד לרדל"א, בתי גואי, ששם דלא הופך לשם אלד, כח ההולדה. אך שם נכללת שרש החדוה בבכיה, כרמוז בכך ש"ובכה תבכה" = 20 פעמים חדוה.

"וכל ערכך יהיה בשקל הקדש עשרים גרה יהיה השקל" = ב פעמים הכל פעמים חדוה (חיה). ג תבות בדילוג עד האתנחתא: "וכל... יהיה... הקדש" = הכל פעמים ט, השאר = הכל פעמים הבל (כדלקמן), הכל פעמים בכיה (יחידה).

מכל הנ"ל יוצא שדין ערכי אדם בא להשריש בלב היהודי ("אתם קרויים אדם") את נשיאת ההפכים הקיומית של "בכיה תקיעה בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעה בלבאי מסטרא דא".

והנה, ראוי (ברוחניות על כל פנים) שמדי שנה בשנה יעריך כל אדם את עצמו "להוי'" ("איש כי יפלא נדר בערכך נפשת להוי'" – מופלא סמוך לאיש היודע לשם מי נודרים), ימסור את עצמו לה' לגמרי (בבחינת "וגילו ברעדה" – "במקום גילה שם תהא רעדה", הכל לפי הגיל, ודוק; "וגילו ברעדה" = "והיה ערכך" = "יש הוי'" כנ"ל) ויאמר "הרי ערכי עלי" (= כה בריבוע = אדם במילוי כנ"ל). את יב השנים (יא לנקבה, יב יא = כג) שלפני הגיעו לגיל "מופלא [= נקבה, וד"ל] סמוך לאיש" ("מופלא סמוך לאיש" = 624 = 24 פעמים הוי' ב"ה = בערכך בערכך, ר"ת סלם = 5 פעמים הוי' ועוד חוה פעמים הוי', וד"ל) ישלים בערכי קטנים (הרי ערך בן חדש זה עלי וכו'). לפי זה יוצא שעד גיל ששים זכר יעריך את עצמו בסכום כולל של 2325 שקלים (5 פעמים 5, 15 פעמים 20, 40 פעמים 50) ונקבה תעריך את עצמה בסכום כולל של 1365 שקלים (5 פעמים 3, 25 פעמים 10, 40 פעמים 39), כאשר סכום הנקבה משמעותי ביותר: 1365 = 3 פעמים 5 פעמים 7 פעמים 13 (ה'יסוד' = 28, 7 במשולש). אך מעל לגיל ששים, הכל לפי ה'מזל'.

מבין האבות והאמהות רק אצל הזוג הראשון – אברהם ושרה – מפורש בתורה ארך ימיהם: אברהם – 175 שנים, שרה – 127 שנים. אברהם נקרא "האדם הגדול בענקים" – במעניקים את ערכו להוי' עד שנעשה מרכבה להוי'. והנה, הסכום הכולל של כל 175 שנות חייו של אברהם אבינו = 4050 (2325 הנ"ל ועוד 115 פעמים 15 = 1725) = הריבוע הכפול של אדם! הסכום הכולל של שרה אמנו = 2035 (1365 הנ"ל ועוד 67, בינה יתרה, פעמים 10) = הכל פעמים הבל (בסוד "ויהיו חיי שרה וגו'", הבל שנים הטובות עד לעקדת יצחק). ההפרש = 2015 = אל פעמים אד', סוד תיקון עולם העשיה כנודע בכתבי האריז"ל.

עד גיל ששים חיי האדם מתחלקים, על פי דין ערכי אדם, לחמש שנים, חמש עשרה שנים וארבעים שנים (חמש עשרים ששים = 1618, סוד "חתך זהב" כנודע; מששים והלאה אין מספר מפורש בתורה. אך אם נוסיף ל-1618 הנ"ל מאה – "בן מאה כאלו מת ועבר ובטל מן העולם" – אזי יעלו כל הגילאים 1664 = ב פעמים ארץ ישראל וכו' כנ"ל = הוי' פעמים אדם חוה; ואם במקום מאה נוסיף מאה ושמונים [חיי יצחק כדלקמן] יעלה הכל 2116 = מאה בריבוע! הערך הממוצע של 4 הגילאים = 529 = חדוה בריבוע כללי = בכיה בריבוע פרטי כנ"ל!). אם נמשיך את הסדרה הריבועית הנבנית מ-5 15 40 (שבסיסו 15) עד 7 מקומות, האבר השביעי (החביב) = ערך, ועד כאן = 770. אם 'נלך' על החיים השלמים ביותר מבין שלשת האבות – 180 שנים של יצחק אבינו (180 = 10 פעמים חי, יצחק אותיות קץ חי; יצחק חי 180 שנים, שרה אמו חיה 127 שנה, ההפרש = גילי כנ"ל, 180 ועוד 127 = רבקה, הנקודה האמצעית של תריג), ונפתח את הסדרה הנבנית אם כן מארבעת המספרים 5 15 40 120 (סדרה בשלשת ממדים שבסיסו 40) אזי נגלה שהערך הממוצע של 7 האברים הראשונים בסדרה = ערכך (מצות ערכין מקשר את האדם ליש האמיתי – "יש הוי'" כנ"ל)!

ו. במסכת ערכין ה, ב: "תנו רבנן בני ישראל מעריכין ואין העובדי כוכבים מעריכין, יכול לא יהו נערכין תלמוד לומר 'איש' דברי ר' מאיר, אמר רבי מאיר וכי מאחר שמקרא אחד מרבה ומקרא אחד ממעט מפני מה אני אומר נערך ולא מעריך מפני שריבה הכתוב בנערכין יותר מבמעריכין שהרי חרש שוטה וקטן נערך אבל לא מעריכין. רבי יהודה אומר בני ישראל נערכין ואין העובדי כוכבים נערכין יכול לא יהו מעריכין תלמוד לומר 'איש', אמר רבי יהודה וכי מאחר שמקרא אחד מרבה ומקרא אחד ממעט מפני מה אני אומר עובד כוכבים מעריך ולא נערך מפני שריבה הכתוב במעריכין יותר מבנערכין שהרי טומטום ואנדרוגינוס מעריכין אבל לא נערכין. אמר רבא הלכתיה דרבי מאיר מסתברא טעמיה לא מסתברא, טעמא דרבי יהודה מסתברא הלכתיה לא מסתברא, הלכתיה דרבי מאיר מסתברא דכתיב 'לא לכם ולנו לבנות (את) בית אלהינו', טעמיה לא מסתברא דקא מייתי ליה מחרש שוטה וקטן שאני חרש שוטה וקטן דלאו בני דעה נינהו. טעמא דרבי יהודה מסתברא דקא מייתי ליה מטומטום ואנדרוגינוס דאף על גב דבני דעה נינהו מעטינהו רחמנא, הלכתיה לא מסתברא דכתיב 'לא לכם ולנו לבנות (את) בית אלהינו'. ורבי יהודה האי 'לא לכם ולנו' מאי עביד ליה? אמר רב חסדא אמר אבימי וערכו נגנז, אלא מעתה לא ימעלו בו, דתנן חמש חטאות המתות ומעות ההולכות לים המלח לא נהנין ולא מועלין אלמה תניא גבי קדשי עובדי כוכבים במה דברים אמורים בקדשי מזבח אבל בקדשי בדק הבית מועלין בהן, אלא אמר רבא משום רפיון ידים הוא דכתיב 'ויהי עם הארץ מרפין ידי עם יהודה ומבהלים אותם לבנות'".

