פרשת נצבים - יום שלישי

ג. "היום" = 61, המספר הראשוני ה-19 = איוב. איוב = חוה, האשה הראשונה, המסמלת את הרגשת האני, סוד המלכות, שתיקונה הוא "ואני תפלה", עבודת דוד מלך ישראל חי וקים, "נעים זמירות ישראל". הצדיק הופך את האני לאין (עצם היכולת לשנות את הצירוף, מאני לאין, הוא דווקא אצל מי שהוא מלכתחילה בבחינת אין, שמאיר אצלו את שרש נשמתו, בחינת "אין מזל לישראל", כידוע ממורנו רבי ישראל הבעל שם טוב), אבל הבינוני אינו מסוגל להפוך את האני שלו לאין ממש אלא להאיר אל תוך האני שלו הארה של אין אלקי (משרש נשמתו שהוא "חלק אלוה ממעל ממש"), ובכך לפעול בהרגשת האני בטול היש לאין. והוא סוד ה-ו של "ואני תפלה" – המשכת הארה של אין אלקי לתוך האני, שאזי מתעורר האני לשפוך את לבו ושיחו לפני השי"ת בתפלה (בהתבטלות כל ישותו הנפרדת מה') – "ואני תפלה". "ואני" = אלול, עבודת "אני לדודי ודודי לי" (ראשי התבות של אלול שכנגד עבודת התפלה של אלול בפרט, כנודע מהרבי).

ידוע שביום השבת קדש נאמרו ג פעמים "היום" (בפסוק אחד; רבי אברהם אבולעפיא פירש ש-ג פעמים "היום" בפסוק זה הן סוד ג בחינות של התגלות אין אלקי [יש לומר כנגד התכללות כח"ב בכתר, על דרך פירוש "איה מקום כבודו" כנודע: א – כתר, י – חכמה, ה-ן – בינה, ודוק], גילוי אור "היום" לנשמה האלקית, אור אין סוף שלפני הצמצום, סוד השבת, כח הצדיק להפוך את האני לאין ממש, כמבואר בדא"ח בסוד "היום [אור אין סוף לפני הצמצום] יום [אור הקו לאחר הצמצום]") – "ויאמר משה אכלהו היום כי שבת היום להוי' היום לא תמצאהו בשדה" – שמכאן למדו חז"ל שמצוה לאכול שלש סעודות בשבת. והם גם רומזים (באופן מובהק) לשלשת הימים הנוראים, סוד "יחינו מימים ביום השלישי יקמנו ונחיה לפניו [לעד]" – "אכלהו היום" קאי על היום הראשון של ראש השנה, עליו נאמר בספר נחמיה "ויקראו בספר בתורת האלהים מפרש ושום שכל ויבינו במקרא. ויאמר נחמיה הוא התרשתא ועזרא הכהן הספר והלוים המבינים את העם לכל העם היום [ראש השנה, שהיה אז יום אחד בלבד] קדש הוא להוי' אלהיכם אל תתאבלו ואל תבכו כי בוכים כל העם כשמעם את דברי התורה. ויאמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדנינו ואל תעצבו כי חדות הוי' היא מעזכם", שבו נאמר מפורש "אכלו וגו'" (שהיתה הוה אמינא שראוי לצום באותו יום נורא של דין, ובא "נחמיה הוא התרשתא", מנחם הוא ומתיר לשתות ממתקים בהתר שתא – ראש השנה); "כי שבת היום להוי'" קאי על היום השני של ראש השנה, שהוא חל ביום השבת של ימי בראשית; "היום לא וגו'" קאי על יום הכפורים, שאין בו אכילה ושתיה בגשמיות, דהיינו הדיוק של "היום – לא" כנודע.

והנה, בפרשת נצבים מופיעה תבת "היום" יג פעמים (יג פעמים "היום" = 793, המספר העיקרי של סוד העיבור [שארית החדש], חישוב הלוח העברי החל מראש השנה, ודוק. והוא מספר ה"מגן דוד" ה-זה, כנגד יב חדשי השנה, וד"ל), כנגד יג מדות הרחמים המתגלות בימי אלול עד יום הכפורים כנ"ל. יג היום = "עד הוי' בכם", רמז מובהק ל"היום" האחרון, ה-יג, בפרשה (בפתיחת שני הפסוקים האחרונים של הפרשה): "העדתי בכם היום ['העדתי בכם היום' = ברית, סוד הנאמר בתחילת הפרשה 'לעברך בברית הוי' אלהיך ובאלתו אשר הוי' אלהיך כרת עמך היום'] את השמים ואת הארץ החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך. לאהבה את הוי' אלהיך לשמע בקלו ולדבקה בו כי הוא חייך וארך ימיך לשבת על האדמה אשר נשבע הוי' לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם".

לפני הפסוק (באיוב) "ויהי היום וגו'" נאמר (בתחילת הפסוק החמישי של הספר, שכנגד היום האחרון של השנה החולפת, ה"סדר" החולף, כנ"ל) "ויהי כי הקיפו ימי המשתה וישלח איוב ויקדשם והשכים בבקר והעלה עלות מספר כלם כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם ככה יעשה איוב כל הימים". תבת "ויהי" בפסוק זה היא התבה ה"היום" מתחילת הספר, רמז מובהק לנאמר בתחילת הפסוק הבא – "ויהי היום". "ויהי היום" הוא ה"ויהי" ה-ד בספר, לאחר "והיה האיש ההוא תם וישר וירא אלהים וסר מרע" (ראה רש"י: "'והיה האיש'. אע"פ שהוא לשון עתיד כן דרך לשון עברית ולשון מליצתו וכו'", אבל ידוע הכלל בחז"ל ש"והיה" לשון שמחה ו"ויהי" לשון צער, לרמוז ששמחת איוב הפכה לצער, ודוק ותשכח שפעם אחת "והיה" וארבע פעמים "ויהי" הן בסוד קוצו של י וארבע אותיות הוי' ב"ה – ב ה"ויהי" שכנגד חו"ב, "תרין ריעין", בפסוק אחד, בתחילת שני משפטיו ע"פ חלוקת האתנחתא [לפני כל תחושה של צער, רק תיאור גדולתו של איוב] "ויהי מקנהו שבעת אלפי צאן ושלשת אלפי גמלים וחמש מאות צמד בקר וחמש מאות אתונות ועבדה רבה מאד ויהי האיש ההוא גדול מכל בני קדם", ואחר כך ה"ויהי" השלישי כנגד ה-ו של שם הוי', סוד ימי ההיקף "ויהי כי הקיפו ימי המשתה וגו'" [שבפסוק זה יש כבר התעוררות של חשש מפני מדת הדין, ודוק], ולבסוף "ויהי היום ויבאו בני האלהים להתיצב על הוי' ויבוא גם השטן בתוכם" כנגד ה תתאה שבשם, מדת המלכות – "דינא דמלכותא דינא", וד"ל). 

פרשת שופטים - יום רביעי

ד. חוץ מפרשת שופטים יש גם ספר בתנ"ך הנקרא באותו שם – שופטים. השופטים של ספר שופטים אינם אותם סוג שופטים כמו בפרשתנו, פרשת "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך". כאן השופטים הם דיינים (ו"שפטים ושטרים וגו'" היינו מצות עשה דאורייתא למנות דיינים שישפטו את העם משפט צדק), אבל שם ה"שופטים" הם המושיעים את עם בכל דור ודור מידי אויביהם מסביב. שם השופט הוא קרוב להיות מלך (ואכן את גדעון בקשו להיות מלך, רק שסרב). הפסוק האחרון של ספר שופטים ("הכל הולך אחר החיתום") הוא: "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשו", וממילא מתבקש מלך (לישר את מעשי העם בעיני ה'). הרי בספר יהושע, יהושע תיפקד כמלך (לרוב הדעות היה לו דין מלך), מכחו של משה רבינו (עליו נאמר "ויהי בישרון מלך"), מלמעלה למטה, לא מכח העם, מלמטה למעלה, כפי שכתוב בתורה לגבי מצות מינוי מלך "... ואמרת אשימה עלי מלך וגו' שום תשים עליך מלך וגו'". ספר שופטים הוא מעין מעבר ממלכות יהושע למלכות שאול ודוד (לפי בקשת העם מלמטה). לאחר מות יהושע, המלך אבד, ובכל תקופת השופטים שלאחר יהושע הוא מתבקש (כאבדה המתבקשת) אך אינו נמצא עד להמלכת שאול על ידי שמואל הרמתי (המגלה את שרש הרוממות העצמית של מלך ישראל מתוך ההעלם שאינו במציאות, רדל"א).

משה סמך את ידיו על יהושע. סמך ראשי תבות סנהדרין מלך כהן (גדול). ה' הבטיח למשה שכל הכבוד אל יזוז מביתו ושיהושע יזדקק לאלעזר בן אהרן הכהן. כמו כן יהושע כפוף למשפט התורה, בפי הסנהדרין (באי מקומו, בתור נותן התורה, של משה רבינו). ראינו למעלה שבפרשתנו הכהן מופיע ביחד עם השופט לפני פרשת המלך. אך מיד בסיום פרשת המלך מופיע הכהן בפני עצמו, בתור כהן המורם מעם, המשרת את ה' במקדשו בשליחות ישראל (מלמטה וה' מלמעלה), והזכאי למתנות העם: "לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל אשי הוי' ונחלתו יאכלון. ונחלה לא יהיה לו בקרב אחיו הוי' הוא נחלתו כאשר דבר לו. וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם מאת זבחי הזבח אם שור אם שה ונתן לכהן הזרע והלחיים והקבה. ראשית דגנך תירשך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו. כי בו בחר הוי' אלהיך מכל שבטיך לעמד לשרת בשם הוי' הוא ובניו כל הימים. וכי יבא הלוי מאחד שעריך מכל ישראל אשר הוא גר שם ובא בכל אות נפשו אל המקום אשר יבחר הוי'. ושרת בשם הוי' אלהיו ככל אחיו הלוים העמדים שם לפני הוי'. חלק כחלק יאכלו לבד ממכריו על האבות". נמצא שגם בפרשתנו הסדר הוא סמך – סנהדרין מלך כהנים (סנהדרין מלך כהנים = סמך דעת, וד"ל). לפי חכמת הצירוף (ועל פי סוד הקבלתם לקוים ימין שמאל אמצע ולאבות האומה), הצירוף הוא הוי, צירוף הגבורה, צירוף הסנהדרין – שם פרשתנו: "שפטים" (כותרת כל הנושאים המופיעים בו כנודע).

והנה, בממד הזמן ("שנה" בשלון ספר יצירה), חדש אלול הוא חדש החשבון, שכל אחד ואחד עורך דין וחשבון בינו לבין עצמו, מעין ספירת מלאי מכל מעשי השנה החולפת, כל פעולות האדם, הן לטוב והן למוטב (והצריכים תיקון יתקן, וכידוע שה"חוש" של חדש אלול בספר יצירה הוא חוש העשיה שהוא חוש התיקון). ועל כן מתחילים את החדש מ"שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך וגו'", כמבואר היטב בכל ספרי החסידות. אחר כך ימי ראש השנה ("יחיינו מיומים") הם ימי המלכת המלך (ושני הימים הם בסוד "שום תשים עליך מלך", וכפירוש הזהר הקדוש – "'שום' לעילא 'תשים' לתתא", עבודת יום הראשון של ראש השנה היא לשים את ה' עלינו כמלך למעלה, בטול מוחלט לבעל הרצון, ואילו היום השני של ראש השנה הוא לבקש מלך ישראל, מלך המשיח, מהרה ייגלה). ולבסוף, יום הכפורים, היום הקדוש, "אחת בשנה", הוא כנגד הכהן הגדול, שעבודת היום כשרה רק בו, ובכניסתו לקדש הקדשים מתקיים בו (יש ברוחניות ויש גם בגשמיות) "עד מות הכהן הגדול" וכל עם ישראל יוצא מהגלות (הגלות הפרטית של כל אחד ואחד לפי ענינו) בחסד וברחמים. נמצא שגם בממד הזמן הסדר הוא סמך – סנהדרין מלך כהן (גדול), סדר פרשתנו.

