פרשת האזינו - יום רביעי וחמישי. בהצלחה וגמר חתימה טובה לכולם בתוך שאר כלל ישראל

ד. ובהיות כל חומש דברים, משנה תורה, מעבר בין תוכחה לברכה (האותיות המשותפות של תוכחה וברכה הן אותיות כה – סוד "ויפן כה וכה וגו'", פנה לתוכחה ופנה לברכה, כה כה = ן ושאר האותיות של תוכחה ברכה, אותיות רחבות [הבאר השלישית של יצחק אבינו – "ויעתק משם ויחפר באר אחרת ולא רבו עליה ויקרא שמה רחבות ויאמר כי עתה הרחיב הוי' לנו ופרינו בארץ"] = יתרו, ביחד יתרון כנ"ל), הכל לגלות שפנימיות תוכחת משה רבינו, רבן של כל הנביאים, היא אהבת ישראל צרופה, מקור כל הברכות (שעיקר המעבר וגילוי מקור הברכה בתוכחה עצמה הוא כאן בפרשתנו, שירת האזינו) – כאן המקום לדרוש את שמות כל יא הפרשיות של משנה תורה כרומזים ל-יא שלבים של עבודת השי"ת הפנימית שעל ידם ניתן לכל אחד ואחת מאתנו לזכות ל"יתרון האור מן החשך" ועד שיתגלה שהכל אחד ממש כנ"ל:

"דברים": על פי הפשט, "אלה הדברים וגו'" היינו דברי תוכחה שאמר משה לבני ישראל לפני מותו כנ"ל. אך יש לדרוש את תבת "דברים" מלשון "דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור" (כלל גדול הנלמד משני פסוקים בפרשת וילך, הפרשה המקדימה את שירת האזינו). "דברים" לשון רבים, ו"מיעוט רבים שנים", רומז, אם כן, לשני דברים, שני מנהיגים, ובהיות ש"דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור" יש לומר שרומז לחפיפה בין שני הדברים, משה (הדבר של דור המדבר) ויהושע (הדבר של הדור שנכנסו לארץ) שתכתב בסוף פרשתנו (הפסוק שלאחר תום השירה): "ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם הוא והושע בן נון" ופירש רש"י: "'הוא והושע בן נון'. שבת של דיוזגי היתה, ניטלה רשות מזה וניתנה לזה, העמיד לו משה מתורגמן ליהושע שיהא דורש בחייו כדי שלא יאמרו ישראל בחיי רבך לא היה לך להרים ראש, ולמה קוראהו כאן 'הושע' לאמר שלא זחה דעתו עליו שאע"פ שניתנה לו גדולה השפיל עצמו כאשר מתחלתו".

 אך יש לפרש גם באופן אחר קצת, על דרך "רננו צדיקים בה'" – יחוד שני צדיקים, צדיק עליון וצדיק תחתון. ובכאן: "דברים" – יחוד שני דברים (על דרך משה ויהושע, אבל באותו דור ממש), הדבר הכללי של הדור וניצוץ הדבר הפרטי הנמצא בתוך כל יהודי ויהודי. הרי לכל יהודי יש ניצוץ של משה רבינו, כמבואר בתניא (בענין "אטו יראה מילתא זוטרתי היא – אין לגבי משה מילתא זוטרתי היא", מכאן נלמד שהמדה המיחדת את נשמת משה רבינו הכללית לניצוץ הפרטי של משה רבינו שבל אחד ואחת היא מדת היראה, ודוק), וכן יש לכל יהודי ניצוץ של מלך המשיח, כידוע בשם הבעל שם טוב, "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון".

