פרשת האזינו - יום רביעי וחמישי. בהצלחה וגמר חתימה טובה לכולם בתוך שאר כלל ישראל

ד. ובהיות כל חומש דברים, משנה תורה, מעבר בין תוכחה לברכה (האותיות המשותפות של תוכחה וברכה הן אותיות כה – סוד "ויפן כה וכה וגו'", פנה לתוכחה ופנה לברכה, כה כה = ן ושאר האותיות של תוכחה ברכה, אותיות רחבות [הבאר השלישית של יצחק אבינו – "ויעתק משם ויחפר באר אחרת ולא רבו עליה ויקרא שמה רחבות ויאמר כי עתה הרחיב הוי' לנו ופרינו בארץ"] = יתרו, ביחד יתרון כנ"ל), הכל לגלות שפנימיות תוכחת משה רבינו, רבן של כל הנביאים, היא אהבת ישראל צרופה, מקור כל הברכות (שעיקר המעבר וגילוי מקור הברכה בתוכחה עצמה הוא כאן בפרשתנו, שירת האזינו) – כאן המקום לדרוש את שמות כל יא הפרשיות של משנה תורה כרומזים ל-יא שלבים של עבודת השי"ת הפנימית שעל ידם ניתן לכל אחד ואחת מאתנו לזכות ל"יתרון האור מן החשך" ועד שיתגלה שהכל אחד ממש כנ"ל:

"דברים": על פי הפשט, "אלה הדברים וגו'" היינו דברי תוכחה שאמר משה לבני ישראל לפני מותו כנ"ל. אך יש לדרוש את תבת "דברים" מלשון "דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור" (כלל גדול הנלמד משני פסוקים בפרשת וילך, הפרשה המקדימה את שירת האזינו). "דברים" לשון רבים, ו"מיעוט רבים שנים", רומז, אם כן, לשני דברים, שני מנהיגים, ובהיות ש"דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור" יש לומר שרומז לחפיפה בין שני הדברים, משה (הדבר של דור המדבר) ויהושע (הדבר של הדור שנכנסו לארץ) שתכתב בסוף פרשתנו (הפסוק שלאחר תום השירה): "ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם הוא והושע בן נון" ופירש רש"י: "'הוא והושע בן נון'. שבת של דיוזגי היתה, ניטלה רשות מזה וניתנה לזה, העמיד לו משה מתורגמן ליהושע שיהא דורש בחייו כדי שלא יאמרו ישראל בחיי רבך לא היה לך להרים ראש, ולמה קוראהו כאן 'הושע' לאמר שלא זחה דעתו עליו שאע"פ שניתנה לו גדולה השפיל עצמו כאשר מתחלתו".

 אך יש לפרש גם באופן אחר קצת, על דרך "רננו צדיקים בה'" – יחוד שני צדיקים, צדיק עליון וצדיק תחתון. ובכאן: "דברים" – יחוד שני דברים (על דרך משה ויהושע, אבל באותו דור ממש), הדבר הכללי של הדור וניצוץ הדבר הפרטי הנמצא בתוך כל יהודי ויהודי. הרי לכל יהודי יש ניצוץ של משה רבינו, כמבואר בתניא (בענין "אטו יראה מילתא זוטרתי היא – אין לגבי משה מילתא זוטרתי היא", מכאן נלמד שהמדה המיחדת את נשמת משה רבינו הכללית לניצוץ הפרטי של משה רבינו שבל אחד ואחת היא מדת היראה, ודוק), וכן יש לכל יהודי ניצוץ של מלך המשיח, כידוע בשם הבעל שם טוב, "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון".

ואיך מגלים את הניצוץ של משה, של ה"דבר אחד לדור" שיש בכל אחד? על ידי הזיהוי של משה רבינו שבדור וההתקשרות אליו. ואיך יודעים מי הוא המשה רבינו שבדור? כפירוש הבעל שם טוב ל"אם הרב דומה למלאך הוי' צבאות – תורה יבקשו מפיהו וכו'", אם חשים איך הרב חש לפני שמל, וכאילו רואים את השכינה מדברת מתוך גרונו (ששם אותיות אחהע כנודע, סוד חנוך מורו של משה, וד"ל; גרון אחהע = 343 = גשם, ז בחזקת ג, ר"ת גרונו של משה כנ"ל, וביחד עם שכינה = 728, כח פעמים הוי' ב"ה, וד"ל) – החידוש של פרשת דברים וכל חומש דברים – אזי יודעים שהוא ה"מלאך הוי' צבאות" שבדור, המשה רבינו שבדור, וד"ל.

זהו השלב הראשון של עבודת הנפש של ימי קריאת משנה תורה – ההתקשרות אל משה רבינו (שבדור), לאותו אחד ששכינה (כנסת ישראל, כלומר שמרגישים שהוא מדבר בשם כנסת ישראל כולה) מדברת מתוך גרונו, והגילוי, על ידי כך, של ניצוץ המשה שבו עצמו, ניצוץ המנהיג שבו, שיוכל להיות מאנשי משה, מהשרים הממונים תחתיו, להנהיג אף הוא את אותן נשמות השייכות לשרשו. וכן מסופר ממש בתחילת פרשת דברים: "איכה אשא לבדי וגו' [את פרשת דברים קוראים תמיד בשבת חזון לפני תשעה באב, לפני אמירת מגילת איכה, וד"ל]... הבו לכם אנשים חכמים ונבנים וידעים לשבטיכם ואשימם בראשיכם... ואצוה את שפטיכם בעת ההוא לאמר...".

 

ה. השלב השני של העבודה הפנימית של ימי קריאת משנה תורה רמוז בשם הפרשה השניה – "ואתחנן". הכלל הוא שככל שמתקדמים בחומש דברים, חומש שני הדברים יחד (סוד "'משה משה' לא פסיק טעמא בגוויה"), יותר ויותר מתעצמים עם משה ועם עבודתו את השי"ת – "משה עבד הוי'".

"ואתחנן אל הוי' בעת ההוא לאמר". משה מתפלל תקטו (כמנין ואתחנן שעולה גם תפלה) תפלות להיכנס לארץ ישראל, ששם על ידי קיומו את המצות התלויות בארץ ובנין בית המקדש במקום אשר יבחר ה', מעשה ידי משה הנצחי לעולם ועד, תבוא הגאולה האמיתית והשלמה לעם ישראל ולכל העולם כולו על ידי משיח צדקנו.

וכך על כל אחד ואחת, לאחר שמזהה את המשה שבדור, מתקשר אליו בלב ובנפש ועל ידי כך מגלה את הניצוץ של משה שבו (הנושא של פרשת דברים כנ"ל) לעלות בקדש בכך שמרגיש היטב בנפשו שנגזר על משה (הכללי והפרטי) לא להיכנס לארץ וצועק מקרב איש ולב עמוק – "עד מתי?!".

ז.א. שאפשר לזהות את משה (הכללי והפרטי) ועדיין לא להרגיש בעומק נשמתו מה שהמשה הכללי מרגיש, מה שמביא אותו להתפלל "ואתחנן".

ראשית כל עליו לדעת ולהרגיש שאף על פי שהוא אכן ניצוץ של משה רבינו רבן הנביאים, אין לו שום זכות עצמי ותפלתו-צעקתו לה' להושיע אותו ועם ישראל כולו הוא בבחינת "ואתחנן", לשון מתנת חנם כנודע. רק כך יתכן שימצא חן בעיני ה', בסוד "אשת חן תתמך כבוד", בחינת "שפל רוח יתמך כבוד" כנודע.

מכל שמות הפרשיות של חומש דברים, רק פרשת "ואתחנן" הוא בלשון משה מדבר בעדו (בגוף ראשון). כאן מתעצם הזיהוי עם משה מאד, על דרך החסיד המרגיש את מצוקת רבו הקיומית ממש (למה משיח עדיין לא בא) ומזדהה אתה לגמרי, לא רק את מצוקותיו הוא.

אחר כך באה פרשת "עקב", הרומז לעקבתא דמשיחא. המשיח כאן, הגאולה כאן, רואים את עקבותיו, רק אותו עצמו עדיין לא רואים. והעצה – "[והיה עקב] תשמעון", שמיעה היינו ידיעת המציאות (ולא ראית המהות), כמבואר בדא"ח. ידיעת המציאות של מלך המשיח.

ופירש רש"י: "'והיה עקב תשמעון'. אם המצות קלות שאדם דש בעקביו תשמעון". צריכים להחדיר את ידיעת המציאות של מלך המשיח – "תשמעון" – בכל הפרטים, ועד למצות קלות שאדם דש בעקביו. "ואתחנן" היינו צעקת הלב, "צעק לבם אל ה'", כללות העבודה (והתעצמות ההזדהות עם משה רבינו כנ"ל), אך "והיה עקב תשמעון" היינו העבודה של "כלל שהוא צריך לפרט". ובדרך רמז ומליצה: מצות = קלות, ובסוף פרשתנו נאמר "כי לא דבר רק הוא מכם" ודרשו חז"ל "אם רק הוא מכם הוא", וידוע ש"כי לא דבר רק הוא מכם" = גימטריאות, ולעניננו היינו הגימטריא הנ"ל שמצות = קלות, שאדם דש בעקביו, ללמד שעיקר ענין תריג מצות, כנגד רמח אברים ושסה גידים, הוא להחדיר את האור האלקי בכל פרט ופרט של חיי האדם, בכל דבר קל דווקא (מבין כל המצות מצות תלמוד תורה היא המצוה החמורה באמת, שהרי ויתר כו', נמצא שסוד המדה הראשונה שהתורה נדרשת בה – "קל וחמר" – היינו על דרך "נעשה ונשמע", נעשה את ה"קל" ונשמע את ה"חמר", והוא ממש סוד "עקב [המצות קלות שאדם דש בעקביו, נעשה] תשמעון [נשמע]", וד"ל).

