פרשת מסעי - יום שישי ושבת קדש

ו. ובתלמוד ירושלמי מצאנו: "ההורג נפש בשגגה לא היתה לו כפרה וקבעה לו התורה כפרה, שנאמר 'וישב בה עד מות הכהן הגדל'". נמצא טעם חדש, המתאים לכאורה לפשוטו של מקרא ביותר, שמיתת הכהן הגדול מכפרת על עון הדור בכלל ועל עון הרוצח בשגגה בפרט. והוא כידוע בחז"ל וכמבואר היטב בחסידות (החל מאגרת הקדש שבתניא קדישא) בסוד סמיכות מיתת מרים (בנשיקה, כמו אצל אהרן כהן גדול ומשה רבינו, נשיקה לשון השקה לכל נשמות ישראל שבדור, וד"ל) לפרשת פרה אדומה. והוא מתאים ביותר לכל המבואר לעיל בענין "מות הכהן הגדל" = פינחס בן אלעזר, שכל ענינו הוא "ויכפר על בני ישראל".

וכך בענין "ארבעה חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש... עבר על עשה ושב אינו זז משם עד שמוחלין לו, שנאמר 'שובו בנים שובבים', עבר על לא תעשה ועשה תשובה תשובה תולה ויום הכפורים מכפר, שנאמר 'כי ביום הזה יכפר עליכם מכל חטאתיכם', עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה תשובה ויום הכפורים תולין ויסורין ממרקין, שנאמר 'ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם', אבל מי שיש חילול השם בידו אין לו כח בתשובה לתלות ולא ביום הכפורים לכפר ולא ביסורין למרק אלא כולן תולין ומיתה ממרקת, שנאמר 'ונגלה באזני ה' צבאות אם יכפר העון הזה לכם עד תמתון'.

מכאן ניתן להקיש מעון מכה נפש בשגגה, שבהעלם עיני העדה ממנו ר"ל באים לידי החנפת הארץ (כנ"ל), שכפרתה היא על ידי "מות הכהן הגדל", לחילול השם החמור מכל – אין כפרה לעושה "חלל" בבהירות אור אין סוף ב"ה ("לא תחללו את שם קדשי") אלא במיתה, מדה כנגד מדה, חלל כנגד חלל. ועוד זאת, בעון מכה נפש בשגגה חומרה יתירה, שהכפרה תלויה במות הכהן הגדול, הנשמה הכללית של הדור, ששקול כנגד כל הדור, כנ"ל.

מה ש"וקבעה לו תורה כפרה" נמשך ממקום ש"לא היתה לו כפרה", מהעלם שאינו במציאות, סוד רדל"א כנ"ל. וכן בנוגע לפינחס עצמו שלא היה ראוי להיות כהן עד שקבעה לו התורה כהונת עולם בזכות הריגת זמרי, ממדרגת העלם שאינו במציאות כלל, גילוי עצם היחידה שבנפש (וכדלקמן).

והנה בירושלמי שם יש עוד דבר שלא היה לו כפרה וקבעה לו התורה כפרה: "האומר לשון הרע... וקבעה לו התורה כפרה – זוגי המעיל, 'והיה על אהרן לשרת ונשמע קולו', יבא קול ויכפר על קול". נמצא שגם הכפרה עבור האומר לשון הרע נמשכה מהעלם שאינו במציאות, רדל"א כנ"ל.

לשון הירושלמי: "האומר לשון הרע" = בראשית = שלשה דברים יחד (כנגד ה-ג דקטיל לשה"ר). ידוע שלכל אות יש מילוי מוקטן של אות אחת של מילוי בלבד, וביחס לתבת בראשית, אותיות המילוי: בי רש אל שן יד תו הן צירוף אותיות יד לשון, כלשון הכתוב "מות וחיים ביד לשון", ודוק (יד לשון = 400 = 20 בריבוע = ת, חותם הא-ב; בי רש אל שן יד תו = 1313 = תחית המתים = מילוי "מות הכהן הגדל" כנ"ל, ודוק).

"ההורג נפש בשגגה" = 962 = הוי' ב"ה פעמים הבל (שנהרג במזיד על ידי קין אחיו, אך כל זרעו צריך ליהרג בשגגה לכפר על חטאו, כמבואר בכתבי האריז"ל וכמוזכר לעיל). הבל = יחידה הוא ערך המילוי של שם סג, ששרשו הוי' (הוי' הבל = סג), ששם היה מקרה המלכים דמיתו וכו', סוד השבירה והתיקון לע"ל.