ואיך מגלים את הניצוץ של משה, של ה"דבר אחד לדור" שיש בכל אחד? על ידי הזיהוי של משה רבינו שבדור וההתקשרות אליו. ואיך יודעים מי הוא המשה רבינו שבדור? כפירוש הבעל שם טוב ל"אם הרב דומה למלאך הוי' צבאות – תורה יבקשו מפיהו וכו'", אם חשים איך הרב חש לפני שמל, וכאילו רואים את השכינה מדברת מתוך גרונו (ששם אותיות אחהע כנודע, סוד חנוך מורו של משה, וד"ל; גרון אחהע = 343 = גשם, ז בחזקת ג, ר"ת גרונו של משה כנ"ל, וביחד עם שכינה = 728, כח פעמים הוי' ב"ה, וד"ל) – החידוש של פרשת דברים וכל חומש דברים – אזי יודעים שהוא ה"מלאך הוי' צבאות" שבדור, המשה רבינו שבדור, וד"ל.

זהו השלב הראשון של עבודת הנפש של ימי קריאת משנה תורה – ההתקשרות אל משה רבינו (שבדור), לאותו אחד ששכינה (כנסת ישראל, כלומר שמרגישים שהוא מדבר בשם כנסת ישראל כולה) מדברת מתוך גרונו, והגילוי, על ידי כך, של ניצוץ המשה שבו עצמו, ניצוץ המנהיג שבו, שיוכל להיות מאנשי משה, מהשרים הממונים תחתיו, להנהיג אף הוא את אותן נשמות השייכות לשרשו. וכן מסופר ממש בתחילת פרשת דברים: "איכה אשא לבדי וגו' [את פרשת דברים קוראים תמיד בשבת חזון לפני תשעה באב, לפני אמירת מגילת איכה, וד"ל]... הבו לכם אנשים חכמים ונבנים וידעים לשבטיכם ואשימם בראשיכם... ואצוה את שפטיכם בעת ההוא לאמר...".

 

ה. השלב השני של העבודה הפנימית של ימי קריאת משנה תורה רמוז בשם הפרשה השניה – "ואתחנן". הכלל הוא שככל שמתקדמים בחומש דברים, חומש שני הדברים יחד (סוד "'משה משה' לא פסיק טעמא בגוויה"), יותר ויותר מתעצמים עם משה ועם עבודתו את השי"ת – "משה עבד הוי'".

"ואתחנן אל הוי' בעת ההוא לאמר". משה מתפלל תקטו (כמנין ואתחנן שעולה גם תפלה) תפלות להיכנס לארץ ישראל, ששם על ידי קיומו את המצות התלויות בארץ ובנין בית המקדש במקום אשר יבחר ה', מעשה ידי משה הנצחי לעולם ועד, תבוא הגאולה האמיתית והשלמה לעם ישראל ולכל העולם כולו על ידי משיח צדקנו.

וכך על כל אחד ואחת, לאחר שמזהה את המשה שבדור, מתקשר אליו בלב ובנפש ועל ידי כך מגלה את הניצוץ של משה שבו (הנושא של פרשת דברים כנ"ל) לעלות בקדש בכך שמרגיש היטב בנפשו שנגזר על משה (הכללי והפרטי) לא להיכנס לארץ וצועק מקרב איש ולב עמוק – "עד מתי?!".

ז.א. שאפשר לזהות את משה (הכללי והפרטי) ועדיין לא להרגיש בעומק נשמתו מה שהמשה הכללי מרגיש, מה שמביא אותו להתפלל "ואתחנן".

ראשית כל עליו לדעת ולהרגיש שאף על פי שהוא אכן ניצוץ של משה רבינו רבן הנביאים, אין לו שום זכות עצמי ותפלתו-צעקתו לה' להושיע אותו ועם ישראל כולו הוא בבחינת "ואתחנן", לשון מתנת חנם כנודע. רק כך יתכן שימצא חן בעיני ה', בסוד "אשת חן תתמך כבוד", בחינת "שפל רוח יתמך כבוד" כנודע.

מכל שמות הפרשיות של חומש דברים, רק פרשת "ואתחנן" הוא בלשון משה מדבר בעדו (בגוף ראשון). כאן מתעצם הזיהוי עם משה מאד, על דרך החסיד המרגיש את מצוקת רבו הקיומית ממש (למה משיח עדיין לא בא) ומזדהה אתה לגמרי, לא רק את מצוקותיו הוא.

