פרשת האזינו - יום שישי ושבת קדש. גאטס נאמען

ו. אחר כך באים לפרשת "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך... ושפטו את העם משפט צדק... צדק צדק תרדף...". כל ארבעת השלבים של עבודת משנה תורה עד כאן היו בעיקר בבחינת "אור המאיר לעצמו" – זיהוי משה רבינו (שבדור) וההתעצמות הפנימית אתו. מפרשת שופטים ואילך "יוצאים החוצה", בבחינת "אור המאיר לזולתו" כדי לתקן את מציאות העולם החיצוני – לעשות לו ית' דירה בתחתונים ממש.

מבואר במקום אחר (מלכות ישראל חלק א) ששלש הפרשיות שופטים כי תצא כי תבוא הן כנגד שלש מצות הצבור – "שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה". פרשת שופטים פותחת במצות מינוי סנהדרין וממשיכה במצות מינוי מלך, פרשת כי תצא פותחת ב"כי תצא למלחמה על איביך וגו'" ומסיימת במלחמת עמלק, ופרשת כי תבוא פותחת במצות הבאת ביכורים לבית הבחירה.

בפרשת דברים, על ידי ההתקשרות למשה רבינו זוכים כבר להמנות על אנשי משה ולהיות משרי האלפים וכו' כל אחד ואחד לפי דרגתו ושרש נשמתו כנ"ל – "ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידעים ואתן אותם ראשים עליכם שרי אלפים ושרי מאות ושרי חמשים ושרי עשרת ושטרים לשבטיכם". מה אם כן החידוש של פרשתנו, פרשת "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך"? אלא שבפרשת דברים מספר לנו משה איך שנמנו שופטים ושוטרים לדור המדבר, בהיות משה רבינו המוציא אותנו ממצרים והנותן לנו את התורה בנסים ונפלאות למעלה מדרך הטבע עומד מול עינינו וממנה בעצמו את השופטים והשוטרים. ואילו בפרשת שופטים באה מצות מינוי סנהדרין לדורות הבאים בארץ ישראל, מצוה המסורה לצבור, שבכללותה גם מינוי סנהדרי גדולה כולל המופלא שבסנהדרין, האחד שלמעלה מהשבעים, שעומד תחת ובמקום משה רבינו (כמבואר בחז"ל ומובא להלכה ברמב"ם). ובהמשך למצוה הזאת באה מצות מינוי מלך – "שום תשים עליך מלך" – כנ"ל. נמצא שבפרשתנו יצאנו כבר מ"חממת" המדבר (עם משה בראשנו באופן פשוט וגלוי לכל), מבחינת ה"אור המאיר לעצמו" ונכנסנו לתוך המציאות של חיי האומה בארצה, להתמודדות המתמדת עם המצב והמציאות מבית ומחוץ (תרבות העמים שמסביב), ועלינו להאיר את החוץ ב"אור המאיר לזולתו". עד כה התעצמנו בעניני משיח וגאולה ברוחניות, מעתה עלינו להתעצם אתם גם בגשמיות.

וכמה רמזים: "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך" = 2556 = עא במשולש, רמז מובהק למינוי סנהדרי גדולה של עא, כולל המופלא שבסנהדרין, בחינת משה רבינו כנ"ל.

"ושפטו [=] את [על השופט להרגיש את עצמו טפל ובטל לעם] העם משפט צדק" = 1540 = נה במשולש (נה = י במשולש, י = ד במשולש, נמצא ש"ושפטו את העם משפט צדק" הוא משולש של משולש של משולש, חזקה של "משולש", סוד תיקון השתלשלות כל העולמות על ידי משפט צדק, סוד הריבוע – ד, ב בריבוע, וד"ל) = ע (פנים לתורה) פעמים כב (אתוון דאורייתא) = ישראל (כאשר ה-א של ישראל = 1000).

ביחד, תחילת וסוף הפסוק הראשון של פרשת שופטים: "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך... ושפטו את העם משפט צדק" (סכום שני משולשים, של עא ושל נה) = 4096 = דין בריבוע כללי = ח בחזקת ד (סוד אחד – א פעמים ח בחזקת ד, סוד ד רבתי של "הוי' אחד"). בפרשת "ראה אנכי", "אנכי" (ט בריבוע, ג בחזקת ד) הוא סוד "אנכי מי שאנכי" כנ"ל = 512 = ח בחזקת ג. פרשת שופטים אם כן מעלה את החזקה באחת, מ-ג ל-ד, ודוק.

והנה, כדי להאיר את החוץ ולתקן כל מעוות במציאות החיצונית צריך מדה מוגברת של כח שפיטה פנימית, של "מח שליט על הלב" ובפרט של כח לשלוט (בבחינת "שפטים ושטרים") על כל החושים של הנפש הבאים במפגש ומגע ישיר עם החוץ. ידוע הרמז ש"שפטים ושטפים תתן לך בכל שעריך" קאי על ז שערי הפנים – שתי עינים שתי אזנים שתי נחירי האף והפה – וכרמוז בשבע אותיות ה-ש (ר"ת שער) בפסוק הראשון: "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך אשר הוי' אלהיך נתן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק", כמבואר באריכות במ"א.

 

ז. אחר כך באים לפרשיות כי תצא וכי תבוא, שכנגד מצות מלחמות (ועד להכרתת זרעו של עמלק) ומצות בנין בית הבחירה (במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם), מבין שלש מצות הצבור כנ"ל. בכללות, הן בסוד "עת מלחמה ועת שלום" (שתי העתים החותמות את כח העתים של קהלת, מגילת חדש תשרי, וחדש ההכנה אליו, חדש אלול וכנ"ל). רק שכמו ביחס לכל תופעה של קדושה יש התכללות של שתי הבחינות זו בזו.

ידוע שסוד הצבא הוא יוצא ובא, סוד מטי ולא מטי (ראשי תבות מום, השם האחרון, ה-עב, של עב שמותיו יתברך, בהם מקיים ומתקן את עולמו). התכללות ה"בא" בתוך ה"יוצא" (וכן ה"יוצא" שבתוך ה"בא" של פרשת כי תבוא, כפי שיתבאר) הוא על ידי (ההתקשרות לנשמת) משה רבינו, שמכחו דווקא להיות תמיד "על איביך" ("כי תצא למלחמה על איביך" שאזי בטח – "ונתנו הוי' אלהיך בידך ושבית שביו") – מעל איביך. וכן המצוה הכתובה בסמיכות ל"כי תצא וגו'" – "וראית בשביה אשת יפת תאר... והבאתה אל תוך ביתך...", היינו ממש יוצא ובא, בהבאת הניצוץ היקר מכל, האשת יפת תאר (שרש הנשמה של הלוחם), אל תוך ביתך.

דווקא על דוד מלך ישראל חי וקים נאמר הלשון "יוצא ובא": "וכל ישראל ויהודה אהב את דוד כי הוא יוצא ובא לפניהם". "יוצא ובא" = חן חן, וכן בדילוג אותיות "יוצא ובא" אותיות יוצא ו"יוצא ובא" אותיות ובא (תופעה יפהפיה של חן חן, מתנת החן ניתנה לדוד, למלכות, כנודע בספר יצירה). דוד יוצא ובא = עין (ה פעמים הוי' ב"ה, ה חסדים, עיטרא דחסדים דדעת – "חסדי דוד הנאמנים"). דוד אף נשא יפת תאר כנודע, נמצא שבפרשה זו ממשיכים את נשמת משה רבינו (וניצוצו שבכל אחד מאתנו) להתלבש בנשמת דוד המלך, סוד מלך המשיח, שנשמתו משה וגופו (נמשך מנשמת) דוד כנודע.

אחר כך בפרשת כי תבוא, הפרשה ה-נ בתורה (סוד שער ה-נ, בפסוק הראשון "והיה כי תבוא אל הארץ אשר הוי' אלהים נתן לך [התבה העשירית – 'העשירי יהיה קדש להוי'', ודוק] נחלה וירשתה וישבת בה" יש נ אותיות, ודוק) באים אל הארץ המובטחת ואל לב לבה – בית המקדש (להביא לשם "מראשית כל פרי האדמה" – "אשר תביא מארצך אשר הוי' אלהיך נתן לך"). אך גם בפרשה זו הפותחת ב"בא" יש הרבה דינים – יא ארורין ו-צח קללות של פרשת התוכחה, הרבה התכללות של "יוצא" (לקרב נגד הדינין, להמתיקם בשרשם, שער ה-נ של הבינה, ששם נמתקים כל הדינים, והכלל שצריך להישאר תמיד מעל לדינין – "על איביך" כנ"ל, מכח ההתקשרות למשה רבינו; החידוש כאן הוא שמודגש היטב שהדינים, האויבים, הם הכל בהשגחה פרטית מאת השי"ת, הכל בהתאם למעשה האיש הישראלי, מדה כנגד מדה, ודוק).

לאחר ה"שחרור" מצבא המלחמה, ב"יוצא ובא" בשלמות של שתי הפרשיות כי תצא וכי תבוא באה עיקר תכלית העבודה של אחדות ישראל – "אתם נצבים היום כלכם לפני הוי' אלהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל. טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחטב עציך עד שאב מימיך" – "לעברך בברית הוי' אלהיך וגו'". אחדות זו באה כמובן על ידי גילוי המכנה המשותף שיש בכל (עשר דרגות) הנשמות, מגדול ועד קטן – נשמת משה רבינו (ומלך המשיח).

תמיד קוראים פרשת נצבים לפני ראש השנה, יום הדין – "אתם נצבים היום". ביומא רבא דראש השנה כולנו נצבים כאחד, באחדות גמורה, שבזכות זה זוכים בדין. בראש השנה צריך להיות התקשרות מיוחדת לראש – ראש בני ישראל, רבי, בחינת משה רבינו. הוא המליץ יושר עבור עם ישראל הגדול מכולם (עבור הכלל ועבור כל פרט ופרט שבו) כפי שהוכיח את עצמו כמה וכמה פעמים בתורה. כמה שהיינו קשורים למשה עד כה, ביום הגדול, ראש השנה, עלינו להתחזק ביותר בחידוש הקשר לראשנו (ישראל אותיות לי ראש כנודע). בראש השנה מגלים פן חדש, פנימי ועצמי יותר, של משה רבינו (הכללי והפרטי). והיינו שמצות היום (של "אתם נצבים היום כלכם") בשופר, שמסגולתו לגלות אור חדש המאיר מתוך קול השופר, קלא פנימאה דלא אשתמע (בשום הזדמנות אחרת), בחינת לבא לפומא גליא (גילוי קץ הגאולה על ידי משיח צדקנו, על ידי עבודת ראש השנה להמליך את ה' עלינו למלך עליון ואת משה עבדו ל"ויהי בישרון מלך – בהתאסף ראשי עם, יחד שבטי ישראל"), וסוד "משה שפיר קאמרת".