וביחד, סכום ערכם של שני הדברים הנ"ל (913 ו-962) = 1875 = 3 פעמים 625, 25 בריבוע, 5 בחזקת 4, אדם במילוי – אלף דלת מם (כנגד "ההורג נפש בשגגה", ששופך דם האדם באדם) וסוד האות אלף באותיות דרבי עקיבא – אמת למד פיך (תיקון "האומר לשון הרע"), וד"ל.

על פי פשט, הקשר בין שני הדברים הנ"ל הוא שהאומר לשון הרע הוא כהורג נפש בשגגה, שהרי, מן הסתם, אין האומר לשון הרע מתכוון להרוג את חברו ממש, אלא שב'לא-מודע' של נפשו הבהמית הנו רוצח. ובהיות חומרת החטא נובעת מהלא-מודע בפש לכן אין לו כפרה מצד עצמו רק מה שהתורה (תורת חסד, לפנים משורת הדין) קבעה לו כפרה.

על כפרת האומר לשון הרע נאמר "והיה על אהרן לשרת ונשמע קולו בבאו אל הקדש לפני הוי' ובצאתו ולא ימות". כאן נאמר "ולא ימות" מה שאין כן לגבי כפרת ההורג נפש בשגגה נאמר "עד מות הכהן הגדל". ויש לומר ש"ולא ימות היינו גילוי החיה שבנפש ואילו "עד מות" היינו גילוי היחידה שבנפש, "יחידה ליחדך" ממש. ומזה מובן 'מעלת' כפרת ההורג נפש בשגגה על גבי כפרת האומר לשון הרע, וכן חומרת עון זה על עון זה ("ולא [ימות]" = הבל, היינו החצי של "עד [מות]", סוד שלם וחצי, ודוק).

ועוד, בנוגע להורג נפש בשגגה גופא יש שני מיני כפרה – כפרת הגלות וכפרת מיתת כהן גדול (שהיא עיקר ושלמות הכפרה, כמבואר בגמרא). והם גופא כנגד חיה ויחידה, וד"ל.

ז. והנה, עוד טעם מחודש ב"עד מות הכהן הגדל" נמצא בפירוש משך חכמה: "הא דאין ערי מקלט שבעבר הירדן קולטין עד שיופרשו כולן, נראה חדא שלא יברחו הרוצחים מא"י לחו"ל, ועוד דרוצח שגולה מקוה תמיד שמא ימות הכהן המשיח ויצא במיתתו, אבל הלא אמר השי"ת שאלעזר יהיה בחלוקת הארץ (לעיל לד, יז) ונמצא דהרוצח מיואש לחזור עד התנחל הארץ, לכן בכה"ג שלא יהיה לו תקוה לשוב תיכף לא אמרה תורה לגלות. ודו"ק".

תירוצו הראשון – "נראה חדא שלא יברחו הרוצחים מא"י לחו"ל" – אינו נוגע על פי פשט ל"עד מות הכהן הגדול", אך נלמד ממנו חיזוק גדול להאמור לעיל דהגלות דעיר מקלט הוא גלות בתוך ארץ ישראל (וכמובן שגם ערי המקלט שמעבר לירדן, וכן תוספת ערי המקלט דלעתיד לבוא, הן בתוך ארץ ישראל הרחבה ביחס לחוץ לארץ ממש, רק שפירוש בעל המשך חכמה הנ"ל הוא "לפי ערכין", ופשוט), "גלות שבגאולה", ודוק.

החידוש הגדול הוא בתירוצו השני של המשך חכמה, שממנו נלמד שעצם הגדר של עונש הגלות של הרוצח בשגגה הוא התקוה לשוב תיכף לארץ אחוזתו במות הכהן הגדול (אחרת לא אמרה תורה לגלות)! בדרך מליצה: הגולה, מהרגע הראשון שמתחייב גלות, צועק "עד מתי" – אחכה לו, "עד מות הכהן הגדל", בכל יום שיבוא (ו"אין שום יאוש בעולם כלל", היאוש הוא היפך החכמה כידוע מרבי נחמן מברסלב, וסוד החכמה הוא חכה מה – חכה למתמהמה, לביאת המשיח, במות הכהן הגדל [שבפנימיות הם היינו הך, וד"ל]).