ופירש רש"י: "'עובד כוכבים נערך'. אם אמר ישראל ערכו עלי נותן ערכו כפי שנים של עובד כוכבים. 'אבל לא מעריך'. אבל אם אמר העובד כוכבים ערכי עלי או ערך אחרים עלי לא אמר כלום. 'ר' יהודה אומר מעריך'. אם אמר על ישראל ערכו עלי. '[אבל] לא נערך'. שאם אמר ערכי עלי אין לו ערך או אם אמר ישראל ערך עובד כוכבים זה עלי לא אמר כלום. 'איש'. משמע כל דהו. 'הלכתיה דר"מ מסתבר'. דאין העובדי כוכבים מעריכין. 'וטעמיה לא מסתבר'. דיליף טעמא מחרש שוטה וקטן ואיכא למיפרך התם משום דלאו בני דעה נינהו דהא אין נודרין נמי ואין מקדישין אבל עובד כוכבים דנודר ומקדיש דהא ר"מ מודה דנודר ונידר אימא נמי דמעריך אי לאו דהאי קרא ד'לא לכם ולנו' דכתיב בספר עזרא שהיו עובדי כוכבים מתנדבין ורוצין לסייען בבנין בית שני ואמר להם נחמיה בן חכליה 'לא לכם ולנו לבנות' כי אם לנו לבדנו. 'טעמיה דר' יהודה מסתבר'. דודאי מסתבר טפי לאוקמא מיעוטא דממעיט קרא בנערכין וריבויא במעריכין דהא טומטום ואנדרוגינוס דבני דעה נינהו כעובדי כוכבים ומעריכין ולא נערכין דמעטינהו קרא דכתיב 'הזכר' מריבויא דה"י דרשינן זכר ודאי ולא טומטום ואנדרוגינוס. 'והלכתיה לא מסתבר'. דודאי אין מעריך משום דערכין לבדק הבית וקרא כתיב 'לא לכם ולנו לבנות'. 'אמר אבימי'. הא דאמר רבי יהודה מעריכין לאו משום דליתיה לבדק הבית דהא כתיב 'לא לכם ולנו' אלא קדוש ונגנז דאסור בהנאה. 'אלא מעתה'. הואיל ולאיבוד אזיל לא ימעלו בו דמיתהני מיניה לא ניחייב קרבן מעילה, דהא תנן חטאות המתות הני חטאות דאמרי' בתמורה ולד חטאת ותמורת חטאת כו'. 'ומעות ההולכות לים המלח'. דהוו כחטאת שמתו בעליה דאזלא למיתה ואם נהנה אדם מהם אינו חייב קרבן דלא קרינא ביה מקדשי ה' הואיל ולאיבוד אזלי. 'ואילו גבי קדשי עובדי כוכבים'. תניא בשחיטת קדשים בפ' ב"ש: 'במה דברים אמורים'. דאין מועלין בקדשי עובדי כוכבים היינו בקדשי מזבח משום דגמרינן מעילה חטא חטא מתרומה מה תרומה אין מית.ה נוהגת אלא בתרומת ישראל דבהדיא כתיב 'ולא יחללו את קדשי בני ישראל' אף מעילה אינה נוהגת אלא בקדשי ישראל. 'אבל קדשי עובדי כוכבים של בדק הבית מועלין בהן'. ומפרש התם מאי טעמא דכי גמרה מעילה חטא חטא מתרומה דומיא דתרומה דקדושת הגוף אבל קדושת דמים לא גמרינן מינה וטעם זה מצאתי מפורש בזבחים והוא עיקר שהרי בפירוש נשנה שם. ומפי המורה שמעתי בקדשי מזבח דעובדי כוכבים אין מועלין בהם משום דמצינו חילוק בין קדשי מזבח דעובדי כוכבים לקדשי מזבח דישראל שאין חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא כדאמרינן בשמעתא קמייתא דתמורה אבל בקדשי בדק הבית דעובדי כוכבים לא מצינו חילוק הלכך מועלין בהן. זה שמעתי וראשון עיקר. קתני מיהת מועלין בהן אלמא אינו נגנז מדשייכא ביה מעילה. 'אלא אמר רבא'. ודאי לבדק הבית אתי ובימי עזרא היינו טעמא דשלחו להם 'לא לכם ולנו'. 'משום רפיון ידים'. משום שלא היו מתכוונים לטובה אלא שיסמכו גם עליהם וישמעו לעצתם והם יאחרו הבנין עד שיסיבו את לב כורש שלא לבנותו".

ובתוספות: 'יכול לא יהו נערכין ת"ל 'איש''. ואע"ג ד'איש' במעריך כתיב תרתי 'איש' כתיבי ואם אינו ענין למעריך תנהו לענין נערך, וא"ת הא ממעטינן מ'איש' דהכא עובדי כוכבים גבי תמורה בפ"ק דתמורה, וי"ל דבפרק ב"ש במסכת זבחים איכא דרשא אחריתי למעוטי עובדי כוכבים דתמורה ועלה סמיך וילפינן ממעשר בהמה חובה שאין קבועה לה זמן וישראל מייתו ועובדי כוכבים לא מייתו. 'שאני חרש שוטה וקטן דלאו בני דעה נינהו'. ור"מ דיליף מינייהו סבירא ליה קצת הן שוין הואיל ונערכין ואע"פ שלא מעריכין הכי נמי אית ליה למימר בעובדי כוכבים. 'אלא מעתה לא ימעלו בו'. לרבי יהודה אלמה תניא אבל בקדשי בדק הבית מועלין בו ואמאן תרמייה דהא ודאי כרבי מאיר לא מיתוקמא דהא קא נסיב להלכתיה מ'לא לכם ולנו' אלמא דאין עובדי כוכבים מקדישין לבדק הבית כלל, וכר' יהודה מיהא לא אתיא דליכא לפרושי דלמסקנא משום רפיון ידים מיתוקמא שפיר כרבי מאיר דהא ליתא דרבי מאיר לא סבר האי טעמא דאם כן מנא ליה הלכתא דאין העובדי כוכבים מעריכין מקרא ד'לא לכם ולנו' וצ"ע כיון דלרבי מאיר אין עובדי כוכבים מתנדבין לבדק הבית היכי תנן זה וזה מודים שנודרים הא עובדי כוכבים לא נודרין לבדק הבית לרבי מאיר ודוחק לפרש דנודרין קאמר למזבח דלכאורה מתני' דומיא דערכין דמיירי לבדק הבית. ושמא טוב לפרש דרבא הדר ביה למסקנא זו מהא דאמר מעיקרא דהלכתא כרבי מאיר מקרא ד'לא לכם ולנו'".

ולהלכה, הרמב"ם (הלכות ערכים וחרמים פרק א הלכה ו) פוסק כרבי מאיר (שלא לפי הכלל שרבי יהודה ורבי מאיר הלכה כרבי יהודה, ואינו סובר כדעת התוספות הנ"ל שרבא חזר בו, או שסובר כדעת האחרונים שאף על פי שרבא חזר מטעם הפסיקה משום "לא לכם ולנו", בכל זאת לא חזר מעצם הפסיקה כרבי מאיר) ואילו הראב"ד פוסק כרבי יהודה (על פי הכלל הנ"ל אע"פ שנראה בגמרא שרבא פוסק כרבי מאיר). ונראה לומר, בפנימיות הענינים, שמחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה (כפי שנתפסו על ידי הרמב"ם והראב"ד) נוגעת למהות האינו יהודי (עובד כוכבים). רבי מאיר (והרמב"ם) סובר שהוא דומה לחרש שוטה וקטן שאין להם דעת (וכך יוצא מפורש מלשון הרמב"ם שם: "הגוי נערך אבל אינו מעריך... וכן המעריך את החרש ואת השוטה חייב ונותן לפי שניו", ודוק) – כך האינו יהודי אין לו דעת באמונות ודעות הישרות (ראה תורה תמימה כאן). ואילו רבי יהודה (והראב"ד) סובר שהאינו יהודי דומה לטומטום ואנדרוגינוס, שאין לו מין מבורר, כלומר שאינו בגדר משפיע או בגדר מקבל בבירור, וממילא אינו בכלל מצוה רבה דאורייתא ד"פרו ורבו" = 500 = טומטום אנדרוגינוס (וממילא אינו משמש את תכלית כוונת הבריאה בהורדת השפע בסדר ההשתלשלות מעילה לעלול, ממשפיע למקבל כו'). ידוע ש"אל אחר אסתריס ולא עביד פירין", אין לו דעת. לדעת הרמב"ם העיקר הוא "אסתריס" (עצם הפגיעה בדעת), ולדעת הראב"ד העיקר הוא "ולא עביד פירין" (לרמב"ם העיקר – הסיבה; לראב"ד העיקר – התוצאה, המסובב. וי"ל דהיינו לשיטתייהו, ודוק).

ועוד נפקא מינה, אם הגוי מעריך (כדעת רבי יהודה והראב"ד) אזי לכאורה יש בו דין מופלא סמוך לאיש (ככתוב כאן "איש כי יפלא וגו'), מה שאין כן אם הוא נערך אבל לא מעריך (כדעת רבי מאיר והרמב"ם). מסתבר לומר שמופרך אצל הרמב"ם, שבלאו הכי סובר שדעת הגוי משובשת (ואינו מעריך, שאין לו כוונה שלמה לה'), שלגוי יהיה דין מופלא סמוך לאיש, היודע לשם מי הוא נודר.