פרשת עקב - יום שלישי

ג. ובפירוש מצות הדבקות – "ובו תדבק" – נמצא במשך חכמה פירוש "חסידי", שמצות הדבקות היא מצות הבטחון בה' (בחסידות מבואר שבטחון הוא לשון דבקות, והרמז: "וטח את הבית", טיחה לשון דבק, בית טח – בטח, "וטח את הבית" = יבטח בריבוע! – "ברוך הגבר אשר יבטח בהוי' והיה הוי' מבטחו" [חותם נוסח ברכת המזון, מצות עשה דאורייתא בפרשתנו, פרשת עקב, עקבתא דמשיחא, וד"ל]; אך עיקר הענין ה"חסידי" שבפירוש המשך חכמה הוא בהדברו לגבי מהות מדת הבטחון שצריך להיות אצל כל יהודי, וכדלקמן). נתיחס לדבריו פיסקא אחר פיסקא:

"'את ד' וכו' ובו תדבק'. רבינו משה (בספר המצות מ"ע ו) פירשו לענין להדבק בת"ח, והרמב"ן ביארו על הדבקות המיוחד ליחידים ישתוקקו לשמו בכל פעולותיהם ומחשבותיהם והמה מעון לשכינה. וזה אין מדרך המצוה על רמי המעלה לבד. אמנם לדעתי היא מצוה פרטית כוללת כל אנשי האומה כל אחד לפי ערכו, וזה מה שלא מצאנו בתורה רק רמזים עליה, וזהו ענין הבטחון שהפליג ירמיהו וקלל כל אשר 'שם בשר זרועו', ודוד בכל תהלותיו אחז בה 'בד' בטחתי כו'', 'ישראל בטח בד'', וישעיה אמר 'בטחו בד' עדי עד'".

מה שהזכיר את ביאור הרמב"ן אינו על הפסוק "ובו תדבק" אלא על הפסוק בסוף פרשתנו: "כי אם שמר תשמרון את כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם לעשתה לאהבה את הוי' אלהיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו". וזה לשונו שם: "'ולדבקה בו'. אמר ר"א [ראב"ע] 'בסוף. והוא סוד גדול', ואין הסוד מטעם המקום הזה [שאין 'ולדבקה בו' הנאמר כאן לשון הבטחה כדעת הראב"ע אלא לשון אזהרה], אולי יאמר [הראב"ע] לאהבה את ה' ללכת בכל דרכיו עד שתהיו ראויים לדבקה בו בסוף, ונאמר ביהושע 'ובשם אלהיהם לא תזכירו ולא תשביעו ולא תעבדום ולא תשתחוו להם כי אם בה' אלהיכם תדבקו כאשר עשיתם עד היום הזה', אם כן היא אזהרה מאזהרות ע"ז, שלא תפרד מחשבתו מן השם אל אלהים אחרים, שלא יחשוב שיהיה בע"ז שום עיקר אלא הכל אפס ואין, והנה זה כמו שאמר עוד 'ואותו תעבודו ובו תדבקון', והכוונה להזהיר שלא יעבוד השם וזולתו אלא לה' לבדו יעבוד בלבו ובמעשיו. ויתכן שתכלול הדביקה לומר שתהיה זוכר השם ואהבתו תמיד לא תפרד מחשבתך ממנו בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, עד שיהיו דבריו עם בני אדם בפיו ובלשונו, ולבו איננו עמהם, אבל הוא לפני ה' ויתכן באנשי המעלה הזאת שתהיה נפשם גם בחייהם צרורה בצרור החיים, כי הם בעצמם מעון לשכינה, כאשר רמז בעל ספר הכוזרי וכבר הזכרתי מזה בפרשת העריות. ומה שאמר יהושע 'כאשר עשיתם עד היום', כי בהיותם במדבר וענן ה' עליהם והמן יורד מן השמים והשלו עולה והבאר לפניהם תמיד וכל מעשיהם בידי שמים בדברים נסיים הנה מחשבתם ומעשיהם עם השם תמיד, ולכן יזהירם יהושע שגם עתה בארץ בהסתלק מהם המעשים הנפלאים ההם תהיה מחשבתם בהם תמיד לדבקה בשם הנכבד והנורא ולא תפרד כוונתם מן השם".

אך ראה לשון הרמב"ן בביאורו לספר המצות לרמב"ם מצוה ז (מצות "להשבע בשמו" הנמנה לאחר מצות "ובו תדבק", כסדר הפסוק): "...'ובו תדבק' שתדביק נפשך אל מצותיו ואל עבודתו ותזרז אותה אליו בשבועות ואסרים לקיים חפצו ויש לך רשות להשבע לקיים כל דבר [אין הרמב"ן מונה 'ובשמו תשבע' כמצוה, כדעת הרמב"ם, אלא כרשות]. וכפל עוד בענין הדביקה, אמר 'לאהבה את הוי' אלהיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו', וממנו דרשו בספרי הדבק בחכמים ובתלמידיהם. ועוד אמרו שם למוד דברי הגדה שמתוך הגדה אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם ומתדבק בדרכיו. והכלל שירצו בדבקות הזו שיתחבר לחכמים וילמוד החכמות המועילות לאהבה את השם יתברך וללכת בדרכיו. ואף על פי שהמדרשים חלוקים בשני הפסוקים האלו לא נמנה 'ובו תדבק' מצוה אחת 'ולדבקה בו' מצוה אחרת אבל נמנה מצוה אחת להדבק בו יתברך בכל מיני הדביקה".

מכאן יוצא ברור שמצות הדבקית לדעת הרמב"ן (שגם הוא, כמו הרמב"ם, מונה את מצות הדבקות במנין תריג) היא מצוה השוה לכל נפש, כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה (ויש אכן חסידי עליון הזוכים בקיום מצוה זו להיות מעון לשכינה ולצרור בצרור החיים הנצחיים את הוי' ב"ה גם בעלמא דין, אך אין זה לעיכובא לקיום המצוה על ידי כל ישראל), ולא כדברי המשך חכמה הנ"ל.

ועוד, ממה שבהגדרתו את מצות "ולדבקה בו" הביא הרמב"ן את אזהרת יהושע לדור שנכנסו לארץ "שגם עתה בארץ בהסתלק מהם המעשים הנפלאים ההם תהיה מחשבתם בהם תמיד לדבקה בשם הנכבד והנורא ולא תפרד כוונתם מן השם" מוכח שאין מצות הדבקות מופנית דווקא לנשמות גבוהות, נשמות דאצילות (כנשמות דור המדבר, כמבואר באר"י בסוד פרצוף דור המדבר בעולם האצילות), "זרע אדם" (נשמות החיות בתודעה תמידית של למעלה מן הטבע), אלא דווקא לנשמות דבריאה, נשמות הדור שנכנסו לארץ כבשוה וירשוה, "זרע בהמה" (נשמות החיות בתודעה של טבע נברא), כמבואר בדא"ח.

פרשת מסעי - יום שישי ושבת קדש

ו. ובתלמוד ירושלמי מצאנו: "ההורג נפש בשגגה לא היתה לו כפרה וקבעה לו התורה כפרה, שנאמר 'וישב בה עד מות הכהן הגדל'". נמצא טעם חדש, המתאים לכאורה לפשוטו של מקרא ביותר, שמיתת הכהן הגדול מכפרת על עון הדור בכלל ועל עון הרוצח בשגגה בפרט. והוא כידוע בחז"ל וכמבואר היטב בחסידות (החל מאגרת הקדש שבתניא קדישא) בסוד סמיכות מיתת מרים (בנשיקה, כמו אצל אהרן כהן גדול ומשה רבינו, נשיקה לשון השקה לכל נשמות ישראל שבדור, וד"ל) לפרשת פרה אדומה. והוא מתאים ביותר לכל המבואר לעיל בענין "מות הכהן הגדל" = פינחס בן אלעזר, שכל ענינו הוא "ויכפר על בני ישראל".

וכך בענין "ארבעה חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש... עבר על עשה ושב אינו זז משם עד שמוחלין לו, שנאמר 'שובו בנים שובבים', עבר על לא תעשה ועשה תשובה תשובה תולה ויום הכפורים מכפר, שנאמר 'כי ביום הזה יכפר עליכם מכל חטאתיכם', עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה תשובה ויום הכפורים תולין ויסורין ממרקין, שנאמר 'ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם', אבל מי שיש חילול השם בידו אין לו כח בתשובה לתלות ולא ביום הכפורים לכפר ולא ביסורין למרק אלא כולן תולין ומיתה ממרקת, שנאמר 'ונגלה באזני ה' צבאות אם יכפר העון הזה לכם עד תמתון'.

מכאן ניתן להקיש מעון מכה נפש בשגגה, שבהעלם עיני העדה ממנו ר"ל באים לידי החנפת הארץ (כנ"ל), שכפרתה היא על ידי "מות הכהן הגדל", לחילול השם החמור מכל – אין כפרה לעושה "חלל" בבהירות אור אין סוף ב"ה ("לא תחללו את שם קדשי") אלא במיתה, מדה כנגד מדה, חלל כנגד חלל. ועוד זאת, בעון מכה נפש בשגגה חומרה יתירה, שהכפרה תלויה במות הכהן הגדול, הנשמה הכללית של הדור, ששקול כנגד כל הדור, כנ"ל.

מה ש"וקבעה לו תורה כפרה" נמשך ממקום ש"לא היתה לו כפרה", מהעלם שאינו במציאות, סוד רדל"א כנ"ל. וכן בנוגע לפינחס עצמו שלא היה ראוי להיות כהן עד שקבעה לו התורה כהונת עולם בזכות הריגת זמרי, ממדרגת העלם שאינו במציאות כלל, גילוי עצם היחידה שבנפש (וכדלקמן).

והנה בירושלמי שם יש עוד דבר שלא היה לו כפרה וקבעה לו התורה כפרה: "האומר לשון הרע... וקבעה לו התורה כפרה – זוגי המעיל, 'והיה על אהרן לשרת ונשמע קולו', יבא קול ויכפר על קול". נמצא שגם הכפרה עבור האומר לשון הרע נמשכה מהעלם שאינו במציאות, רדל"א כנ"ל.

לשון הירושלמי: "האומר לשון הרע" = בראשית = שלשה דברים יחד (כנגד ה-ג דקטיל לשה"ר). ידוע שלכל אות יש מילוי מוקטן של אות אחת של מילוי בלבד, וביחס לתבת בראשית, אותיות המילוי: בי רש אל שן יד תו הן צירוף אותיות יד לשון, כלשון הכתוב "מות וחיים ביד לשון", ודוק (יד לשון = 400 = 20 בריבוע = ת, חותם הא-ב; בי רש אל שן יד תו = 1313 = תחית המתים = מילוי "מות הכהן הגדל" כנ"ל, ודוק).

"ההורג נפש בשגגה" = 962 = הוי' ב"ה פעמים הבל (שנהרג במזיד על ידי קין אחיו, אך כל זרעו צריך ליהרג בשגגה לכפר על חטאו, כמבואר בכתבי האריז"ל וכמוזכר לעיל). הבל = יחידה הוא ערך המילוי של שם סג, ששרשו הוי' (הוי' הבל = סג), ששם היה מקרה המלכים דמיתו וכו', סוד השבירה והתיקון לע"ל.

וביחד, סכום ערכם של שני הדברים הנ"ל (913 ו-962) = 1875 = 3 פעמים 625, 25 בריבוע, 5 בחזקת 4, אדם במילוי – אלף דלת מם (כנגד "ההורג נפש בשגגה", ששופך דם האדם באדם) וסוד האות אלף באותיות דרבי עקיבא – אמת למד פיך (תיקון "האומר לשון הרע"), וד"ל.