ועתה נסכם את שבעת הטעמים ב"עד מות הכהן הגדל" שהועלו עד כאן, כנגד שבע המדות שבהן התרחש מקרה המלכין קדמאין דתהו דמיתו (ש"מות הבהן הגדל" בא לתקן, מיניה וביה, בגילוי אורות מרובים דתהו שאין כח בכלי הגוף להכילם, וד"ל):

הטעם הראשון, שכנגד ספירת החסד, הוא טעמו הראשון של רש"י: "'עד מות הכהן הגדול'. שהוא בא להשרות שכינה בישראל ולהאריך ימיהם והרוצח בא לסלק את השכינה מישראל ומקצר את ימי החיים, אינו כדאי שיהא לפני כהן גדול". ובגור אריה: "'שהוא בא להשרות השכינה בישראל'. המדרש הזה נרמז בו דבר מופלא וחכמה גדולה, כי טעם מה שאמרה התורה 'וישב בה עד מות הכהן הגדול', כי הרוצח הוא היפך הכהן הגדול, והוא ידוע, שכשם שלמעלה סמאל היפך מיכאל שר הגדול, זה מימין וזה משמאל, וכשירות של מעלה שירות של מטה, ושירות של מעלה 'איש אחד לבוש הבדים', והוא מיכאל כהן גדול של מעלה, ולפיכך הרוצח, המקבל מן שמאל, הוא היפך לכהן גדול, שהוא משרת למטה. ולפיכך נדחה הרוצח מפני הכהן הגדול, ובמיתת הכהן הגדול אז יחזור למקומו. והוא ידוע ענין זה, כי אין לרוצח לשוב למקומו אלא כשהכהן גדול מסתלק, אז ישוב, כי כאשר הכהן הגדול מסתלק החטא שלו מסתלק, שאין כאן דוחה". "ארך ימים בימינה", חסד, "חד אריך", שמאריך ימיו של אדם (בחינת "ואברהם זקן בא בימים"; ראה בשיחת הרבי, על פי דברי אביו, שהכהן הגדול, ספירת החסד, מסמל אריכות ימים, "ארך ימים בימינה", ולכן כל עוד שהיו הכהנים הגדולים כשרים וצדיקים, והאריכו ימים בפועל, נקראת לשכתו בבית המקדש "לשכת העץ", הרומז לפסוק "כימי העץ ימי עמי", עיי"ש), על ידי השראת שכינה בישראל, כטבע קו ימין וחסד, טבע המים, היורדים מלמעלה למטה וממשיכים גילוי אור אין סוף ב"ה. ואילו השמאל הוא "חד קציר", שמקצר ימיו של אדם, על ידי סלוק השכינה מישראל, כטבע השמאל להסתלק ולעלות מלמטה למעלה, כאש המכלה את הכל, וגורם להעלם והסתר האור אין סוף. בסגנונו של המהר"ל הימין דוחה את השמאל מלעמוד לפניו (דחית הימין את השמאל היינו על ידי כח השמאל עצמו הכלול בימין, בחינת "שמאל דוחה" שביד ימין [מן הסתם כאשר שמאי הזקן דחה את הגר באמת הבנין שבידיו החזיק את האמה ביד ימינו, אם אכן היה ימני, וכן כל איש ימני דוחה את המתנגד לו בפועל ביד ימינו, ידו החזקה דווקא (בקבלה "יד החזקה" היא יד שמאל, היינו מצד הפנימיות וההתכללות, וד"ל) ודוק]; ויש לומר שלאחר שמת הכהן הגדול ושב הרוצח למקומו אזי נכלל השמאל בימין לגמרי, שזו התכלית, ועד שלעתיד לבוא השמאל יעלה על הימין בסוד "כולא ימינא", וד"ל).

הטעם השני, כנגד ספירת הגבורה, הוא הטעם המובא בחזקוני הנ"ל: "'וישב בה עד מות הכהן הגדל'. שלא יהיו העולם מרננין על הכהן הגדול כשיראו הרוצח יוצא חוץ לעיר מקלטו ואומרים ראיתם זה שהרג את הנפש חנם יוצא ונכנס עם בני אדם ואין הכהן עושה בו נקמה והדבר מוטל עליו לעשות כדכתיב 'והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן וגו'', אבל הכהן שקם אחריו אין לרנן עליו ממה שלא נעשה בימיו". נקמה היא פעולת הגבורה כמובן, ובנוגע לאופי וענין הכהן הגדול היא בחינת פינחס (זה אליהו) המקנא לה' ונוקם את נקמת ה' וישראל. לפי זה, מה שהרוצח בשגגה נזהר מלצאת מעיר מקלטו הוא מפחד (מדת הגבורה) הכהן הגדול, העומד מוכן תמיד מולו לגאול את דם היהודי הנרצח על ידו כנ"ל, וד"ל. לא בכדי שכהן גדול = פחד הוי'.