אחר כך באים לפרשת "ראה אנכי וגו'" – ראית המהות (לאחר ידיעת המציאות, פרשת עקב, גדלות ב' לאחר גדלות א' בלשון כתבי האריז"ל), ראית העצמות כביכול – "אנכי מי שאנכי" (שנתגלה במעמד הר סיני – "אנכי הוי' אלהיך", שמפי הגבורה שמענו, וראינו ["וכל העם ראים את הקלות" – "רואים את הנשמע"], "אנא נפשי כתבית יהבית", גבורת העצמות להחדיר את אורו העצמי האין-סוף לתוך האותיות המוגבלות של התורה). ידוע ש"רבי" אמיתי, בחינת משה-משיח, הוא "בלי גבול בגבול", סוד הגילוי של "אנכי", ובפרשת ראה העבודה היא לראות אותו (בכלל ובפרט) ממש.

ויש בראיה זו "ברכה וקללה" – "את הברכה אשר תשמעו... והקללה אם לא תשמעו...", היינו התכללות השמיעה בראיה – "הבן בחכמה" ("שומעים את הנראה", יחוד או"א עילאין כנודע). בראית העצמות – "ראה אנכי" – יש גם הגבורה לנצח את המלחמה (ראית פנים היא לשון קרב ומלחמה בתנ"ך כידוע), להחל את הברכה על הטוב והקללה על הרע, ואף להפוך את הרע כסא לטוב, את הקללה (עבודת התשובה, לעומת הברכה, עבודת הצדיקים, כמבואר בדא"ח) להתנוצצות ניצוצי אור הקדושה, לשון "נחשת [נחש הקדמוני] קלל", וד"ל. והיינו כידוע ש"אנכי מי שאנכי" = נושא הפכים (ב בחזקת ט) וכו'.

פרשת וילך - ימים שני, שלישי ורביעי - ערב ר"ה ור"ה

ב. וילך (יא במשולש, סוד העליה אל בחינת "חד ולא בחושבן") = היה הוה יהיה, סוד שם הוי' דלעילא – היה הוה יהיה כאחד, שלשם הלך משה, אל הלמעלה מהזמן החולף דעלמא דין, עלמא דשיקרא. וילך = בן דוד (על מלכות דוד מלכא משיחא, נאמר "הוי' מלך הוי' מלך הוי' ימלך" = משיח ["לעלם ועד" = צדקנו]), אליו הלך משה להביא את הגאולה האמיתית והשלמה לישראל.

והנה, ה"וילך" הראשון בתורה – "הכל הולך אחר הפתיחה [ההליכה הראשונה]" – נאמר באברם, בקיימו את ציווי ה' "לך לך וגו' אל הארץ אשר אראך" – "וילך אברם כאשר דבר אליו הוי'". גם כאן (בבחינת "נעוץ סופן בתחילתן") הולך משה לארץ ישראל (שעל זה התפלל תקטו תפלות, כמנין "ואתחנן" = תפלה = שירה = דרך ארץ), אם לא בגשמיות ממש על כל פנים ברוחניות.

 סופי התבות של "וילך משה... וילך משה ויהושע" = 120, שנות חייו של משה רבינו בעלמא דין – "ויאמר אלהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום וגו'" ("בן מאה ועשרים שנה אנכי היום" = 1221 = 33 פעמים 37, כפולה של 37, והוא בהתאם להידוע ומבואר במ"א שתכלית ענינו של משה הוא לבוא מסוד 23, חיה [משה = 15 פעמים 23], לסוד 37, יחידה, על ידי ההליכה לשרש נשמתו, הבל [משה ר"ת משה שת הבל, בהליכה למפרע לשרש נשמתו], ב-37 הימים האחרונים לחייו בעלמא דין, בהם אמר משנה תורה). שאר האותיות (רוא"ת) של "וילך משה... וילך משה ויהושע" = 1099 = "ברכי נפשי את הוי'", שאמר דוד בתהלים ה פעמים כנגד ה שמות הנשמה נפש רוח נשמה חיה יחידה (העליה בקדש לקראת הגילוי של היחידה שבנפש [יחידה שבנפש אותיות יש חידה בנפש = תשסט, השנה הבאה עלינו לטובה ולברכה], "יחידה ליחדך").

יש לפרש, בדרך הרמז, ש"וילך משה" היינו שהלך לאותיות שאחרי אותיות משה – נתו = "חי לעד וקים לנצח" (מדת משה רבינו היא מדת הנצח, במדות הלב) כנודע (= ג תמוז וכו' וכו'). ויש לומר גם שהלך לאותיות שלפני משה – לרד = ט פעמים הוי' ב"ה. ובהיות משה רבינו כאן בהליכתו האחרונה בדרגת שער ה-נ, סוד נושא הפכים (על דרך "מקום הארון והכרובים אינו מן המדה", וד"ל) הרי הוא הולך לשני הכוונים, למעלה ולמטה בעת ובעונה אחת (הרי בחייו היה יכול ללכת רק בכיוון אחד, או לעלות אל ההר או לרדת "מן ההר אל העם") "אין וועלט אויס וועלט" ממש (על דרך מדרגת מורנו הבעל שם טוב, וכידוע שישראל בעל שם טוב = 1000, אלף אורות שניתנו למשה במתן תורה, וגם כאן ביום הסתלקותו). לרד משה נתו= משה משה משה = מה (אדם-מאד) במשולש כללי = ה פעמים אור דיום אחד דמעשה בראשית.

הנה שני הפסוקים יחד (סוד המשכת האורות המרובים דתהו, שרש נשמת משה רבינו, לתום הכלים הרחבים דתיקון, הכח לממש את הגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקו כנודע): "וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל" "ויאמר הוי' אל משה הן קרבו ימיך למות קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד ואצונו וילך משה ויהושע ויתיצבו באהל מועד" = 6955 = 13 פעמים 535. 13 = אהבה, 535 = אהבה במילוי: אלף הא בית הא! נמצא ששני הפסוקים יחד עולים בגימטריא אהבה פעמים אהבה במילוי, סוד הכאת אהבה שבבחינת קו (אורות דתהו) באהבה שבבחינת שטח (כלים דתיקון), ללמד שהעיקר הגדול הוא אהבה עד אין סוף ממש כנ"ל, שרש נשמת משה רבינו, "מן המים משיתהו" (מים היינו מדת החסד והאהבה רבה) – "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" (= שלהבת עולה מאליה, כידוע). אצל הצדיק יסוד עולם, המשה שבדור, ביום ההסתלקות, יום ההילולא ("האי עלמא דאזלינן מיניה כבי הילולא דמיא"), עולה כל עבודת חייו באש להבת אהבתו הנפלאה מאד לה' ולישראל ("בחד קטירא אתקטרנא ביה אחידא ביה להיטא").

ג. ארבע פעמים כתוב "וילך משה" בתורה: "וילך משה וישב אל יתר חתנו ויאמר לו אלכה נא ואשובה אל אחי אשר במצרים ואראה העודם חיים ויאמר יתרו למשה לך לשלום"; "וילך משה ואהרן ויאספו את כל זקני בני ישראל"; "וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל"; "ויאמר הוי' אל משה הן קרבו ימיך למות קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד ואצונו וילך משה ויהושע ויתיצבו באהל מועד".     

שלשת הפסוקים הראשונים מתחילים מ"וילך משה", מה שאין כן הפסוק האחרון מתחיל "ויאמר הוי' אל משה וגו'" (בשלשת הפסוקים הראשונים אין אזכרה של שם הוי') ו"וילך משה [ויהושע]" בא כתגובה וציות לצווי ה' "קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד ואצונו". ז.א. ששלשת ה"וילך משה" הראשונים הם ביוזמת משה ואילו ה"וילך משה" האחרון בא כמילוי מאמר ה' אליו.