אחר כך פרשת וילך, משה עצמו הולך מחיל אל חיל – "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון". הוא הולך לקראת שער ה-נ, גילוי עצמות האלקות (עליה בקש, ולא נענה עד עתה, "הראני נא את כבדך"). כולנו מצטרפים להליכת משה – "צדיקים ['ועמך כלם צדיקים'] אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר 'ילכו מחיל אל חיל'". בשער ה-נ עצמו יש אין סוף מדרגות, אין סוף השגות של "איני יודע" (= קסא, מילוי אהיה דיודין, עצמות אמא עילאה, שער ה-נ דבינה, סוד "אם [לשון אמא] אסק שמים שם אתה [עדיין רחוק ממני]") המשכת המקיף בפנימי ושוב "איני יודע" כלום.

אחר כך בפרשתנו, פרשת האזינו, מתגלה התענוג הנעלם שבכל הקורות שעברו ושיעברו על עם ישראל עד ביאת ינון (שער ה-נ) תחית המתים וחיי העולם הבא (עד נ אלפי יובלות, ויותר) – "זכר ימות עולם בינו שנות דר ודר". "ואמרת ביום ההוא [יום הקריאה וההתעצמות עם שירת האזינו, לשם כך חיבבו הצדיקים אותה ביותר כנ"ל] אודך הוי' כי אנפת בי ישב אפך ותנחמני". כאן מתיחדות התוכחה והברכה כאחת ממש, כנ"ל.

בסוף באים אל "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל לפני מותו" בהתגלות גמורה "לעיני כל ישראל". ואזי "נעוץ סופן בתחילתן" – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" – "כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עשה עמדים לפני נאם הוי' כן יעמד זרעכם ושמכם [משה אותיות השם]" (כל ארבעת הלשונות הנ"ל: "וזאת... לעיני... בראשית... כי..." = 11466 = אמת פעמים הוי' ב"ה!), אמן כן יהיה רצון. 

פרשת נצבים - יום שישי ושבת קדש

ו. והנה, שלשת הפסוקים הראשונים של פרשתנו (הפותחים "אתם נצבים היום" וחותמים "כרת עמך היום"): "אתם נצבים היום כלכם לפני הוי' אלהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל. טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחטב עציך עד שאב מימיך. לעברך בברית הוי' אלהיך ובאלתו אשר הוי' אלהיך כרת עמך היום" = 9126 = 6 פעמים טל בריבוע = 13 פעמים שבת (= 26 פעמים 351, הוי' פעמים הוי' במשולש), כאשר המשפט האחרון (לאחר האתנחתא שבפסוק השלישי בתבת "ובאלתו") "אשר הוי' אלהיך כרת עמך היום" = שבת שבת (אלמלי שמרו בני ישראל שתי שבתות מיד הן נגאלין), ומ"אתם נצבים היום כלכם" עד "לעברך בברית הוי' אלהיך ובאלתו" = יא פעמים שבת (חלוקת יג לסוד "חג-ב" טהור, כמבואר סודו במ"א).

ידוע המעשה של רבי יהושע בן לוי ששאל את אליהו הנביא "אימת אתי משיח? אמר ליה זיל שייליה לדידיה, והיכא יתיב אפיתחא דקרתא ומאי סימניה יתיב ביני עניי סובלי חלאים וכולן שרו ואסירי בחד זימנא איהו שרי חד ואסיר חד אמר דילמא מבעינא דלא איעכב, אזל לגביה אמר ליה שלום עליך רבי ומורי אמר ליה שלום עליך בר ליואי אמר ליה לאימת אתי מר אמר ליה היום אתא לגבי אליהו אמר ליה מאי אמר לך אמר ליה שלום עליך בר ליואי אמר ליה אבטחך לך ולאבוך לעלמא דאתי, אמר ליה שקורי קא שקר בי דאמר לי היום אתינא ולא אתא אמר ליה הכי אמר לך 'היום אם בקולו תשמעו'".

במענה של מלך המשיח לרבי יהושע בן לוי – "היום" (ללא כל תנאי מפורש, אלא באופן של נתינה מראש בהדיא, הבאת הגאולה לאלתר, "פדה [לשון צווי בהוה] אלהים את ישראל מכל צרותיו" לפני "והוא יפדה [לשון עתיד] את ישראל מכל עונתיו", סוד "את הברכה אשר תשמעו", כמבואר באריכות במ"א. ועל פי פשט, כדי שלא לפתוח את פיו לשטן ח"ו, להוציא מפיו כל אפשרות של עיכוב הגאולה באמרו "אם בקולו תשמעו", שעל מסופר בסוגיה איך שמשיח מצפה בדריכות לבוא לגאול את עם ישראל מיד ממש "דילמא מבעינא דלא איעכב", ודוק) – נכללו כל ה"היום" שבתנ"ך (כמבואר באריכות במ"א), ובפרט "היום" דריש פרשתנו, "אתם נצבים היום כלכם וגו'", שבזכות האחדות של כל עשר הקומות הרוחניות של נשמות עם ישראל המנויות כאן תבוא הגאולה "היום".

"אם בקולו תשמעו" קשור באופן מובהק לראש השנה ("היום" ד"אתם נצבים היום") שהרי "מצות היום בשופר" עליו מברכים "ברוך אתה הוי'... לשמוע קול שופר" (ולא "בקול שופר" אלא בקול ה' המצוה לתקוע בשופר, כמבואר בפוסקים). תוך קול השופר נשמע הקלא פנימאה דאשתמע דקולו של משיח (האומר, במענה לשאלה אימתי קאתי מר, "היום!"), שעל גביו שורה, ואף נשמע ב'דערהער' הפנימי שבלב כל ישראל, הקלא פנימיאה דלא אשתמע (בחינת "לבא לפומא לא גליא", שגם משיח אינו יודע מתי יקראו לו לבוא כנ"ל) דקול הקדוש ברוך הוא (והיינו בסוד השראה התלבשות השתלשלות, כנגד אלקות נשמות עולמות, וד"ל). נמצא שיש כאן מכלול של שלשה קולות: קול הוי' קול משיח קול שופר (הכל בסוד "היום אם [יסוד אמא, סוד השופר כנודע] בקולו תשמעו") = 1378 = 53 פעמים הוי' ב"ה = בן במשולש (בסוד דברי ה' אל מלך המשיח: "בני אתה אני [=] היום ילדתיך"). ראשי התבות ק י ק מ ק ש = 650 = 25 פעמים הוי', ושאר האותיות = 728 = כח פעמים הוי', ודוק.

מלך המשיח אליהו הנביא רבי יהושע בן לוי = 1274 = ז בריבוע פעמים הוי' ב"ה (ז פעמים יעקב, בחיר האבות, ודוד מלכא משיחא מבנה את עצמו "משיח אלהי יעקב" [ "משיח אלהי יעקב" = שופר] דווקא, וד"ל).

 

ז. "אתם נצבים היום כלכם לפני הוי' אלהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל. טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחטב עציך עד שאב מימיך". יש כאן עשר דרגות-קומות של נשמות עם ישראל (לפי הזהר, מה שאין כן לפירוש רש"י יש כאן רק תשע שהרי על "ראשיכם שבטיכם" פירש "ראשיכם לשבטיכם", ודוק) כנגד "עשר ספירות בלימה" שכולם מקשה אחת ממש ואסור להפריד ביניהם (כמו שכתוב בפתח אליהו לגבי עשר הספירות העליונות).

בעשר המדריגות (י = ד במשולש, סוד שיר פשוט שיר כפול שיר משולש שיר מרובע כנודע) – "ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם [ארבע המדרגות הראשונות, בעלי התפקידים הכלליים של עם ישראל, "ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם" = 1764 = 42 בריבוע, סוד שם מב של מעשה בראשית, ד"במי נמלך וכו'", וד"ל, שהוא ד פעמים אמת – "אהיה אשא אהיה" – הערך הממוצע של ארבע התבות] כל איש ישראל [עד כאן הכל עולה 2666 = אל פעמים אלהים, סוד תיון הדעת כמבואר בחסידות, סוד ברי הדעת בישראל]. טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחטב עציך עד שאב מימיך" יש חי ("ואתם הדבקים בהוי' אלהיכם חיים כלכם היום") תבות ו-עח אותיות (בכל שלשת הפסוקים יש קנה אותיות, עח היינו הנקודה האמצעית של קנה). עח = ג פעמים הוי' ב"ה (סוד השם הקדוש של יב אותיות היוצא מברכת כהנים, שבה ג שמות הוי', בכל ברכה פרטית מהברכה המשולשת בתורה יש שם הוי' אחד), והוא המשולש של זה ("כי בי חשק ואפלטהו").

נצייר את עשר הקומות הפרטיות של שיעור הקומה השלם של עם ישראל (הנצבים יחד ביום ראש השנה, זוכים בדין ומקבלים שפע ברכות של כל טוב סלה בגשמיות וברוחניות לשנה טובה ומתוקה, שנת משיח וגאולה) בצורת משולש של יב:

ר

א  ש

י  כ  ם

ש  ב  ט  י

כ  ם  ז  ק  נ

י  כ  ם  ו  ש  ט

ר  י  כ  ם  כ  ל  א

י  ש  י  ש  ר  א  ל  ט

פ  כ  ם  נ  ש  י  כ  ם  ו

ג  ר  ך  א  ש  ר  ב  ק  ר  ב

מ  ח  נ  י  ך  מ  ח  ט  ב  ע  צ

י  ך  ע  ד  ש  א  ב  מ  י  מ  י  ך

שלש האותיות שבראש המשולש (המשולש של שבים) הן אותיות ראש. כשמוסיפים עוד שורה שלישית למשולש נשלם ראשיכם.

המשולש הפנימי, אותיות מ ש ר נ ש י = 900 = ל בריבוע (סוד הלב היהודי כנודע).