הטעם השלישי, כנגד ספירת התפארת, הוא הטעם המובא ברבינו בחיי: "... ועוד שמיתתו של כהן גדול נחמה לקרובו של נרצח שלא יחם לבבו עוד ולא ידאגו עליו כל כך". סוד הנחמה הוא גילוי יסוד אמא (רחם האם) בתפארת ז"א (מדת הרחמים, שני השרשים "נחם" ו"רחם" קשורים זה לזה ומאירים זה בזה, וד"ל) – "כאיש אשר אמו תנחמנו". ידוע שעיקר הנחמה היא כאשר הנשמה באה על תיקונה וזוכה לבנים (גם במובן של מעשים טובים) בסוד הגלגול בעולם הזה – מתנת הבנים (הזרע) בתפארת (בספר יצירה) – סוד היבום. על פי דברי הזהר הקדוש, כשם שהרוצח נקלט למטה, בעולם הזה, לעיר מקלטו, כך הנרצח נקלט למעלה לעיר מקלטו ומחכה שם למות הכהן הגדול כדי להתעבר שוב בעולם הזה (כבן יורש רוחני של הכהן הגדול עצמו, שזוכה לבנים במותו דווקא), על דרך סוד היבום. ואלו דברי הזהר הקדוש: "תא חזי, זכאה שלים דהוו כל אלין ביה, ואשתלים כדקא יאות, ומית בלא בנין, והא קא ירית דוכתיה בההוא עלמא, אתתיה בעיא ליבומי או לא, אי תימא דלבעי ליבומי, הא בריקניא איהו, דהא אתריה קא ירית בההוא עלמא, אלא ודאי בעיא ליבומי, בגין דלא ידעינן אי הוה שלים בעובדוי אי לאו, והיא אי אתייבמת לא הוה בריקניא, בגין דאתר אית ליה לקב"ה, דהא בר נש הוה בעלמא ומית בלא בנין, ופרוקא לא הוי ליה בעלמא, כיון דמית האי זכאה שלים, ואתתיה אתייבמת, ואיהו אתריה ירית, אתא ההוא בר נש ואשתלים הכא, ובין כך ובין כך קב"ה אתר זמין ליה לעלמא, עד דיימות האי זכאה שלים, וישתלים איהו בעלמא, פתח ואמר 'כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדול וגו''. ודא הוא דתנינן, בנין זמינין אינון לצדיקיא במיתתהון, בחייהון לא זכו ובמיתתהון זכו, ובגין כך כל עובדוי דקב"ה כלהו קשוט וזכו, (ס"א וחייס) וחיים על כלא". "כל עובדוי דקב"ה כלהו קשוט וזכו, (ס"א וחייס) וחיים על כלא", היינו מדת הרחמים, ספירת התפארת, כמובן.