ז. והנה, היחס של מעריך-נערך הוא על דרך משפיע ומקבל, זכר ונקבה. ומכאן טעם פשוט לפסיקת הרמב"ם שגוי נערך ואינו מעריך (אף על פי שלפי פשט הכתוב "איש כי יפלא וגו'", דמרבינן גוי מ"איש", מדבר במעריך ולא בנערך, אלא שצריך לפרש כמו התוספות הנ"ל), שהרי מהות הגוי הוא בחינת מקבל (מישראל) ולא משפיע, כמבואר באריכות במקום אחר.

והנה, חוץ מדין ערכין יש דין דמים, וכמו שכותב הרמב"ד בהמשך הפרק הנ"ל: "הדמים אינן כערכין, כיצד האומר דמי עלי או דמי זה עלי או דמי פלוני עלי אפילו היה אותו פלוני קטן בן יומו או טומטום ואנדרוגינוס או גוי נותן מה שהוא שוה דינר או אלף כאילו הוא עבד הנמכר בשוק. והערכים כולן והדמים הכל סתמן לבדק הבית ויפלו הכל ללשכה שהיתה במקדש מוכנת לקדשי בדק הבית. גוי שאמר דמי עלי או דמי פלוני עלי נותן כפי נדרו ואינו נופל ללשכה שאין מקבלין מן הגוים נדבה או נדר לחזק את בדק הבית או בדק ירושלים שנאמר 'לא לכם ולנו לבנות בית וגו'' ונאמר 'ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלים'. ומה יעשה בהן, יבדק הגוי על דעת מי נדר אם נדר על דעת ישראל יוציאוהו בית דין במה שיראה להם חוץ מבדק הבית ובדק ירושלים ואם אמר לשמים נדרתי יגנזו".

וצריך להבין למה אין הגוי מעריך אבל ישנו בדין דמים. הנה, ערך דמים ראשי תבות עד, בסוד "עד הוי' בכם", סוד ע ו-ד רבתי של "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", ופירש"י שבעולם הזה "הוי' אלהינו" לבד, בחינת "לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו", אך לעתיד לבוא כשיקוים היעוד "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד" אזי יהיה "הוי' אחד" לכל עמי הארץ – "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם הוי' לעבדו שכם אחד". והנה, ערך דמים = זכר נקבה (= ו צירופי אדם חוה כנ"ל), ה-ע רבתי של "שמע ישראל" בחינת זכר, וה-ד רבתי של "הוי' אחד" בחינת נקבה (סוד פרצוף הנוקבא ביחס לאותיות אח דאחד, פרצוף הדכורא, כמבואר בכתבי האריז"ל). ומה שנאמר "אתם עדי" ("עד הוי' בכם") דווקא, היינו שישראל מעידים לאומות העולם, ובעולם הזה אין העדות נתפסת בפנימיות נפשות אומות העולם, מה שאין כן לעתיד לבוא כשנהיה אור לגוים באמת. חוץ מאותיות עד, שאר האותיות של ערך דמים = ערכך ("ערכך נפשת להוי'", "נפשת חסר כתיב, רמז לנפשות חסרות אור ה', נפשות הגוים, שנערכים אך אינם מעריכים, ודוק).

וצריך להבין למה ערך הוא זכרי ואילו דמים הוא נקבי. הנה אין הערך מתיחס לשווי האמיתי של הפרט הנערך אלא "אחד המעריך את היפה הבריא ואחד המעריך את הכעור החולה... נותן לפי שניו כמו שקצוב בתורה". מה שאין כן בדמים שמתיחס לפרט דווקא "נותן מה שהוא שוה, דינר או אלף כאילו הוא עבד הנמכר בשוק". הערך הוא כעין "גזרת הכתוב" שאינו נתפס בשכל אנושי, ואילו הדמים, המתיחסים לכל פרט באשר הוא, נתפס בשכל אנושי היטב. הערך הוא חק (ועל כן מקומו הראוי לו בתורה הוא בפרשת בחקתי) ואילו הדמים הם משפט. החק הוא בחינת זכר, בחינת מהות שלמעלה מטעם ודעת, ואילו הדמים הם בחינת נקבה, בחינת מציאות שעל פי טעם ודעת. על הזכר להשפיע בנקבה, להפרותה בריבוי תולדות. החק הוא "לפני הצמצום" ואילו המשפט-צדק הוא "לאחר הצמצום" המחולל מקום פנוי לעמידת העולמות, סוד רחם הנוקבא כנודע. דמים תרתי משמע – חיים להחיות. חק היינו חי בעצם, וד"ל.

והנה, פרשת דין ערכי אדם פותחת "איש כי יפלא נדר" = משיח משיח, וחותמת "תשיג יד הנדר יעריכנו הכהן" = משיח משיח משיח משיח (תופעה של "שלם וחצי"). ב בחינות משיח של "איש כי יפלא נדר" היינו איש ישראל (מעריך, ואין גוי מעריך) ומופלא סמוך לאיש: איש – משיח בן יוסף ומופלא סמוך לאיש – משיח בן דוד, וד"ל. ד בחינות משיח של "תשיג [= תשובה] יד הנדר יעריכנו הכהן" היינו כנגד ב המשיחים הנ"ל ועוד אליהו הנביא זכור לטוב מבשר הגאולה (שאף הוא נקרא משיח) ועוד כהן צדק (הכולל כהן משיח), וכמבואר שארבעתם מופיעים ביחד. ויהי רצון שנכה להעריך את עצמנו להוי' ובכך לזכות להתגלות מלך המשיח תיכף ומיד ממש.

פרשת בהר

בהר

א. פרשת היובל פותחת: "וספרת לך שבע שבתת שנים שבע שנים שבע פעמים והיו לך ימי שבע שבתת השנים תשע וארבעים שנה". יש בפסוק זה חי (חסד במספר קטן, כנ"ל פרשת אמור) תבות ובינה אותיות, וכמבואר בפרשה הקודמת שספירת חמשים שנות היובל היא כנגד הבינה, עולם הבא (היובל הגדול), בפרט.

ראינו שהפסוק הראשון של ספירת העומר "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה" = 6552 = יעקב פעמים לאה. והנה, פלא, הפסוק של ספירת שנות היובל "וספרת לך שבע שבתת שנים שבע שנים שבע פעמים והיו לך ימי שבע שבתת השנים תשע וארבעים שנה" = 7524 = הדר פעמים לאה! הדר, ראשית עולם התיקון, עולה יא פעמים חוה (לאה היא תיקון חוה ראשונה כנ"ל), נמצא שהפסוק הנ"ל עולה יא (וה של חוה) פעמים חוה פעמים לאה. שני הפסוקים יחד, של ספירת העומר ושל ספירת היובל (כנגד חכמה ובינה, תרין ריעין כו' כנ"ל) = יהושע פעמים לאה. והנה, יהושע הוא משרש יוסף בן רחל, וכן יעקב פעמים לאה הנ"ל = יוסף פעמים בלהה (שפחת רחל, שגדלה אותו כאמו לאחר הסתלקות רחל), הכל בסוד הספירה (אותיות המחשבה, לאה) בפה (אותיות הדבור, רחל) כנ"ל.

בפסוק הנ"ל הביטוי "שבע פעמים" = ברית = טוב פעמים לאה (יהושע פעמים לאה הנ"ל = 23, חיה-זיו, פעמים ברית, שבע פעמים). יש בתנ"ך חוה פעמים "שבע פעמים", יב בתורה ו-ז בנביא, סוד העיבור כנודע (ז שנים מעוברות, "תמימות", ו-יב שנים פשוטות ב-יט, חוה, שנות המחזור הקטן). "הכל הולך אחר הפתיחה" ו"הכל הולך אחר החיתום": "והוא עבר לפניהם וישתחו ארצה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו", "וירד ויטבל בירדן שבע פעמים כדבר איש האלהים וישב בשרו כבשר נער קטן ויטהר", סוד בירור (ברית לשון בירור) רפח (ברית רפח = ל בריבוע, סוד הלב היהודי – ל מול ל – כנודע), כולם בחכמה אתברירו.

"שבע שבתת שנים שבע שנים" = 2646 = 6 צירופי אמת, אהיה בריבוע ("תתן אמת ליעקב") = 7 פעמים חשמל, זך במשולש. "תשע [770] וארבעים [329, 7 פעמים 47, בטול]" = 1099 = 7 פעמים 157 = "ברכי נפשי את הוי'" = נפש רוח נשמה חיה יחידה, כמבואר במ"א. "תשע וארבעים שנה" = 1454 = "... ישראל. בראשית..." – "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן", כללות כל התורה כולה.

