פרשת דברים - יום שלישי

ג. "ואצוה את שפטיכם בעת ההוא לאמר שמע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו". ובגמרא סנהדרין: "'ואצוה את שופטיכם בעת ההיא' אמר רבי יוחנן כנגד מקל ורצועה תהא זריז". ופירש"י: "'ואצוה'. כל צואה לשון זירוז הוא דתניא כל מקום שנאמר צו אינו אלא לשון זירוז, ועל מה זירז על המקל ועל הרצועה, שיהו מטילין אימה על הציבור לשם שמים" (וקודם פירש: "רצועה למלקות. מקל למכת מרדות עד שיחזור בו").

בדרשה הקודמת ל"ואצוה את שפטיכם בעת ההוא" ראינו שמצוה על השופט לסבול את עם ישראל כמו משה רבינו, הענו מכל אדם, "כאשר ישא האומן את היונק" (סוד מרדכי היהודי – "מרדכי בדורו כמשה בדורו" – "ויהי אומן את הדסה היא אסתר", ודוק; שרש כח הסבל הוא באמונה שבנפש, אמונה בכנסת ישראל, שכל אחד ואחת מישראל הוא צדיק בכח [אם לא בפועל] – "ועמך כלם צדיקים", ובו נפש אלקית שהיא "חלק אלוה ממעל ממש"), וכאן מאותו פסוק לומדים "שיהו מטילין אימה על הציבור לשם שמים" (אך ראה בתוספות הרא"ש שמדמה את שתי הדרשות אחת לשניה: "'תהא זריז'. שלא להטיל אימה יתירה על הציבור שלא לרדותם יותר מדאי, וכן מוכח לקמן דדריש אזהרה לדיין שיסבול את הצבור מהאי קרא", ודוק). אלא הוא בסוד המבואר לעיל בענין מלך ענו, כמו דוד ("והייתי שפל בעיני"), שבינו לבין עצמו הוא בתכלית השפלות (דבר שלעתים גם מתגלה כלפי חוץ, כמו בעת שדוד העלה את ארון הקדש לירושלם בשמחה), אך כלפי עמו הוא (צריך להיות) בהתנשאות (הכל באיזון מדויק, וכנודע שהמלכות הוא בסוד הים שבו שפל = גאות, "יהו-ה מלך גאות לבש" – גל יוצא מהים, וד"ל). נמצא שהדרשה הזאת – "כנגד מקל ורצועה כו'" – הוא כעין ממוצע המחבר את שני הפירושים הנ"ל ב"ואצוה את שפטיכם... ואצוה אתכם", ודוק.

והנה, מקל רצועה = ישראל (= "לב מלכים אין חקר", "מאן מלכי רבנן", "וכבד מלכים [= לב מלכים] חקר דבר [אך תכלית החקירה – 'אין חקר']" ["לב מלכים אין חקר" = 541, ובתוספת 145, היפוך ספרותיו, בגימטריא קמה, שם העמדת המלך = "וכבד מלכים חקר דבר" = 686 = פעמיים ז בחזקת ג = "ובחרת בחיים" כנודע], וכאן, בתחילת משנה תורה, שרש ומקור לפרשת המלך שתבוא בפרשת שפטים ושטרים, שעל פי תורת אמת – "משה ['ויהי בישרון מלך'] אמת ותורתו אמת" – סמכות-אימת המלך מושרשת בסמכות-אימת השופטים, רק שבמלך שני הקצוות שבשופט מגיעים לתכליתם, שפלות וענוה מחדא והתנשאות והטלת אימה מאידך, וד"ל; "[ואצוה את] שפטיכם" = בעל שם טוב, וביחד עם מקל רצועה = ישראל בעל שם טוב = 1000 אורות שניתנו למשה רבינו במתן תורה).

אך הר"ן חולק על פירוש רש"י: "'ואצוה את שופטיכם כנגד מקל ורצועה תהא זריז'. פי' רש"י ז"ל שצו לשון זירוז ועל מה זירזן על המקל והרצועה שיהיו מטילין אימה על הצבור לשם שמים. ואינו מחוור שהיה ראוי לומר על המקל ועל הרצועה, וה"ר דוד ז"ל פירש שמצא באלה הדברים רבה שלשופטים עצמן הוא מצוה שיהיו זריזין כנגד המקל ורצועה שהן מכין בו שישמרו בעצמן שלא יהיה המכה צריך להיות מוכה". והכוונה היא שאם יכה יתר על המדה (של ארבעים חסר אחת או לפי האומדנא אם אין המוכה יכול לספוג את הארבעים; ראה הלשון בפסיקתא רבתי פ' ל"ג) יהיה הוא עצמו חייב מלקות. היינו צו לשון זירוז ביותר. נמצא שהמקל והרצועה הם בסוד "[להט] החרב המתהפכת", חרב המתהפכת להכות את המכה אחרים, כמבואר בכתבי האריז"ל. והוא על מנת לשמור את דרך עץ החיים, סוד "דרך ארץ [אומדנא דיכולת כל אדם לסבול כו', כל אחד באשר הוא, סוד מציאות הפרט שקודם לכלל, ודוק] קדמה לתורה", ואין דרך ארץ אלא הכנעה ושפלות (של השופט והמלך), וד"ל. לפי זה מתחבר דרשה זו עם הדרשה שעל השופט לסבול את העם באמונה שלמה כנ"ל, שכל רגע מקיים השופט הצדיק בעצמו את ההוראה וההבטחה "אשרי אדם מפחד תמיד", מפחד בעצמו מעונש מקל ורצועה, ובכך (על ידי שמודד את כח הסבל של כל אחד ואחד) סובל ונושא את כל אחד ואחת מישראל, באיזה מצב שלא ימצא, בחסד וברחמים (ורואה איך שבעצם כל אחד ואחת מתוקן ממנו, שמן הסתם אינו מסוגל לסבול אפילו מכה אחת, לא מרוב כאב אלא מרוב בושה, הגם שיודע שהמתבייש מוחלין לו כל עונותיו, וד"ל), ודוק. והיינו אמיתית הסוד שמקל רצועה = ישראל (מקל רצועה ראשי תבות מר = עמלק, הלעומת זה של ישראל, ללמד שעל ידי עבודה פנימית זו של ביטוש עצמי בתכלית, סוד ישראל – לי ראש, "שמאלו תחת לראשי" [הרמת הראש נעשה על ידי "שמאל דוחה" דווקא] מקיים "תמחה את זכר עמלק", וכידוע שרק הצדיק הגמור, האוהב אהבה עצמית ממש את הרשע הכי גמור בישראל, זוכה לקיים את מצות "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח", וד"ל), שאין לך אדם בישראל שהוא צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (באותו טוב גופא, כפירוש הבעל שם טוב; ובפרט אם הצדיק, השופט, חייב לעשות "טוב" של קיום מצות מתן מלקות למתחייב בדינו, דין תורה, מלקות, שמרגיש בעצמו שקיום הרצון הטוב של ה' הוא חטא נורא עבורו, ועל כל מכה ומכה שמכין לנאשם מרגיש ממש שמכין אותו עצמו, וסובל בעצמו כפלים תחת החוטא. ועל כן צריך לבוא מצות עשה "ואצוה את שפטיכם... ושפטתם צדק וגו'" בעל כרחם של השופטים לקיים את מצות המשפט צדק [כדי לתקן "צדק מלכותא קדישא"], ודוק), וממילא מגיע לו רצועת מלקות על עבירות דאורייתא ומקל מכת מרדות על עבירות דרבנן (ואי קיום מצות עשה דאורייתא), ונמצא תמיד בתכלית השפלות באמת.