הטעם הרביעי, כנגד ספירת הנצח, הוא הטעם השני של רש"י: "... ד"א לפי שהיה לו לכהן גדול להתפלל שלא תארע תקלה זו לישראל בחייו". ידוע, ומבואר באריכות במ"א, שבספירת הנצח "צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים". תפלת הצדיק בבחינה זו היא תפלת בעל כח העושה פלילים עם ה' ועומד בפרץ, במסירות נפש, להגן על בני דורו, שלא תארע שום תקלה לישראל בחייו. בחינה זו היא גם שייכת לפינחס במיוחד, עליו נאמר "ויפלל" שעשה פלילים כו'. "פינחס זה אליהו", ובאליהו מצינו שלא נתגלה לרבי יהושע בן לוי עבור שבגבולו נהרג איש אחד שהיה לו להתפלל על דבר זה. והנה, על פירוש זה של רש"י מקשה הגור אריה: "'דבר אחר וכו''. לא ידעתי היכן מצא רש"י דבר זה, שיאמר הכתוב 'עד מות הכהן הגדול' בשביל דהוי ליה להתפלל, כי בגמרא דמכות לא קאמר כך, אלא אמר 'וישב שם עד מות הכהן הגדול', לפיכך אמותיהם של כהנים היו מספקין להם מים ומזון, דלא לצלי על בניהם. ומקשה, הא אם מצלי מייתי, והא כתיב 'קללת חנם לא תבא'. ומתרץ, דהוי ליה להתפלל על דורו. אבל שיהיה זה טעם התורה ש'ישב שם עד מות הכהן הגדול' לא אמרו זה, דהטעם הוא כמו שדרשו בספרי כדלעיל, דאין סברה לומר שהתורה אמרה 'וישב שם עד מות הכהן הגדול' כדי שיתפלל שימות, ואם כן נתנה התורה העונש לכהן גדול כדי שיתפללו שימות, ואין אלו דרכי התורה האמיתית". אך השפת אמת מתרץ את קושית הגור אריה ואף מוסיף טעם השייך לעניננו (טעם הנצח): "בפסוק 'עד מות הכהן' פירש רש"י שהיה לו להתפלל כו', לכאורה קשה דבגמרא אמרו רק דלכך חששו אמותיהן של הכהנים כו' אבל לא להיות זאת הטעם של המצוה, ומצאתי שגם בספר גור אריה תמה כן, אכן באמת אשתמיטתיה גמרא דמכות ברוצח שמת כהן גדול ונמנה אחר קודם גמר דינו דחוזר במיתתו של שני אמרינן עלה בגמרא מה הוי ליה למיעבד ומשני שהיה לו להתפלל שיגמור דינו לזכות עיין שם, הרי מוכח דהטעם כפרש"י. מיהו עיקר הענין אינו מובן דאפילו אי יש לכהן גדול עונש בדבר מכל מקום למה ילך הרוצח לביתו במיתתו, ולכאורה נראה דכיון דיש לכהן חלק בזה החטא ובמיתתו מתכפר נמחל גם להרוצח, וכן משמע בתרגום יונתן שכתב דמית בההוא שתא כו' עיין שם, וכונתו באותו שנה שמת בה הכהן גדול הוא על זה החטא וממילא מתכפר גם הרוצח, אך בנגמר דינו הנ"ל קשה להבין הטעם כיון דאין לכהן גדול זה שייכות להרציחה, ונהי שנענש על ידי שלא התפלל מכל מקום במה מתכפר להרוצח במיתתו של זה הכהן גדול". חטא הכהן הגדול הוא יציאתו לבר (ממקום המקדש-המקודש). במיתתו הוא מתכפר וגם הרוצח מתכפר, הוא מעלה את הרוצח אתו, הכל סוד כח הנצח, יציאה לבר וגם עומק רום. וביחס לקושית השפת אמת, במה מתכפר הרוצח במיתתו של הכהן הגדול שנמשח לאחר מעשה הרציחה אך לפני גמר דין (ותמוה, שעל פי פשט התירוץ לקושיה זו נמצא בתוך דבריו, דברי הגמרא, גופא, שהרי אם הכהן החדש היה יכול לפעול בתפלתו שלא יתחייב הרוצח גלות, ז.א. שהיה יכול לזכות את הרוצח מדין ועונש מכה נפש בשגגה, מובן מאליו שיש לו חלק בעונש [ובקביעת הפירוש האמיתי, על פי תורה, למקרה שנעשה], הגלות של הרוצח, וכשם שהוא מתכפר במיתתו כך מתכפר הרוצח, כאילו אכן פעל והצליח הכהן לזכותו, ודוק), הוא בסוד המבואר לעיל שדין זה של הכהן הנמשח בימיו הוא בהיות מעשה הרציחה "למעלה מן הזמן" החולף וכאילו מתרחש ברגע זה בהוה ממש, כל עוד לא נגמר הדין, והיינו נצח ממש!