על פי זה יש להבין את ארבעת ה"וילך משה" בתורה כהליכה בדרך עליה בקדש מ-ה תתאה שבשם ועד ל-י שבשם:

"וילך משה וישב אל יתר חתנו ויאמר לו אלכה נא ואשובה אל אחי אשר במצרים ואראה העודם חיים ויאמר יתרו למשה לך לשלום" היינו התעוררותו של משה לשוב לחיק הקדושה של אחיו, בני משפחתו הקרובה בפרט בתוך כלל בני ישראל (שגם בהיותם בגלות מצרים לא זזה שכינה מכלל ישראל) לראות העודם חיים (לראות, בעיני החכמה של משה, הבטת החכמה במלכות, איך שגם ה"עוד", הגוף, של בני ישראל חי וקים, שהרי "צבור לא מת", והגם שדין צבור ממש הוא דווקא בארץ ישראל כנודע, אעפ"כ המציאות של "צבור לא מת" תקפה גם בגלות בחו"ל, מצד הנשמה בוודאי, שהנשמה היהודית לא נמצאת אף פעם בשעבוד הגלות, רק השאלה של משה הוא לגבי ה"עוד", שבארץ חי בוודאות, אבל בגלות תלוי בכח ראית משה דווקא, וד"ל). "וילך משה וישב אל יתר חתנו", כיתרון האור מן החשך, גילוי המלכות דקדושה, ה תתאה שבשם (סוד צפרה בת יתרו, כלת משה).

"וילך משה ואהרן ויאספו את כל זקני בני ישראל" היינו מה שמשה ואהרן, שני האחים הקדושים יחד, אוספים ומקבצים את כל המוחין (זקנים) של בני ישראל שיאירו בתפארת ז"א – "תפארת ישראל", סוד ה-ו (ו החיבור) של שם הוי' ב"ה. מטרת האסיפה היא לבשר את הגאולה המממשת ובאה. הגאולה היא סוד לידת ז"א מבטן אמא (מצרים), כמבואר בכתבי האריז"ל. "כל זקני בני ישראל" = "ואהבת לרעך כמוך" ("כלל גדול בתורה"), אהבת התפארת (בסוד יג אהבות כנודע ומבואר במקום אחר).

 ד. המשך: "וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל". כל "וילך משה" = תהו כנ"ל. אבל עיקר מקום האורות המרובים דתהו הוא בבינה, אמא, ה עילאה שבשם (סוד שם סג) כנודע. "ימותו ולא בחכמה" אלא בבינה, דהיינו כוונת הליכת משה זאת האחרונה בימי חיי חיותו בעלמא דין, לדבר את הדברים האלה אל כל ישראל, החל מ"בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא והוי' אמר אלי לא תעבר את הירדן הזה", ובסוד "מבין דבר מתוך דבר" (הרי משה עצמו זכה לבינה אך בבני ישראל "נבונים [המבינים דבר מתוך דבר] לא אשתכחו", וכאן בשעת עליתו למרום תוך כדי השגת שער ה-נ דבינה, השגת עצם האלקות, כיוון להנחיל את חוש "מבין דבר מתוך דבר" לכל בני ישראל), להבין מתוך מה ש"הוי' אמר אלי לא תעבר את הירדן" (מתוך ההבנה של משמעות הסתלקותו של משה, מנהיג ישראל) ש"הוי' אלהיך [בכבודו ובעצמו, היינו 'מבין דבר מתוך דבר', הבנת הסובב מתוך הממלא, כמבואר בדא"ח] הוא עבר לפניך הוא ישמיד את הגוים האלה מלפניך וירשתם יהושע הוא עבר לפניך כאשר דבר הוי'. ועשה הוי' להם כאשר עשה לסיחון ולעוג מלכי האמרי ולארצם אשר השמיד אתם. ונתנם הוי' לפניכם ועשיתם להם ככל המצוה אשר צויתי אתכם. חזקו ואמצו אל תיראו ואל תערצו מפניהם כי הוי' אלהיך הוא ההלך עמך לא ירפך ולא יעזבך".

"ויאמר הוי' אל משה הן קרבו ימיך למות קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד ואצונו וילך משה ויהושע ויתיצבו באהל מועד" היינו בסוד "הוי' [רק כאן יש שם הוי' כנ"ל] בחכמה", סוד הבטול במציאות להענות בטבעיות גמורה לצווי ה' – ה' אומר "קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד ואצונו" ומשה מקיים את מאמר ה' – "וילך משה ויהושע ויתיצבו באהל מועד". היינו ה"וילך משה" שכנגד ה-י של שם הוי' ב"ה, הבטול הגמור לרצון ה'. וידוע שחכמה, כח מה, היינו תקיפות הבטול, התקיפות (מכח הגבורה דעתיק יומין שבחכמה סתימאה דכתר עליון) להחדיר את האורות המרובים דתהו, סוד "וילך משה וידבר וגו'" שבתחילת הפרשה, בכלים דתיקון – "כלם בחכמה עשית", "כלם בחכמה אתברירו" ונתקנו (והיינו סוד השרש האמיתי של התיקון מצד שם עב המאיר בחכמה, לא מצד שם מה דתיקון עצמו, סוד השבירה [של סג הנופל ל-בן] והתיקון [מה]; בשם מה אין גילוי האורות המרובים דתהו, מה שאין כן מצד שם עב, שלמעלה לגמרי מהשבירה והתיקון, האורות המרובים דתהו מאירים בכל עוצמתם, ויותר ויותר, בכלים הרחבים דתיקון, וד"ל). והיינו מה ששני ה"וילך משה" הם באים בהמשך אחד (גם שני ה"וילך משה" הראשונים באים בהמשך זה מזה בפרשת שמות, אך בשני מקומות והקשרים שונים, ודוק) וקשורים זה בזה, סוד "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", וד"ל.

בשני ה"וילך משה" שכנגד שתי בחינות הנוקבא, ה תתאה שבשם, אמא תתאה, ו-ה עילאה שבשם, אמא עילאה, משה הולך לבדו, אך בשני ה"וילך משה" שכנגד שתי הבחינות הדכורא, ו שבשם ו-י שבשם, משה אינו לבד אלא מצטרף אליו עוד נשמה – ב-ו מצטרף אליו אחיו הגדול ממנו אהרן וב-י מצטרף אליו תלמידו ממלא מקומו יהושע. והיינו מפני שבחינות הנוקבא הן גבורות ודינים בעוד שבחינות הדכורא הן חסדים, וד"ל.

והנה, ד פעמים "וילך משה" = 1644 = "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבד ובכך נפשך ובכך מאדך", "אחרי הוי' אלהיכם תלכו", בעליה מחיל אל חיל, הכל במדת אהבת השי"ת כמבואר בדא"ח, וד"ל. 

פרשת נצבים - יום רביעי

ד. וראה בפירוש המלבי"ם לפסוק "ויהי היום וגו'": "'ויהי היום'. כבר באר הרמב"ם כי כל הרעות בין כלליות בין פרטיות אין באים רק מצד החומר, כל הגשמיים ההוים ונפסדים לא ישיגם ההפסד רק מצד החומר, אבל מצד הצורה ובחינת עצם הצורה לא ישיגם הפסד רק הם עומדים, אמנם ישיג ההפסד לצורה במקרה, ר"ל מפני התחברה לחומר, וטבע החומר ואמתתו שהוא לא ימלט לעולם מחברת ההעדר יפשוט צורה וילבש צורה אחרת תמיד, ובאר שם (פ"ח מח"ג) כי כל השחתה והפסד או חסרון הוא מפאת החומר, למשל האדם כיעור צורתו וצאת איבריו מטבעם, וכן חולשת פעולותיו או בטולם או בלבולם, אין הפרש בין היות כ"ז מתחלת היצירה או מתחדש עליו אח"כ, אין זה כולו נמשך רק אחר חומר שלו הנפסד לא אחר צורתו, וכן כל בעל חי אמנם ימות ויחלה מפני החומר שלו וכל פשעי האדם וחטאיו נמשכים אחר החומר שלו, ומעלותיו כולם נמשכים אחר צורתו, למשל השגתו את בוראו וציירו כל מושכל והנהיגו תאוותיו וכעסו והסתכלו מה שצריך לבחור בו ובמה שצריך לרחקו כ"ז נמשכים אחר צורתו, אבל מאכליו ומשתיו ומשגליו ורוב תאוותיו בהן וכעסו וכל מדה רעה שתמצא בו הכל נמשך אחר חמרו, עפ"ז ספר כי בני אלהים שהם הכחות הנמצאים בכל הבריאה שהם בניו ומעשי ידיו, באו להתיצב על ה', שמצד שהוא ה' מהווה וממציא כל המציאות יתיצבו בני אלהים והכחות כולמו, כי קיום המציאות היא בריאה מתמדת, וספר כי גם השטן שהוא כח ההעדר שהוא מקור הרע וההפסד והחטא וכל ביטול ונזק בא בתוכם, וכבר באר המורה (שם פכ"ב) שלא אמר ויבואו בני אלהים והשטן להתיצב, שאז היה משמע שמציאת שניהם הוא על ערך אחד ויחוס אחד רק אמר שבא בתוכם כאילו הוא לא בא בעצם וראשונה להתיצב על ה' כי הוא אין לו שורש בהויה רק בהעדר והפסד, רק שבא בתוכם אחר שהוא תנאי לבני אלהים התחתונים ר"ל לכחות החומריים שלא תמצא הויה בבעלי החומר מבלי העדר קודם לה שפושט צורה ולובש צורה, והנה קבלנו שעל כל כח מכחות מעשה בראשית יש כח עליון ממונה עליו והוא שורש אליו והם הבני אלהים שבאו להתיצב על ה', מלאכים הממונים על כל כחות ההויה שכולם השפעו וקבלו כחם מה', כמ"ש חז"ל שאין לך עשב שאין מלאך ממונה עליו ואומר לו גדל, ועל כח המעדיר והמשחית יש ג"כ כח רוחני ממונה שהוא השטן המקטרג וממית ומעדיר וכמ"ש חז"ל הוא השטן הוא היצה"ר הוא המלאך המות והוא הבא לקטרג ולקבל כח להעדיר ולהשחית".