הפסוק של ספירת שנות היובל ביחד עם ג פסוקי ספירת העומר (שכל פסוק הוא כפולה של לאה) = 22212 = 617 (איש אשה) פעמים לאה.

וכדי להשלים את סוד שבע הספירות הכתובות אצל העומר, היובל והזב והזבה, שני פסוקי הזבים יחד: "וכי [= לאה, התבה הראשונה של כל הספירות שבתורה] יטהר הזב מזובו וספר לו שבעת ימים לטהרתו וכבס בגדיו ורחץ בשרו במים חיים וטהר" "ואם [לשון תנאי, וד"ל] טהרה מזובה וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר" = 5957 = 7 פעמים 23 פעמים 37, וביחד עם 7524 של ספירת היובל = 13481 = 13 פעמים 17 פעמים 61. בכל פסוקי הספירה של התורה יש 74 תבות ו-296 אותיות, יחס מדויק של 1 ל-4, היחס המושלם של תבות לאותיות, כמבואר במ"א בנוגע לשם המיוחד, שם הוי' ב"ה, המכונה (על שם יחס זה) שם בן ד. בפסוק הראשון של ספירת העומר באמור יש חן אותיות כנ"ל, ובפסוק שבראה יש מב, וכידוע סוד הזוג הזה של חן מב = ק = יפי = י פעמים י, י בריבוע (וההפרש ביניהם = ד בריבוע; ד במשולש = י). בשאר הפסוקים יש 196 אותיות, יד בריבוע (בפסוק הראשון של התורה "וכי יטהר הזב מזובו וספר לו שבעת ימים לטהרתו וכבס בגדיו ורחץ בשרו במים חיים וטהר" יש 64 = ח בריבוע אותיות, בשני הפסוקים הבאים יש 65 אותיות, ובפסוק הבא יש 67 אותיות: 64 65 67 = 196, ויש כאן תחילת סדרה של משולש נ ועוד 64, ודוק, שבסדרה הזו באים בהמשף 70 74..., וחלים הריבועים 64 100 169 529 625 2209 4624... [עך כאן = 8320 = 10 פעמים ארץ ישראל = 64 פעמים עין = 320 פעמים הוי' ב"ה], הריבועים של 8 10 13 23 25 47 68...).

בפרשת בהר התבה "יובל" חוזרת 6 פעמים: שש פעמים יובל = רפח = 8 פעמים לאה! יש עוד פעם אחת יובל בפרשת בחוקותי, סך הכל שבע פעמים יובל בתורה. בנביא מצאנו "יובל שי [= משיח, כנ"ל] להוי' צבאות" = בראשית, תכלית הכוונה של מעשה בראשית. וכן "על יובל ישלח שרשיו", סוד הנהר היוצא מעדן המשקה את עץ החיים והגן, ספירת הבינה כנודע. ה"יובל" הראשון ("הכל הולך אחר הפתיחה") הוא "אבי כל תופש כנור ועוגב", וביחד אתו יש אז (א על ז, בינה וז"ת, וב-ז גופא ו על א כנ"ל, ו"ק ומלכות, ודוק), סוד "אז ישיר" (סוד סולם הנגינה, שמונה נימין של כנורו של משיח, כמבואר באריכות במ"א).

ב. והנה, מבואר לעיל שספירת העומר, ספירת היובל וספירת הזב והזבה הן כנגד חכמה בינה ודעת. והם סוד שלשת הספרים שבהם נברא העולם – סופר, ספר, ספור. עצם מהות הסופר (שסופר מספרים בכלל [סוד טפות זרע האב, ישראל סבא, הדרגה הרביעית משלמטה, ה-י של שם הוי' ב"ה – "ומספר את רבע ישראל"] ואותיות התורה דמחכמה נפקת בפרט – "למה נקראו שמם סופרים וכו'") הוא החכמה, סוד ספירת העומר על ידי כל יחיד ויחיד בישראל. "וספרת לך" של ספירת היובל הוא בסוד הספר – "זה ספר תולדת אדם" – ספר התולדות של כל ימות עולם. טומאת וטהרת הזב והזבה, דעת, הוא ענין סיפור החיים, העליות והירידות של כל אחד ואחת, "שבע יפול... וקם", ודוק.

בירושלמי שנינו: "באחד בתשרי ראש השנה ליובלות, מנלן, דכתיב 'וספרת לך שבע שבתות שנים' מה שנים ושמיטין מתשרי מנינן אף יובלות מתשרי מנינן". למדנו כאן עוד הבדל בין ספירת העמר לספירת היובל, דספירת העמר מניסן (עד סיון, שלשת החדשים הקשורים בפירוש בתורה עם יציאת מצרים, כמבואר במ"א) ואילו ספירת היובל מתשרי. ידוע שניסן הוא ענין התחדשות ואילו תשרי הוא ענין התחזקות (והשתפרות, מצות היום בשופר – "שפרו מעשיכם"; היובל הוא שופר תרועה כפשוטו, כמו שממשיך הפסוק: "והעברת שופר תרועה בחדש השביעי וגו'"), והיחס ביניהם הוא היחס בין חכמה (דמאין תמצא, בהתחדשות גמורה) לבינה (שרחם האם הוא סוד השופר, השתפרות והתחזקות), היחס בין סופר (אמונה – א מונה מאין) לספר (כל אבר ואבר של הולד הנוצר ברחם האם כתוב ורשום כאות על ספר). בראש השנה ה' עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים ("והלכת בדרכיו" – גם עלינו לעמוד ממדת הדין שלנו ולשבת על מדת הרחמים – "הוי דן את כל האדם לכף זכות" ותרחם עליו, שכך מעוררים רחמים רבים על כלל ישראל). וממילא מובן למה מצות ספירת היובל היא מצוה המוטלת על בית דין דווקא – "'וספרת לך [ולא 'לכם', כמו בעמר]' – בבית דין הכתוב מדבר", תפקיד הבית דין הוא לחזק ולשפר את תודעת והנהגת העם (רק היחיד מסוגל לחדש את עצמו בביטול גמור לה' אחד), בכך שהוא משפר את עצמו תמיד על ידי שעומד מכסא (מדת ה)דין ויושב על כסא רחמים (שענינו התעוררות הדעת הפנימית, השייכת לישראל בפרט, לדעת לנכון את הקלקול ואיך ייעשה התיקון, וד"ל).

והנה, לכאורה ספירת העומר אינה בחינה של התחדשות אלא של התחזקות ושיפור שהרי בכל יום ויום של הספירה מכוונים לתקן מדת אחת פרטית בנפש, מדה שבעצם קיימת זה מכבר אלא שזקוק לחיזוק ותיקון. והתשובה היא שאכן עמר = יש, ולא אין, אלא שסוד ספירת העומר הוא להאיר את העומר, את הנפש הבהמית, על ידי הארת אור חדש אל הנפש האלקית ומהנפש האלקית אל הנפש הבהמית, בסוד "משכני [לשון יחיד, הארה חדשה של אור אין סוף ב"ה המושכת את הנפש האלקית אליו יתברך, "אליו ולא למדותיו" כלל, וד"ל] אחריך נרוצה [שתי הנפשות גם יחד, שהנפש האלקית מתחבר לנפש הבהמית ומדליקה אותה בתשוקתה העזה לרוץ אחרי ה']". ואזי "הביאני המלך אל חדריו וגו'" בחג השבועות, זמן מתן תורתנו (כמבואר כל זה בדא"ח). וזה מתאים להמבואר לעיל שספירת העומר היא סוד "הבן בחכמה" ואילו ספירת היובל היא סוד "חכם בבינה", ודוק.

ועוד, עצם גילוי ההתכללות בין המדות, שיש חסד שבחסד ונצח שביסוד וכיוצ"ב, הוא בחינת התחדשות יש מאין (מבחינת האין של היש, האין ששיך לספירת העמר = יש כנ"ל; עד היום הראשון של פסח, הגילוי של יציאת מצרים, של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא ממש, היינו הגילוי של האין האמיתי, ואילו ספירת העמר היא סוד הגילוי של האין של היש, לתקן, בגילוי אור חדש, את היש של העומר, הנפש הבהמית, שהוא ענין חידוש הישנות, משא"כ עד ט"ו לחדש הוא ענין חידוש גמור, וד"ל). ספירת היובל, השייכת לחדש תשרי, ירח האיתנים, הותיקים והישנים בארץ, היא ספירת שנים, בחינת יושן וותק, לא ספירת ימים (כספירת העומר וכנ"ל) – "חדשים לבקרים רבה אמונתך" (חדש ניסן הוא חדש האמונה, ואילו חדש תשרי הוא חדש האמת, היש האמיתי, כמבואר במ"א).