הטעם החמישי, כנגד ספירת ההוד, הוא הטעם המופיע בתלמוד ירושלמי הנ"ל: "ההורג נפש בשגגה לא היתה לו כפרה וקבעה לו התורה כפרה, שנאמר 'וישב בה עד מות הכהן הגדל'". טעם זה דומה לטעם הקודם (הרי נצח והוד תמיד מופיעים כצמד – "תרין פלגי גופא") בכך שמות הכהן הגדול היא כפרה על הרוצח, המתירה לו לצאת מעיר מקלטו ולשוב אל ארץ אחוזתו. אך בטעם הנצח הכהן הגדול שותף (סוד השם הקדוש השתפא, חילוף צבאות באתב"ש כנודע) בחטא הרוצח ממש, ועל כן בכפרת מיתתו מתכפר גם הרוצח (ראה בשיחת הרבי, שמה שהיה לו להתפלל כו', היינו טעם לקשרו באופן מיוחד לחטא זה ועונש זה, יותר מאשר לשאר חטאי ישראל שבדורו, לא שממש יש לו חלק באשם הרצח, עיי"ש. לפי זה טעם הנצח מתקרב לטעם ההוד, אבל עדיין אינם זהים, וכפי שיתבאר). אך כאן כפרת הרוצח אינה מפני כפרת הכהן על חטא ועון בכפיו, אלא פלא מפלאי התורה ש"לא היתה לו כפרה [כלל, על פי טעם ודעת דקדושה] וקבעה לו התורה כפרה [ממקום עליון – רדל"א – שלמעלה מעלה מטעם ודעת]". דווקא ספירת ההוד מקבלת ומשקפת את סוד רדל"א, שמודה לדבר (גם משלון הודיה, אמירת תודה רבה לה') שלמעלה לגמרי מתפיסת האדם איך יתכן דבר זה וחסד גדול כזה. במדות הלב, המדה העצמית של הכהן הגדול (אהרן) הוא ספירת ההוד כנודע. כאן כולו אומר זכות הכהן הגדול (לא כמו בפירוש הנצח כנ"ל, שכך מוכח גם מהדמיון בירושלמי לכחו לכפר על האומר לשון הרע, מכח זוגי המעיל שלו, ודוק), וכחו העצמי להעלות אתו עמו, בשעת הסתלקותו בעלותו השמימה, את כל הנשמות של דורו (שכולן כלולות בו בהיותו נשמה כללית והוא המעלה את שבעת הנרות של נשמות ישראל בשלהבת העולה מאליה, וד"ל).