מפרש המלבי"ם, על פי הרמב"ם במורה נבוכים, ש"בני האלהים" הם מלאכי ההויה, על דרך מאמרם ז"ל שאין לך כל עשב למטה שאין לו מזל-מלאך למעלה המכה בו ואומר לו גדל. ובדא"ח בא פירושו שהמלאך המכה בעשב כו' היינו דווקא לאחר התהוות העשב יש מאין, אבל אין בכח המלאך להוציא את העשב מאין. ואילו "השטן" הוא מלאך ההפסד (המכונה היום במדע חק האנטרופיה) הבא להשחית כל דבר מצד החומר שלו. הרי הוא היצר הרע הוא השטן הוא מלאך המות, הכל כח מפסיד ומשחית. נמצא שהשטן הוא בחינת "פושט צורה", שלב מקדים ל"לובש צורה" חדשה על ידי בני האלהים. קודם באו בני האלהים בפני עצמם להתיצב על ה', במגמה לקיים את הצורה הראשונה של המציאות, ורק אחר כך בא השטן, הכח הנגדי, בתוכם, על מנת לקבל רשות מה' להשחית את הצורה הראשונה (המסומלת על ידי איוב בשלותו).

פרשת כי-תבוא - יום רביעי

ד. כתב בעל העמק דבר על הפסוק "את הוי' האמרת היום": "'את ה' האמרת'. ת"א חטבת. והוא לשון הגמרא ברכות ד"ו אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם ואני אעשה אתכם חטיבה בעולם. ופרש"י לשון שבח וכמו 'יתאמרו כל פועלי און'. והערוך בערך חטב מביא הגמ' בזה הנוסח אתם עשיתוני חטיבה אחת בעוה"ז ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעוה"ב. ובערך אמר ג' פי' חטיבה ציור א' בעולם כלומר דבר הניכר לעין. ופי' הענין דבזה הברית הראת לדעת שאין כמותו שראוי להיות לך לאלהים וגו'. וה' הראה לדעת בזה הברית שאין כישראל הראוים להיות לו לעם סגולה וגוי. והראב"ע הביא בשם ר"י הספרדי פי' האמרת מגזרת ויאמר, ואינו מבואר. ונראה שכוון ל'ואמרת אליהם', וכבר נתבאר ריש ספר ויקרא שהוא מלשון חבור וכן קרוב לפרש 'יתאמרו כל פועלי און' ויתחברו יחד לעשות מה שלא היה אפשר בהיות כל אחד בפני עצמו כידוע שחבור לרשעים רע לעולם. נחזור לענין הפרשה שבזה הברית שנכרת על שקידה בעיון התורה נתחברת את ה', כלשון הזוה"ק דאורייתא וקוב"ה וישראל חד הוא, ומש"ה נקרא התלמוד לחמו של הקב"ה כדאי' בחגיגה די"ד 'לכו לחמו בלחמי' זה תלמוד. שכמו קרבנות נקראו לחם 'את קרבני לחמי' וביארנו במקומו שהוא לשון חבור שהקב"ה מתחבר כ"י את ישראל, כן הוא כח התלמוד הוא כמו לחם המחבר הנשמה והגוף יחד חבור עצום כך תלמוד הוא המחבר את ישראל לאביהם שבשמים. ומש"ה מצלינן אהבה רבה אהבתנו וכו' בברכת התורה שהוא התלמוד כמו שאומרים ותן בלבנו להבין ולהשכיל ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך וכו', ונקרא אהבה רבה באשר שאהבת ה' לישראל הבאה ע"י התורה וכן להיפך יותר מאהבת ה' וישראל ע"י קרבנות, כמו שביארנו בס' שמות כ"ה כ' בהעמדת הכרובים ופניהם איש אל אחיו (ובברכות די"א ב' אי' ורבנן אמרי אהבת עולם וכה"א 'מרחוק ה' נראה לי ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד', והוכחה זו סתומה לענין ברכה זו, אבל הענין דאהבה הבאה ע"י התלמוד גדול מאהבה הבאה ע"י קרבנות בשני דברים: א' דקרבנות אינו אלא בירושלים קרוב לפני המלך ה' היינו מקום מלכותו ית', משא"כ תורה בכל מקום, וזהו מאמר הנביא 'מרחוק ה' נראה לי', ב' דקרבנות אפילו בירושלים אינו אלא בזמן שבהמ"ק קיים, והרי למצער ירשו ישראל מקדשי אל, משא"כ תורה אין הפסק לעולם. וזהו מאמר הנביא 'ואהבת עולם אהבתיך' והיינו שמביא הגמ' שראוי לומר בברכה שנאמרה על התלמוד אהבת עולם. אכן בדבר אחד היה נוח לישראל אהבה הבאה ע"י קרבנות שקרבנות כל ישראל ראוים לזה ומי שבא ברגל לירושלים ומביא קרבן ראיה ה"ז מגיע ליראה ויראה לכל אחד לפי ערכו, משא"כ אהבה הבאה מן התלמוד אינו אלא מי שזוכה להיות עמל בתורה ולא הכל ראוים ומוכשרים לזה. ע"ז מסיים הנביא 'על כן משכתיך חסד'. פי' מש"ה המשיך הקב"ה לאהבת עולם של תורה מדת החסד, דבמה שמהנים למתדבקים לת"ת שיהיו יכולים לעסוק בתורה משיגים גם המה אהבת ה'. וביארנו בזה ברנה ש"ת בביאור המקרא 'על משכני בלילות וגו'', וזהו דבר הכתוב 'ואהבת עולם אהבתיך' שיהי' בלי הפסק מקום וזמן, ע"כ 'משכתיך חסד' שיהא כל אדם מישראל ראוי לזה). כל זה נכלל בזו התיבה 'האמרת', דבזה הברית נתחברת את ה', ובא לבאר תנאי ואופני זה החיבור ומונה יחד פעולת החבור שנתחברו ישראל לאביהם שבשמים גם אז בברית ה"ס וגם אופן החדש שבא כאן ואמר 'להיות לך לאלהים' למנהיג הטבע שלך".

ראשית כל, הרווחנו בפירוש הנ"ל עוד ביאור בלשון "האמרת... האמירך" – לשון חבור. וביחס לפרצוף הנ"ל של הלשונות הכלולים ב"האמרת... האמירך" נראה ברור שלשון חבור שייך לדעת – לשון התקשרות והתחברות, כנ"ל. אך בדעת כבר מיקמנו את פירוש רש"י – לשון הבדלה והפרשה (נשמת התפארת כנ"ל). הנה, כמו בקידושי אשה (סוד הדעת, כנ"ל באריכות) מקודם צ"ל הבדלה על ידי מעשה הקידושין – איסור האשה על כולי עלמא – ורק אחר כך בא החיבור בנישואין – "ודבק באשתו והיו לבשר אחד", נמצא שהחיבור הוא תכלית כוונת ההבדלה, סוף מעשה במחשבה תחלה, שרש הדעת בכתר עליון (בסוד שכאשר מונים את הדעת, "האמרת... האמירך" מלשון הבדלה והפרשה, אין מונים את הכתר, תכלית כוונת הדעת, "האמרת... האמירך" מלשון חבור ודבקות, וכאשר מונים את הכתר, דבקות, אין מונים את הדעת, הבדלה, וד"ל). והיינו שענין הדבקות הוא בכתר עליון דווקא, כמבואר בדא"ח. וכן כאן, מה שהביא כאסמכתא לפירוש זה (ש"האמרת... האמירך" קאי על הדרגה הכי גבוהה של חיבור הקב"ה לעם ישראל, חיבור הנעשה על ידי הדבקות בתורה דווקא, סוד כח המשכיל דמוחא סתימאה שבכתר, מקור מתן תורה לישראל דמחכמה סתימאה נפקת, ולמעלה בקדש, מחכמה דרדל"א כו') מאמר הזהר דקודשא בריך הוא אורייתא וישראל כולא חד, היינו גילוי של אור הכתר (הכולל ג כתרים כנגד קודשא בריך הוא אורייתא וישראל, שבשרש גבוה עוד יותר, בחינת "עילת העילות" – "כתר עליון אף על פי דאיהו אור צח אור מצוחצח אוכם איהו קדם עילת העילות" – גם החלוקה ל-ג כתרים אינו שייך, אלא כולא חד ממש, וד"ל).