ידוע שכל ציור של משולש ניתן לצייר כמשתלשל מלמעלה למטה, מתרחב והולך דרך ירידתו (כבציור הנ"ל) או כיורד בצמצום מרחב לצר. נצייר את עח האותיות הנ"ל באופן השני:

ר  א  ש  י  כ  ם  ש  ב  ט  י  כ  ם

ז  ק  נ  י  כ  ם  ו  ש  ט  ר  י

כ  ם  כ  ל  א  י  ש  י  ש  ר

א  ל  ט  פ  כ  ם  נ  ש  י

כ  ם  ו  ג  ר  ך  א  ש

ר  ב  ק  ר  ב  מ  ח

נ  י  ך  מ  ח  ט

ב  ע  צ  י  ך

ע  ד  ש  א

ב  מ  י

מ  י

ך

 ה"מעלה" הבולטת בציור זה הוא ש"ראשיכם שבטיכם" מהווים בדיוק את השורה העליונה של המשולש, מתאים מאד לפירוש רש"י שהם אחד בעצם, "ראשיכם לשבטיכם".

פנות הציור (וכן שלש האותיות הראשונות מלמעלה למטה בציר המרכזי של המשולש) הן אותיות כרם – "כרם היה לידידי בקרן בן שמן... כי כרם הוי' צבאות בית ישראל" (ובפירוש המשניות לרמב"ם למסכת עדויות כתב "'כרם'. שם לקבוץ החכמים שנתקבצו ביבנה, וזה לפי שהם דומים בישיבתם שורות שורות כשורות הכרם, והשם יתברך קרא כנסת ישראל כרם, שנאמר 'כרם היה לידידי'", יש עשר שורות ל"כרם הוי' צבאות בית ישראל", ודוק) – כרם = 260 = 10 פעמים  שם הוי' ב"ה (כל דרגה מעשר הדרגות הנ"ל שבעם ישראל היא בסוד שם הוי' ב"ה – "כי חלק הוי' עמו").

המשולש הפנימי, אותיות פ כ ם ג ר ר = 543 = "אהיה אשר אהיה" כנ"ל, וד"ל. שאר עב האותיות = 4600 = מאה פעמים מאה (י בריבוע, סוד ההתכללות השלמה של כל עשר המדרגות זו בזו, סוד יפי – י פעמים י, וכידוע שישראל הוא סוד אמת, אהיה בריבוע, ויפי, י בריבוע), ודוק.

פרשת דברים - יום שישי ושבת קדש

ו. ובנתיבות עולם נתיב הדין כותב המהר"ל (ועל דרך זה גם בחידושי אגדות למסכת סנהדרין):

"ובפ"ק דסנהדרין דרש בר קפרא מנא הא מלתא דאמור רבנן הוו מתונים בדין דכתיב 'ולא תעלה במעלות' וסמיך ליה 'ואלה המשפטים אשר תשים'. ודבר זה כבר בארנו בפרק משה קבל כי הדין בפרט צריך המתנה שהדין הוא לאלהים כמו שהתבאר מענין הדין כי הוא אל הש"י ולא לאדם, ולפיכך ראוי אל האדם להמתין בדין, כי אין הדין עם האדם והדין שייך אל האלהים בפרט כמו שידוע לכך יש לו להמתין בדין. וזה אמרם במס' פסחים כי נעלם מן האדם עומק המשפט והדין, ופירוש זה כי אל יחשוב האדם שיגיע אל כל עומק המשפט, שיש משפט שאי אפשר לאדם שיגיע בו אל העומק, ומזה הטעם ראוי ג"כ שיהיה המשפט לאלהים, כי עומק המשפט מכוסה מבני אדם ולכך המשפט צריך המתנה כדי שיוכל להבין ולהגיע אל עומק המשפט. ומי שהוא ממהר וקופץ ומוציא המשפט הוא מקלקל המשפט כי המשפט אינו מצד האדם, ולכך אי אפשר שיגיע האדם אל המשפט רק בשביל המתנה. ויראה כי מה שאמרה תורה 'לא תעלה במעלות על מזבחי' טעם האיסור כי המזבח הזה צריך שיהיה העבודה עליו כסדר, וכאשר יש בו יציאה מן הסדר דבר הזה יוצא מן העבודה שהוא על המזבח, שכל יציאה מן הראוי אסור אצל העבודה בפרט, מפני שכל דבר שהוא יוצא מן הסדר נוטה אל העבודה זרה שכל ענין עבודה זרה הוא זר וכמו שהארכנו בזה אצל מדת גסות הרוח ע"ש, ולפיכך אמרה תורה 'ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו', כלומר כי הפסיעה הזאת היא פסיעה יוצא מן הסדר והיא גילוי ערוה בדבר מה, ודבר זה אין ראוי לעבודה שהיא על המזבח כמו שאמרנו. אף כי בזולת זה אינו כלום רק אצל העבודה הוא דבר זר, כי העבודה עצמה צריך שלא יהיה בה יציאה כלל מן הסדר. ומזה עצמו יש ללמוד ג"כ שלא יצא הדין מן הסדר הראוי ובדבר מועט יוצא הדין מן הסדר, כי זהו עניין הדין ולשון משפט שהכל בדין ומשפט והכל כסדר. ולפיכך צריך שיהיה מתון בדין כמו שראוי אל האדם במה שהוא אדם גשמי אשר ראוי אליו המתנה לענין הדין, שאין השכל נמצא אתו בפועל לגמרי ואין אתו המשפט, ולפיכך צריך המתנה ואם אינו עושה זה רק הוא ממהר בדבר בזה יוצא מן הראוי בדין, כי לכך הוא דין ומשפט שהוא כראוי וכל יציאה הוא קלקול אל הדין. ומה שלמדו מן 'לא תעלה במעלות על מזבחי' שיהיה מתון בדין, הוא דרש נכבד מאוד לפי זה ואל יהי קל עליך מדרש זה אף כי נראה מאוד רחוק, כי כבר התבאר כי הדין הוא שוה למזבח כמו שהמזבח הוא אל הש"י כך הדין הוא אל הש"י, לכך אמרו (מכילתא משפטים) שתשים סנהדרין אצל מזבח לגמרי, וכמו שהזהירה התורה שלא תעלה במעלות על מזבחי שדבר זה יציאה מן הסדר ואינו ראוי אל העבודה שיהא בה שום דבר זה, וכמו כן אין ראוי שימצא בדין דבר שהוא יוצא מן הסדר הראוי והראוי לדין הוא המתנה וזהו בסדר הראוי לאדם, והמהירות בדין הוא יוצא מן הסדר. וכן מה שדרש שאין לדיין לפסוע על ראשי עם קדוש דכתיב 'לא תעלה במעלות על מזבחי' וכתיב אחריו 'ואלה המשפטים', הוא ג"כ דבר זה, כי הפוסע על ראשי עם קדש הפסיעה הזאת יציאה מן הסדר לפסוע על ראשי בני אדם, ודבר זה פסול בדיין שהוא יושב ודן, כי כבר התבאר כי הדין הוא מה שאינו יוצא כלל מן הראוי בשום דבר. גם תדע להבין דבר זה מה שלמד שיהא מתון בדין דכתיב 'לא תעלה במעלות על מזבחי'. כי שני דברים הזהיר הכתוב במזבח 'לא תעלה במעלות על מזבחי' והזהיר לפני זה 'כי חרבך הנפת עליה ותחללה', כי המזבח לא יהיה נוטה אל הברזל שהוא מקצץ וגם לא יהיה נוטה אל הערוה וכדכתיב 'לא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו', והם יציאה אל שני קצוות החרב והערוה אשר ידוע למשכילים. ועל זה אמר ג"כ כי מי שאינו מתון בדין אין הדין שכלי, כי אי אפשר שיקנה השכל רק ע"י עיכוב והמתנה, והממהר לפסוק הוא שוטה וגס רוח, לכך כמו שאמר 'לא תעלה במעלות על מזבחי' ודבר זה הוא ערוה שהוא פחיתות גשמי, ודבר זה הוא אזהרה לדיין ג"כ שיהיה מתון בדין, כי גם מי שממהר לפסוק נוטה אל הגשמי שהוא הערוה שהרי הוא שוטה שאין בו השכל רק הוא גשמי. לכך אמר שהוא ג"כ אזהרה למי שפוסע על ראשי עם קדש שהוא גאוה אצל הדיין, כי גם זה נוטה אל הגשמי לגמרי וכמו שיתבאר במקומו אצל מדת הגאוה, ולכך ג"כ אמר אזהרה לדיין שלא יפסיע על ראשי עם קדש דכתיב 'לא תעלה במעלות על מזבחי וגו'', כי אין ראוי לו מצד שהוא דיין ללבוש הגאוה לפי שהגאוה הוא הסרה מן השכלי. ועל כן אני אומר, כמו שאסור להעמיד עם הארץ לדיין כך אסור להעמיד דיין שהוא בעל גאוה כי אין ספק שאין אתו החכמה כלל, ודבר זה מצאנו בכל מקום כי אין חכמה עמו".

נמצא שסוד ההמתנה בדין הוא להמתין לאלקים – "כי המשפט לאלהים הוא" – להמתין לגילוי אלקות שלא נמצא בתחילה אצל האדם הנברא (גילוי מבחינת רדל"א, אמונה, המתנה, בחינת "כי נעלם מן האדם עומק המשפט והדין") – "כתר לי זעיר ואחוך" (דברי אליהוא בן ברכאל לאיוב, אליהוא בן ברכאל = משיח כנודע, שכמו משה רבינו איש האלהים הוא מחציו ולמעלה אלהים, כחפץ ה' בבריאת האדם – "אני אמרתי אלהים אתם"). "המשפט לאלהים הוא" = "מתון בדין" (וכמו שיתבאר).

"הדין הוא שוה למזבח כמו שהמזבח הוא אל הש"י כך הדין הוא אל הש"י". דין = 64 = 8 בריבוע (סוד יחוד אדם חוה כנודע). דין מזבח = 121 = 11 בריבוע, ללמד שדין מזבח משלימים זה את זה (והיינו סוד הסמיכות של שתי הפרשיות יתרו ומשפטים; "[ואלה] המשפטים" = 484 = 22 בריבוע = 4 פעמים דין מזבח; "ואצוה את שפטיכם" = 968 = 2 פעמים 484 = ח פעמים דין מזבח).

"כי שני דברים הזהיר הכתוב במזבח 'לא תעלה במעלות על מזבחי' והזהיר לפני זה 'כי חרבך הנפת עליה ותחללה', כי המזבח לא יהיה נוטה אל הברזל שהוא מקצץ וגם לא יהיה נוטה אל הערוה וכדכתיב 'לא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו', והם יציאה אל שני קצוות החרב והערוה אשר ידוע למשכילים. ועל זה אמר ג"כ כי מי שאינו מתון בדין אין הדין שכלי, כי אי אפשר שיקנה השכל רק ע"י עיכוב והמתנה, והממהר לפסוק הוא שוטה וגס רוח, לכך כמו שאמר 'לא תעלה במעלות על מזבחי' ודבר זה הוא ערוה שהוא פחיתות גשמי". ובחידושי אגדות מביא המהר"ל את מאמר חז"ל בסוטה: "כל מי שיש בו גסות רוח כאלו בא על כל העריות".