ג. והנה, בהמשך לפרשת היובל, המסתיימת בשיבת כל איש לנחלתו בארץ ישראל, באה פרשת מקח וממכר, המדברת אף היא בענין חוקי היובל:

"בשנת היובל הזאת תשבו איש אל אחזתו. וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו. במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך במספר שני תבואת ימכר לך. לפי רב השנים תרבה מקנתו ולפי מעט השנים תמעיט מקנתו כי מספר תבואת הוא מכר לך. ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך כי אני הוי' אלהיכם. ועשיתם את חקתי ואת משפטי תשמרו ועשיתם אתם וישבתם על הארץ לבטח".

כשקונים שדה אחוזה בארץ ישראל קונים ב"ספר המקנה", כמבואר בירמיהו (הפטרת פרשת בהר), דבר המשייך את מצות (ספירת) היובל ל"ספר" דווקא (בסופר ספר וספור) כנ"ל.

"לבטח" = מט, "תשע וארבעים שנה" של "שבע שנים שבע פעמים" הנכללות ביובל ("שנת החמשים שנה" = חן פעמים הוי'), בסוד "וספרת לך... והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה", ששנת החמשים, סוד שער ה-נ, כוללת את כל ה-מט כאחד (אוצר החיים בשם הבעש"ט). לבטח – לב טוב. בזכות הלב טוב, תיקון הספירה עד מט (בספירת העומר בבחינת התחדשות ובספירת היובל בבחינת התחזקות – למכור לעמיתך או קנה מיד עמיתך דווקא, ודוק) זוכים לשבת בארץ, כפירש"י ל"וישבתם על הארץ לבטח": "'וישבתם על הארץ לבטח'. שבעון שמטה ישראל גולים, שנאמר 'אז תרצה הארץ את שבתותיה והרצת את שבתותיה', ושבעים שנה של גלות בבל כנגד שבעים שמטות שבטלו היו". "חקתי" = יובל במילוי – יוד וו בית למד = ז הבלים כפולים דאמא, סוד היובל, עיין אוצר החיים.

בזמן שהיובל נוהג אין שנת היובל עולה במנין השמיטין ולאחר שנת היובל מתחילים לספור מט שנים "שבע שנים שבע פעמים" מחדש. מה שאין כן לגבי שבעת השבועות של ספירת העומר שיום החמשים הוא "מחרת השבת", היום הראשון של השבוע הבא, ודוק. והיינו כנ"ל שספירת העומר (עבודת ההתחדשות של חדש ניסן, עד סיון – תקופת ניסן – יציאת מצרים, לידה מחדש) מצד אבא (בסוד "הבן בחכמה") וספירת היובל (עבודת התשובה דתשרי, ששיאה ביום הכפורים, "אחת בשנה" ואחת בחמשים שנה – "וקראתם דרור בארץ") בבינה, ועצם שער ה-נ (בחינת "איני יודע" – "תכלית הידיעה שלא נדע") הוא בבינה דווקא, שעל כן אינו עולה במנין, וד"ל.

מצות היובל רומזת "להארות היובל הגדול [יובל = הגדול] שיתוקן הכל אף הנחש, וכל הדברים יחזרו אל שרשם, ומה שעל ידי חטאים נלקחו כמה דברים מזה וניתנו אל אחר, בעת היובל יתוקן הכל, וכל אחד מכיר מקומו, וכן חלק הרשעים שלקחו הצדיקים בעת היובל חוזרת לבעליהן, כי הכל יהיה מתוקן וטוב ויפה כמאמרז"ל 'בראת צדיקים בראת רשעים' שהכל ברא לכבודו [הכל ברא לכבודו ר"ת הבל (= ס"ת לאו) – "הכל הבל", ושאר האותיות = "ברא אלהים", טוב בריבוע, נמצא ש"הכל ברא לכבודו" = ברא אלהים הבל, ודוק], והכל מתוקן לסעודה" (אוצר החיים). והוא סוד תשובה עילאה, תשובה מאהבה ושמחה רבה, שזדונות נעשו זכויות ממש, וממילא הרשע מקבל הכל בחזרה מהצדיק, שבמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד (נמצא שרק היה נדמה לצדיק שירש את חלק הרשע, אבל באמת אינו יכול לעמוד שם כלל), ועוד, שיתגלה שישראל לא חטא לעולם, שהוא עיקר הגילוי של שער ה-נ – "איני יודע" (שם קסא דאמא עילאה, איני יודע כלל איך יכול להיות דבר זה הפלאי שישראל לא חטא מעולם) – הנבדל בעצם מ-מט שערים (הניתנים להבנה), אך ביחד עם זאת כולל אותם כאחד ממש, כנ"ל.

"וכל אחד מכיר מקומו" (מה שלא היה עד אז, וכנ"ל שנדמה לאחד שירש את חלק השני, נמצא שסוד היובל הוא ענין תיקון כח המדמה בשלמות, התיקון של אמא שממנה הדמים בנפש) – "ואיזה מקום בינה".

"יתוקן הכל אף הנחש", לשון ניחוש, תיקון כח המדמה כנ"ל, ששרש הדמיון והחטא הוא בדברי הנחש לחוה "והייתם כאלהים וגו'", וכאשר יקוים באמת רצון ה' "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם" אזי יתוקן הנחש ממילא. תיקון הנחש הוא סוד משיח כנודע, סוד צלם (אלהים) במילוי צדיק למד מם, ס"ת קדם (זה בריבוע, מספר האותיות של פרשת שבת במעשה בראשית), "קדם מפעליו מאז [= יובל, הערך הממוצע של ג אותיות קדם]" דקאי על התורה הקדומה, תורת משיח, שהוא ותורתו אחד (משיח = רוח קדם, "רוח אפינו משיח הוי'"), כמבואר במ"א, וד"ל.

"בראת צדיקים בראת רשעים" = 2080 = יסוד (חלק הקדמי של אותיות הוי'; במדת היסוד נבחן הצדיק והרשע; ידוע ששם הוי' ב"ה הוא "יסוד היסודות ועמוד החכמות", "יסוד היסודות ועמוד החכמות" = יובל במשולש כללי!) פעמים הוי' ב"ה = המשולש של דין (אדם חוה; יש כאן ד תבות וחוה אותיות, וד"ל) = י פעמים יצחק (סוד היובל, מצד אמא, עולם הבא, שאהב את עשו הרשע כו', וד"ל). "והכל מתוקן לסעודה" = 832 = כבוד (לב) פעמים הוי' ("וימלא כל הארץ כבודו") = דין (אדם חוה) פעמים אחד ("והיו לבשר אחד") = ד פעמים יצחק. 2080 = כבוד פעמים אדנ-י, 832 = כבוד פעמים הוי' (ה"מכנה המשותף" של שניהם הוא לב פעמים אחד – לב אחד לאבינו שבשמים), יחד = כבוד פעמים שילוב הוי' אדנ-י – אמן, כן יהי רצון.

ד. ואלו דברי החינוך במצוה של – למנות שנים עד היובל:

"ואם תשאל, למה חייבו זכרונם לברכה למנות השנים שבע שבע מדכתיב 'וספרת לך', ולא ראינו מעולם שימנה הזב ימי ספירו ולא הזבה ימי ספירתה ואף על פי שכתוב בהם 'וספר לו', 'וספרה לה', זולתי שחייבים שיתנו לב על הימים, אבל לא שיתחייבו למנותם בפה ולברך על מנינם. תשובת דבר זה מה שהקדמתי לך בראש ספרי, כי כל ענין התורה תלוי בפירוש המקובל, וכמה כתובים נראים בהיפך זה מזה, וכמה קושיות וכמה סתירות יתחדשו על כל מי שלא ידעו, ואשר ידענו על בוריו יראה כי כל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה אמת. וכן באתנו הקבלה שצווי וספרת דיובל צריך מנין בפה, וצווי הספירה הכתוב בזב וזבה אינו אלא השגחה בימים, ומנהגן של ישראל בכל מקום כך הוא, ואף על פי שאינם נביאים, בני נביאים הם. וכעין ענין זה מצאנו בתורה בלשון זכירה, דכתיב בענין עמלק זכירה, ועל דבר מרים זכירה, וכתיב גם כן זכירה בענין יציאת מצרים, ועל זכירת מצרים באתנו הקבלה לעשותה בפה, וכמו שאמרו זכרונם לברכה בברכת אמת ויציב דאורייתא, ושאר הזכירות די לנו בהם בזכירת הלב לבד והשגחתינו על הדברים".