אחר כך באה פרשת "עקב", הרומז לעקבתא דמשיחא. המשיח כאן, הגאולה כאן, רואים את עקבותיו, רק אותו עצמו עדיין לא רואים. והעצה – "[והיה עקב] תשמעון", שמיעה היינו ידיעת המציאות (ולא ראית המהות), כמבואר בדא"ח. ידיעת המציאות של מלך המשיח.

ופירש רש"י: "'והיה עקב תשמעון'. אם המצות קלות שאדם דש בעקביו תשמעון". צריכים להחדיר את ידיעת המציאות של מלך המשיח – "תשמעון" – בכל הפרטים, ועד למצות קלות שאדם דש בעקביו. "ואתחנן" היינו צעקת הלב, "צעק לבם אל ה'", כללות העבודה (והתעצמות ההזדהות עם משה רבינו כנ"ל), אך "והיה עקב תשמעון" היינו העבודה של "כלל שהוא צריך לפרט". ובדרך רמז ומליצה: מצות = קלות, ובסוף פרשתנו נאמר "כי לא דבר רק הוא מכם" ודרשו חז"ל "אם רק הוא מכם הוא", וידוע ש"כי לא דבר רק הוא מכם" = גימטריאות, ולעניננו היינו הגימטריא הנ"ל שמצות = קלות, שאדם דש בעקביו, ללמד שעיקר ענין תריג מצות, כנגד רמח אברים ושסה גידים, הוא להחדיר את האור האלקי בכל פרט ופרט של חיי האדם, בכל דבר קל דווקא (מבין כל המצות מצות תלמוד תורה היא המצוה החמורה באמת, שהרי ויתר כו', נמצא שסוד המדה הראשונה שהתורה נדרשת בה – "קל וחמר" – היינו על דרך "נעשה ונשמע", נעשה את ה"קל" ונשמע את ה"חמר", והוא ממש סוד "עקב [המצות קלות שאדם דש בעקביו, נעשה] תשמעון [נשמע]", וד"ל).

אחר כך באים לפרשת "ראה אנכי וגו'" – ראית המהות (לאחר ידיעת המציאות, פרשת עקב, גדלות ב' לאחר גדלות א' בלשון כתבי האריז"ל), ראית העצמות כביכול – "אנכי מי שאנכי" (שנתגלה במעמד הר סיני – "אנכי הוי' אלהיך", שמפי הגבורה שמענו, וראינו ["וכל העם ראים את הקלות" – "רואים את הנשמע"], "אנא נפשי כתבית יהבית", גבורת העצמות להחדיר את אורו העצמי האין-סוף לתוך האותיות המוגבלות של התורה). ידוע ש"רבי" אמיתי, בחינת משה-משיח, הוא "בלי גבול בגבול", סוד הגילוי של "אנכי", ובפרשת ראה העבודה היא לראות אותו (בכלל ובפרט) ממש.

ויש בראיה זו "ברכה וקללה" – "את הברכה אשר תשמעו... והקללה אם לא תשמעו...", היינו התכללות השמיעה בראיה – "הבן בחכמה" ("שומעים את הנראה", יחוד או"א עילאין כנודע). בראית העצמות – "ראה אנכי" – יש גם הגבורה לנצח את המלחמה (ראית פנים היא לשון קרב ומלחמה בתנ"ך כידוע), להחל את הברכה על הטוב והקללה על הרע, ואף להפוך את הרע כסא לטוב, את הקללה (עבודת התשובה, לעומת הברכה, עבודת הצדיקים, כמבואר בדא"ח) להתנוצצות ניצוצי אור הקדושה, לשון "נחשת [נחש הקדמוני] קלל", וד"ל. והיינו כידוע ש"אנכי מי שאנכי" = נושא הפכים (ב בחזקת ט) וכו'.