לעיל הוסבר ש"הוו מתונים בדין" הוא כנגד הקו האמצעי, "עמודא דאמצעיתא", ספירת התפארת דשם "משפט רחמי". ובדברי המהר"ל הנ"ל היינו שהדין צריך להיות לפי הסדר הראוי בהקפדה גדולה לא לנטות ימין ושמאל. שמאל היינו ה"חרב" וימין היינו ה"ערוה". ושרש פגם שניהם הוא "גסות הרוח" כנגד עצם קו האמצעי, ודוק. נמצא ערוה חרב גסות הרוח כנגד (בלעומת זה) חסד גבורה תפארת = ב"פ 49 פעמים הוי' ב"ה = דוד פעמים יעקב, וד"ל (שמהשלמה זו ניתן ללמוד שבכח מדות חג"ת דקדושה לתקן והעלות את שלש המדות הרעות הנ"ל). בכל כתבי המהר"ל קו האמצעי ("עמודא דאמצעיתא" – "עץ חיים למחזיקים בה") הוא השכלי בעצם, הרחוק מהגשמי העכור (אך לפי תורת מורנו הבעל שם טוב, פנימיות הקו האמצעי, הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, היינו גילוי האמונה הפשוטה דרדל"א במדת הרחמים אין סוף – "משפט רחמי" כנ"ל, וד"ל).

ז. "והדבר אשר יקשה מכם תקרבון אלי ושמעתיו". ופירש"י (מהספרי): "'תקרבון אלי'. על דבר זה נסתלק ממנו משפט בנות צלפחד, וכן שמואל אמר לשאול 'אנכי הרואה' אמר לו הקב"ה חייך שאני מודיעך שאין אתה רואה, ואימתי הודיעו כשבא למשוח את דוד 'וירא את אליאב ויאמר אך נגד ה' משיחו' א"ל הקב"ה ולא אמרת 'אנכי הרואה' – 'אל תבט אל מראהו'". לפי פירש"י נרמז קשר סמוי בין "והדבר אשר יקשה מכם תקרבון אלי ושמעתיו" לבין משיח (בן דוד). נפתח ברמז: "והדבר אשר יקשה מכם תקרבון אלי ושמעתיו" = ח פעמים משיח (משיח הוא סוד השמונה, בכנורו – כנור, נר כו, נר הוי' נשמת אדם דוד משיח – יהיו ח נימין כנודע, סוד רקיעא תמינאה – "פנימיות אמא פנימיות עתיק" כמבואר בדא"ח).

בנות צלפחד חיבבו את הארץ ביותר, הן בקשו ממשה רבינו "תנה לנו אחזה" = "המשפט לאלהים הוא" = "מתון בדין" = "לא תנאף" = "דבר פעור" וכו' כמבואר באריכות במקום אחר (וכנ"ל שפגם במתינות בדין הוא פגם של ערוה ושל גסות הרוח, דהיינו עבודה זרה – "לא תנאף" ו"דבר פעור"). משה משפט בנות צלפחד = 1444 = 38 בריבוע = 4 פעמים 19, חוה, בריבוע (ממוצע כל תבה). נמצא שיש קשר עצמי מאד בין משה רבינו למשפט בנות צלפחד דווקא. משפט בנות צלפחד הוא סוד שער הנון (סוד ה-ן רבתי של "משפטן" כנודע) המושג למשה דווקא בשעת ההסתלקות. ואף על פי שמשה הנו ה"ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" אף על פי כן "משה קבל תורה מסיני" בחינת "שמינית שבשמינית" והוא המונע ממנו בחיי עלמא דין (עולם המהירות והפזיזות בעצם – "חטוף ואכול וכו'") להשיג את שער הנון (המתגלה דווקא לבעל אריכות אף וסבלנות אין קץ ממש, שעל כן במשה נאמר "יגרתי מפני האף", וד"ל), רק בהגיעו לדרגת "לא מיניה ולא מקצתיה" לגמרי – והוא על ידי שהסתלק ממנו משפט בנות צלפחד (היינו ש"עלה במחשבה" אצלו מתחום המודע שבנפש למסתורי העל-מודע שבנפש, וד"ל), אזי זכה לשמוע מפי ה' "כן בנות צלפחד דברות" – אשרי ילוד אשה שהקדוש ברוך הוא מסכים לדבריו כו'. דווקא בסילוק המשפט מקיים משה רבינו "הוו מתונים בדין" בשלמות (שלפי פירוש רש"י "תקרבון אלי ושמעתיו" משמע מיד, ללא המתנה, בשכל ראשון ללא כל סילוק ושכחה, שמשה הנו כולו פנים ולא אחור, כולו "זכור" ["לא תשכח"] = ב פעמים טוב בריבוע, כאשר ההפרש ביניהם הוא סוד יבק, וד"ל), ואזי זוכה באמת לשער הנון ול"תורה חדשה מאתי תצא" – "כי המשפט לאלהים הוא" (ולא לבן אדם כלל, כדברי המהר"ל הנ"ל, ודוק).

אך בסנהדרין שם (לפני דרשת "כתיב 'ואצוה גו''" הנ"ל) מצאנו לאחר הפירוש הנ"ל של הספרי ורש"י בחומש פירוש נוסף, הפוך לכאורה מהפירוש הראשון, ל"והדבר אשר יקשה מכם תקרבון אלי ושמעתיו" (ופירוש זה השני הוא דווקא מסקנת הגמרא): "'והדבר אשר יקשה מכם' אמר רבי חנינא ואיתימא רבי יאשיה על דבר זה נענש משה שנאמר 'ויקרב משה את משפטן לפני ה''. מתקיף לה רב נחמן בר יצחק מי כתיב 'ואשמיעכם' 'ושמעתיו' כתיב, אי גמירנא גמירנא ואי לא אזלינא וגמירנא, אלא כדתניא ראויה פרשת נחלות שתיכתב על ידי משה רבינו אלא שזכו בנות צלפחד ונכתב על ידן, ראויה היתה פרשת מקושש שתיכתב על ידי משה רבינו אלא שנתחייב מקושש ונכתבה על ידו, ללמדך שמגלגלין חובה על ידי חייב וזכות על ידי זכאי". ופירש"י לגמרא "'על דבר זה'. שנטל שררה לעצמו, לומר 'תקריבון אלי', שהיה לו לומר תקריבון לפני השכינה. 'נענש משה'. שלא זכה, שלא נאמר לו פרשת נחלות, עד שבא מעשה לפניו ולא ידע מה להשיב" (וקצת תמיה למה אין פירש"י להמשך הסוגיה, ודוק).

לפי הפירוש של רב נחמן בר יצחק ל"ושמעתיו" (ולא "ואשמיעכם") – "אי גמירנא גמירנא ואי לא אזלינא וגמירנא", היינו מדת הענוה של משה רבינו, ואין כאן לכאורה שום גבהות כלל, גם לא "שמינית שבשמנית" (הראוי לתלמיד חכם). אך יש לקרב את שני הפירושים זה אל זה (אם לא להשוותם לגמרי) ולומר שבאמת "אי גמירנא גמירנא" ואוכל לפסוק את ההלכה מיד, רק "אי לא גמירנא" אצטרך ללכת לדרוש את ה' על מנת ללמוד את ההלכה – "וגמירנא" (וגם הוא בבטחון גמור שה' ימצא לו להגיד לו את דבר ההלכה), ואין הכי נמי שיש כאן "שמינית שבשמינית", וממילא על מנת להגיע לשער הנון, תורה חדשה, צריך להיות מתון בדין עד שיזכה ל"וגמירנא", ודוק.

ובהמשך נאמר "ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה לפנינו אנשים", ובולטת הסמיכות של "תקרבון אלי" "ותקרבון אלי" (ויש רק עוד ב "ותקרבון" בכל התנ"ך, שתיהן בהמשך משנה תורה). ופירש רש"י: "'ותקרבון אלי כלכם'. בערבוביא, ולהלן הוא אומר 'ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם ותאמרו הן הראנו וגו'', אותה קריבה היתה הוגנת ילדים מכבדים את הזקנים ושלחום לפניהם וזקנים מכבדים את הראשים ללכת לפניהם, אבל כאן 'ותקרבון אלי כולכם' בערבוביא ילדים דוחפין את הזקנים וזקנים דוחפין את הראשים". ונראה לומר שהוא מפני אמירת משה הקודמת "תקרבון אלי ושמעתיו". משה הזמין את כולם להתקרב אליו כאשר יקשה להם דבר, ללא הבחן מי ומי המתקרבים ובאיזה סדר ונימוס ראוי להתקרב (והיינו בהיות הדגש על "אלי ושמעתיו", "שמינית שבשמינית" כנ"ל, וד"ל) ואכן כולם התקרבו במעשה מרגלים בערבוביא ודחף אחד את השני (כמו בשעת הדחף בחצר של צדיק, וד"ל). מה הדבר הקשה לכולם בשוה – "מתי יבוא משיח צדקנו", ובקושיה זו לא ניכר שוע מפני דל כלל וכלל, וד"ל.

פרשת מסעי - יום שישי ושבת קדש

ו. ובתלמוד ירושלמי מצאנו: "ההורג נפש בשגגה לא היתה לו כפרה וקבעה לו התורה כפרה, שנאמר 'וישב בה עד מות הכהן הגדל'". נמצא טעם חדש, המתאים לכאורה לפשוטו של מקרא ביותר, שמיתת הכהן הגדול מכפרת על עון הדור בכלל ועל עון הרוצח בשגגה בפרט. והוא כידוע בחז"ל וכמבואר היטב בחסידות (החל מאגרת הקדש שבתניא קדישא) בסוד סמיכות מיתת מרים (בנשיקה, כמו אצל אהרן כהן גדול ומשה רבינו, נשיקה לשון השקה לכל נשמות ישראל שבדור, וד"ל) לפרשת פרה אדומה. והוא מתאים ביותר לכל המבואר לעיל בענין "מות הכהן הגדל" = פינחס בן אלעזר, שכל ענינו הוא "ויכפר על בני ישראל".

