פרשת דברים - יום חמישי

ה. שלשת הדברים שאמרו אנשי כנסת הגדולה "הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סיג לתורה" הם כנגד ג הקוים ימין שמאל אמצע: "הוו מתונים בדין" הוא כנגד קו האמצי, מדת הרחמים – "משפט רחמי". שרש מדת המתינות הוא בכתר עליון (ובראש העליון שלו) – "כתר לי זעיר ואחוך". מתינות מ"שער" אמונה (ששרשה ברדל"א). "מתונים בדין" = ברית כנ"ל, המשכה מהכתר להמתיק את הדין ברחמים, על ידי שהופך בה והופך בה להוציא לאור משפט כנ"ל, "כי מתוק האור", וד"ל.

"העמידו תלמידים הרבה" הוא כנגד קו החסד ("וימינו תחבקני" – "ימין מקרבת"), שאין לנקוט במדת הדין ולסגור את דלתי בית המדרש לכל דכפין, ורק להכניס מי שתוכו כברו, כידוע.

"ועשו סיג לתורה" הוא כנגד קו הגבורה, מדת הדין, לעשות משמרת למשמרת, להרבות בחומרות וסיגים מתוך זהירות רבה שלא לפגוע בדין תורה.

נמצא שה"צירוף" של אנשי כנסת הגדולה, ראשית תורה שבעל פה (היונק מראשית משנה תורה כנ"ל) הוא ויה, צירוף התפארת – "משפט רחמי" כנ"ל (ואילו הצירוף של המשנה השניה: "על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים" הוא והי, צירוף היסוד. נמצא ששתי המשניות הראשנות הן בסוד "אלה תולדת יעקב יוסף" – "גופא ובריתא חשבינן חד", וד"ל. שני הצירופים ויה והי בהכאה פרטית = קול – "הקל קול יעקב" = ח פעמים טוב).

והנה, בגמרא סנהדרין למדו את הכלל "הוו מתונים בדין" ממקור אחר: "דרש בר קפרא מנא הא מילתא דאמרו רבנן הוו מתונין בדין דכתיב 'לא תעלה במעלות' וסמיך ליה 'ואלה המשפטים'". ופירש רש"י: "'מתונים'. רגילין בהמתנה, כדי לעיין בה יפה קודם שתחתכוהו. 'במעלות'. בחזקה ובמרוצה". ובמהרש"א: "'לא תעלה כו''. עפירש"י ועי"ל שלא יעלה האדם על מחשבתו כי מעלתו גדולה לעמק הדין מהר על מיצוי אבל יחשוב כי הוא במדרגה שלמטה מזה ושלא ידע לפסוק עד אחר מתון ועיון טוב וז"ש 'ולא תעלה במעלות' וק"ל".

הלימוד של "הוו מתונים בדין" מסמיכות "לא תעלה במעלות" ל"ואלה המשפטים" מקשר בין תחילת התורה שבעל פה למתן תורה (סוף פרשת יתרו) ותחילת פרשת משפטים ("פרשת דינין"). הלימוד מ"ואצוה וגו'" מקשר כו' לתחילת משנה תורה כנ"ל. וצריך להבין מה יש בין שני הלימודים (ד"אלו ואלו דברי אלהים חיים"). ויש לומר שהלימוד של הגמרא בא ללמד מהי מהות מדת המתינות הנחוצה, ראשית כל, לשופט: לא לעלות במעלות – לא לאמץ לעצמו תוקף ומהירות יתירה, כפירוש רש"י, ולהחזיק את עצמו קטן בידיעת התורה ("תורת הוי' תמימה" – כמה שלא למדתי עוד לא נגעתי באפס קצהו של תורת ה', כפירוש הבעל שם טוב), כפירוש המהרש"א (בלשונו: המתינות היינו עיון טוב: עיון = קול = ח פעמים טוב, עיון טוב = ט פעמים טוב = טוב במשולש, "אין טוב אלא תורה" [למעלה ראינו איך ש"אין מים אלא תורה", טוב מים בהכאה פרטית = 500 = "פרו ורבו" = דעת הוי', וד"ל]). ואילו הלימוד מהספרי, מתחילת משנה תורה – כשמו כן הוא, משנה – גם כאשר דין מסוים בא לפני השופט הרבה פעמים, אין לסמוך על הפסיקה הראשונה, אלא לדון כל פעם מחדש – "חדשים לבקרים רבה אמונתך" (מתינות לשון אמונה כנ"ל). כל פעם ופעם שאותו דין (לכאורה) חוזר על עצמו צריך להיות חיות חדשה, מתוך אמונה חדשה ומחודשת בהתחדשות דברי תורה עצמם בכל יום ורגע – "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים", אין תורת היום כתורת אתמול, היינו סוד תורת בעלי תשובה, לוחות שניות, משנה תורה, תורת משיח – "תורה חדשה מאתי תצא", וד"ל.