על פי פשט, הקשר בין שני הדברים הנ"ל הוא שהאומר לשון הרע הוא כהורג נפש בשגגה, שהרי, מן הסתם, אין האומר לשון הרע מתכוון להרוג את חברו ממש, אלא שב'לא-מודע' של נפשו הבהמית הנו רוצח. ובהיות חומרת החטא נובעת מהלא-מודע בפש לכן אין לו כפרה מצד עצמו רק מה שהתורה (תורת חסד, לפנים משורת הדין) קבעה לו כפרה.

על כפרת האומר לשון הרע נאמר "והיה על אהרן לשרת ונשמע קולו בבאו אל הקדש לפני הוי' ובצאתו ולא ימות". כאן נאמר "ולא ימות" מה שאין כן לגבי כפרת ההורג נפש בשגגה נאמר "עד מות הכהן הגדל". ויש לומר ש"ולא ימות היינו גילוי החיה שבנפש ואילו "עד מות" היינו גילוי היחידה שבנפש, "יחידה ליחדך" ממש. ומזה מובן 'מעלת' כפרת ההורג נפש בשגגה על גבי כפרת האומר לשון הרע, וכן חומרת עון זה על עון זה ("ולא [ימות]" = הבל, היינו החצי של "עד [מות]", סוד שלם וחצי, ודוק).

ועוד, בנוגע להורג נפש בשגגה גופא יש שני מיני כפרה – כפרת הגלות וכפרת מיתת כהן גדול (שהיא עיקר ושלמות הכפרה, כמבואר בגמרא). והם גופא כנגד חיה ויחידה, וד"ל.

ז. והנה, עוד טעם מחודש ב"עד מות הכהן הגדל" נמצא בפירוש משך חכמה: "הא דאין ערי מקלט שבעבר הירדן קולטין עד שיופרשו כולן, נראה חדא שלא יברחו הרוצחים מא"י לחו"ל, ועוד דרוצח שגולה מקוה תמיד שמא ימות הכהן המשיח ויצא במיתתו, אבל הלא אמר השי"ת שאלעזר יהיה בחלוקת הארץ (לעיל לד, יז) ונמצא דהרוצח מיואש לחזור עד התנחל הארץ, לכן בכה"ג שלא יהיה לו תקוה לשוב תיכף לא אמרה תורה לגלות. ודו"ק".

תירוצו הראשון – "נראה חדא שלא יברחו הרוצחים מא"י לחו"ל" – אינו נוגע על פי פשט ל"עד מות הכהן הגדול", אך נלמד ממנו חיזוק גדול להאמור לעיל דהגלות דעיר מקלט הוא גלות בתוך ארץ ישראל (וכמובן שגם ערי המקלט שמעבר לירדן, וכן תוספת ערי המקלט דלעתיד לבוא, הן בתוך ארץ ישראל הרחבה ביחס לחוץ לארץ ממש, רק שפירוש בעל המשך חכמה הנ"ל הוא "לפי ערכין", ופשוט), "גלות שבגאולה", ודוק.

החידוש הגדול הוא בתירוצו השני של המשך חכמה, שממנו נלמד שעצם הגדר של עונש הגלות של הרוצח בשגגה הוא התקוה לשוב תיכף לארץ אחוזתו במות הכהן הגדול (אחרת לא אמרה תורה לגלות)! בדרך מליצה: הגולה, מהרגע הראשון שמתחייב גלות, צועק "עד מתי" – אחכה לו, "עד מות הכהן הגדל", בכל יום שיבוא (ו"אין שום יאוש בעולם כלל", היאוש הוא היפך החכמה כידוע מרבי נחמן מברסלב, וסוד החכמה הוא חכה מה – חכה למתמהמה, לביאת המשיח, במות הכהן הגדל [שבפנימיות הם היינו הך, וד"ל]).

ועתה נסכם את שבעת הטעמים ב"עד מות הכהן הגדל" שהועלו עד כאן, כנגד שבע המדות שבהן התרחש מקרה המלכין קדמאין דתהו דמיתו (ש"מות הבהן הגדל" בא לתקן, מיניה וביה, בגילוי אורות מרובים דתהו שאין כח בכלי הגוף להכילם, וד"ל):

הטעם הראשון, שכנגד ספירת החסד, הוא טעמו הראשון של רש"י: "'עד מות הכהן הגדול'. שהוא בא להשרות שכינה בישראל ולהאריך ימיהם והרוצח בא לסלק את השכינה מישראל ומקצר את ימי החיים, אינו כדאי שיהא לפני כהן גדול". ובגור אריה: "'שהוא בא להשרות השכינה בישראל'. המדרש הזה נרמז בו דבר מופלא וחכמה גדולה, כי טעם מה שאמרה התורה 'וישב בה עד מות הכהן הגדול', כי הרוצח הוא היפך הכהן הגדול, והוא ידוע, שכשם שלמעלה סמאל היפך מיכאל שר הגדול, זה מימין וזה משמאל, וכשירות של מעלה שירות של מטה, ושירות של מעלה 'איש אחד לבוש הבדים', והוא מיכאל כהן גדול של מעלה, ולפיכך הרוצח, המקבל מן שמאל, הוא היפך לכהן גדול, שהוא משרת למטה. ולפיכך נדחה הרוצח מפני הכהן הגדול, ובמיתת הכהן הגדול אז יחזור למקומו. והוא ידוע ענין זה, כי אין לרוצח לשוב למקומו אלא כשהכהן גדול מסתלק, אז ישוב, כי כאשר הכהן הגדול מסתלק החטא שלו מסתלק, שאין כאן דוחה". "ארך ימים בימינה", חסד, "חד אריך", שמאריך ימיו של אדם (בחינת "ואברהם זקן בא בימים"; ראה בשיחת הרבי, על פי דברי אביו, שהכהן הגדול, ספירת החסד, מסמל אריכות ימים, "ארך ימים בימינה", ולכן כל עוד שהיו הכהנים הגדולים כשרים וצדיקים, והאריכו ימים בפועל, נקראת לשכתו בבית המקדש "לשכת העץ", הרומז לפסוק "כימי העץ ימי עמי", עיי"ש), על ידי השראת שכינה בישראל, כטבע קו ימין וחסד, טבע המים, היורדים מלמעלה למטה וממשיכים גילוי אור אין סוף ב"ה. ואילו השמאל הוא "חד קציר", שמקצר ימיו של אדם, על ידי סלוק השכינה מישראל, כטבע השמאל להסתלק ולעלות מלמטה למעלה, כאש המכלה את הכל, וגורם להעלם והסתר האור אין סוף. בסגנונו של המהר"ל הימין דוחה את השמאל מלעמוד לפניו (דחית הימין את השמאל היינו על ידי כח השמאל עצמו הכלול בימין, בחינת "שמאל דוחה" שביד ימין [מן הסתם כאשר שמאי הזקן דחה את הגר באמת הבנין שבידיו החזיק את האמה ביד ימינו, אם אכן היה ימני, וכן כל איש ימני דוחה את המתנגד לו בפועל ביד ימינו, ידו החזקה דווקא (בקבלה "יד החזקה" היא יד שמאל, היינו מצד הפנימיות וההתכללות, וד"ל) ודוק]; ויש לומר שלאחר שמת הכהן הגדול ושב הרוצח למקומו אזי נכלל השמאל בימין לגמרי, שזו התכלית, ועד שלעתיד לבוא השמאל יעלה על הימין בסוד "כולא ימינא", וד"ל).

הטעם השני, כנגד ספירת הגבורה, הוא הטעם המובא בחזקוני הנ"ל: "'וישב בה עד מות הכהן הגדל'. שלא יהיו העולם מרננין על הכהן הגדול כשיראו הרוצח יוצא חוץ לעיר מקלטו ואומרים ראיתם זה שהרג את הנפש חנם יוצא ונכנס עם בני אדם ואין הכהן עושה בו נקמה והדבר מוטל עליו לעשות כדכתיב 'והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן וגו'', אבל הכהן שקם אחריו אין לרנן עליו ממה שלא נעשה בימיו". נקמה היא פעולת הגבורה כמובן, ובנוגע לאופי וענין הכהן הגדול היא בחינת פינחס (זה אליהו) המקנא לה' ונוקם את נקמת ה' וישראל. לפי זה, מה שהרוצח בשגגה נזהר מלצאת מעיר מקלטו הוא מפחד (מדת הגבורה) הכהן הגדול, העומד מוכן תמיד מולו לגאול את דם היהודי הנרצח על ידו כנ"ל, וד"ל. לא בכדי שכהן גדול = פחד הוי'.

הטעם השלישי, כנגד ספירת התפארת, הוא הטעם המובא ברבינו בחיי: "... ועוד שמיתתו של כהן גדול נחמה לקרובו של נרצח שלא יחם לבבו עוד ולא ידאגו עליו כל כך". סוד הנחמה הוא גילוי יסוד אמא (רחם האם) בתפארת ז"א (מדת הרחמים, שני השרשים "נחם" ו"רחם" קשורים זה לזה ומאירים זה בזה, וד"ל) – "כאיש אשר אמו תנחמנו". ידוע שעיקר הנחמה היא כאשר הנשמה באה על תיקונה וזוכה לבנים (גם במובן של מעשים טובים) בסוד הגלגול בעולם הזה – מתנת הבנים (הזרע) בתפארת (בספר יצירה) – סוד היבום. על פי דברי הזהר הקדוש, כשם שהרוצח נקלט למטה, בעולם הזה, לעיר מקלטו, כך הנרצח נקלט למעלה לעיר מקלטו ומחכה שם למות הכהן הגדול כדי להתעבר שוב בעולם הזה (כבן יורש רוחני של הכהן הגדול עצמו, שזוכה לבנים במותו דווקא), על דרך סוד היבום. ואלו דברי הזהר הקדוש: "תא חזי, זכאה שלים דהוו כל אלין ביה, ואשתלים כדקא יאות, ומית בלא בנין, והא קא ירית דוכתיה בההוא עלמא, אתתיה בעיא ליבומי או לא, אי תימא דלבעי ליבומי, הא בריקניא איהו, דהא אתריה קא ירית בההוא עלמא, אלא ודאי בעיא ליבומי, בגין דלא ידעינן אי הוה שלים בעובדוי אי לאו, והיא אי אתייבמת לא הוה בריקניא, בגין דאתר אית ליה לקב"ה, דהא בר נש הוה בעלמא ומית בלא בנין, ופרוקא לא הוי ליה בעלמא, כיון דמית האי זכאה שלים, ואתתיה אתייבמת, ואיהו אתריה ירית, אתא ההוא בר נש ואשתלים הכא, ובין כך ובין כך קב"ה אתר זמין ליה לעלמא, עד דיימות האי זכאה שלים, וישתלים איהו בעלמא, פתח ואמר 'כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדול וגו''. ודא הוא דתנינן, בנין זמינין אינון לצדיקיא במיתתהון, בחייהון לא זכו ובמיתתהון זכו, ובגין כך כל עובדוי דקב"ה כלהו קשוט וזכו, (ס"א וחייס) וחיים על כלא". "כל עובדוי דקב"ה כלהו קשוט וזכו, (ס"א וחייס) וחיים על כלא", היינו מדת הרחמים, ספירת התפארת, כמובן.