וכך בענין "ארבעה חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש... עבר על עשה ושב אינו זז משם עד שמוחלין לו, שנאמר 'שובו בנים שובבים', עבר על לא תעשה ועשה תשובה תשובה תולה ויום הכפורים מכפר, שנאמר 'כי ביום הזה יכפר עליכם מכל חטאתיכם', עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה תשובה ויום הכפורים תולין ויסורין ממרקין, שנאמר 'ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם', אבל מי שיש חילול השם בידו אין לו כח בתשובה לתלות ולא ביום הכפורים לכפר ולא ביסורין למרק אלא כולן תולין ומיתה ממרקת, שנאמר 'ונגלה באזני ה' צבאות אם יכפר העון הזה לכם עד תמתון'.

מכאן ניתן להקיש מעון מכה נפש בשגגה, שבהעלם עיני העדה ממנו ר"ל באים לידי החנפת הארץ (כנ"ל), שכפרתה היא על ידי "מות הכהן הגדל", לחילול השם החמור מכל – אין כפרה לעושה "חלל" בבהירות אור אין סוף ב"ה ("לא תחללו את שם קדשי") אלא במיתה, מדה כנגד מדה, חלל כנגד חלל. ועוד זאת, בעון מכה נפש בשגגה חומרה יתירה, שהכפרה תלויה במות הכהן הגדול, הנשמה הכללית של הדור, ששקול כנגד כל הדור, כנ"ל.

מה ש"וקבעה לו תורה כפרה" נמשך ממקום ש"לא היתה לו כפרה", מהעלם שאינו במציאות, סוד רדל"א כנ"ל. וכן בנוגע לפינחס עצמו שלא היה ראוי להיות כהן עד שקבעה לו התורה כהונת עולם בזכות הריגת זמרי, ממדרגת העלם שאינו במציאות כלל, גילוי עצם היחידה שבנפש (וכדלקמן).

והנה בירושלמי שם יש עוד דבר שלא היה לו כפרה וקבעה לו התורה כפרה: "האומר לשון הרע... וקבעה לו התורה כפרה – זוגי המעיל, 'והיה על אהרן לשרת ונשמע קולו', יבא קול ויכפר על קול". נמצא שגם הכפרה עבור האומר לשון הרע נמשכה מהעלם שאינו במציאות, רדל"א כנ"ל.

לשון הירושלמי: "האומר לשון הרע" = בראשית = שלשה דברים יחד (כנגד ה-ג דקטיל לשה"ר). ידוע שלכל אות יש מילוי מוקטן של אות אחת של מילוי בלבד, וביחס לתבת בראשית, אותיות המילוי: בי רש אל שן יד תו הן צירוף אותיות יד לשון, כלשון הכתוב "מות וחיים ביד לשון", ודוק (יד לשון = 400 = 20 בריבוע = ת, חותם הא-ב; בי רש אל שן יד תו = 1313 = תחית המתים = מילוי "מות הכהן הגדל" כנ"ל, ודוק).

"ההורג נפש בשגגה" = 962 = הוי' ב"ה פעמים הבל (שנהרג במזיד על ידי קין אחיו, אך כל זרעו צריך ליהרג בשגגה לכפר על חטאו, כמבואר בכתבי האריז"ל וכמוזכר לעיל). הבל = יחידה הוא ערך המילוי של שם סג, ששרשו הוי' (הוי' הבל = סג), ששם היה מקרה המלכים דמיתו וכו', סוד השבירה והתיקון לע"ל.

וביחד, סכום ערכם של שני הדברים הנ"ל (913 ו-962) = 1875 = 3 פעמים 625, 25 בריבוע, 5 בחזקת 4, אדם במילוי – אלף דלת מם (כנגד "ההורג נפש בשגגה", ששופך דם האדם באדם) וסוד האות אלף באותיות דרבי עקיבא – אמת למד פיך (תיקון "האומר לשון הרע"), וד"ל.

על פי פשט, הקשר בין שני הדברים הנ"ל הוא שהאומר לשון הרע הוא כהורג נפש בשגגה, שהרי, מן הסתם, אין האומר לשון הרע מתכוון להרוג את חברו ממש, אלא שב'לא-מודע' של נפשו הבהמית הנו רוצח. ובהיות חומרת החטא נובעת מהלא-מודע בפש לכן אין לו כפרה מצד עצמו רק מה שהתורה (תורת חסד, לפנים משורת הדין) קבעה לו כפרה.

על כפרת האומר לשון הרע נאמר "והיה על אהרן לשרת ונשמע קולו בבאו אל הקדש לפני הוי' ובצאתו ולא ימות". כאן נאמר "ולא ימות" מה שאין כן לגבי כפרת ההורג נפש בשגגה נאמר "עד מות הכהן הגדל". ויש לומר ש"ולא ימות היינו גילוי החיה שבנפש ואילו "עד מות" היינו גילוי היחידה שבנפש, "יחידה ליחדך" ממש. ומזה מובן 'מעלת' כפרת ההורג נפש בשגגה על גבי כפרת האומר לשון הרע, וכן חומרת עון זה על עון זה ("ולא [ימות]" = הבל, היינו החצי של "עד [מות]", סוד שלם וחצי, ודוק).

ועוד, בנוגע להורג נפש בשגגה גופא יש שני מיני כפרה – כפרת הגלות וכפרת מיתת כהן גדול (שהיא עיקר ושלמות הכפרה, כמבואר בגמרא). והם גופא כנגד חיה ויחידה, וד"ל.

ז. והנה, עוד טעם מחודש ב"עד מות הכהן הגדל" נמצא בפירוש משך חכמה: "הא דאין ערי מקלט שבעבר הירדן קולטין עד שיופרשו כולן, נראה חדא שלא יברחו הרוצחים מא"י לחו"ל, ועוד דרוצח שגולה מקוה תמיד שמא ימות הכהן המשיח ויצא במיתתו, אבל הלא אמר השי"ת שאלעזר יהיה בחלוקת הארץ (לעיל לד, יז) ונמצא דהרוצח מיואש לחזור עד התנחל הארץ, לכן בכה"ג שלא יהיה לו תקוה לשוב תיכף לא אמרה תורה לגלות. ודו"ק".

תירוצו הראשון – "נראה חדא שלא יברחו הרוצחים מא"י לחו"ל" – אינו נוגע על פי פשט ל"עד מות הכהן הגדול", אך נלמד ממנו חיזוק גדול להאמור לעיל דהגלות דעיר מקלט הוא גלות בתוך ארץ ישראל (וכמובן שגם ערי המקלט שמעבר לירדן, וכן תוספת ערי המקלט דלעתיד לבוא, הן בתוך ארץ ישראל הרחבה ביחס לחוץ לארץ ממש, רק שפירוש בעל המשך חכמה הנ"ל הוא "לפי ערכין", ופשוט), "גלות שבגאולה", ודוק.

החידוש הגדול הוא בתירוצו השני של המשך חכמה, שממנו נלמד שעצם הגדר של עונש הגלות של הרוצח בשגגה הוא התקוה לשוב תיכף לארץ אחוזתו במות הכהן הגדול (אחרת לא אמרה תורה לגלות)! בדרך מליצה: הגולה, מהרגע הראשון שמתחייב גלות, צועק "עד מתי" – אחכה לו, "עד מות הכהן הגדל", בכל יום שיבוא (ו"אין שום יאוש בעולם כלל", היאוש הוא היפך החכמה כידוע מרבי נחמן מברסלב, וסוד החכמה הוא חכה מה – חכה למתמהמה, לביאת המשיח, במות הכהן הגדל [שבפנימיות הם היינו הך, וד"ל]).

ועתה נסכם את שבעת הטעמים ב"עד מות הכהן הגדל" שהועלו עד כאן, כנגד שבע המדות שבהן התרחש מקרה המלכין קדמאין דתהו דמיתו (ש"מות הבהן הגדל" בא לתקן, מיניה וביה, בגילוי אורות מרובים דתהו שאין כח בכלי הגוף להכילם, וד"ל):

הטעם הראשון, שכנגד ספירת החסד, הוא טעמו הראשון של רש"י: "'עד מות הכהן הגדול'. שהוא בא להשרות שכינה בישראל ולהאריך ימיהם והרוצח בא לסלק את השכינה מישראל ומקצר את ימי החיים, אינו כדאי שיהא לפני כהן גדול". ובגור אריה: "'שהוא בא להשרות השכינה בישראל'. המדרש הזה נרמז בו דבר מופלא וחכמה גדולה, כי טעם מה שאמרה התורה 'וישב בה עד מות הכהן הגדול', כי הרוצח הוא היפך הכהן הגדול, והוא ידוע, שכשם שלמעלה סמאל היפך מיכאל שר הגדול, זה מימין וזה משמאל, וכשירות של מעלה שירות של מטה, ושירות של מעלה 'איש אחד לבוש הבדים', והוא מיכאל כהן גדול של מעלה, ולפיכך הרוצח, המקבל מן שמאל, הוא היפך לכהן גדול, שהוא משרת למטה. ולפיכך נדחה הרוצח מפני הכהן הגדול, ובמיתת הכהן הגדול אז יחזור למקומו. והוא ידוע ענין זה, כי אין לרוצח לשוב למקומו אלא כשהכהן גדול מסתלק, אז ישוב, כי כאשר הכהן הגדול מסתלק החטא שלו מסתלק, שאין כאן דוחה". "ארך ימים בימינה", חסד, "חד אריך", שמאריך ימיו של אדם (בחינת "ואברהם זקן בא בימים"; ראה בשיחת הרבי, על פי דברי אביו, שהכהן הגדול, ספירת החסד, מסמל אריכות ימים, "ארך ימים בימינה", ולכן כל עוד שהיו הכהנים הגדולים כשרים וצדיקים, והאריכו ימים בפועל, נקראת לשכתו בבית המקדש "לשכת העץ", הרומז לפסוק "כימי העץ ימי עמי", עיי"ש), על ידי השראת שכינה בישראל, כטבע קו ימין וחסד, טבע המים, היורדים מלמעלה למטה וממשיכים גילוי אור אין סוף ב"ה. ואילו השמאל הוא "חד קציר", שמקצר ימיו של אדם, על ידי סלוק השכינה מישראל, כטבע השמאל להסתלק ולעלות מלמטה למעלה, כאש המכלה את הכל, וגורם להעלם והסתר האור אין סוף. בסגנונו של המהר"ל הימין דוחה את השמאל מלעמוד לפניו (דחית הימין את השמאל היינו על ידי כח השמאל עצמו הכלול בימין, בחינת "שמאל דוחה" שביד ימין [מן הסתם כאשר שמאי הזקן דחה את הגר באמת הבנין שבידיו החזיק את האמה ביד ימינו, אם אכן היה ימני, וכן כל איש ימני דוחה את המתנגד לו בפועל ביד ימינו, ידו החזקה דווקא (בקבלה "יד החזקה" היא יד שמאל, היינו מצד הפנימיות וההתכללות, וד"ל) ודוק]; ויש לומר שלאחר שמת הכהן הגדול ושב הרוצח למקומו אזי נכלל השמאל בימין לגמרי, שזו התכלית, ועד שלעתיד לבוא השמאל יעלה על הימין בסוד "כולא ימינא", וד"ל).