 

פרשת כי תצא - יום רביעי

ד. והנה, בפרשת אמה העבריה יש חמשה פסוקים: "וכי ימכר איש את בתו לאמה לא תצא כצאת העבדים. אם רעה בעיני אדניה אשר לא [כתיב, לו קרי] יעדה והפדה לעם נכרי לא ימשל למכרה בבגדו בה. ואם לבנו ייעדנה כמשפט הבנות יעשה לה. אם אחרת יקח לו שארה כסותה וענתה לא יגרע. ואם שלש אלה לא יעשה לה ויצאה חנם אין כסף". בכל פסוק יש לשון אחד של "אם": "לאמה", "אם", "ואם", "אם", "ואם" = 252 (= "יברכך", המלה הראשונה של ברכת כהנים) = 7 פעמים "וכי", התבה הראשונה של הפרשה ("אם" "ואם" "אם" "ואם" – כולן התבה הראשונה של הפסוק, ומתאים שנצרף אליהן את התבה הראשונה של הפסוק הראשון, "וכי", שאזי יעלה הכל רפח, ח פעמים "וכי", ודוק).

ולעניננו העיקר הוא שגם לשון אמה (העבריה) הוא לשון אם. והנה אפשר לפרש את סוד "אם אחרת יקח לו" לאו דווקא בלקיחת אשה אחרת ממש (אשה שהיא גוף אחר מאשר האמה העבריה לאחר יעוד) אלא שהפרשה באה ללמדנו שכשם שביעוד האמה העבריה היא עולה מבריאה לאצילות (כמבואר בדא"ח שבהיותה אמה לפני יעוד היא נמצאת בעולם הבריאה ועל ידי מצות היעוד, להיות לאשה ממש לאדון או לבנו הקם תחתיו היא עולה מבריאה לאצילות) כך "אם אחרת יקח לו" – ניתן, וצריך, להעלותה עוד יותר לדרגת אמא עילאה ממש, וד"ל (דרגה זו היא "אחרת" לגמרי, באין ערוך, משתי הדרגות הראשונות, שבשתיהן יתכן יניקת החיצונים כנ"ל, מה שאין כן בדרגה השלישית, ושעל כן לא שייך כאן ענין הגירושין כלל, שאין כאן כל אפשרות של "כי מצא בה ערות דבר" [על דרך המבואר ביחס לגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו, גאולה שאין אחריה גלות, היינו שלא שייך כלל וכלל ענין הגלות, שאין לה מציאות כלל בדרגה זו שכולה גאולה ואור עצמי ממש, ודוק], והיינו על דרך ההבדל, באין ערוך, בין שתי הבארות הראשונות של יצחק עליהן רבו פלשתים לבין הבאר השלישית רחבות, וד"ל). נמצא שיש כאן ג דרגות: אמה לפני יעוד, דרגה רוחנית (ושמא גם בגשמיות, ואכ"מ) של פילגש שהיא חצי אשה, אמה המיועדת, בחינת אשה תתאה, "אחרת" למעליותא, בחינת אשה עילאה, ודוק.

והנה בפירוש העמק דבר מצאנו במפורש שה"אחרת" היא מיוחסת יותר מאשר האמה לאחר יעוד: "'יקח לו'. כבר נתבאר דיוק 'לו' שהוא כראוי לו לפי ערכו ויחוסו או לעזר חייו, ולא כאמה שעיקרה הוא לשמשו אפילו לאחר יעוד". והנה ידוע דרשת חז"ל "'לו' – זו אשה" ולמדו גזרה שוה מהנאמר במעשה בראשית "אעשה לו עזר כנגדו" לאמור במצות הצדקה "אשר יחסר לו" – ש"לו" זו אשה, היינו שבכלל מצות הצדקה להשיא את העני (בדעת, היינו ללא אשה) אשה. ומבואר במקום אחר באריכות שיש ג מדרגות "לו" "עזר" "כנגדו", ויש לומר שהן הן ג המדרגות המתבארות כאן – חצי אשה (בחינת פילגש), אשה תתאה, אשה עילאה. דווקא האשה עילאה, תכלית המכוון של מצות קידושי אשה בעם ישראל קדושים ("[כי יקח איש] אשה" כנ"ל), היא בחינת "לו" ממש, "והיו לבשר אחד" ממש, "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת [דווקא] יקרא [לשון זכר, שהיא 'לו' ממש] אשה כי מאיש לקחה זאת [ומעתה מצוה עליו לקחתה לו לאשה, היא לוקחה ממנו והוא לוקח אותה בחזרה, שבזה יובן למה התורה נקטה דווקא בלשון ליקוחין בקידושי אשה, וד"ל]". וכל זה מרומז בתחילת פרשת אמה העבריה – "וכי" = לו, "וכי ימכר" = אשה, "סוף מעשה [תיקון האשה להיות בבחינת אשה עילאה] במחשבה [מחשבה היינו חשב מה, להיות מה = אדם השלם כנ"ל, וד"ל] תחלה", וד"ל. 

פרשת שופטים - יום רביעי

ד. חוץ מפרשת שופטים יש גם ספר בתנ"ך הנקרא באותו שם – שופטים. השופטים של ספר שופטים אינם אותם סוג שופטים כמו בפרשתנו, פרשת "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך". כאן השופטים הם דיינים (ו"שפטים ושטרים וגו'" היינו מצות עשה דאורייתא למנות דיינים שישפטו את העם משפט צדק), אבל שם ה"שופטים" הם המושיעים את עם בכל דור ודור מידי אויביהם מסביב. שם השופט הוא קרוב להיות מלך (ואכן את גדעון בקשו להיות מלך, רק שסרב). הפסוק האחרון של ספר שופטים ("הכל הולך אחר החיתום") הוא: "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשו", וממילא מתבקש מלך (לישר את מעשי העם בעיני ה'). הרי בספר יהושע, יהושע תיפקד כמלך (לרוב הדעות היה לו דין מלך), מכחו של משה רבינו (עליו נאמר "ויהי בישרון מלך"), מלמעלה למטה, לא מכח העם, מלמטה למעלה, כפי שכתוב בתורה לגבי מצות מינוי מלך "... ואמרת אשימה עלי מלך וגו' שום תשים עליך מלך וגו'". ספר שופטים הוא מעין מעבר ממלכות יהושע למלכות שאול ודוד (לפי בקשת העם מלמטה). לאחר מות יהושע, המלך אבד, ובכל תקופת השופטים שלאחר יהושע הוא מתבקש (כאבדה המתבקשת) אך אינו נמצא עד להמלכת שאול על ידי שמואל הרמתי (המגלה את שרש הרוממות העצמית של מלך ישראל מתוך ההעלם שאינו במציאות, רדל"א).

משה סמך את ידיו על יהושע. סמך ראשי תבות סנהדרין מלך כהן (גדול). ה' הבטיח למשה שכל הכבוד אל יזוז מביתו ושיהושע יזדקק לאלעזר בן אהרן הכהן. כמו כן יהושע כפוף למשפט התורה, בפי הסנהדרין (באי מקומו, בתור נותן התורה, של משה רבינו). ראינו למעלה שבפרשתנו הכהן מופיע ביחד עם השופט לפני פרשת המלך. אך מיד בסיום פרשת המלך מופיע הכהן בפני עצמו, בתור כהן המורם מעם, המשרת את ה' במקדשו בשליחות ישראל (מלמטה וה' מלמעלה), והזכאי למתנות העם: "לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל אשי הוי' ונחלתו יאכלון. ונחלה לא יהיה לו בקרב אחיו הוי' הוא נחלתו כאשר דבר לו. וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם מאת זבחי הזבח אם שור אם שה ונתן לכהן הזרע והלחיים והקבה. ראשית דגנך תירשך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו. כי בו בחר הוי' אלהיך מכל שבטיך לעמד לשרת בשם הוי' הוא ובניו כל הימים. וכי יבא הלוי מאחד שעריך מכל ישראל אשר הוא גר שם ובא בכל אות נפשו אל המקום אשר יבחר הוי'. ושרת בשם הוי' אלהיו ככל אחיו הלוים העמדים שם לפני הוי'. חלק כחלק יאכלו לבד ממכריו על האבות". נמצא שגם בפרשתנו הסדר הוא סמך – סנהדרין מלך כהנים (סנהדרין מלך כהנים = סמך דעת, וד"ל). לפי חכמת הצירוף (ועל פי סוד הקבלתם לקוים ימין שמאל אמצע ולאבות האומה), הצירוף הוא הוי, צירוף הגבורה, צירוף הסנהדרין – שם פרשתנו: "שפטים" (כותרת כל הנושאים המופיעים בו כנודע).

והנה, בממד הזמן ("שנה" בשלון ספר יצירה), חדש אלול הוא חדש החשבון, שכל אחד ואחד עורך דין וחשבון בינו לבין עצמו, מעין ספירת מלאי מכל מעשי השנה החולפת, כל פעולות האדם, הן לטוב והן למוטב (והצריכים תיקון יתקן, וכידוע שה"חוש" של חדש אלול בספר יצירה הוא חוש העשיה שהוא חוש התיקון). ועל כן מתחילים את החדש מ"שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך וגו'", כמבואר היטב בכל ספרי החסידות. אחר כך ימי ראש השנה ("יחיינו מיומים") הם ימי המלכת המלך (ושני הימים הם בסוד "שום תשים עליך מלך", וכפירוש הזהר הקדוש – "'שום' לעילא 'תשים' לתתא", עבודת יום הראשון של ראש השנה היא לשים את ה' עלינו כמלך למעלה, בטול מוחלט לבעל הרצון, ואילו היום השני של ראש השנה הוא לבקש מלך ישראל, מלך המשיח, מהרה ייגלה). ולבסוף, יום הכפורים, היום הקדוש, "אחת בשנה", הוא כנגד הכהן הגדול, שעבודת היום כשרה רק בו, ובכניסתו לקדש הקדשים מתקיים בו (יש ברוחניות ויש גם בגשמיות) "עד מות הכהן הגדול" וכל עם ישראל יוצא מהגלות (הגלות הפרטית של כל אחד ואחד לפי ענינו) בחסד וברחמים. נמצא שגם בממד הזמן הסדר הוא סמך – סנהדרין מלך כהן (גדול), סדר פרשתנו.