הטעם הרביעי, כנגד ספירת הנצח, הוא הטעם השני של רש"י: "... ד"א לפי שהיה לו לכהן גדול להתפלל שלא תארע תקלה זו לישראל בחייו". ידוע, ומבואר באריכות במ"א, שבספירת הנצח "צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים". תפלת הצדיק בבחינה זו היא תפלת בעל כח העושה פלילים עם ה' ועומד בפרץ, במסירות נפש, להגן על בני דורו, שלא תארע שום תקלה לישראל בחייו. בחינה זו היא גם שייכת לפינחס במיוחד, עליו נאמר "ויפלל" שעשה פלילים כו'. "פינחס זה אליהו", ובאליהו מצינו שלא נתגלה לרבי יהושע בן לוי עבור שבגבולו נהרג איש אחד שהיה לו להתפלל על דבר זה. והנה, על פירוש זה של רש"י מקשה הגור אריה: "'דבר אחר וכו''. לא ידעתי היכן מצא רש"י דבר זה, שיאמר הכתוב 'עד מות הכהן הגדול' בשביל דהוי ליה להתפלל, כי בגמרא דמכות לא קאמר כך, אלא אמר 'וישב שם עד מות הכהן הגדול', לפיכך אמותיהם של כהנים היו מספקין להם מים ומזון, דלא לצלי על בניהם. ומקשה, הא אם מצלי מייתי, והא כתיב 'קללת חנם לא תבא'. ומתרץ, דהוי ליה להתפלל על דורו. אבל שיהיה זה טעם התורה ש'ישב שם עד מות הכהן הגדול' לא אמרו זה, דהטעם הוא כמו שדרשו בספרי כדלעיל, דאין סברה לומר שהתורה אמרה 'וישב שם עד מות הכהן הגדול' כדי שיתפלל שימות, ואם כן נתנה התורה העונש לכהן גדול כדי שיתפללו שימות, ואין אלו דרכי התורה האמיתית". אך השפת אמת מתרץ את קושית הגור אריה ואף מוסיף טעם השייך לעניננו (טעם הנצח): "בפסוק 'עד מות הכהן' פירש רש"י שהיה לו להתפלל כו', לכאורה קשה דבגמרא אמרו רק דלכך חששו אמותיהן של הכהנים כו' אבל לא להיות זאת הטעם של המצוה, ומצאתי שגם בספר גור אריה תמה כן, אכן באמת אשתמיטתיה גמרא דמכות ברוצח שמת כהן גדול ונמנה אחר קודם גמר דינו דחוזר במיתתו של שני אמרינן עלה בגמרא מה הוי ליה למיעבד ומשני שהיה לו להתפלל שיגמור דינו לזכות עיין שם, הרי מוכח דהטעם כפרש"י. מיהו עיקר הענין אינו מובן דאפילו אי יש לכהן גדול עונש בדבר מכל מקום למה ילך הרוצח לביתו במיתתו, ולכאורה נראה דכיון דיש לכהן חלק בזה החטא ובמיתתו מתכפר נמחל גם להרוצח, וכן משמע בתרגום יונתן שכתב דמית בההוא שתא כו' עיין שם, וכונתו באותו שנה שמת בה הכהן גדול הוא על זה החטא וממילא מתכפר גם הרוצח, אך בנגמר דינו הנ"ל קשה להבין הטעם כיון דאין לכהן גדול זה שייכות להרציחה, ונהי שנענש על ידי שלא התפלל מכל מקום במה מתכפר להרוצח במיתתו של זה הכהן גדול". חטא הכהן הגדול הוא יציאתו לבר (ממקום המקדש-המקודש). במיתתו הוא מתכפר וגם הרוצח מתכפר, הוא מעלה את הרוצח אתו, הכל סוד כח הנצח, יציאה לבר וגם עומק רום. וביחס לקושית השפת אמת, במה מתכפר הרוצח במיתתו של הכהן הגדול שנמשח לאחר מעשה הרציחה אך לפני גמר דין (ותמוה, שעל פי פשט התירוץ לקושיה זו נמצא בתוך דבריו, דברי הגמרא, גופא, שהרי אם הכהן החדש היה יכול לפעול בתפלתו שלא יתחייב הרוצח גלות, ז.א. שהיה יכול לזכות את הרוצח מדין ועונש מכה נפש בשגגה, מובן מאליו שיש לו חלק בעונש [ובקביעת הפירוש האמיתי, על פי תורה, למקרה שנעשה], הגלות של הרוצח, וכשם שהוא מתכפר במיתתו כך מתכפר הרוצח, כאילו אכן פעל והצליח הכהן לזכותו, ודוק), הוא בסוד המבואר לעיל שדין זה של הכהן הנמשח בימיו הוא בהיות מעשה הרציחה "למעלה מן הזמן" החולף וכאילו מתרחש ברגע זה בהוה ממש, כל עוד לא נגמר הדין, והיינו נצח ממש!

הטעם החמישי, כנגד ספירת ההוד, הוא הטעם המופיע בתלמוד ירושלמי הנ"ל: "ההורג נפש בשגגה לא היתה לו כפרה וקבעה לו התורה כפרה, שנאמר 'וישב בה עד מות הכהן הגדל'". טעם זה דומה לטעם הקודם (הרי נצח והוד תמיד מופיעים כצמד – "תרין פלגי גופא") בכך שמות הכהן הגדול היא כפרה על הרוצח, המתירה לו לצאת מעיר מקלטו ולשוב אל ארץ אחוזתו. אך בטעם הנצח הכהן הגדול שותף (סוד השם הקדוש השתפא, חילוף צבאות באתב"ש כנודע) בחטא הרוצח ממש, ועל כן בכפרת מיתתו מתכפר גם הרוצח (ראה בשיחת הרבי, שמה שהיה לו להתפלל כו', היינו טעם לקשרו באופן מיוחד לחטא זה ועונש זה, יותר מאשר לשאר חטאי ישראל שבדורו, לא שממש יש לו חלק באשם הרצח, עיי"ש. לפי זה טעם הנצח מתקרב לטעם ההוד, אבל עדיין אינם זהים, וכפי שיתבאר). אך כאן כפרת הרוצח אינה מפני כפרת הכהן על חטא ועון בכפיו, אלא פלא מפלאי התורה ש"לא היתה לו כפרה [כלל, על פי טעם ודעת דקדושה] וקבעה לו התורה כפרה [ממקום עליון – רדל"א – שלמעלה מעלה מטעם ודעת]". דווקא ספירת ההוד מקבלת ומשקפת את סוד רדל"א, שמודה לדבר (גם משלון הודיה, אמירת תודה רבה לה') שלמעלה לגמרי מתפיסת האדם איך יתכן דבר זה וחסד גדול כזה. במדות הלב, המדה העצמית של הכהן הגדול (אהרן) הוא ספירת ההוד כנודע. כאן כולו אומר זכות הכהן הגדול (לא כמו בפירוש הנצח כנ"ל, שכך מוכח גם מהדמיון בירושלמי לכחו לכפר על האומר לשון הרע, מכח זוגי המעיל שלו, ודוק), וכחו העצמי להעלות אתו עמו, בשעת הסתלקותו בעלותו השמימה, את כל הנשמות של דורו (שכולן כלולות בו בהיותו נשמה כללית והוא המעלה את שבעת הנרות של נשמות ישראל בשלהבת העולה מאליה, וד"ל).

הטעם הששי, שכנגד ספירת היסוד, הוא הטעם המובא בספורנו (והכתב והקבלה): "'עד מות הכהן הגדול'. כבר ביאר שהגלות היא על השוגג. ובהיות מיני השגגות בלתי שוות, כי מהם קרובות לאונס ומהן קרובות אל המזיד, נתן לגלות זמן בלתי שוה בכל השוגגים. כי מהם שתהיה שגגתו מעט קודם מיתת הכהן, ומהן שימות הרוצח בגלות קודם שימות הכהן. וזה במשפט האל יתברך היודע ועד, שיענוש את השוגג כפי מדרגת שגגתו, כאמרו 'והאלהים אנה לידו'". משפט הרוצח בשגגה תלוי בהשגחה פרטית של האל יתברך על כל אחד ואחד לפי ענינו, בגלוי ובנסתר. עיקר גילוי ההשגחה הפרטית הוא על הצדיק יסוד עולם (כמבואר ברמב"ם, ומובן מפסוקי התורה ומאמרי חז"ל), המגן על דורו, הכהן הגדול שבדור. על כן ההשגחה הפרטית על כל אחד מבני הדור (ובפרט החוטאים שאין להם זכות עצמי) עוברת דרך השגחת ה' על צדיק הדור (על דרך השפע שנמשך, בהשגחה פרטית, לכל העולם כולו באמצעות ההשגחה הפרטית של ה' על ארץ ישראל – "תמיד עיני הוי' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"). יסוד הוא לשון סוד כנודע – משפט האלקים, כאשר יאמר המשל הקדמוני, הוא בגדר סוד הוי', היודע מחשבות כליות ולב. והנה, אפשר לצרף את סברת בעל ה"ישמח משה" (במקצתו, על כל פנים) לטעם זה: "'והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו וגו' וישב בה עד מות הכהן גדול'. במסכת מכות דף ב' (ע"א) מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לגלות, אין אומרים יגלה זה תחתיו כו'. מנא הני מילי, ומסיק דדריש הוא ולא זוממין. והנה נ"ל ליתן טעם ע"ד דלא רצה התורה לחייב בזה דין הזמה, משום דבגלות כתיב וישב בה עד מות הכהן גדול, ונתבאר בכ"מ דזה עונש לכהן גדול כדי שיתפלל על מיתת כהן גדול (מדה כנגד מדה) משום שהכהן גדול לא התפלל שלא יהיה מכשול כזה, ודוקא בשוגג אמרינן כן, דזה אינו בבחירת אדם, אבל לא בהורג במזיד שהבחירה חפשית והכל בידי שמים כו', ולא שייך גביה תפילה. ואם כן לפי זה יתכן זה דוקא בהורג בשוגג כדאמרן, מה שאין כן אם הוזמו העדים, וזה לא הרג בשוגג והעדים הרי העידו שקר במזיד, מה חטא הכהן גדול שיתלה גלות במיתתו, ואם נימא דיגלו לעולם, הרי התורה לא אמרה רק כאשר זמם, ואם נימא דיגלו על איזה זמן קבוע, הרי בעינן כאשר זמם, ואם יכלה הזמן ועדיין כהן גדול חי, הרי לא הוי כאשר זמם, ואם כהן גדול מת ועדיין לא כלה הזמן, הרי הוי יותר מכאשר זמם, והתורה לא אמרה רק כאשר זמם, לכך לא רצה התורה לדון בדיני הזמה בזה כנ"ל. אבל בודאי אי לא האי מיעוט, לא הוי מפקינן בזה מפשטא דקרא דכתיב בהדיא ועשיתם לו כאשר זמם, משום הא דדרשינן, ר"ל טעמא דקרא עד מות הכהן גדול, אבל כיון דמיעטיה התורה, נ"ל לומר כן לטעם נכון ואמת בס"ד". יש כאן שתי נקודות, ראשית כל עצם ההבדל בין חוטא במזיד, במודע, לחוטא בשוגג, ללא מודע, חילוק ששייך מצד עצמו לספירת היסוד (המדה העיקרית מבין מדות הלב המקבלת הן מן החכמה, ראשית המודע, בסוד "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א, והן מן הכתר, הלא מודע, בסוד "מכתם לדוד", סוד תיקון פגם הברית על ידי החזרת השלמות הנעלמת מן הלא מודע למודע, וד"ל), ושבמזיד אין לומר (כל כך) שההשגחה עוברת דרך הכהן הגדול לחוטא (שהרי במזיד החוטא בחר במעשיו הרעים בבחירה חפשית מודעת לו [ו"מה חטא הכהן גדול"], הוא מרד במלכות בעליל, ועל כן דינו ועונשו מגיע לו ישירות ממדת הדין העליונה, וד"ל). ושנית, והוא העיקר לעניננו, עונש הגולה לעיר מקלט הוא "נזיל" בעצם, ואי אפשר להתאימו בשום פנים למישהו אחר (עדים זוממין; במקום אחר מוסבר שהפגם של עדים זוממין הוא ביסוד, פגם הברית, האמון והנאמנות שאמורה לשרות בין בני ישראל. בכל מקום העדים הזוממין נכנסים במקום ה'צדיק ונקי' עליו העידו שקר, פגם הברית, אך כאן נאמר מיעוט, "הוא ינוס אל אחת הערים", הוא ולא עדים זוממין, "הוא" לשון נסתר בעצם, שאין לדמותו לאחר כלל, וד"ל). כל "נזילות" שייכת, במדות הלב לספירת היסוד, ובסוד המתכת המיוחסת לספירת היסוד, כסף חי (כספית), המתכת הנזילה היחידה מבין שבע המתכות (שכנגד ז הספירות התחתונות, כנודע).