הטעם השני, כנגד ספירת הגבורה, הוא הטעם המובא בחזקוני הנ"ל: "'וישב בה עד מות הכהן הגדל'. שלא יהיו העולם מרננין על הכהן הגדול כשיראו הרוצח יוצא חוץ לעיר מקלטו ואומרים ראיתם זה שהרג את הנפש חנם יוצא ונכנס עם בני אדם ואין הכהן עושה בו נקמה והדבר מוטל עליו לעשות כדכתיב 'והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן וגו'', אבל הכהן שקם אחריו אין לרנן עליו ממה שלא נעשה בימיו". נקמה היא פעולת הגבורה כמובן, ובנוגע לאופי וענין הכהן הגדול היא בחינת פינחס (זה אליהו) המקנא לה' ונוקם את נקמת ה' וישראל. לפי זה, מה שהרוצח בשגגה נזהר מלצאת מעיר מקלטו הוא מפחד (מדת הגבורה) הכהן הגדול, העומד מוכן תמיד מולו לגאול את דם היהודי הנרצח על ידו כנ"ל, וד"ל. לא בכדי שכהן גדול = פחד הוי'.

הטעם השלישי, כנגד ספירת התפארת, הוא הטעם המובא ברבינו בחיי: "... ועוד שמיתתו של כהן גדול נחמה לקרובו של נרצח שלא יחם לבבו עוד ולא ידאגו עליו כל כך". סוד הנחמה הוא גילוי יסוד אמא (רחם האם) בתפארת ז"א (מדת הרחמים, שני השרשים "נחם" ו"רחם" קשורים זה לזה ומאירים זה בזה, וד"ל) – "כאיש אשר אמו תנחמנו". ידוע שעיקר הנחמה היא כאשר הנשמה באה על תיקונה וזוכה לבנים (גם במובן של מעשים טובים) בסוד הגלגול בעולם הזה – מתנת הבנים (הזרע) בתפארת (בספר יצירה) – סוד היבום. על פי דברי הזהר הקדוש, כשם שהרוצח נקלט למטה, בעולם הזה, לעיר מקלטו, כך הנרצח נקלט למעלה לעיר מקלטו ומחכה שם למות הכהן הגדול כדי להתעבר שוב בעולם הזה (כבן יורש רוחני של הכהן הגדול עצמו, שזוכה לבנים במותו דווקא), על דרך סוד היבום. ואלו דברי הזהר הקדוש: "תא חזי, זכאה שלים דהוו כל אלין ביה, ואשתלים כדקא יאות, ומית בלא בנין, והא קא ירית דוכתיה בההוא עלמא, אתתיה בעיא ליבומי או לא, אי תימא דלבעי ליבומי, הא בריקניא איהו, דהא אתריה קא ירית בההוא עלמא, אלא ודאי בעיא ליבומי, בגין דלא ידעינן אי הוה שלים בעובדוי אי לאו, והיא אי אתייבמת לא הוה בריקניא, בגין דאתר אית ליה לקב"ה, דהא בר נש הוה בעלמא ומית בלא בנין, ופרוקא לא הוי ליה בעלמא, כיון דמית האי זכאה שלים, ואתתיה אתייבמת, ואיהו אתריה ירית, אתא ההוא בר נש ואשתלים הכא, ובין כך ובין כך קב"ה אתר זמין ליה לעלמא, עד דיימות האי זכאה שלים, וישתלים איהו בעלמא, פתח ואמר 'כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדול וגו''. ודא הוא דתנינן, בנין זמינין אינון לצדיקיא במיתתהון, בחייהון לא זכו ובמיתתהון זכו, ובגין כך כל עובדוי דקב"ה כלהו קשוט וזכו, (ס"א וחייס) וחיים על כלא". "כל עובדוי דקב"ה כלהו קשוט וזכו, (ס"א וחייס) וחיים על כלא", היינו מדת הרחמים, ספירת התפארת, כמובן.

הטעם הרביעי, כנגד ספירת הנצח, הוא הטעם השני של רש"י: "... ד"א לפי שהיה לו לכהן גדול להתפלל שלא תארע תקלה זו לישראל בחייו". ידוע, ומבואר באריכות במ"א, שבספירת הנצח "צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים". תפלת הצדיק בבחינה זו היא תפלת בעל כח העושה פלילים עם ה' ועומד בפרץ, במסירות נפש, להגן על בני דורו, שלא תארע שום תקלה לישראל בחייו. בחינה זו היא גם שייכת לפינחס במיוחד, עליו נאמר "ויפלל" שעשה פלילים כו'. "פינחס זה אליהו", ובאליהו מצינו שלא נתגלה לרבי יהושע בן לוי עבור שבגבולו נהרג איש אחד שהיה לו להתפלל על דבר זה. והנה, על פירוש זה של רש"י מקשה הגור אריה: "'דבר אחר וכו''. לא ידעתי היכן מצא רש"י דבר זה, שיאמר הכתוב 'עד מות הכהן הגדול' בשביל דהוי ליה להתפלל, כי בגמרא דמכות לא קאמר כך, אלא אמר 'וישב שם עד מות הכהן הגדול', לפיכך אמותיהם של כהנים היו מספקין להם מים ומזון, דלא לצלי על בניהם. ומקשה, הא אם מצלי מייתי, והא כתיב 'קללת חנם לא תבא'. ומתרץ, דהוי ליה להתפלל על דורו. אבל שיהיה זה טעם התורה ש'ישב שם עד מות הכהן הגדול' לא אמרו זה, דהטעם הוא כמו שדרשו בספרי כדלעיל, דאין סברה לומר שהתורה אמרה 'וישב שם עד מות הכהן הגדול' כדי שיתפלל שימות, ואם כן נתנה התורה העונש לכהן גדול כדי שיתפללו שימות, ואין אלו דרכי התורה האמיתית". אך השפת אמת מתרץ את קושית הגור אריה ואף מוסיף טעם השייך לעניננו (טעם הנצח): "בפסוק 'עד מות הכהן' פירש רש"י שהיה לו להתפלל כו', לכאורה קשה דבגמרא אמרו רק דלכך חששו אמותיהן של הכהנים כו' אבל לא להיות זאת הטעם של המצוה, ומצאתי שגם בספר גור אריה תמה כן, אכן באמת אשתמיטתיה גמרא דמכות ברוצח שמת כהן גדול ונמנה אחר קודם גמר דינו דחוזר במיתתו של שני אמרינן עלה בגמרא מה הוי ליה למיעבד ומשני שהיה לו להתפלל שיגמור דינו לזכות עיין שם, הרי מוכח דהטעם כפרש"י. מיהו עיקר הענין אינו מובן דאפילו אי יש לכהן גדול עונש בדבר מכל מקום למה ילך הרוצח לביתו במיתתו, ולכאורה נראה דכיון דיש לכהן חלק בזה החטא ובמיתתו מתכפר נמחל גם להרוצח, וכן משמע בתרגום יונתן שכתב דמית בההוא שתא כו' עיין שם, וכונתו באותו שנה שמת בה הכהן גדול הוא על זה החטא וממילא מתכפר גם הרוצח, אך בנגמר דינו הנ"ל קשה להבין הטעם כיון דאין לכהן גדול זה שייכות להרציחה, ונהי שנענש על ידי שלא התפלל מכל מקום במה מתכפר להרוצח במיתתו של זה הכהן גדול". חטא הכהן הגדול הוא יציאתו לבר (ממקום המקדש-המקודש). במיתתו הוא מתכפר וגם הרוצח מתכפר, הוא מעלה את הרוצח אתו, הכל סוד כח הנצח, יציאה לבר וגם עומק רום. וביחס לקושית השפת אמת, במה מתכפר הרוצח במיתתו של הכהן הגדול שנמשח לאחר מעשה הרציחה אך לפני גמר דין (ותמוה, שעל פי פשט התירוץ לקושיה זו נמצא בתוך דבריו, דברי הגמרא, גופא, שהרי אם הכהן החדש היה יכול לפעול בתפלתו שלא יתחייב הרוצח גלות, ז.א. שהיה יכול לזכות את הרוצח מדין ועונש מכה נפש בשגגה, מובן מאליו שיש לו חלק בעונש [ובקביעת הפירוש האמיתי, על פי תורה, למקרה שנעשה], הגלות של הרוצח, וכשם שהוא מתכפר במיתתו כך מתכפר הרוצח, כאילו אכן פעל והצליח הכהן לזכותו, ודוק), הוא בסוד המבואר לעיל שדין זה של הכהן הנמשח בימיו הוא בהיות מעשה הרציחה "למעלה מן הזמן" החולף וכאילו מתרחש ברגע זה בהוה ממש, כל עוד לא נגמר הדין, והיינו נצח ממש!

הטעם החמישי, כנגד ספירת ההוד, הוא הטעם המופיע בתלמוד ירושלמי הנ"ל: "ההורג נפש בשגגה לא היתה לו כפרה וקבעה לו התורה כפרה, שנאמר 'וישב בה עד מות הכהן הגדל'". טעם זה דומה לטעם הקודם (הרי נצח והוד תמיד מופיעים כצמד – "תרין פלגי גופא") בכך שמות הכהן הגדול היא כפרה על הרוצח, המתירה לו לצאת מעיר מקלטו ולשוב אל ארץ אחוזתו. אך בטעם הנצח הכהן הגדול שותף (סוד השם הקדוש השתפא, חילוף צבאות באתב"ש כנודע) בחטא הרוצח ממש, ועל כן בכפרת מיתתו מתכפר גם הרוצח (ראה בשיחת הרבי, שמה שהיה לו להתפלל כו', היינו טעם לקשרו באופן מיוחד לחטא זה ועונש זה, יותר מאשר לשאר חטאי ישראל שבדורו, לא שממש יש לו חלק באשם הרצח, עיי"ש. לפי זה טעם הנצח מתקרב לטעם ההוד, אבל עדיין אינם זהים, וכפי שיתבאר). אך כאן כפרת הרוצח אינה מפני כפרת הכהן על חטא ועון בכפיו, אלא פלא מפלאי התורה ש"לא היתה לו כפרה [כלל, על פי טעם ודעת דקדושה] וקבעה לו התורה כפרה [ממקום עליון – רדל"א – שלמעלה מעלה מטעם ודעת]". דווקא ספירת ההוד מקבלת ומשקפת את סוד רדל"א, שמודה לדבר (גם משלון הודיה, אמירת תודה רבה לה') שלמעלה לגמרי מתפיסת האדם איך יתכן דבר זה וחסד גדול כזה. במדות הלב, המדה העצמית של הכהן הגדול (אהרן) הוא ספירת ההוד כנודע. כאן כולו אומר זכות הכהן הגדול (לא כמו בפירוש הנצח כנ"ל, שכך מוכח גם מהדמיון בירושלמי לכחו לכפר על האומר לשון הרע, מכח זוגי המעיל שלו, ודוק), וכחו העצמי להעלות אתו עמו, בשעת הסתלקותו בעלותו השמימה, את כל הנשמות של דורו (שכולן כלולות בו בהיותו נשמה כללית והוא המעלה את שבעת הנרות של נשמות ישראל בשלהבת העולה מאליה, וד"ל).