ועל זה כתב במנחת חינוך:

"ומה שכתב הרב המחבר הטעם שלא ימנה הזב והזבה וכו', עיין תוס' כתובות ע"ב ע"א ד"ה וספרה ומנחות ס"ה ע"ב ד"ה וספרתם, כתבו הטעם שמא יראו ויסתרו למפרע, וטעם זה שייך על מה שאין מברכין על הספירה אבל לספור מחוייבים לדבריהם, וכן כתב השל"ה בשער האותיות, והגיה בדבריהם בכתובות, עי"ש. אבל הרב המחבר תירץ דכך באה הקבלה, אם כן אין מצוה כלל בספירת זב וזבה".

לעיל הבאנו את דעת ההעמק דבר שמשמעות לשון ספירה היא במחשבה לבד, רק כאשר הוכפל (כמו בספירת העומר, הן בפרשת אמור והן בפרשת ראה) אזי בא ללמד שמצוה לספור בפה. לפי דברי המנחת חינוך הנ"ל היינו בהתאם לדעת החינוך ולא לדעת התוספות (אלא שלדעת החינוך אין זה תלוי בפשט לשון "ספירה", כמו שכתב בעל ההעמק דבר, אלא דברי קבלה הם, וישראל בני נביאים הם = "לעיני כל ישראל", פעולת משה רבינו, על פי חפצו הכי פנימי – "ומי יתן כל עם הוי' נביאים כי יתן הוי' את רוחו עליהם", תכלית כל מתן תורה לישראל, ודוק. ובכל זאת נראה לומר שעיקר "נבואת" ישראל – "נבואה" לשון "ניב שפתים" – הוא לא מתי להסתפק בספירה פנימית בלב אלא מתי מצוה לומר בפה, שבקדושה ה"חש", הביטול העצמי, הוא ב"פשיטות", ואילו ה"מל", ההתגלות, הוא ב"התחדשות". ובזה יעלו יפה דברי החינוך עם דברי ההעמק דבר שסתם ספירה במחשבה, אלא אם כן הנשמה מרגישה דגש מיוחד, וצורך מיוחד בחיזוק בספירה מסוימת, או משום חבה יתירה נודעת לה לספירה מסוימת, שאזי צריך להוציא את הספירה בפה, ודבר זה בא לידי ביטוי בתורה עצמה בכפל לשון ספירה [לדעת החינוך, כאסמכתא בעלמא]. והגם שעדיין, על פי פשט, מרחק בין החינוך להעמק דבר, שזה תולה בלימוד נכון את פירוש הכתוב, וזה תולה ברוח הקדש ללא אחיזה מפורשת בכתוב, אעפ"כ מתקרבים הדברים זל"ז, וד"ל).

ה. ומה שדימה בעל החינוך את לשון "ספירה" ללשון "זכירה" לענין זה שפעם המצוה היא לזכור בלב ופעם בפה (לפי רוח הקדש של ישראל בני נביאים הם), יש לומר, בניגע ליחס שביניהם, שספירה בכל מקום היינו ספירת דבר מה (ימים, שנים וכו') שבהווה בתור הכנה מודעת לעתיד לבוא (ליום העצרת, שנת היובל, טהרת הטמא), ואילו הזכירה היינו לזכור את הנעשה בעבר (על מנת שהעבר ילמד את ההווה והעתיד, אך עיקר ריכוז המחשבה הוא בעבר, ודוק).

"זכירה" הוא לשון "זכר", דכורא, ששרשו באבא (ובפרט, ביסוד אבא, כאשר מעטרת יסוד אבא נעשה עיטרא דחסדים דדעת, וד"ל), "עמק ראשית", בעוד ש"ספירה" היא יחסית בחינת נוקבא (על דרך "'שמור' לנוקבא, על דרך "ואביו שמר את הדבר"), שעל כן הספירה הקבועה בדיני התורה היא ספירת הנדה להיטהר לבעלה, ועל דרך זה, בפנימיות, ספירת העומר כהכנה וציפיה לזיווג דמתן תורה. הדגש המודע של הספירה על העתיד משייך אותה ל"עמק אחרית", אמא. מקור רוח הקדש דישראל – ישראל בני נביאים הם – בא מהיחוד הפנימי של או"א (שמשם באות נשמות חדשות לעולם – מנהג ישראל תורה [חדשה] היא) – זכירה ספירה.

שני השרשים, זכר ספר = שניאור = ז פעמים אנכי (המשכת העצם, דרך המוחין דאו"א, אל ז ימי הבנין). שני השרשים מתיחדים בכמה ביטוים בתנ"ך, ראשית כל אצל עמלק: "כתב זאת זכרון בספר [ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים]" (יחוד או"א לפי הסדר; "זכרון בספר" = 625 = 25 בריבוע = 5 בחזקת 4 = מילוי אדם: אלף דלת מם = אמת למד פיך וכו', והוא תיקון [ספירת ימי ה]זב, ודוק). במלאכי: "אז נדברו יראי הוי' איש אל רעהו ויקשב הוי' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי הוי' ולחשבי שמו" (מפני שבא בהמשך ל"ויקשב הוי' וישמע", בחינת בינה, לכן "ספר" קודם כאן ל"זכרון", ודוק). במגילת אסתר: "בלילה ההוא נדדה שנת המלך ויאמר להביא את ספר הזכרנות דברי הימים ויהיו נקראים לפני המלך". המלך הוא אחשורוש ש"אחרית [ספר] וראשית [הזכרנות] שלו", וד"ל. בתהלים (ב"אשרי"): "ועזוז נוראתיך יאמרו וגדלותיך אספרנה. זכר רב טובך יביעו וצדקתך ירננו", "אספרנה" בסוף פסוק ו"זכר" בתחלת הפסוק הבא אחריו, "נעוץ סופן בתחילתן" (בסוד שרש פרצוף אמא למעלה מפרצוף אבא כנודע). "אספרנה. זכר" = "ספר זכרון" = רוח הקדש וכו', וד"ל.

והנה בשירת האזינו נאמר: "זכר ימות עולם בינו שנות דר ודר שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך". ופירש רש"י: "'זכר ימות עולם'. מה עשה בראשונים... 'בינו שנות דר ודר'... ד"א לא נתתם לבבכם על שעבר בינו שנות דור ודור להכיר להבא שיש בידו להיטיב לכם ולהנחיל לכם ימות המשיח והעולם הבא". "זכר" את העבר, חכמה, "עמק ראשית", "בינו" את העתיד, בינה, "עמק אחרית", בחינת "ספירה" ביחס ל"זכירה" כנ"ל (ומה שמספרים ספורי העבר היינו בסוד "הבן בחכמה", סוד ספירת העומר כנ"ל. ועוד, בהקבלה של סופר ספר ספור לחב"ד, ספור הוא כנגד הדעת, האוחזת בחכמה, בעבר, על מנת ליחדה עם בינה, עתיד. והוא בסוד "נזכרים [בספור דברים בפה, תוך כדי כוונה עמוקה של זכרון בלב, והיינו שכאשר זוכרים בדבור כבר מחוללים את היחוד של 'הבן בחכמה', וד"ל] ונעשים [מחדש ממש, ועל דרך המסופר אודות רבי ישראל מרוזין, שעל ידי סיפור המופת של הראשונים פעל את המופת מחדש, ודוק]"). "זכר... בינו..." סוד "זכרון בספר" הנ"ל, סוד ספירת הזב. כפי שהוסבר לעיל, היחס בין "ימות" ל"שנות" הוא גם יחס של חכמה לבינה, וכן הוא בנוגע ליחס שבין "עולם" (נצח) ל"דר ודר", וד"ל.