פרשת ראה - יום רביעי

ד. ועוד מצאנו פירוש נאה לשש המדרגות שבפסוק זה (סוד שש מעלות לכסא הכבוד שמשם נחצבו נשמות ישראל; אין בכל התורה כולה פסוק כיוצא בו, "מעשה מרכבה" של דרגות רבות ומגוונות העולות בקדש מחיל אל חיל) בדברי בעל אור החיים הקדוש, המקבילן לששה סדרי משנה:

"... יתבאר הכתוב שבא להזהיר על כללות התורה שכלל בששה סדרי משנה, על זה הדרך: 'אחרי ה' אלהיכם תלכו' זה סדר זרעים, ולפי שיש בהם דין לקט שכחה ופאה ומתנות עניים, וכולן ממדותיו יתברך, גם לענין מעשר שני שצריך להוליכו למקום אשר יבחר ה', גם בענין מעשר לוי, פירוש על דרך מה שאמרו ז"ל מעשה באדם אחד שהיה נותן מעשרותיו והיתה לו שדהו מוציאה לו אלף וכו', לאחר זמן מת האיש ההוא ועמד בנו, שנה ראשונה וכו', שנייה נכנס בו עין רעה במעשרות ופיחת משיעור הצריך, לשנה הבאה הוציאה לו השדה כשיעור מה שפרע עליו אשתקד, לשנה אחרת פיחת עוד הוציאה לו שדהו כשיעור מה שפרע שנה שעברה, וכן על זה הדרך, עד כאן הדברים מוכיחים כי לשיעור מה שהיה נותן היתה שדהו מוציאה לו, לזה בא מאמרו יתברך כאן וצוה עליו שילך הוא אחר מעשיו יתברך פירוש לתת כפי מה שניתן לו, ולא יסובב שה' ילך אחריו כפי מה שיתן הוא מעשרותיו, על אופן שכתבנו. עוד נתכוון הכתוב לומר לשון זה כנגד סדר זרעים, לפי שבו מחית האדם ומזונותיו, וכתב רמב"ם בהלכות דעות שצריך שיכוין אדם במאכלו ובמשתהו להברות גופו לעבודת ה' וכו' דכתיב 'בכל דרכיך דעהו וגו'', והוא מאמר 'אחרי ה' אלהיכם תלכו' בדרכיכם".

נעיר כמה הערות בדברי בעל אור החיים הקדוש עד כאן. יש בדבריו שני פירושים להקבלת "אחרי הוי' אלהיכם תלכו" לסדר זרעים. הפירוש הראשון הוא שאנחנו נלך אחרי ה', אחרי טובו אלינו להשפיע לנו כל טוב סלה ולא נצמצם את השפעתנו לזולת, ולא נכריח אותו ח"ו ללכת אחרינו, אחרי קוצר דעתנו וקפיצת ידנו מלהשפיע לאחינו האביון (וכמו שכתוב בהמשך פרשתנו מצות הצדקה, "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר הוי' אלהיך נתן לך לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון. כי פתח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסרו אשר יחסר לו"), שאזי "הוי' צלך" (כפירוש הבעל שם טוב) ו"דע מה למעלה – ממך" (כפירשו הרב המגיד ואדמו"ר הזקן).

ומזכיר הדבר את הסיפור אודות אדמו"ר הזקן במסע בריחתו מנפוליון, שנכדו נהג בעגלה ובהגיעם לפרשת דרכים הטה לכיוון שלא היה לפי הכוונת סבו (והסוף היה מה שהיה, שנפטר הרבי בדרך), ואמר אדמו"ר הזקן אשרי מי שנכדו הולך בדרכו ולא שמכריח את הסב ללכת אחריו בדרכו.

הפירוש השני הוא שבהיות סדר זרעים נוגע לעיקר מחית האדם, הוא בא ללמדנו שבאכילה ושתיה וכל צרכי גופנו נכוון להברות את גופנו לשם עבודתו יתברך, בחינת "כל מעשיך לשם שמים" ו"בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחתיך" (בסוף פרק ג' דהלכות דעות מביא הרמב"ם גם מאמרם ז"ל "כל מעשיך וכו'" וגם מאמר שלמה בחכמתו "בכל דרכיך וגו'" מבלי לחלק בין עניניהם, מה שאין כן לפי דרך החסידות יש חילוק גדול ביניהם, ומזה שבעל אור החיים הקדוש מביא רק את הפסוק "בכל דרכיך וגו'" יש לומר שמקדים בכך את דרך הבעל שם טוב, ודוק). לפי זה, פירוש "אחרי הוי' אלהיכם תלכו" היינו שכל מעשי האדם, מעשי החולין שלו, הכל יהיה על טהרת הקדש, להימשך בהם אחרי הוי'. וכאילו בכל דבר ודבר שומע האדם את קונו ("קונה שמים וארץ" וכל אשר בהם, היינו הגילוי ש"אצילות איז אויך דא" וכידוע שאצילות הוא סוד "ברוך קונך", שמכניס אותך ברשותו, רשות היחיד, יחידו של עולם, להיות קנוי לו וקן לו) אומר לו "אחרי" (ואם כוונתך ללכת אחרי אזי כל מעשיך יהיו על אחריותי, שלא תצא שום תקלה לך ולכל אשר לך מכל עסקיך הגשמיים, שדרכם בחזקת סכנה, אלא אדרבה הכל יהיה לטובה ולהצלחה לחזקך בגוף ובנפש לעבודתי).

והוא רומז לסוד גדול שנתגלה על ידי מורנו הבעל שם טוב ש"אחרי הוי'" היינו האותיות הבאות בסדר הא-ב אחרי אותיות שם הוי' ב"ה – כוזו (השם הקדוש שרושמים מאחורי הקלף של המזוזה, הנראה כלפי חוץ דווקא, מאחורי שם הוי' ד"שמע ישראל וגו'" ממש), ופירוש הבעל שם טוב שסודו כו זו (= הוי' אחד), לראות את כו (הוי' ב"ה, סוד "ביה הוי' צור עולמים", שמאותיות יה, "הנסתרת", יוצא שם הוי' שלם, ודוק) בזו ובזו, בכל דבר ודבר שנצב מולך בחיי היום יום שלך בעלמא דין (בחינת "שויתי הוי' לנגדי תמיד"), וכן (והוא העיקר) להימשך בזו ובזו אחר הוי' ב"ה, שכל דבר וחוויה שבעולם הוא בעצם הזמנה מאת הבורא ב"ה ללכת "אחרי" כנ"ל, וד"ל.

פרשת עקב - יום רביעי

ד. ובכל זאת יש בהחלט פן של "הבדלה" והתעלות לדבוק בו יתברך וללכת בדרכיו הוא (על דרך מצוה להדמות אליו יתברך באמת) בפירוש זה של הרמב"ן.

מכל הנ"ל נמצא ששלשת הפירושים ו"ובו תדבק" שמביא בעל המשך חכמה הם כנגד הכנעה הבדלה המתקה: פירוש הרמב"ם, להדבק עם החכמים וכו' ולהתאבק בעפר רגליהם היינו בחינת הכנעה בנפש (ויש בזה אהבה רבה מאד לה' ולצדיקי אמת, בחינת "ובכל מאדך" כנ"ל, וד"ל), פירוש הרמב"ן (הכולל גם את פירוש הרמב"ם אך מפרשו כפרט במכלול מצות הדביקה) היינו בחינת הבדלה בנפש כנ"ל, אך הפירוש ה"חסידי" (של בעל המשך חכמה עצמו) שמצות הדבקות היינו הבטחון בה', שלא נאמר בפירוש כמצות עשה בלשון בטחון אלא רמוז בכל ספרי התנ"ך, היינו בחינת המתקה בנפש. זה שייך לכולם ממש למגדול ועד קטן (גם מבחינת צדקות בקיום התורה והמצוה, כלומר שיש בזה מעין הגילוי ש"מצות בטלות לעתיד לבוא" בתחית המתים, סוד החיים הנצחיים אליהם זוכים באמצעות הבטחון הגמור בה', וכדלקמן), אין כאן תנועה של הבדלה מלמטה למעלה, כמו בפירוש השני, אלא תנועה של המתקה, המשכת גילוי אור ה' מלמעלה למטה לאדם הישראלי באשר הוא שם, וכמו שיתבאר, וד"ל.