הטעם הששי, שכנגד ספירת היסוד, הוא הטעם המובא בספורנו (והכתב והקבלה): "'עד מות הכהן הגדול'. כבר ביאר שהגלות היא על השוגג. ובהיות מיני השגגות בלתי שוות, כי מהם קרובות לאונס ומהן קרובות אל המזיד, נתן לגלות זמן בלתי שוה בכל השוגגים. כי מהם שתהיה שגגתו מעט קודם מיתת הכהן, ומהן שימות הרוצח בגלות קודם שימות הכהן. וזה במשפט האל יתברך היודע ועד, שיענוש את השוגג כפי מדרגת שגגתו, כאמרו 'והאלהים אנה לידו'". משפט הרוצח בשגגה תלוי בהשגחה פרטית של האל יתברך על כל אחד ואחד לפי ענינו, בגלוי ובנסתר. עיקר גילוי ההשגחה הפרטית הוא על הצדיק יסוד עולם (כמבואר ברמב"ם, ומובן מפסוקי התורה ומאמרי חז"ל), המגן על דורו, הכהן הגדול שבדור. על כן ההשגחה הפרטית על כל אחד מבני הדור (ובפרט החוטאים שאין להם זכות עצמי) עוברת דרך השגחת ה' על צדיק הדור (על דרך השפע שנמשך, בהשגחה פרטית, לכל העולם כולו באמצעות ההשגחה הפרטית של ה' על ארץ ישראל – "תמיד עיני הוי' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"). יסוד הוא לשון סוד כנודע – משפט האלקים, כאשר יאמר המשל הקדמוני, הוא בגדר סוד הוי', היודע מחשבות כליות ולב. והנה, אפשר לצרף את סברת בעל ה"ישמח משה" (במקצתו, על כל פנים) לטעם זה: "'והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו וגו' וישב בה עד מות הכהן גדול'. במסכת מכות דף ב' (ע"א) מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לגלות, אין אומרים יגלה זה תחתיו כו'. מנא הני מילי, ומסיק דדריש הוא ולא זוממין. והנה נ"ל ליתן טעם ע"ד דלא רצה התורה לחייב בזה דין הזמה, משום דבגלות כתיב וישב בה עד מות הכהן גדול, ונתבאר בכ"מ דזה עונש לכהן גדול כדי שיתפלל על מיתת כהן גדול (מדה כנגד מדה) משום שהכהן גדול לא התפלל שלא יהיה מכשול כזה, ודוקא בשוגג אמרינן כן, דזה אינו בבחירת אדם, אבל לא בהורג במזיד שהבחירה חפשית והכל בידי שמים כו', ולא שייך גביה תפילה. ואם כן לפי זה יתכן זה דוקא בהורג בשוגג כדאמרן, מה שאין כן אם הוזמו העדים, וזה לא הרג בשוגג והעדים הרי העידו שקר במזיד, מה חטא הכהן גדול שיתלה גלות במיתתו, ואם נימא דיגלו לעולם, הרי התורה לא אמרה רק כאשר זמם, ואם נימא דיגלו על איזה זמן קבוע, הרי בעינן כאשר זמם, ואם יכלה הזמן ועדיין כהן גדול חי, הרי לא הוי כאשר זמם, ואם כהן גדול מת ועדיין לא כלה הזמן, הרי הוי יותר מכאשר זמם, והתורה לא אמרה רק כאשר זמם, לכך לא רצה התורה לדון בדיני הזמה בזה כנ"ל. אבל בודאי אי לא האי מיעוט, לא הוי מפקינן בזה מפשטא דקרא דכתיב בהדיא ועשיתם לו כאשר זמם, משום הא דדרשינן, ר"ל טעמא דקרא עד מות הכהן גדול, אבל כיון דמיעטיה התורה, נ"ל לומר כן לטעם נכון ואמת בס"ד". יש כאן שתי נקודות, ראשית כל עצם ההבדל בין חוטא במזיד, במודע, לחוטא בשוגג, ללא מודע, חילוק ששייך מצד עצמו לספירת היסוד (המדה העיקרית מבין מדות הלב המקבלת הן מן החכמה, ראשית המודע, בסוד "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א, והן מן הכתר, הלא מודע, בסוד "מכתם לדוד", סוד תיקון פגם הברית על ידי החזרת השלמות הנעלמת מן הלא מודע למודע, וד"ל), ושבמזיד אין לומר (כל כך) שההשגחה עוברת דרך הכהן הגדול לחוטא (שהרי במזיד החוטא בחר במעשיו הרעים בבחירה חפשית מודעת לו [ו"מה חטא הכהן גדול"], הוא מרד במלכות בעליל, ועל כן דינו ועונשו מגיע לו ישירות ממדת הדין העליונה, וד"ל). ושנית, והוא העיקר לעניננו, עונש הגולה לעיר מקלט הוא "נזיל" בעצם, ואי אפשר להתאימו בשום פנים למישהו אחר (עדים זוממין; במקום אחר מוסבר שהפגם של עדים זוממין הוא ביסוד, פגם הברית, האמון והנאמנות שאמורה לשרות בין בני ישראל. בכל מקום העדים הזוממין נכנסים במקום ה'צדיק ונקי' עליו העידו שקר, פגם הברית, אך כאן נאמר מיעוט, "הוא ינוס אל אחת הערים", הוא ולא עדים זוממין, "הוא" לשון נסתר בעצם, שאין לדמותו לאחר כלל, וד"ל). כל "נזילות" שייכת, במדות הלב לספירת היסוד, ובסוד המתכת המיוחסת לספירת היסוד, כסף חי (כספית), המתכת הנזילה היחידה מבין שבע המתכות (שכנגד ז הספירות התחתונות, כנודע).

הטעם השביעי, שכנגד ספירת המלכות, הוא הטעם המובא לעיל (בתחילת הדבר תורה דיום זה) מבעל המשך חכמה, שמעצם גדר עונש הגלות שמיד צריך להיות קיים מקום לתקוה שהישועה קרובה לבוא (שיתכן שהכהן הגדול ימות מיד). על ספירת המלכות נאמר "רגליה יורדות מות", היא בסכנת מות תמיד כל הימים (ומצדה צריך להיות העבודה של "שוב יום אחד לפני מיתתך"). וכן תקוה ותפלה (למות הכהן הגדול בקרוב ממש) שייכות למלכות דווקא – "ואני תפלה". ביסוד אין אתנו יודע עד מה כמה זמן מגיע לחוטא להיות בגלות, אך במלכות העיקר הוא ש"אף על פי שיתמהמה כו' אחכה לו בכל יום שיבוא" כנ"ל. ובכך נעשה היחוד והזיווג בין יסוד למלכות, וד"ל.

פרשת מטות - יום שישי ושבת קדש

ו. "וידבר הוי' אל משה לאמר. נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך. וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת הוי' במדין. אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל תשלחו לצבא. וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה שנים עשר אלף חלוצי צבא. וישלח אתם משה אלף למטה לצבא אתם ואת פינחס בן אלעזר הכהן לצבא וכלי הקדש וחצצרות התרועה בידו. ויצבאו על מדין כאשר צוה הוי' את משה ויהרגו כל זכר. ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם את אוי ואת רקם ואת צור ואת חור ואת רבע חמשת מלכי מדין ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב".

בשמונת הפסוקים הראשונים הנ"ל של פרשת מלחמת מדין, עד להריגת בלעם (שעד כאן מסופר אודות עצם המלחמה, ומכאן ואילך מסופר אודות השבי והשלל כו') יש בדיוק מדין תבות! מדין = 8 פעמים 13 (אחד-אהבה), נמצא שהערך הממוצע של מספר התבות של שמונת הפסוקים = 13. יש כאן ג אזכרות של שם הוי' ב"ה, במקום ה-2 30 74 של הפרשה. 30 ו-74 = מדין. ביחד עם 2 = במדין – "לתת נקמת הוי' במדין"! הערך הממוצע של ארבע אותיות מדין = הוי'. הוי' מדין בהכאה פרטית = 730 – ב פעמים שסה (מספר הימים והלילות של שנת החמה, כנגד מספר העורקים [הדופקים, בחינת יום] והורידים [בחינת לילה] שבגוף האדם, כמבואר סודו בשל"ה הקדוש ועוד).

בפרשה הקודמת נאמר "צרור את המדינים והכיתם אותם" = 1984 = 4 פעמים "צרור" (= מלכות). כאן נאמר "נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים" = 1983, שעם הכולל = 1984 כנ"ל! שני הפסוקים ביחד, בשלמות: "צרור את המדינים והכיתם אותם" "נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך" = 4888 = 8 פעמים תורה (אהבה פעמים בטול = "רצוא ושוב" וכו').