ומה שעולה מדברי החינוך הנ"ל שאין מצוה מן התורה לזכור את מעשה עמלק בפה, ראה מצוה תרג ששם כתב שדי מן התורה לזכור את מעשה עמלק בפה פעם אחת בחייו (ראה מנחת חינוך שם. וראה שם שמצות הזכירה אינה קשורה דווקא עם נקמת העתיד, וגם בימות המשיח, לאחר שיכרת זרעו של עמלק לגמרי, עדיין תשאר מצוה לזכור את אשר עשה לך עמלק, בעבר, והיינו כנ"ל שעיקר הזכירה קשור, במודע, לעבר, וד"ל), והיינו שהעיקר לדעת החינוך שהזכירה התמידית בפה היא דווקא אצל יציאת מצרים, ודוק, ובכל זאת יש ודאי מצוה לזכור את אשר עשה לך עמלק בפה (כחז"ל מפורש). והנה, הערך הממוצע של שתי הזכירות בפה מצרים עמלק (כתר) הוא עמר (יש, וכידוע שכתר הוא ישיש), הספירה שחייבים, לכל הדעות, מדאורייתא לספור בפה (עמר נוטריקון עמלק מצרים, וספירת העמר בשנה היא בזמן של יציאת מצרים ומלחמת עמלק; ה"כנף" הוא ע, כללות ע אומות העולם, ודוק).

ו. והנה, מכל האמור לעיל, שזכירה לדכורא באבא וספירה לנוקבא באמא, יובן היטב למה הספירה בתורה קשורה עם המספרים שבע ושבע פעמים שבע הנכלל בסוד החמשים. הרי חמשים הוא חמשים שערי בינה, כאשר שער ה-נ כולל מט שערים, ז פעמים ז. בתבה חמשים, שתי האותיות הראשונות, חמ = יובל, וממילא אפשר לראות בתבת חמשים מעין נוטריקון של יובל שנים (= נ-חמשים). ועוד, הרי היובל הוא נ שנים (מח = יובל עם שני כוללים, כמבואר סודם במ"א), וממילא המספר חמשים מתקשר לנשים אותיות שנים (ימים = 10 בריבוע, שנים = 20 בריבוע, ז.א. שהערך הממוצע של ארבע אותיות שנים = ימים, יחוד נפלא של או"א, נקודה והתפשטות, ודוק).

ובעומק יותר, הזכירה עיקרה בלב, וחידוש שגם מורה, לפעמים, על דבור בפה (הרי ללא "'לא תשכח' – בלב" לא היו יודעים חז"ל ש"'זכור' – בפה", וכן לגבי "זכור ושמור" – "זכרהו על היין", וד"ל). אכן פשוט יותר ש"ספירה" שייכת לפה ודבור (וממילא חידוש הוא קביעת ההעמק דבר הנ"ל שסתם ספירה במחשבה). והיינו שבשלשת הספרים שבהם נברא העולם יש גם ספור (בדעת) שפשוטו מורה על דבור (וסוד הספור דדעת אוחז ביסוד אבא, סוד הספירה, להמשיכו וליחדו בסוד הספר, יסוד אמא). לפי זה, אם זכירה וספירה הן יחסית חו"ב, אזי הספירה (של מספרים – ימים, שנים וכו') היא בסוד "חכם בבינה", שקאי בפרט על ספירת שנות היובל כנ"ל, וד"ל. וידוע בקבלה שהעולם נברא מ-ז הבלי הפה דתבונה (ז ההבלים של קהלת), שמכל זה יוצא שהיחס הכללי בין חכמה לבינה הוא בסוד חש-מל (מחשבה דחכמה סוד חשב מה, על דרך חכמה – כח מה, ופתח פיך דבינה ויאירו דבריך מכח היחוד ד"חכם בבינה", וד"ל), שעל כן חכמה ובינה כונו בספר הזהר "מחשבה ויובלא" ("מחשבה ויובלא תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין").

אותיות פר של השרש ספר רומזות ל-פה דבור, כאשר האותיות שביניהן עולות טוב, סוד הדעת דגניז בפומא (סוד ה-ס דספר יתבאר לקמן).

האשה היא בחינת זמן (= מהיטבאל, אשת הדר, סוד עולם התיקון) בכלל, בחינת "שנה" בלשון ספר יצירה, ואילו האיש הוא, יחסית, בחינת "נפש" (בלשון ספר יצירה). וזהו שהזכירות של התורה הן זכירות של "נפש" – יציאת מצרים, עמלק, מרים, חטא העגל וכו' (יש גם זכירת שבת, אבל גם היא בחינת "נפש" ביחס לשאר בחינות הזמן, שעל כן ספירת העומר היא "ממחרת השבת", וד"ל) בעוד שהספירות הן ספירות של זמן (כאשר הספור ממשיך את הנפש בזמן, כפי שמומחש בכך שמצות הספור של יציאת מצרים, ו"כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח", מקדימה ביום אחד את מצות ספירת העומר).

מבואר לעיל שהאיש הוא בחינת "יושר" ואילו האשה היא בחינת "עיגולים", ועל כן כל הספירות באות במחזורים (מעניין שלפי הטבע של ימינו – "ימי שנותינו בהם שבעים שנה וגו'" – לאשה יש מחזור [וממילא, פוריות] עד גיל חמשים [לעצה] בקירוב, סוד היובל הנקרא "עולם", ודוק). על ידי היחוד של האיש (הנפש, בחינת יושר) והאשה (המחזוריות של הזמן, בחינת עיגולים) המציאות כולה (האשה) עולה תמיד ב"ספיראלה", ששרשה הלשונית בשרש "ספר". וממילא מובן סוד ה-ס, ר"ת ספר – סןד העיגול הגדול (שלפני הצמצום), שרש כל העיגולים והמחזורים (שלאחר הצמצום). ס זו באה לידי ביטוי ב-פר, פה דבור כנ"ל (צורת ה-ז של זכר, יחסית לצורת ה-ס של ספר היא קו ישר, היורד מנקודה שמאירה לכאן ולכאן, לעבר ולעתיד, ודוק).

גם ה"ספור" הנגזר משרש ספר הוא "מחזורי" בטבע, שהרי "מה שהיה הוא שיהיה ואין כל חדש תחת השמש"). וכן ה"ספר" בלשון המקרא נגלל סביב עצמו, בחינת עיגול.

ואלו דברי החינוך במצוה של הנ"ל:

"ועוד שמעתי מפי החכמים שיש בענין היובל סוד נפלא, וכי בו נרמז כל ימי עולם ושניו. גם בענין השביעיות, שנצטוינו למנות השנים שבע שבע ולא שמנה שמנה או תשעה תשעה או פחות מהן, גם בזה אמרו שיש ענין של חכמה גדולה וטובה, ידעוהו הם ולא ירצו למוסרו לכל אדם. ואף כי לא נגלה לנו סודם, השגחנו בדבר זה, כי האמנם היקף השביעיות סדור בהרבה ממצוותינו, הננו מחזיקין במלאכה ששת ימים ובשביעי נשבות, נעבוד האדמה שש שנים ובשביעי נשבות, ואחר שבע שביעיות של שנים גם כן נשבות שנה אחת, וזהו היובל שבאנו עליו. והנה חג הפסח שהוא שבעה ימים, וחג הסוכות כמו כן שבעה, ואחר השבעה נחוג העצרת. וכמו כן נמנה שבע שבתות מפסח עד עצרת, ואחר מנין השבעה נחוג הג העצרת. וכמו כן נמצא כריתת ברית שהוא דבר הנעשה לקיום ענין, על חשבון שבעה, כמו שכתוב 'כי את שבע כבשות תקח מידי'. וכן בלעם שהיה חכם, עשה שבעה מזבחות. וכמו כן לשון שבועה, שהוא מתורגם קיום, אמרו מן החכמים שהוא נגזר מלשון שבעה. וכן רבים, לא העליתים עתה בפי עטי. ואתה הבן היקיר תזכה ותחקור ותרבה הדעת ותבין בדברים, ואנכי כבר השלמתי מלאכתי זאת להעיר רוחך בשאלה".

הסוד הגדול ששמע בעל החינוך מפי חכמים הוא ודאי סוד השמיטין והיובלות שבבחינת "מה לפנים [לפני השמיטה דעתה] ומה לאחור [לאחר השמיטה העכשווית]", ועד לסוד נ אלפי יובלות של עלית העולמות עד אין סוף ממש לעתיד לבוא. מכל הנ"ל נלמד שכל זה (כל התפיסה הזאת, כפשוטה. וגם עצם סוד השבע והחמשים, אמא המולידה ז"ת ופועלת את התכללותן זב"ז וכו') הוא בעיקר מצד מוחין דאמא ("בינו שנות דר ודר" כנ"ל), מה שאין כן מצד מוחין דאבא (החל מגילוי האר"י שפירש את ענין השמיטות דעבר שלא כפשוטן, וכלה בקבלת הבעל שם טוב, שגם היובלות דלעתיד לא כפשוטן כלל, וד"ל), עצם בחינת "נפש" שלמעלה מהזמן (וספירת הזמן), הכל נמצא כאן ועכשו (וכן כל התיקונים הכתובים בספרי הקבלה, כגון שתיקון פלוני אלמוני יהיה רק בסוף נ אלפי יובלות – הכל יכול להיעשות, בזכות צדיקי אמת הקשורים לאור הגנוז בתורה, לאלתר), ורק עלינו לפקוח את העינים ולראות את האור כי טוב של משיח וגואלה, ועד להתגלות עצמותו יתברך ממש – "היום"!