וממשיך בעל המשך חכמה:

"והענין, כי יש בטחון מוסרי, כבטחון העם בהמלך כי הוא ידאג למחסורם, ויש בטחון טבעי, כמו האשה תבטח בבעלה כי הוא ידאג בעד מחסורה, ויש בטחון יותר חזק, כבטחון הבן באביו המלך, כי ידאג בעדו, כמו שדואג עבור עניני עצמו ויזמין לו כל מחסורו, כל אלה הענינים נקבצו אצל השי"ת הוא מלכנו, הוא אבינו, אם כן הוא יושיענו (תפלת כתר ועיין ישעיה לג, כב), ומסבת האמונה כי השם דבוק לנבראיו להכין להם טרפם וצרכם ולהגן עליהם מהמדוה והחולי והעדר הענינים הנדרשים, ומרגיש עליהם יותר ממה שמרגיש האדם, וכביכול 'בכל צרתם לו צר', והוא בעל היכולת האחד האמיתי הנצחיי, ויודע כל מקריו ומצפוניו ועלילות בני אדם, אם כן הוא חושש לטובתם יותר מהם על עצמם, אם כן הלא יהיה האדם יושב בטח ושליו ושקט, ולא יעשה הסבות המוכרחות רק למה שהטילה על הנבראים גזירת הבורא יתברך. כמו שדבר בארוכה החסיד בשער הבטחון, וזה הענין נקרא 'בו תדבק' שכיון שיצייר האדם שהוא דבוק לההשגחה העליונה מהשי"ת ומרגיש השי"ת בעניניו יותר ממה שמרגיש האדם בעצמו ורוצה בהצלחת האדם יותר ממה שחפץ לבב האדם בעצמו, וכמו שדרשו על 'כי ידעתי את מכאוביו', ובאגדת בראשית על 'מה אקוב כו'', אז האדם בטוח ונח ואינו דואג מאומה לעניניו, כי מה יועיל יכולתו נגד יכולת הבורא הדבוק עמו ומרגיש בהעדריו כביכול, וזה נקרא דביקות, והיא מצוה כוללת בבחינות שונות לכל אנשי האומה בלא הבדל, וכמו שאמרו על קרא רבים מכאובים לרשע והבוטח בד' חסד יסובבנו, אפילו רשע ובוטח בד' חסד יסובבנו (ילקוט תהלים ס"ס תשיט), שבענין שהוא בוטח יושיעהו ד' מצד החסד".

ישועת ה' מצד החסד, גם לרשע הבוטח בו, היינו המתקה אמיתית. "ברחמיך הרבים רחם עלינו", ה' יודע את הרחמנות שעלינו יותר ויותר מאתנו, כמבואר בדא"ח וכן כנ"ל. יש כאן "השלך על הוי' יהבך והוא יכלכלך", הוא יעשה לך ריבוי כלים להכיל את החסד חנם שהוא משפיע לכל המשליך עליו את יהבו. העיקר הוא לדעת שהכל בשגחה פרטית מאת המקום ב"ה – "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו" – הוא המקים את כל אחד ואחת מתוך ההעלם (אי הידיעה בצרת עצמו באמת) שלו, ואין ההעלם המורגש על ידי הנבראים יכול להקים את המשפיע, עשירו של עולם, להשפיע כל טוב סלה לפי הצורך האמיתי של כל נברא ונברא.

פרשת ואתחנן - יום רביעי

ד. והנה, ככל שמתעמקים רואים שבעצם תפלת משה שבבחינת "תחנונים ידבר רש" – "ואתחנן אל הוי' בעת ההוא לאמר" – ו"תפלה למשה איש האלהים", תפלת עשיר, בחינת "ועשיר יענה עזות", הן תפלה אחת ממש. הרי "ואתחנן [אל הוי']" = "תפלה [למשה]" (שמכאן נלמד שכל תפלה צריכה לכלול את שתי הבחינות יחד, ובסוד מצות תפילין הכוללת שתי מצות – תפלה של יד ותפלה של ראש [תפלה של יד תפלה של ראש = ה פעמים אמת, סוד "אהיה אשר אהיה" – אהיה אהיה אזכרות שבתפילין, וד"ל, והוא עולה תפלה ועוד הוי' פעמים אדנ-י, ודוק], יד [בחינת "תחנונים ידבר רש"] ראש [בחינת "ועשיר יענה עזות"] = תפלה, כמבואר במקום אחר, וד"ל).

מה ש"ועשיר יענה עזות" היינו שעונה אמן, בעז ותעצומות, לתפלת ה"תחנונים ידבר רש", ו"גדול העונה אמן כו'", כמשל הגבור עז הנפש הגומר את המלחמה, המנצח בפועל ממש (ואין המצוה, המלחמה, נקראת אלא על שם גומרה; נצחון היינו נצח, מדת משה רבינו). נמצא ש"תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות", הכל באדם אחד ובעת ועונה אחת, היינו כעונה אמן אחר ברכת-תפלת עצמו, שעל ידי זה הוא גם הופך את התפלה והתחנונים, בחינת אור חוזר מלמטה למעלה, לברכה, המשכה וודאית מן השרש, אור ישר מלמעלה למטה, ודוק.

והנה, רש"י מפרש את הפסוק במשלי ברב (עשיר) ותלמיד (רש). אך במדרש מצאנו ש"תחנונים ידבר רש" זה משה, הרב, ואילו "ועשיר יענה עזות" זה יהושע, התלמיד (עיין בשפת אמת ליקוטים בתירוץ היתכן שמשה יהיה הרש ויהושע העשיר, הרי פני משה פני חמה, המשפיע, ופני יהושע פני לבנה, המקבל, עיי"ש בחילוקו בין שתי התפלות של משה רבינו: "ואתחנן אל הוי'" ו"תפלה למשה איש האלהים"), ללמד שיש כאן התכללות אמיתית (המתבטא גם בסוד "אחליפו דוכתייהו") בין הרש לעשיר, וד"ל.

ובמלבי"ם: "'תחנונים ידבר רש'. אם הרש מדבר תחנונים ומתחנן, אז העשיר יענה ויכניע את העזות, שגם אם הוא עז בטבעו יכניע טבעו למלאת תחנוני הרש. 'יענה'. מענין הכנעה, והוא פעל יוצא שמכניע את העזות". וראה בספר אוהב ישראל תחילת פרשת ואתחנן שגם מפרש "יענה" לשון הכנעה. ישראל (לי ראש, עשיר בדעת), העזין שבאומות, צריכים להכניע את העזות דלעומת זה, בחינת "והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה" שאינם מבקשים בתחנונים אף על פי שענים הם (עיין בישמח משה פרשת בא בפירוש "פני הדור כפני הכלב"). נמצא שהעזות דקדושה (עזות החסיד, "הוי עז כנמר", ההלכה הראשונה בטוש"ע) יענה את העזות דלעומת זה, כהמשך בלתי נפרד לעבודת "תחנונים ידבר רש", וד"ל.

ובמדרש רבה ריש פרשתנו: "'ואתחנן אל ה''. זש"ה 'תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות'. א"ר תנחומא 'תחנונים ידבר רש' זה משה שבא אצל בוראו בתחנונים, 'ועשיר יענה עזות' עשירו של עולם זה הקב"ה ענה אותו עזות שנאמר 'אל תוסף דבר אלי'... אין לך גדול בנביאים ממשה וישעיה ושניהם לא באו אלא בתחנונים, ישעיה אמר 'ה' חננו לך קוינו' ומשה אמר 'ואתחנן אל ה''...". ובמקום אחר דרשו חז"ל "ועשיר יענה עזות" על ישעיהו (בן הכרך ו"תחנונים ידבר רש" דרשו על ירמיהו בן העיר), ללמד על התכללות הבחינות כנ"ל.

והנה, "תחנונים ידבר רש" – משה = 1625 = מספר ההשראה ה-29 (חצי חן) = 13 פעמים 5 בחזקת 3 (כה פעמים אדנ-י). "ועשיר יענה עזות" – הקדוש ברוך הוא = 1859 = 11 פעמים 13 בריבוע. ביחד = 3484 = 134 (מספר האזכרות של שם אדנ-י בתנ"ך כנודע) פעמים הוי' ב"ה. והוא 1000 יותר מחשבון הפסוק עצמו "תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות", בהיות שמשה הקדוש ברוך הוא = 1000. ובהיות משה רבינו "איש האלהים" – "מחציו ולמטה 'איש' ומחציו ולמעלה 'אלהים'" – מחציו ולמטה "תחנונים ידבר רש" ומחציו ולמעלה "ועשיר [עשירו של עולם] יענה עזות", כל אלף האורות (נשמת ישראל בעל שם טוב) ניתנו לו, ושתי בחינות התפלה מתקיימות אצלו בעת ובעונה אחת כנ"ל, וד"ל.

ועוד ראה בפירוש הרד"ק ל"תפלה למשה איש האלהים": "... ודבר בו [משה ב'תפלה למשה'] מחולשת האדם ומקיצור ימיו ומתפלל שלא יענישנו הבורא כפי מעשיו". נמצא, לפי זה, ש"תפלה למשה איש האלהים" היא בעצם תפלת עני ורש, עני בדעת (עיקר "חולשת האדם") ורש במעשים המבקש סליחת חנם – "תחנונים ידבר רש". מכאן עוד ראיה להתכללות ולאחדות בין תפלותיו של משה, ודוק.