הטעם השביעי, שכנגד ספירת המלכות, הוא הטעם המובא לעיל (בתחילת הדבר תורה דיום זה) מבעל המשך חכמה, שמעצם גדר עונש הגלות שמיד צריך להיות קיים מקום לתקוה שהישועה קרובה לבוא (שיתכן שהכהן הגדול ימות מיד). על ספירת המלכות נאמר "רגליה יורדות מות", היא בסכנת מות תמיד כל הימים (ומצדה צריך להיות העבודה של "שוב יום אחד לפני מיתתך"). וכן תקוה ותפלה (למות הכהן הגדול בקרוב ממש) שייכות למלכות דווקא – "ואני תפלה". ביסוד אין אתנו יודע עד מה כמה זמן מגיע לחוטא להיות בגלות, אך במלכות העיקר הוא ש"אף על פי שיתמהמה כו' אחכה לו בכל יום שיבוא" כנ"ל. ובכך נעשה היחוד והזיווג בין יסוד למלכות, וד"ל.

פרשת מסעי - יום חמישי

ה. בפירוש רבינו בחיי נמצא הסבר מקורי ל"עד מות הכהן הגדל": "...עוד שמיתתו של כהן גדול נחמה לקרובו של נרצח שלא יחם לבבו עוד ולא ידאגו עליו כל כך". והוא מפני שחיי הכהן הגדול הם חיי כל הדור ההוא ובמותו "דור הולך" שבכללו הנרצח, ודוק. ולכאורה קשה, שאם כן אינו מובן הדין הנלמד מ"אשר משח אתו בשמן הקדש" – "שאם עד שלא נגמר דינו מת כהן גדול ומנו אחר תחתיו ולאחר מכאן נגמר דינו חוזר במיתתו של שני, שנאמר 'אשר משח אותו', וכי הוא משחו לכהן או הכהן משח אותו, אלא להביא את הנמשח בימיו שמחזירו במיתתו". אלא צריך לומר שבזה באה התורה ללמדנו שעד לגמר הדין מעשה הרצח עומד מול עיני גואל הדם, המוכן לנקום את נקמת הנרצח, כאילו הוא קורה עכשיו בהוה ממש, ובאם נמשח כהן גדול חדש תוך כדי הדיון, לפני גמר הדין, הנרצח שייך לדורו של הכהן החדש (כאילו נאמר שלא גמר למות, להרצח, עד שנמשח כהן חדש). מכאן נלמד כלל גדול לגבי כל דין תורה – הרי התורה היא נצחית, למעלה מן הזמן, וכך היא 'מחזיקה' את הדין הנידון והנוגעים בדבר בנקודת ההוה התמידית, למעלה מן הזמן עד לגמר הדין (שאזי חוזר הכל לטבע העולם שמתחת לזמן הנברא, "עולם כמנהגו נוהג", על ידי מה שהקדוש ברוך הוא "אסתכל באורייתא וברא עלמא"). והוא ממש הסוד הנ"ל של עליה ל"משל הקדמוני" לפני הצמצום (ששם נידון הדין לפי מה ש"שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל") ולאחר מכן "מות הכהן הגדול" המשיב את הרוצח אל ארץ אחוזתו, וד"ל!

ובפירוש החזקוני: "'וישב בה עד מות הכהן הגדל'. שלא יהיו העולם מרננין על הכהן הגדול כשיראו הרוצח יוצא חוץ לעיר מקלטו ואומרים ראיתם זה שהרג את הנפש חנם יוצא ונכנס עם בני אדם ואין הכהן עושה בו נקמה, והדבר מוטל עליו לעשות כדכתיב 'והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן וגו'', אבל הכהן שקם אחריו אין לרנן עליו ממה שלא נעשה בימיו". החידוש כאן – שלא כמו שאר המפרשים שעל הכהן הגדול להשרות שכינה בישראל ולהתפלל שלא תקרה תקלה בימיו – הוא שעל הכהן הגדול דווקא לנקום את נקמת הנרצח. לפי זה יוצא שהכהן הגדול עומד כ"גואל הדם" של כללות נשמות ישראל! פירוש זה מתאים ביותר להמבואר לעיל ש"מות הכהן הגדל" רומז לפינחס בן אלעזר שקם מתוך העדה לנקום את נקמת ה', ושבזכות זה נתכהן כהונת עולם. "בקנוא את קנאתי בתוכם" – כ"גואל הדם" של כביכול ב"ה! גם יוצא מפירוש החזקוני שדין כהן גדול הוא כדין יבם שצריך להיות בעולמו של אחיו המת (ובנקמתו הוא מיבם את יבמת אחיו ומעמיד לו זרע, וד"ל).

ובפירוש העמק דבר: "'והצילו העדה'. יותר תהי דעתם נוטה להציל ממות. ומזה למדנו להציל מעונש ב"ד. בק"ו מכאן שהב"ד לא יעשו מאומה רק גואל הדם. ומכש"כ אם הב"ד יצאו להרוג. שיש להציל כל האפשר". פירוש זה חזי לאצטרופי לפירוש הנ"ל של החזקוני, שבן בנו של קל וחומר אם נאמר שעל הכהן הגדול, איש החסד והאוהב ישראל הגדול מכולם, שיש להציל ככל האפשר. נמצאנו למדים שיש כאן ג מדות: מדת גואל הדם, מצד הגבורה – "פחד יצחק"; מדת הבית דין, מצד התפארת – "משפט רחמי"; מדת הכהן הגדול, מצד החסד – "ורב חסד", מדת כהנא רבא. והוא לפי הסדר משמאל לימין, ובכל אחד צריך לגבור (החל מהגבורה, לשון התגברות) מדת "והצילו [העדה]" ("והצילו העדה" = אהבה פעמים טוב). סוד הצירוף של שמאל אמצע ימין – הוי – הוא צירוף הגבורה עצמה, לרמוז להתגברות החסד להציל דווקא, ודוק.

פרשת מסעי - יום רביעי

ד. אך מיהו הכהן הגדול המוסר את נפשו למות למען קידוש שם שמים בתיקון חטאו של הרוצח בשגגה (סוד "אם תאמין שאפשר לקלקל תאמין שאפשר לתקן", גם חטא רצח החמור מכל, גילוי אמונה פשוטה משרש רדל"א כנ"ל. "'חטא ישראל' – ישראל, אף על פי שחטא ישראל הוא", והרי כל חטא הוא בשגגה, ודוק) – הלא הוא פינחס בן אלעזר (= "מות הכהן הגדל" כנ"ל)! גם את סבו, אהרן הכהן הגדול, שלא מסר את נפשו ממש בחטא העגל (ונענש במיתת שני בניו הגדולים נדב ואביהוא, הגדולים ממשה ואהרן, שאחר כך, בשעת מעשה, התעברו בפינחס), תיקן פינחס נכדו במסירות נפשו על קידוש השם, למען עשות לו יתברך דירה בתחתונים (ולכן לו ראוי לעבוד את עבודת הקדש בבית המקדש – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", וד"ל). קרח, הפקח, שחלק על כהונת אהרן, לא השכיל לראות את מעשה פינחס, שמצדיק את כהונת אהרן למפרע, רק "אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה" כנ"ל.

פינחס, בקנאו את קנאת הוי' צבאות, הרג את נפש נשיא בישראל, ובכך גזר על עצמו שבכל דור ודור הוא ימות כדי להשיב את הרוצח בשגגה (הוא בעצמו עשה מה שעשה מתוך קטנות מוחין דקדושה כנ"ל) אל ארץ אחוזתו. "פינחס זה אליהו". כמרגל אצל רחב הזונה לא היה צורך להסתירו כי הוא מלאך הוי' צבאות, וממילא מובן שמה שמסתלק – "עד מות הכהן הגדל" – אין הצמצום כפשוטו ח"ו, אלא [פינחס זה] אליהו לא מת והוא חי וקים תמיד, ועוד, שבא על כל ברית מילה, יסוד המסירות נפש של ילד יהודי, כמבואר בדא"ח.

"עד מות" (ראשי תבות עם, סוד "אין מלך בלא עם", וד"ל) = 520 = 10 פעמים אליהו (סוד שם בן, סוד מקרה המלכים ותיקונו). הערך הממוצע של ה אותיות "עד מות" = מדין, נגדו נלחם פינחס כמשוח מלחמה בשליחות משה רבינו כנ"ל. פינחס בן אלעזר = ד פעמים בלעם, אותו הרג פינחס בחרב, כנ"ל בפרשה הקודמת (שם ראינו שכזבי = אוי ווי, אבל אוי ווי בהכאה פרטית = בלעם, שפי 4 = פינחס בן אלעזר). פינחס בן אלעזר בלעם בן בעור = 1040 = 10 פעמים מדין (= נדב אביהוא אלעזר איתמר, ארבעת בני אהרן כהן גדול). נמצא שהממוצע של שני השמות = "עד מות", וד"ל. "מות הכהן הגדל" (= פינחס בן אלעזר) במילוי: מם וו תו הא כף הא נון הא גימל דלת למד = 1313 = תחית המתים.

בשני הפסוקים בהם מופיע הביטוי "מות הכהן הגדל" שלש פעמים: "והצילו העדה את הרצח מיד גאל הדם והשיבו אתו העדה אל עיר מקלטו אשר נס שמה וישב בה עד מות הכהן הגדל אשר משח אתו בשמן הקדש... כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדל ואחרי מות הכהן הגדל ישוב הרצח אל ארץ אחזתו" יש 153 אותיות, המשולש של טוב (153 = מדין מואב, שתי בחינות החכמה כנ"ל; בהכאה פרטית, מדין מואב = 1734 = 6 פעמים טוב בריבוע! והוא סוד "בראשית ברא אלהים", שית [6] פעמים "ברא אלהים", כנגד ששת ימי בראשית ושית אלפי שנין דהוי עלמא, "כלם בחכמה עשית" – "בראשית [חכמה] וגו'", והיינו בסוד "את זה לעומת זה עשה האלהים", בריאת עולמות הקדושה מחכמה דקדושה לעומת בריאת עולמות הסט"א מחכמה דקליפה, חכמת מדין ומואב, וד"ל; והוא סוד טוב בריבוע, 289 = נדב אביהוא פינחס [אנכי פינחס], שבשעת מסירות נפשו של פינחס התעברו בו נשמות שני דודיו נדב ואביהוא להאיר בו מזיהרא עילאה דסוד הגבורות משרש קין, כמבואר לעיל בפרשת פינחס. וגם בכח זה הוא נלחם נגד מדין ולבסוף הרג את בלעם בן בעור הקוסם, וזכה בכך להמית את היצר הרע של זנות עם בנות מדין, כמבואר בדברי בעל אור החיים הקדוש, שהוא על דרך שחרור האדיר מבית מאסרו, והגולה מעיר מקלטו [במות – מסירות נפש – הכהן הגדול], וד"ל):

ו

ה צ

י ל ו

ה ע ד ה

א ת ה ר צ

ח מ י ד ג א

ל ה ד ם ו ה ש

י ב ו א ת ו ה ע

ד ה א ל ע י ר מ ק

ל ט ו א ש ר נ ס ש מ

ה ו י ש ב ב ה ע ד מ ו

ת ה כ ה ן ה ג ד ל א ש ר

מ ש ח א ת ו ב ש מ ן ה ק ד

ש כ י ב ע י ר מ ק ל ט ו י ש

ב ע ד מ ו ת ה כ ה ן ה ג ד ל ו

א ח ר י מ ו ת ה כ ה ן ה ג ד ל י

ש ו ב ה ר צ ח א ל א ר ץ א ח ז ת ו

ג פנות המשולש הנ"ל – ו ש ו = ג פעמים מדין (הערך הממוצע של כל אות) = פינחס וחצי! ערך האלכסון העולה מהפנה הימנית – ש ח ד ב ת ה ה ס ק = 884 = אליהו פעמים טוב (אליהו הנביא זכור לטוב)! ערך האלכסון העולה מהפנה השמאלית – ו ל ד ט מ ג ב ו ד = מדין!