ז. והנה, ספירת היובל (שנים ושמיטין) היא מצוה (לדעת הרמב"ם וסייעתו) המוטלת על בית דין כנ"ל בזמן שהיובל נוהג. והמצוה היא, לדעת כמה ראשונים (הראב"ד בפירושו לספרא, בלשון "נראה לי", והר"ש משאנץ בפירושו לת"כ, תוספות בכתובות עב, א ועוד. הרמב"ן בפירושו לתורה מסתפק בזה כנ"ל, וכן התוספות במנחות סה,ב. ולדעת רבינו סעדיה גאון והבה"ג וסייעתו אין כאן מצוה כלל של ספירת שנות היובל [רק הרמב"ם חידשה, לכאורה על סמך מאמר סתום בספרא: "'וספרת לך' – בבית דין"];) לספור בפה את השנה הבאה (על דרך מצות ספירת העומר) בראש השנה של כל שנה ושנה (לכתחילה, עיין מנחת חינוך במה שהסביר שבספירת היובל לא נאמר "תמימות" כמו בספירת העומר, ועל כן הספירה בראש השנה היא רק בגדר לכתחילה. והוא מחזק את קביעתנו הנ"ל שהיחס בין ספירת העומר לספירת היובל הוא כיחס שבין חכמה לבינה, ראשית לאחרית, וד"ל. ומה שלכתחילה סופרים את השנים מתחילת השנה, ראש השנה, היינו בסוד "מגיד מראשית אחרית", וד"ל). הנה ראש השנה הוא "יום הזכרון" ובו נפתחים שלשה ספרים כו' – יחוד "ספר זכרון" כנ"ל.

והנה, רע"א (קמא סי' כט ד"ה איברא) כותב מהא דהרמב"ם לא הזכיר ברכה (בריש פרק י דשמיטה ויובל במצות "וספרת לך" דיובל), אולי ס"ל שאין צריך להוציא מנין בשפתיו, אף על פי שלדעתו יש כאן ודאי מצות עשה דאורייתא, מה שאין כן לדעת שאר הראשונים נראה שאם יש כאן מצוה אזי המצוה היא לספור בפה ואם אין צריך לספור בפה, רק לשמור את החשבון בלב, אזי אין בזה מצות עשה דאורייתא, ודוק. וזה שלא כפירוש המל"מ שם, עיי"ש.

ואם אכן כך הוא, שלרמב"ם אין המצוה לספור בפה (וממילא אין כאן גם ברכת המצות עובר לעשייתן) יתורץ קושית הר"י פערלא על הרמב"ם וסייעתו סוף מצות עשה נא (בפירושו לספר המצות לרס"ג), דאם איתא דמצות עשה על בית דין הגדול לספור את שנות היובל (בפה, דלא עלה על דעתו שיתכן מצות עשה דספירה מבלי להוציא את המנין בשפתיו) למה לא חשיב לה במתניתין רפ"ק דסנהדרין עם אותם הדברים הצריכים לבית דין של ע"א (ואין לומר דתנא ושייר, עיין בהוכחתו של ר"י פערלא לכך שם). אך לפי הנ"ל שלדעת הרמב"ם יש אכן מצוה על בית דין הגדול לספור את שנות היובל אבל אין כאן לא ברכה ולא מנין בפה אלא שמירת החשבון בלב, אין כאן קושיא כלל, דלא שייך לשנות במשנה דריש פ"ק דסנהדרין מצוה כזו, ודוק.

נמצאינו למדים שיש כאן ג דעות, ודעת הרמב"ם, כדרכו בקדש בכ"ד, היא לבחור בדרך הממוצעת, שהוא גם סוד הממוצע המחבר (ששרשו למעלה משני הקצוות שהוא מחבר כנודע הכלל בזה). דעה ראשונה (דעת הרס"ג והבה"ג ועוד) שאין כאן מצות עשה של ספירת שנות היובל (רק ענין שעל הבית דין לשמור את חשבון השנים על מנת לקדש את שנת היובל בזמנה). דעת כמה ראשונים שיש כאן מצוה מן התורה, והמצוה היא שעל הבית דין לספור את השנים בפה. ודעת הרמב"ם (לפי הנ"ל) שאכן יש כאן מצות עשה דאורייתא לספור את שנות היובל (כפשט הפסוק "וספרת לך", כך פירשו כמה ממפרשי הרמב"ם, ולא הביאו כלל את לשון הת"כ "'וספרת לך' בבית דין", ומה שבזב וזבה לא מנה "וספר לו" "וספרה לה" למצות עשה יש לומר כתירוץ התוספות, שגדר מצוה הוא רק כאשר ניתן לקיימה כדרכה, על פי טבע, בודאות, מה שאין בספירת הזבה "שמא תראה ותסתור". ובדרך פנימית יותר אפשר לחלק ולומר לספור רק עד שבע, ללא התכללות שבע פעמים שבע, אין בכך מצוה, שמצוה הוא סוד עולם התיקון והקדושה האלוקית, "אשר קדשנו במצותיו", וגדר עולם התיקון הוא התכללות הספירות זב"ז, מה שאין בעולם התהו, שאינה בסוד מצוה לשון צוותא עם אחדות האלוקות, יש רק שבע, בסוד "זה תחת זה", ואין כאן התכללות של קדושה. ומפני זה גופא "שמא תראה ותסתור" בהיותה עדיין בגדר ז מלכין קדמאין דמיתו, שאז, בכל יום ויום האור שבר את הכלי וכו', וד"ל) אבל אין מצוה להוציא את המנין בשפתיו, היינו דעה ממוצעת.

ובכלל, כאשר יש ג דעות כנ"ל סימן, על פי סוד, שהדיון שייך לאמא עילאה (סוד מצות ספירת היובל) ולא לאבא עילאה (ששם גילוי אחד האמת, וממילא שם יש דעה אחת, וכמו בנוגע לספירת העומר שלכ"ע מצוה לספור בפה).

ועוד, על פי הנ"ל יובן מה שאין הרמב"ם כותב אם צריכים לספור רק שמיטין או גם שנים (עיין מפרשים), והיינו כנ"ל שהספירה היא בלב ואין שם ביטוי מפורט ומדויק אלא שני החשבונות עולים יחד במחשבת הלב, ופשוט.

נמצא, לדעת הרמב"ם (לפי הנ"ל) שמצות ספירת היובל (אותיות לב יו – לב וחצי, "שלם וחצי", וד"ל) היא ממש בסוד "בינה – לבא [ובה הלב מבין]". ורמז: בינה לבא = נ נ (הערך הממוצע של שתי התבות עולה חמשים – חמשים שערי בינה; ה"כנף" = טוב, סוד תפארת שבתפארת והוד שבהוד, חלוקה לשליש – לבא = לג [בעומר]). וה"לב" הוא "לב בית דין".

מצוה לספור בלב היא על דרך המצות שהן חובות הלבבות (עיין מנחת חינוך למצות זכירת עמלק, מצוה תרג הנ"ל), ומבואר בדא"ח שבהיות כל מצות התורה מצות מעשיות, גם מצות אלו צריכות להיות מורגשות בלב בשר, עד כדי התפעלות הפועלת על הבשר הגשמי של הלב, ושיתכן אף למדוד בגשמיות את השינוי [לטובה, ההתעדנות] שנעשה על ידי קיום המצוה בלב). וכן הוא אצל (לב) בית דין, שבודאי בספירתם את שנות היובל (בלב, לדעת הרמב"ם כנ"ל) נפעלת שינוי ממשי בלבם, ובהיותם נשמות כלליות (ניצוצי משה רבינו ע"ה) ועומדים כשלוחי דידן, נמשכת ההארה מלב בית דין ללב כל ישראל, וכל ישראל מתקרב בכך לסוד היובל הגדול.