הטעם הששי, שכנגד ספירת היסוד, הוא הטעם המובא בספורנו (והכתב והקבלה): "'עד מות הכהן הגדול'. כבר ביאר שהגלות היא על השוגג. ובהיות מיני השגגות בלתי שוות, כי מהם קרובות לאונס ומהן קרובות אל המזיד, נתן לגלות זמן בלתי שוה בכל השוגגים. כי מהם שתהיה שגגתו מעט קודם מיתת הכהן, ומהן שימות הרוצח בגלות קודם שימות הכהן. וזה במשפט האל יתברך היודע ועד, שיענוש את השוגג כפי מדרגת שגגתו, כאמרו 'והאלהים אנה לידו'". משפט הרוצח בשגגה תלוי בהשגחה פרטית של האל יתברך על כל אחד ואחד לפי ענינו, בגלוי ובנסתר. עיקר גילוי ההשגחה הפרטית הוא על הצדיק יסוד עולם (כמבואר ברמב"ם, ומובן מפסוקי התורה ומאמרי חז"ל), המגן על דורו, הכהן הגדול שבדור. על כן ההשגחה הפרטית על כל אחד מבני הדור (ובפרט החוטאים שאין להם זכות עצמי) עוברת דרך השגחת ה' על צדיק הדור (על דרך השפע שנמשך, בהשגחה פרטית, לכל העולם כולו באמצעות ההשגחה הפרטית של ה' על ארץ ישראל – "תמיד עיני הוי' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"). יסוד הוא לשון סוד כנודע – משפט האלקים, כאשר יאמר המשל הקדמוני, הוא בגדר סוד הוי', היודע מחשבות כליות ולב. והנה, אפשר לצרף את סברת בעל ה"ישמח משה" (במקצתו, על כל פנים) לטעם זה: "'והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו וגו' וישב בה עד מות הכהן גדול'. במסכת מכות דף ב' (ע"א) מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לגלות, אין אומרים יגלה זה תחתיו כו'. מנא הני מילי, ומסיק דדריש הוא ולא זוממין. והנה נ"ל ליתן טעם ע"ד דלא רצה התורה לחייב בזה דין הזמה, משום דבגלות כתיב וישב בה עד מות הכהן גדול, ונתבאר בכ"מ דזה עונש לכהן גדול כדי שיתפלל על מיתת כהן גדול (מדה כנגד מדה) משום שהכהן גדול לא התפלל שלא יהיה מכשול כזה, ודוקא בשוגג אמרינן כן, דזה אינו בבחירת אדם, אבל לא בהורג במזיד שהבחירה חפשית והכל בידי שמים כו', ולא שייך גביה תפילה. ואם כן לפי זה יתכן זה דוקא בהורג בשוגג כדאמרן, מה שאין כן אם הוזמו העדים, וזה לא הרג בשוגג והעדים הרי העידו שקר במזיד, מה חטא הכהן גדול שיתלה גלות במיתתו, ואם נימא דיגלו לעולם, הרי התורה לא אמרה רק כאשר זמם, ואם נימא דיגלו על איזה זמן קבוע, הרי בעינן כאשר זמם, ואם יכלה הזמן ועדיין כהן גדול חי, הרי לא הוי כאשר זמם, ואם כהן גדול מת ועדיין לא כלה הזמן, הרי הוי יותר מכאשר זמם, והתורה לא אמרה רק כאשר זמם, לכך לא רצה התורה לדון בדיני הזמה בזה כנ"ל. אבל בודאי אי לא האי מיעוט, לא הוי מפקינן בזה מפשטא דקרא דכתיב בהדיא ועשיתם לו כאשר זמם, משום הא דדרשינן, ר"ל טעמא דקרא עד מות הכהן גדול, אבל כיון דמיעטיה התורה, נ"ל לומר כן לטעם נכון ואמת בס"ד". יש כאן שתי נקודות, ראשית כל עצם ההבדל בין חוטא במזיד, במודע, לחוטא בשוגג, ללא מודע, חילוק ששייך מצד עצמו לספירת היסוד (המדה העיקרית מבין מדות הלב המקבלת הן מן החכמה, ראשית המודע, בסוד "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א, והן מן הכתר, הלא מודע, בסוד "מכתם לדוד", סוד תיקון פגם הברית על ידי החזרת השלמות הנעלמת מן הלא מודע למודע, וד"ל), ושבמזיד אין לומר (כל כך) שההשגחה עוברת דרך הכהן הגדול לחוטא (שהרי במזיד החוטא בחר במעשיו הרעים בבחירה חפשית מודעת לו [ו"מה חטא הכהן גדול"], הוא מרד במלכות בעליל, ועל כן דינו ועונשו מגיע לו ישירות ממדת הדין העליונה, וד"ל). ושנית, והוא העיקר לעניננו, עונש הגולה לעיר מקלט הוא "נזיל" בעצם, ואי אפשר להתאימו בשום פנים למישהו אחר (עדים זוממין; במקום אחר מוסבר שהפגם של עדים זוממין הוא ביסוד, פגם הברית, האמון והנאמנות שאמורה לשרות בין בני ישראל. בכל מקום העדים הזוממין נכנסים במקום ה'צדיק ונקי' עליו העידו שקר, פגם הברית, אך כאן נאמר מיעוט, "הוא ינוס אל אחת הערים", הוא ולא עדים זוממין, "הוא" לשון נסתר בעצם, שאין לדמותו לאחר כלל, וד"ל). כל "נזילות" שייכת, במדות הלב לספירת היסוד, ובסוד המתכת המיוחסת לספירת היסוד, כסף חי (כספית), המתכת הנזילה היחידה מבין שבע המתכות (שכנגד ז הספירות התחתונות, כנודע).

הטעם השביעי, שכנגד ספירת המלכות, הוא הטעם המובא לעיל (בתחילת הדבר תורה דיום זה) מבעל המשך חכמה, שמעצם גדר עונש הגלות שמיד צריך להיות קיים מקום לתקוה שהישועה קרובה לבוא (שיתכן שהכהן הגדול ימות מיד). על ספירת המלכות נאמר "רגליה יורדות מות", היא בסכנת מות תמיד כל הימים (ומצדה צריך להיות העבודה של "שוב יום אחד לפני מיתתך"). וכן תקוה ותפלה (למות הכהן הגדול בקרוב ממש) שייכות למלכות דווקא – "ואני תפלה". ביסוד אין אתנו יודע עד מה כמה זמן מגיע לחוטא להיות בגלות, אך במלכות העיקר הוא ש"אף על פי שיתמהמה כו' אחכה לו בכל יום שיבוא" כנ"ל. ובכך נעשה היחוד והזיווג בין יסוד למלכות, וד"ל.