מכל הרמזים הנ"ל אפשר להבין שפרשת רוצח שבפרשתנו, הפרשה שחותמת את חומש במדבר, היא בעצם המשך למסופר בפרשיות הקודמות (בעצם, כל סדר השתלשלות המאורעות המתוארים בחומש במדבר בא בהמשכיות אחד מהשני כו', ובפרט בארבע הפרשיות האחרונות של החומש, סוד נהי"ם [שהרי יש 10 פרשיות בחומש במדבר כנגד עשר ספירות בלימה, וד"ל], כוחות המעשה [הוא העיקר, והוא נחשב כאחד, כידוע שאין המעשה מתחלק, כמבואר באריכות במקום אחר], מפרשת בלק עד פרשת מסעי: בפרשת מסעי יש בלק פסוקים, בפרשת בלק יש מדין פסוקים; ב"חתך זהב" מדין מתחלק ל-מ ו-דין, והמספר הבא אחריו הוא קסח, מספר הפסוקים של פרשת פינחס! המספר הבא אחריו – מדין ועוד קסח, סכום הפסוקים של פרשיות בלק פינחס = רבע, 16 פעמים אוי, סוד "נעוץ סופן בתחילתן" של חמשת מלכי מדין כנ"ל; בלק פינחס = רקם, המלך השני, כ פעמים אוי כנ"ל ["רקם" תרגום "קדש"]; בלק פינחס מטות מסעי = 975 = כה פעמים כזבי וכו' [בלק מסעי = 312 הנ"ל, 3 פעמים מדין, וביחד עם פינחס = 520 הנ"ל, 5 פעמים מדין!]; הערך הממוצע של פסוקי מטות מסעי = "הכהן הגדל", ודוק [ראה לקמן בפירוש החזקוני]).

פרשת השבוע - יום שלישי

ג. תלות שיבת הרוצח בשגגה אל ארץ אחוזתו במות הכהן הגדול היא ודאי אחד הדינים המופלאים ביותר שבתורתנו הקדושה. וכך מפרש רש"י (על פי חז"ל): "'עד מות הכהן הגדול'. שהוא בא להשרות שכינה בישראל ולהאריך ימיהם והרוצח בא לסלק את השכינה מישראל ומקצר את ימי החיים, אינו כדאי שיהא לפני כהן גדול. ד"א לפי שהיה לו לכהן גדול להתפלל שלא תארע תקלה זו לישראל בחייו".

ובפירוש הספורנו: "'עד מות הכהן הגדול'. כבר ביאר שהגלות היא על השוגג. ובהיות מיני השגגות בלתי שוות, כי מהם קרובות לאונס ומהן קרובות אל המזיד, נתן לגלות זמן בלתי שוה בכל השוגגים. כי מהם שתהיה שגגתו מעט קודם מיתת הכהן, ומהן שימות הרוצח בגלות קודם שימות הכהן. וזה במשפט האל יתברך היודע ועד, שיענוש את השוגג כפי מדרגת שגגתו, כאמרו 'והאלהים אנה לידו'" (יש להעיר שדברי הספורנו אינם תואמים את תרגום יונתן: "וישזבון כנשתא ית קטוליא מן יד תבע אדמא ויתובון יתיה כנשתא לקרויא דקלטיה דאפך לתמן ויתיב בה עד זמן דימות כהנא רבא דרבי יתיה סגיא במשח רבותא ומטול דלא צלי ביומא דכפורי בקודש קודשיא על תלת עבירן קשין דלא יתקלון עמא בית ישראל בפולחנא נוכראה ובגילוי עריותא ובשדיות אדם זכיא והוה בידיה לבטלותהון בצלותיה ולא צלי מטול כן אתקנס לממת בשתא ההוא", ודוק).

וכן מביא הכתב והקבלה בשם הרא"ש: "'עד מות הכהן הגדל'. דלפי שענינו חיובי הגלות אין ספק שיהיו המקריים משתנים מזה לזה, שכל אחד לפי הכוונה ולפי המקרה יתחייב הגלות, ואפילו בדת הנמוסית יחייבו לאחד גלות שנה אחת, לשני שלשה, ולשלישי עשר שנים כפי הענין, וכבר ארז"ל שענין השוגג הוא, ששנים נמצאים בפונדק אחד זה חייב מיתה וזה חייב גלות, בא זה והרג את זה, באופן שזה נהרג וזה גולה, וכמ"ש 'והאלהים אנה לידו', והיודע הנסתרות ב"ה יודע כמה שנים זה חייב גלות, והוא ב"ה יודע חיי הכהן גדול עד כמה, באופן שלא יאונה לזה להיות הורג וגולה טרם מות הכהן רק כפי השנים שהוא חייב גלות, ואם היתה התורה קובעת זמן קבוע לגולה שוה לכולם היה משפט מעוקל, כי יש מי שחייב גלות שנים הרבה ויש שאינו חייב רק מעט (רא"ש), ונכון הוא".

מדברי הפירוש הנ"ל יוצא שדין זה הוא נמשך ממקום בלתי נודע לבני אדם, בני תמותה, בעצם (מרדל"א) – רק "אלהים הבין דרכה [הדרך אל עיר המקלט] והוא ידע את מקומה [וזמנה, כמה זמן צריך לשבת במקום הזה]". וכן נמצא מפורש בפירוש היכל הברכה לתורה: "... כי האי חסד [סוד הכהן הגדל, "הגדל" חסר כתיב] עייל לקדש הקדשים בכל הברכות ומתקן הנשמות העומדות שם בערי מקלט שקלט אותם הנוקבא ולא תפיל אותן לעולם, וכיון שמת כבר תקן כל השייכים לשרש נשמתו ונתקן הכל אכי"ר, והאי כהן גדל הוא המשכה שנמשך מדעת דרישא דלא אתידע לתקן הכלי ולהרוג המזיקין והוא כהן גדל דלית תמן ואו".

על "והאלהים אנה לידו ושמתי לך [ראשי תבות אלול, 'עיר המקלט' בממד הזמן, כולו מוקדש להתעמקות בנשמתא לנשמתא דאורייתא, עד לבחינת "לולא האמנתי", רדל"א] מקום ['והוא ידע את מקומה' כנ"ל] אשר ינוס שמה [אותיות משה, שחייב גלות על שהרג את המצרי לפני זמנו כנודע]" (בפרשת משפטים, הפעם הראשונה שדין זה מוזכר בתורה – "הכל הולך אחר הפתיחה") מפרש רש"י: "'והאלהים אנה לידו'. ולמה תצא זאת מלפניו הוא שאמר דוד 'כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע', ומשל הקדמוני היא התורה שהיא משל הקב"ה שהוא קדמונו של עולם, והיכן אמרה תורה 'מרשעים יצא רשע' – 'והאלהים אנה לידו', במה הכתוב מדבר בשני בני אדם אחד הרג שוגג ואחד הרג מזיד ולא היו עדים בדבר שיעידו, זה לא נהרג וזה לא גלה והקב"ה מזמנן לפונדק אחד, זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם וזה שהרג שוגג עולה בסולם ונופל על זה שהרג במזיד והורגו, ועדים מעידים עליו ומחייבים אותו לגלות, נמצא זה שהרג בשוגג גולה וזה שהרג במזיד נהרג. 'ושמתי לך מקום'. אף במדבר שינוס שמה ואי זה מקום קולטו זה מחנה לויה".

דווקא המקום המקודש (מקום התורה, ששם יושבים משה ואהרן, סוד הרב שגלה כו', לכתחילה, וד"ל) – מחנה לויה – קולט את הרוצח בשגגה. מחנה לויה (במדבר) עיר מקלט (בארץ ישראל) = תריג, כללות מצות תורתנו הקדושה, תריג = משה רבינו (משה סוד "אשר ינוס שמה" כנ"ל בשם האר"י; הערך הממוצע של ג התבות "אשר ינוס שמה" = חי בריבוע, וד"ל). ועוד, הנקודה האמצעית האחרונה של תריג = מחנה לויה ("הוי' אלהינו הוי'" דק"ש, תריג = "הוי' אלהי ישראל")!

סוד התורה שלומדים בעיר המקלט (סוד חדש אלול) הוא "משל הקדמוני", סוד התורה הקדומה, כפי שהיא לפני הצמצום הראשון (מציאות החלל הפנוי, סוד הרציחה הראשונה), בבחינת "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל", בחינת "עוטה אור כשלמה", שלמה אותיות המשל כנודע.

"עד מות הכהן הגדל" – עד הצמצום הראשון ("אלקיכם כהן הוא", וד"ל), סוד סילוק גילוי אור האין סוף ב"ה, שאזי נולד הרוצח בשגגה מחדש לאויר העולם הזה הנברא (מתוך רחם האם של עיר המקלט, אלול = בינה כנודע, סוד "שיער וכו'" לפני הצמצום, וד"ל), "בריאה" לשון יציאה לבר, ושב הרוצח אל ארץ אחוזתו (אחיזתו בארציות, למטרת קיום תכלית הכוונה בבריאת העולם הנפרד – לעשות לו יתברך דירה בתחתונים).

סוד הצמצום הראשון הוא מה שעצמות המאור נכנס למקום האור כו', כמבואר בדא"ח.

פרשת מסעי - יום שני

ב. יהושע בן נון הוא המנחיל בפועל את ארץ ישראל לעם ישראל. התיחסותו של ה' אליו כאל משה רבינו בפרשה זו – "וידבר הוי' אל יהושע לאמר" – מוכיח שהתוכן של פרשה זו דווקא, פרשת מכה נפש בשגגה וישיבתו בעיר המקלט, "עיר המועדה", עד מות הכהן הגדול (שאזי חוזר לנחלתו, נחלת אבותיו), הוא דין עיקרי, שמא נאמר הדין החשוב ביותר, הנוגע לקיום הישוב היהודי בארץ ישראל, תכלית שליחותו של יהושע, ממלא מקומו של משה.

הרי בריחת הרוצח בשגגה אל עיר המקלט וישיבתו שם עד מות הכהן הגדול נקרא "גלות", והיינו גלות בתוך גבולות ארץ ישראל – גלות שבגאולה (ועד שלעתיד לבוא, בביאת משיח צדקנו, יתווספו עוד שלש ערי מקלט לקלוט את ריבוי הרוצחים בשגגה שיהיו אז, לצורך תיקון זרעו של הבל, כמבואר היטב בכתבי האריז"ל), דבר והיפוכו (כל דבר והיפוכו בעת ובעונה אחת, ובמקום אחד, הוא מסוד רדל"א, וכמו שיתבאר), שמזה מובן שעל ידי קיום מצוה זו אין צורך לעם ישראל לצאת מארץ ישראל לגלות ממש, וממילא מצוה זו, יותר מכל מצוה אחרת, שומרת על ישוב העם בארץ בכל מצב ומצב בו נמצא העם (ומה עוד שהגלות בעיר המקלט היא הזדמנות לרוצח בשגגה לשגשג בלימוד התורה וכו', וכדלקמן, על דרך, וביתר שאת מאשר ביחס לנאמר בנוגע לגלות האחרונה, שאת עבודת הפרך בחמר ולבנים של גלות מצרים ניתן להחליף ביגיעה בתורה, בקל וחמר ולבון הלכתא, אלא שעיקר החלפה זו בגלות ממש בחו"ל מצריכה יגיעה ועבודת פרך בלימוד חלק הנגלה דאורייתא בעיקר, ואילו בעיר המקלט שבארץ ישראל, סוד חדש אלול כדלקמן, העיקר הוא העמקה בנסתר דאורייתא, הכל בבחינת "באהבתה תשגה [תיקון הרוצח בשוגג] תמיד", וד"ל).