והנה, התופעה המופלאה ביותר היא בנוגע לשמות חמשת מלכי מדין: אוי רקם צור חור רבע. המלך הראשון, אוי = 17, ה"לעומת זה" של טוב – "אין טוב אלא תורה" (כפי שיתבאר). המלך האחרון, רבע (ה"לעומת זה" של "ומספר את רבע ישראל") = 16 פעמים 17 (אוי). נמצא שהמלך הראשון והאחרון (ה"לעומת זה", בחמשת מלכי מדין, של "אני ראשון ואני אחרון") = 17 (אוי-טוב) בריבוע! המלך השני, רקם (ה"לעומת זה" של "מעשה רקם", המוזכר שש פעמים בנוגע למלאכת המשכן, בידי בצלאל בן אורי בן חור, כמו שיתבאר; והוא מקור הפוך: יש בתנ"ך יא "מקור", פעם אחת בתורה – "מקור דמיה" – ועשר פעמים בנ"ך, ביניהן "מקור דמעה", דמעה = 7 פעמים 17, ו-5 פעמים "מקור חיים", חיים = 4 פעמים 17 ו-5 פעמים חיים = רקם; סך כל 11 הלשונות הסמוכים ל"מקור": דמיה מים חיים דמעה מים חיים נפתח חיים חיים חיים חיים חיים חכמה = 1445 = 5 פעמים 17 בריבוע!) = 20 פעמים 17 (נמצא ששני הראשונים = אהיה פעמים אוי!). שני המלכים הנותרים, השלישי והרביעי, צור (ה"לעומת זה" של צור ישראל) חור (ה"לעומת זה" של חור סב בצלאל – "בצלאל בן אורי בן חור", סוד היושב בצל האור-פני-אל המבהיק מ"תלג חור"; והוא גם הנצב הראשון של שלמה המלך: "ואלה שמותם בן חור בהר אפרים" = 96 פעמים 17), לשון נופל על לשון = כי פעמים טוב (30 פעמים אוי). נמצא שארבעת המלכים הראשונים – אוי רקם צור חור = 867 = 3 פעמים אוי בריבוע (הראשון והאחרון, אוי רבע, כנ"ל)! כל חמשת מלכי מדין = 1139 = 67 פעמים אוי!

והנה, "מלכי מדין" = 204 = 12 פעמים אוי! וכן, "חמשת" (עיין במפרשים שלכאורה הוא מיותר, שהרי רואים שהם חמשה) = 748 = 44 פעמים אוי! נמצא ש"חמשת מלכי מדין" = 56 פעמים אוי (ה"לעומת זה" של יום פעמים טוב).

"ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם את אוי ואת רקם ואת צור ואת חור ואת רבע חמשת מלכי מדין" = 5168 = 304 פעמים אוי! יש כאן 19 תבות, ו-304 מתחלק ב-19 (304 = 16 פעמים 19), נמצא שהערך הממוצע של כל תבה = 16 פעמים אוי (המלך הראשון, "הכל הולך אחר הפתיחה") = רבע (המלך האחרון, "הכל הולך אחר החיתום")!

יש כאן חוה תבות ואדם חוה (64 – דין של מדין; ה"בסיס" של הסדרה הריבועית המתחילה ד י ן = 34 = אוי אוי, מספר האותיות של "ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני ישראל בחרב" כנ"ל) אותיות, 8 בריבוע:

ו א ת מ ל כ י מ

ד י ן ה ר ג ו ע

ל ח ל ל י ה ם א

ת א ו י ו א ת ר

ק ם ו א ת צ ו ר

ו א ת ח ו ר ו א

ת ר ב ע ח מ ש ת

מ ל כ י מ ד י ן

הנה ארבע הפנות – ו מ מ ן (אותיות ממון) = 136 = 8 פעמים אוי = חצי רבע! שאר כל (60 = א פעמים ו פעמים י) האותיות = 5032 = אוי פעמים צור! הטור הראשון – ו ד ל ת ק ו ת מ = 986 = חן פעמים טוב (אוי)!

ביחד עם 21 האותיות של החלק השני של הפסוק (הנפרד מהחלק הראשון, עיין אור החיים הקדוש הנ"ל) "ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב", יש בכל הפסוק 85 אותיות, מספר ה"השראה" של 7:

ו

א ת מ

ל כ י מ ד

י ן ה ר ג ו ע

ל ח ל ל י ה ם א ת

א ו י ו א ת ר ק ם ו א

ת צ ו ר ו א ת ח ו ר ו א ת

ר ב ע ח מ ש ת מ ל כ י

מ ד י ן ו א ת ב ל

ע ם ב ן ב ע ו

ר ה ר ג ו

ב ח ר

ב

ראש-תוך-סוף הפסוק (והציור הנ"ל) – ו ת ב = 408 = 24 פעמים 17 = 3 פעמים (ז.א. שהערך הממוצע של 3 האותיות =) 136, ערך 4 הפנות של הציור הקודם, 8 פעמים אוי. והנה, המקיף הרחוק של צורת ההשראה הנ"ל של כל הפסוק = 2159 = 127 (חיי שרה ומדינות אחשורוש) פעמים אוי!

ז. נשאר לנו להעמיק בסוד המספר 17 (אוי, טוב) לעניננו, "נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים... לתת נקמת הוי' במדין".

הנה ידוע שקליפת מדין היא ה"לעומת זה" של משה רבינו ע"ה, חכמה דאצילות, בטול במציאות (תכלית חייו ועבודתו של משה רבינו היא נצחון ובטול קליפת מדין, שעל כן נאמר כאן "אחר תאסף אל עמיך"). מדין הוא מלשון מדון ומריבה, שרש הישות בנפש, היפך הבטול דחכמה דקדושה. מדין הוא פנימיות החכמה דקליפה, בחינת עצם נקודת החכמה שאינה מתלבשת בבינה, כמבואר בדא"ח, שהרי מואב (מאב, אבא) ועמון (אותיות נועם, בינה) הם כנגד חכמה ובינה דקליפה, ומואב הוא הקליפה דחכמה המתיחדת עם הבינה דקליפה, עמון. כדי להלחם נגד ישראל (בחינת חכמה דקדושה, ישראל אותיות לי ראש, והראש – ראש בני ישראל – היינו משה רבינו עליו השלום) התחברו יחד מדין ומואב, שתי בחינות החכמה, וד"ל.

משה נקרא "טוב" – "ותרא אתו כי טוב הוא". טוב היינו "האור כי טוב" – תורה ("תורת משה") אור – "אין טוב אלא תורה". בהסתלקות האור כי טוב מהאצילות העליונה נאמר לשון "אוי", ה"לעומת זה" של טוב, כנ"ל (מבואר בדא"ח שכאשר האור מסתלק מז"א לאמא נאמר "הוי" אבל כאשר האור מסתלק לכתר עליון, שכנגד הלא-מודע בנפש, הסתלקות מן המודע מכל וכל, נאמר "אוי").

בלעם הרשע הוא הפועל את ה"אוי", ההיפך ממשה רבינו המגלה את האור כי טוב בכל העולמות. החיבור של בלעם (בלא עם) למדין דווקא (לבלק מלך מואב הוא לא הועיל, ודוק) הוא בסוד חיבור ה"אוי" של בלעם עם המלך אוי, המלך הראשון (ראש חמשת המלכים) של מדין.

דהנה בכל חמשת חומשי תורה (אור כי טוב, כנגד, בקדושה, חמשת מלכי מדין) תבת "אוי" מוזכרת רק שלש פעמים, פעמיים לפני אוי מלך מדין, שניהם על ידי בלעם הרשע: "אוי לך מואב אבדת עם כמוש נתן בניו פליטם ובנתיו בשבית למלך אמרי סיחון" (55 אותיות, המשולש של 10) "וישא משלו ויאמר אוי מי יחיה משמו אל" (28 אותיות, הנקודה האמצעית של 55, המשולש של 7)! שני הפסוקים יחד: "אוי לך מואב אבדת עם כמוש נתן בניו פליטם ובנתיו בשבית למלך אמרי סיחון""וישא משלו ויאמר אוי מי יחיה משמו אל" = 4896 = רפח פעמים אוי! ביחד עם 5158 הנ"ל, עולה הכל 10064 = הבל פעמים רבע!

בכל התנ"ך יש 26 (כנגד שם הוי' ב"ה) פעמים "אוי", 3 בתורה כנ"ל ו-23 בנ"ך. ה"אוי" האחרון ("הכל הולך אחר החיתום") שהוא במגלת איכה (שקוראים בתשעה באב): "נפלה עטרת ראשנו אוי נא לנו כי חטאנו" (28 אותיות [ו-8 תבות], בדיוק כמו הפסוק ה-ב הנ"ל).

והנה, האותיות המשותפות לזמרי וכזבי הן זי זי – אוי אוי (טוב טוב), ודוק. כזבי היא סוד כב זי – טוב טובה (אהוה, שם העטרא דחסדים דדעת, אהוי, שם העטרא דגבורות דדעת), סוד אוי ווי!

בלשון המשנה, אומר רבי יוחנן בן זכאי "אוי לי אם אומר [= פינחס כזבי, מאור כנ"ל] אוי לי אם לא אומר", הכל מפני הרמאין ("אוי לי אם אומר", שאם אומר ילמדו הבריות לרמות, ו"אוי לי אם לא אומר" שאם לא אומר יחשבו הרמאים שאין החכמים מכירים במעשה הרמאות שלהם ויוסיפו לרמות), לבן הארמי, הרמאי, בחינת בלעם הרשע כנ"ל. אך בסוף הוא כן אומר לקיים "ישרים דרכי הוי' צדיקים ילכו בם ורשעים יכשלו בם".

"אוי לי אם אומר" = משה. "אוי לי אם לא אומר" = עשו = שלום. "יוחנן בן זכאי: אוי לי אם אומר אוי לי אם לא אומר" = 935 = 55 פעמים 17 = הכל פעמים טוב, אוי!

ובפרק קנין תורה: "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה". "אין טוב אל תורה" כנ"ל, ועל המעליב את התורה נאמר "אוי"!

והנה, כנגד ה"אוי" דקליפה (הסתלקות אור הקדושה לעילא ולעילא כנ"ל) צריך להיות גם "אוי" דקדושה (חוץ ממה שאוי = טוב ו"אין טוב אלא תורה" כנ"ל), "מיניה וביה אבא [סוד אור פנימיות אבא] נשדי ביה נרגא, ופגע בו כיוצא בו". בסוד הספירות העליונות, א (דאוי) הוא סוד ספירת הכתר עליון, אלף-פלא, ו (דאוי) הוא סוד ספירת התפארת, "עמודא דאמצעיתא", ו-י (דאוי) הוא סוד ספירת היסוד, טפת הזרע קדש. נמצא שסוד אוי הוא סוד תיקון הברית (על ידי המשכת אור הכתר עליון למלא את פגם הברית, כנודע בסוד "מכתם לדוד"), התיקון שנעשה על ידי "פינחס זה אליהו". והנה, כתר תפארת יסוד = 1781 = 13 (הארת יג תיקוני דיקנא, מקור הרחמים והסליחות לכל פגם בנפש) פעמים 137 (קבלה = נאוף, כנודע מרבי נחמן מברסלב). והנה, 137 = אוי בריבוע פרטי, ודוק! 1781 = אוי (17) ועוד 1764 = 42 בריבוע (סוד שם מב, הפועל כל עליה ותיקון בנפש, וד"ל).