בפרשיה הפתוחה שבפרשתנו בת 26 פסוקים (כמנין שם הוי' ב"ה), הדנה בדיני רוצח – ז פסוקים ראשונים בדין הפרשת ערי מקלט לרוצח בשגגה, ו פסוקים בדין רוצח במזיד, עוד ז פסוקים בדין רוצח בשגגה, פסוק אחד של סיכום עד כאן ועוד ה פסוקים של רוצח במזיד – כל אחד מארבעת הפסוקים האחרונים פותח בתבת "ולא":

"ולא תקחו כפר לנפש רצח אשר הוא רשע למות כי מות יומת. ולא תקחו כפר לנוס אל עיר מקלטו לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן. ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה כי הדם הוא יחניף את הארץ ולארץ לא יכפר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שפכו. ולא תטמא את הארץ אשר אתם ישבים בה אשר אני שכן בתוכה כי אני הוי' שכן בתוך בני ישראל". יש כאן חיים תבות, נמצא שהערך הממוצע של תבות לכל אחד מארבעת הפסוקים הוא טוב.

הקיום של עם ישראל בארץ ישראל תלוי ב"ולא תחניפו את הארץ" (שלש התבות הראשונות "ולא תחניפו את" = 992 = אהרן משה יהושע, ד פעמים רמח וכו' כנ"ל; "ולא תחניפו את הארץ" = 1288 = 23 פעמים 56, המספר הראשון שמתחלק גם ב-161, שם קסא, וגם ב-184, שם קפד, שני מרכיבי משה, כמבואר בכתבי האריז"ל; כאשר מציירים 15 אותיות הביטוי בצורת משולש, ג הפנות – ו ת ץ = מלכות, חצי 992, המשולש של 31; כל הפסוק: "ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה כי הדם הוא יחניף את הארץ ולארץ לא יכפר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שפכו" = 5356 = דבר פעמים הוי', סוד "'דבר הוי'' זו הלכה", "'דבר הוי'' זו נבואה", "'דבר הוי'' זה הקץ", וד"ל; "תחניפו" אותיות חן פתוי [מלכות, בספר יצירה, מתנת המלכות – חן]; "יחניף" אותיות חן יפי – "שקר החן והבל היפי", וד"ל). אף על פי שפסוק זה נאמר בנוגע לרוצח במזיד, גם בנוגע לדין רוצח בשוגג הלא דין ישיבתו בעיר מקלטו עד מות הכהן הגדול הוא כדי לשמרו מגואל הדם, שאם יכהו בעיר מקלטו יתחייב מיתה כדין רוצח במזיד, וממילא כל דיני רוצח נוגעים ל"ולא תחניפו את הארץ", ודוק.

בתורה, בפרשתנו, מופיע שלש פעמים ("בתלתא זימני הוי חזקה"; וראה בפירוש בעל הטורים: "'עד מות הכהן הגדול'. ג' פעמים 'כהן גדול' בפרשה, לומר אחד כהן גדול שנמשח אחד מרובה בגדים ואחד כהן גדול שעבר, כולם משיבים הרוצח במיתתן", והוא על פי הגמרא במסכת מכות, ודלא כרבי יהודה שמרבה אף משוח מלחמה, וכן פסק הרמב"ם "אבל משוח מלחמה אינו מחזיר"; ולפי הרמז דלקמן ש"מות הכהן הגדל" = פינחס בן אלעזר, היינו לאחר שנעשה כהן גדול בארץ ישראל לאחר מות אלעזר אביו, והוא בזכות מעשה הקנאה שלו שבו נתכהן כהונת עולם; ואכן רבי יהודה לומד שמשוח מלחמה מחזיר מפעם רביעית שנאמר בפרשה "עד מות הכהן", אך ללא תבת "הגדל", דהיינו משוח מלחמה דאינו כהן גדול, אלא כהן הדיוט, אך שם נאמר בהקשר של שלילה "ולא תקחו כפר לנוס לעיר מקלטו לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן", ודוק היטב) הלשון "מות הכהן הגדל" (שבזה תלוי שיבת הרוצח בשגגה אל ארץ אחוזתו; תבת "הגדל" כתיב חסר ו בכל אחת מ-ג הפעמים הנ"ל בתורה, משא"כ ביהושע הוא כתוב מלא ו; "הגדל" = מב, סוד מב המסעות של בני ישראל שבפרשת מסעי, וד"ל). למה הוא רומז? "מות הכהן הגדל" (שלשה מספרים יורדים; הבסיס של הסדרה הריבועית = חשך; ארבעת המספרים הראשונים בסדרה = 14, מות במספר קטן, פעמים הכהן הגדל!) = 568 = פינחס בן אלעזר = "ולא תנאף", כמבואר סוד מספר זה באריכות בפרשה הקודמת (וכמו שיתבאר ענינו לכאן לקמן)!

פרשת מסעי - יום ראשון

פרשת שבוע

מסעי

א. בפרשתנו, בפרשת הפרשת ערי מקלט למכה נפש בשגגה נאמר: "וידבר הוי' אל משה לאמר... והצילו העדה את הרצח מיד גאל הדם והשיבו אתו העדה אל עיר מקלטו אשר נס שמה וישב בה עד מות הכהן הגדל אשר משח אתו בשמן הקדש... כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדל ואחרי מות הכהן הגדל ישוב הרצח אל ארץ אחזתו".

בפרשה מקבילה בספר יהושע נאמר: "וידבר הוי' אל יהושע לאמר. דבר אל בני ישראל לאמר תנו לכם את ערי המקלט אשר דברתי אליכם ביד משה. לנוס שמה רוצח מכה נפש בשגגה בבלי דעת והיו לכם למקלט מגאל הדם. ונס אל אחת מהערים האלה ועמד פתח שער העיר ודבר באזני זקני העיר ההיא את דבריו ואספו אתו העירה אליהם ונתנו לו מקום וישב עמם. וכי ירדף גאל הדם אחריו ולא יסגרו את הרצח בידו כי בבלי דעת הכה את רעהו ולא שנא הוא לו מתמול שלשום. וישב בעיר ההיא עד עמדו לפני העדה למשפט עד מות הכהן הגדול אשר יהיה בימים ההם אז ישוב הרוצח ובא אל עירו ואל ביתו אל העיר אשר נס משם. ויקדשו את קדש בגליל בהר נפתלי ואת שכם בהר אפרים ואת קרית ארבע היא חברון בהר יהודה. ומעבר לירדן יריחו מזרחה נתנו את בצר במדבר במישר ממטה ראובן ואת ראמות בגלעד ממטה גד ואת גולן בבשן ממטה מנשה. אלה היו ערי המועדה לכל בני ישראל ולגר הגר בתוכם לנוס שמה כל מכה נפש בשגגה ולא ימות ביד גאל הדם עד עמדו לפני העדה".

זו הפעם היחידה שנאמר "וידבר הוי' אל יהושע לאמר", באותו סגנון ממש שבו פותח התורה לרוב – 70 פעמים (סוד שבעים פנים לתורה, כנגד שבעים זקני סנהדרין עליהם האציל משה את רוחו) – את דברי הוי' אל משה: "וידבר הוי' אל משה לאמר". אכן יש גם פעם אחת בתורה: "וידבר הוי' אל אהרן לאמר" ("כי נביא היה, ויש אומרים על ידי משה" – ראב"ע), חוץ מאותן הפעמים שנאמר "וידבר הוי' אל משה ואל אהרן לאמר" (שלפי פשוטו, למשה נאמר לומר לאהרן).

נמצא שסגנון זה ("וידבר הוי' אל... לאמר") מיוחד לאהרן משה יהושע בלבד (כך סדרם לפי גילם, וכן לפי אריכות ימיהם, מלמעלה למטה, ולפי מספר הגימטריא של שמם מלמטה למעלה, ודוק), והסימן "מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי", ראשי תבות אהרן משה יהושע. ה' הוא האב ונביאיו הם האם, משדיה יונקת כנסת ישראל דברי אלהים חיים. ג אותיות אמי = טוב טוב טוב – "אין טוב אלא תורה", כמבואר בפרשה הקודמת. אהרן משה יהושע = 992 = 4 פעמים 248 = "וידבר הוי'" (סוד רמח אברין דמלכא, כללות רמח מצות עשה, סוד אברהם אבינו עליו השלום, איש החסד והאהבה, שממנו יוצא אהרן כהנא רבא וכו', וד"ל; "חתך זהב" של 992 הוא 613, משה רבינו, ו-379, סנהדרין כנודע, שהוא הקשר המובהק ביותר, בחכמת המספר בין רמח מצות עשה לתריג מצות התורה בכלל, ודוק). ביחד עם שנות חייהם – 353 (123, ענג, של אהרן, 120 של משה, 110 של יהושע) = שמחה = "סוד הוי' ליראיו" וכו', עולה הכל 1345, סוד אלף אורות שניתנו למשה רבינו במתן תורה, סוד כתר כל הכתרים (ראשי תבות ככה – שם קדוש), כידוע ממורנו הבעל שם טוב, סוד פישון גיחון חדקל פרת – ארבעת הנהרות היוצאים מהגן, גן סדרים דאורייתא, כנגד פרד"ס התורה (שביחד עם הנהר המקורי היוצא מעדן – "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן" – שכנגד היחידה שבתורה, תורת החסידות כידוע, עולה הכל 1600 = מ בריבוע, כנגד מ ימים של מתן תורה וכו' ["והנהר הרביעי הוא פרת" – "'הוא' דמעיקרא", בסוד ה-י של שם הוי' ב"ה, נהר פרת, וקוצו של י, הנהר המקורי, חיה יחידה, הכלולות כאחד ממש; נהר = 15 פעמים טוב, פרת = 40 פעמים טוב, ביחד, נהר פרת = הכל פעמים טוב, כמבואר סוד מספר זה בפרשה הקודמת; "והנהר הרביעי הוא פרת" = 1255 = אלף נהר, אלף אורות נהירין = משה במספר קדמי, וד"ל]).

אהרן כהן גדול משה רבינו יהושע בן נון = 1536 = 6 פעמים אהרן (16 בריבוע כו'), אהרן ועוד אהרן "פנים ואחור".

פרשת מטות - יום שישי ושבת קדש

ו. "וידבר הוי' אל משה לאמר. נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך. וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת הוי' במדין. אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל תשלחו לצבא. וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה שנים עשר אלף חלוצי צבא. וישלח אתם משה אלף למטה לצבא אתם ואת פינחס בן אלעזר הכהן לצבא וכלי הקדש וחצצרות התרועה בידו. ויצבאו על מדין כאשר צוה הוי' את משה ויהרגו כל זכר. ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם את אוי ואת רקם ואת צור ואת חור ואת רבע חמשת מלכי מדין ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב".

בשמונת הפסוקים הראשונים הנ"ל של פרשת מלחמת מדין, עד להריגת בלעם (שעד כאן מסופר אודות עצם המלחמה, ומכאן ואילך מסופר אודות השבי והשלל כו') יש בדיוק מדין תבות! מדין = 8 פעמים 13 (אחד-אהבה), נמצא שהערך הממוצע של מספר התבות של שמונת הפסוקים = 13. יש כאן ג אזכרות של שם הוי' ב"ה, במקום ה-2 30 74 של הפרשה. 30 ו-74 = מדין. ביחד עם 2 = במדין – "לתת נקמת הוי' במדין"! הערך הממוצע של ארבע אותיות מדין = הוי'. הוי' מדין בהכאה פרטית = 730 – ב פעמים שסה (מספר הימים והלילות של שנת החמה, כנגד מספר העורקים [הדופקים, בחינת יום] והורידים [בחינת לילה] שבגוף האדם, כמבואר סודו בשל"ה הקדוש ועוד).

בפרשה הקודמת נאמר "צרור את המדינים והכיתם אותם" = 1984 = 4 פעמים "צרור" (= מלכות). כאן נאמר "נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים" = 1983, שעם הכולל = 1984 כנ"ל! שני הפסוקים ביחד, בשלמות: "צרור את המדינים והכיתם אותם" "נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך" = 4888 = 8 פעמים תורה (אהבה פעמים בטול = "רצוא ושוב" וכו').

והנה, התופעה המופלאה ביותר היא בנוגע לשמות חמשת מלכי מדין: אוי רקם צור חור רבע. המלך הראשון, אוי = 17, ה"לעומת זה" של טוב – "אין טוב אלא תורה" (כפי שיתבאר). המלך האחרון, רבע (ה"לעומת זה" של "ומספר את רבע ישראל") = 16 פעמים 17 (אוי). נמצא שהמלך הראשון והאחרון (ה"לעומת זה", בחמשת מלכי מדין, של "אני ראשון ואני אחרון") = 17 (אוי-טוב) בריבוע! המלך השני, רקם (ה"לעומת זה" של "מעשה רקם", המוזכר שש פעמים בנוגע למלאכת המשכן, בידי בצלאל בן אורי בן חור, כמו שיתבאר; והוא מקור הפוך: יש בתנ"ך יא "מקור", פעם אחת בתורה – "מקור דמיה" – ועשר פעמים בנ"ך, ביניהן "מקור דמעה", דמעה = 7 פעמים 17, ו-5 פעמים "מקור חיים", חיים = 4 פעמים 17 ו-5 פעמים חיים = רקם; סך כל 11 הלשונות הסמוכים ל"מקור": דמיה מים חיים דמעה מים חיים נפתח חיים חיים חיים חיים חיים חכמה = 1445 = 5 פעמים 17 בריבוע!) = 20 פעמים 17 (נמצא ששני הראשונים = אהיה פעמים אוי!). שני המלכים הנותרים, השלישי והרביעי, צור (ה"לעומת זה" של צור ישראל) חור (ה"לעומת זה" של חור סב בצלאל – "בצלאל בן אורי בן חור", סוד היושב בצל האור-פני-אל המבהיק מ"תלג חור"; והוא גם הנצב הראשון של שלמה המלך: "ואלה שמותם בן חור בהר אפרים" = 96 פעמים 17), לשון נופל על לשון = כי פעמים טוב (30 פעמים אוי). נמצא שארבעת המלכים הראשונים – אוי רקם צור חור = 867 = 3 פעמים אוי בריבוע (הראשון והאחרון, אוי רבע, כנ"ל)! כל חמשת מלכי מדין = 1139 = 67 פעמים אוי!

והנה, "מלכי מדין" = 204 = 12 פעמים אוי! וכן, "חמשת" (עיין במפרשים שלכאורה הוא מיותר, שהרי רואים שהם חמשה) = 748 = 44 פעמים אוי! נמצא ש"חמשת מלכי מדין" = 56 פעמים אוי (ה"לעומת זה" של יום פעמים טוב).

"ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם את אוי ואת רקם ואת צור ואת חור ואת רבע חמשת מלכי מדין" = 5168 = 304 פעמים אוי! יש כאן 19 תבות, ו-304 מתחלק ב-19 (304 = 16 פעמים 19), נמצא שהערך הממוצע של כל תבה = 16 פעמים אוי (המלך הראשון, "הכל הולך אחר הפתיחה") = רבע (המלך האחרון, "הכל הולך אחר החיתום")!

יש כאן חוה תבות ואדם חוה (64 – דין של מדין; ה"בסיס" של הסדרה הריבועית המתחילה ד י ן = 34 = אוי אוי, מספר האותיות של "ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני ישראל בחרב" כנ"ל) אותיות, 8 בריבוע:

ו א ת מ ל כ י מ

ד י ן ה ר ג ו ע

ל ח ל ל י ה ם א

ת א ו י ו א ת ר

ק ם ו א ת צ ו ר

ו א ת ח ו ר ו א

ת ר ב ע ח מ ש ת

מ ל כ י מ ד י ן

הנה ארבע הפנות – ו מ מ ן (אותיות ממון) = 136 = 8 פעמים אוי = חצי רבע! שאר כל (60 = א פעמים ו פעמים י) האותיות = 5032 = אוי פעמים צור! הטור הראשון – ו ד ל ת ק ו ת מ = 986 = חן פעמים טוב (אוי)!

ביחד עם 21 האותיות של החלק השני של הפסוק (הנפרד מהחלק הראשון, עיין אור החיים הקדוש הנ"ל) "ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב", יש בכל הפסוק 85 אותיות, מספר ה"השראה" של 7:

ו

א ת מ

ל כ י מ ד

י ן ה ר ג ו ע

ל ח ל ל י ה ם א ת

א ו י ו א ת ר ק ם ו א

ת צ ו ר ו א ת ח ו ר ו א ת

ר ב ע ח מ ש ת מ ל כ י

מ ד י ן ו א ת ב ל

ע ם ב ן ב ע ו

ר ה ר ג ו

ב ח ר

ב

ראש-תוך-סוף הפסוק (והציור הנ"ל) – ו ת ב = 408 = 24 פעמים 17 = 3 פעמים (ז.א. שהערך הממוצע של 3 האותיות =) 136, ערך 4 הפנות של הציור הקודם, 8 פעמים אוי. והנה, המקיף הרחוק של צורת ההשראה הנ"ל של כל הפסוק = 2159 = 127 (חיי שרה ומדינות אחשורוש) פעמים אוי!

ז. נשאר לנו להעמיק בסוד המספר 17 (אוי, טוב) לעניננו, "נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים... לתת נקמת הוי' במדין".

הנה ידוע שקליפת מדין היא ה"לעומת זה" של משה רבינו ע"ה, חכמה דאצילות, בטול במציאות (תכלית חייו ועבודתו של משה רבינו היא נצחון ובטול קליפת מדין, שעל כן נאמר כאן "אחר תאסף אל עמיך"). מדין הוא מלשון מדון ומריבה, שרש הישות בנפש, היפך הבטול דחכמה דקדושה. מדין הוא פנימיות החכמה דקליפה, בחינת עצם נקודת החכמה שאינה מתלבשת בבינה, כמבואר בדא"ח, שהרי מואב (מאב, אבא) ועמון (אותיות נועם, בינה) הם כנגד חכמה ובינה דקליפה, ומואב הוא הקליפה דחכמה המתיחדת עם הבינה דקליפה, עמון. כדי להלחם נגד ישראל (בחינת חכמה דקדושה, ישראל אותיות לי ראש, והראש – ראש בני ישראל – היינו משה רבינו עליו השלום) התחברו יחד מדין ומואב, שתי בחינות החכמה, וד"ל.

משה נקרא "טוב" – "ותרא אתו כי טוב הוא". טוב היינו "האור כי טוב" – תורה ("תורת משה") אור – "אין טוב אלא תורה". בהסתלקות האור כי טוב מהאצילות העליונה נאמר לשון "אוי", ה"לעומת זה" של טוב, כנ"ל (מבואר בדא"ח שכאשר האור מסתלק מז"א לאמא נאמר "הוי" אבל כאשר האור מסתלק לכתר עליון, שכנגד הלא-מודע בנפש, הסתלקות מן המודע מכל וכל, נאמר "אוי").

בלעם הרשע הוא הפועל את ה"אוי", ההיפך ממשה רבינו המגלה את האור כי טוב בכל העולמות. החיבור של בלעם (בלא עם) למדין דווקא (לבלק מלך מואב הוא לא הועיל, ודוק) הוא בסוד חיבור ה"אוי" של בלעם עם המלך אוי, המלך הראשון (ראש חמשת המלכים) של מדין.

דהנה בכל חמשת חומשי תורה (אור כי טוב, כנגד, בקדושה, חמשת מלכי מדין) תבת "אוי" מוזכרת רק שלש פעמים, פעמיים לפני אוי מלך מדין, שניהם על ידי בלעם הרשע: "אוי לך מואב אבדת עם כמוש נתן בניו פליטם ובנתיו בשבית למלך אמרי סיחון" (55 אותיות, המשולש של 10) "וישא משלו ויאמר אוי מי יחיה משמו אל" (28 אותיות, הנקודה האמצעית של 55, המשולש של 7)! שני הפסוקים יחד: "אוי לך מואב אבדת עם כמוש נתן בניו פליטם ובנתיו בשבית למלך אמרי סיחון""וישא משלו ויאמר אוי מי יחיה משמו אל" = 4896 = רפח פעמים אוי! ביחד עם 5158 הנ"ל, עולה הכל 10064 = הבל פעמים רבע!

בכל התנ"ך יש 26 (כנגד שם הוי' ב"ה) פעמים "אוי", 3 בתורה כנ"ל ו-23 בנ"ך. ה"אוי" האחרון ("הכל הולך אחר החיתום") שהוא במגלת איכה (שקוראים בתשעה באב): "נפלה עטרת ראשנו אוי נא לנו כי חטאנו" (28 אותיות [ו-8 תבות], בדיוק כמו הפסוק ה-ב הנ"ל).

והנה, האותיות המשותפות לזמרי וכזבי הן זי זי – אוי אוי (טוב טוב), ודוק. כזבי היא סוד כב זי – טוב טובה (אהוה, שם העטרא דחסדים דדעת, אהוי, שם העטרא דגבורות דדעת), סוד אוי ווי!

בלשון המשנה, אומר רבי יוחנן בן זכאי "אוי לי אם אומר [= פינחס כזבי, מאור כנ"ל] אוי לי אם לא אומר", הכל מפני הרמאין ("אוי לי אם אומר", שאם אומר ילמדו הבריות לרמות, ו"אוי לי אם לא אומר" שאם לא אומר יחשבו הרמאים שאין החכמים מכירים במעשה הרמאות שלהם ויוסיפו לרמות), לבן הארמי, הרמאי, בחינת בלעם הרשע כנ"ל. אך בסוף הוא כן אומר לקיים "ישרים דרכי הוי' צדיקים ילכו בם ורשעים יכשלו בם".

"אוי לי אם אומר" = משה. "אוי לי אם לא אומר" = עשו = שלום. "יוחנן בן זכאי: אוי לי אם אומר אוי לי אם לא אומר" = 935 = 55 פעמים 17 = הכל פעמים טוב, אוי!

ובפרק קנין תורה: "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה". "אין טוב אל תורה" כנ"ל, ועל המעליב את התורה נאמר "אוי"!

והנה, כנגד ה"אוי" דקליפה (הסתלקות אור הקדושה לעילא ולעילא כנ"ל) צריך להיות גם "אוי" דקדושה (חוץ ממה שאוי = טוב ו"אין טוב אלא תורה" כנ"ל), "מיניה וביה אבא [סוד אור פנימיות אבא] נשדי ביה נרגא, ופגע בו כיוצא בו". בסוד הספירות העליונות, א (דאוי) הוא סוד ספירת הכתר עליון, אלף-פלא, ו (דאוי) הוא סוד ספירת התפארת, "עמודא דאמצעיתא", ו-י (דאוי) הוא סוד ספירת היסוד, טפת הזרע קדש. נמצא שסוד אוי הוא סוד תיקון הברית (על ידי המשכת אור הכתר עליון למלא את פגם הברית, כנודע בסוד "מכתם לדוד"), התיקון שנעשה על ידי "פינחס זה אליהו". והנה, כתר תפארת יסוד = 1781 = 13 (הארת יג תיקוני דיקנא, מקור הרחמים והסליחות לכל פגם בנפש) פעמים 137 (קבלה = נאוף, כנודע מרבי נחמן מברסלב). והנה, 137 = אוי בריבוע פרטי, ודוק! 1781 = אוי (17) ועוד 1764 = 42 בריבוע (סוד שם מב, הפועל כל עליה ותיקון בנפש, וד"ל).