פרשת דברים - יום רביעי

ד. אך רש"י מפרש ב"פשוטו של מקרא" על פי הספרי: "'ואצוה את שפטיכם'. אמרתי להם הוו מתונים בדין אם בא דין לפניך בפעם אחת שתים ושלש אל תאמר כבר בא דין זה לפני פעמים הרבה אלא היו נושאים ונותנים בו". ובספרי שם יש המשך (רש"י גורס את הספרי על התבות "ואצוה את שפטיכם", ויש גורסים על "שמוע", ודוק): "אמרתי להם הוו מתונים בדין שאם בא דין לפניך פעם אחת שתים ושלש אל תאמר כבר בא דין זה לפני ושניתיו ושלשתיו אלא הוו מתונים בדין. וכך היו אנשי כנסת הגדולה אומרים הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה".

"הוו מתונים בדין" היא ההוראה הראשונה של התורה שבעל פה: "משה קבל תורה מסיני וכו' הם אמרו שלשה דברים הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סיג לתורה". כאן מתגלה הקשר בין תחילת משנה תורה לתחילת התורה שבעל פה, וכידוע שספר משנה תורה בתוך חמשה חומשי תורת משה הוא השרש של התורה שבעל פה שבתורה שבכתב.

"משה קבל תורה מסיני" = 1258 = טוב פעמים עד ("מסיני" [ה אותיות] = 170 = 10 פעמים טוב [= מקל, מכת מרדות מתוך ענוה כסיני], "משה קבל תורה" [י אותיות] = דין פעמים טוב). יש בפסוק "ואצוה את שפטיכם בעת ההוא לאמר שמע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו" טוב תבות, והתבה ה-ה שבו, "ההוא" = טוב (4 תבות בפסוק מתחלקות ב-טוב: "שפטיכם" = זך פעמים טוב, "ההוא" = טוב, "ובין" = "ובין" = 4 פעמים טוב, סך הכל לו פעמים טוב = ברית = "מתונים בדין"! התבה הראשונה של הפסוק "ואצוה" = חק = ג פעמים לו = טוב בהכאה: ט פעמים ו פעמים ב! "ואצוה את שפטיכם" – "הוו מתונים בדין" = 1597, מספר האהבה ה-טוב [= אלהים במילוי המילוי כנודע בסודתבות ה"אהבה" של הפסוק הראשון של מעשה בראשית: "בראשית ברא אלהים... השמים..." – "כי המשפט לאלהים הוא"]! "ואצוה את שפטיכם בעת ההוא לאמר שמע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו. לא תכירו פנים במשפט כקטן כגדל תשמעון לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא" [עד כאן דברי הלכה, עיין רש"י] = 8160 = 480 פעמים טוב = 10 פעמים שפלות, חדירת השפלות אצל השופט צדק, במתינות כמו שיתבאר, בכל עשרת כחות נפשו, ודוק). משה רבינו נקרא "טוב" – "ותרא אתו כי טוב הוא" (על דרך "וירא אלהים את האור כי טוב", "את האור" = תריג = משה רבינו). יש כאן יה אותיות (כנ"ל), המשולש של ה (באופן הטבעי ביותר – "משה", משולש של 2, ואח"כ "קבל", שורה שלישית, "תורה", שורה רביעית, "מסיני", שורה חמישית):

מ

ש ה

ק ב ל

ת ו ר ה

מ ס י נ י

הפנות – מים, סוד משה – "מן המים משיתהו" – "אין מים אלא תורה". שאר האותיות = 1168 = 16 פעמים חכמה (מים = חכמה ועוד טוב). יש כאן 208, כפולה של 13, בתוך 1050, כפולה של 7, וד"ל (יש כאן בור בפנים ומים בחוץ, בור מלא מים, וד"ל. בעבודה, היינו הרגשת ריקנות בפנים [סוד "ויקח משה את עצמות יוסף עמו", וד"ל] בעוד ש"יפוצו מעינתיך חוצה" – שפע מים רבים של דברי אלהים חיים, מים חיים, חיים להחיות את כל הנשמות הצמאות שבחוץ – "הוי כל צמא לכו למים" = חשמל, חש בפנים ומל כלפי חוץ, וד"ל). ג פנות של ג ג אותיות (משה, מסת, נהי) = 910 = 5 פעמים יעקב = יהודי פעמים הוי' ב"ה וכו'.

"משה קבל" במילוי: מם שין הא קוף בית למד = 1118 = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".

והנה, "הוו מתונים בדין" = 629 = טוב (הוו, התבה הראשונה של גילוי התורה שבעל פה = טוב) פעמים 37, שהוא חצי 1258 = "משה קבל תורה מסיני"! יש כאן סוד "שלם וחצי". או, בסגנון אחר, "משה קבל תורה מסיני" = "הוו מתונים בדין" "הוו מתונים בדין", להיות מתון מתון (מלכות מלכות), לקיים "הפך בה והפך בה" ("הפך בה והפך בה דכולא בה" = בור מים) – "אם בא דין לפניך בפעם אחת שתים ושלש אל תאמר כבר בא דין זה לפני פעמים הרבה אלא היו נושאים ונותנים בו".

ידוע מרבי אברהם אבולעפיא ש"בראשית" = שלשה דברים יחד (ראשי תבות שדי – שאמר לעולמו די; שלשה דברים = משה אהרן מרים, שלשה דברים, מנהיגים, דיציאת מצרים ומתן תורה [נעשה ונשמע], שכל מתנותיהם לישראל חזרו בזכות משה, ה"דבר אחד לדור", וד"ל), רמז מובהק לשרש התורה שבעל פה בפתיחת התורה שבכתב: "הם אמרו שלשה דברים הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סיג לתורה" (ובמשנה השניה: "על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים").

פרשת מסעי - יום רביעי

ד. אך מיהו הכהן הגדול המוסר את נפשו למות למען קידוש שם שמים בתיקון חטאו של הרוצח בשגגה (סוד "אם תאמין שאפשר לקלקל תאמין שאפשר לתקן", גם חטא רצח החמור מכל, גילוי אמונה פשוטה משרש רדל"א כנ"ל. "'חטא ישראל' – ישראל, אף על פי שחטא ישראל הוא", והרי כל חטא הוא בשגגה, ודוק) – הלא הוא פינחס בן אלעזר (= "מות הכהן הגדל" כנ"ל)! גם את סבו, אהרן הכהן הגדול, שלא מסר את נפשו ממש בחטא העגל (ונענש במיתת שני בניו הגדולים נדב ואביהוא, הגדולים ממשה ואהרן, שאחר כך, בשעת מעשה, התעברו בפינחס), תיקן פינחס נכדו במסירות נפשו על קידוש השם, למען עשות לו יתברך דירה בתחתונים (ולכן לו ראוי לעבוד את עבודת הקדש בבית המקדש – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", וד"ל). קרח, הפקח, שחלק על כהונת אהרן, לא השכיל לראות את מעשה פינחס, שמצדיק את כהונת אהרן למפרע, רק "אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה" כנ"ל.

פינחס, בקנאו את קנאת הוי' צבאות, הרג את נפש נשיא בישראל, ובכך גזר על עצמו שבכל דור ודור הוא ימות כדי להשיב את הרוצח בשגגה (הוא בעצמו עשה מה שעשה מתוך קטנות מוחין דקדושה כנ"ל) אל ארץ אחוזתו. "פינחס זה אליהו". כמרגל אצל רחב הזונה לא היה צורך להסתירו כי הוא מלאך הוי' צבאות, וממילא מובן שמה שמסתלק – "עד מות הכהן הגדל" – אין הצמצום כפשוטו ח"ו, אלא [פינחס זה] אליהו לא מת והוא חי וקים תמיד, ועוד, שבא על כל ברית מילה, יסוד המסירות נפש של ילד יהודי, כמבואר בדא"ח.

"עד מות" (ראשי תבות עם, סוד "אין מלך בלא עם", וד"ל) = 520 = 10 פעמים אליהו (סוד שם בן, סוד מקרה המלכים ותיקונו). הערך הממוצע של ה אותיות "עד מות" = מדין, נגדו נלחם פינחס כמשוח מלחמה בשליחות משה רבינו כנ"ל. פינחס בן אלעזר = ד פעמים בלעם, אותו הרג פינחס בחרב, כנ"ל בפרשה הקודמת (שם ראינו שכזבי = אוי ווי, אבל אוי ווי בהכאה פרטית = בלעם, שפי 4 = פינחס בן אלעזר). פינחס בן אלעזר בלעם בן בעור = 1040 = 10 פעמים מדין (= נדב אביהוא אלעזר איתמר, ארבעת בני אהרן כהן גדול). נמצא שהממוצע של שני השמות = "עד מות", וד"ל. "מות הכהן הגדל" (= פינחס בן אלעזר) במילוי: מם וו תו הא כף הא נון הא גימל דלת למד = 1313 = תחית המתים.

בשני הפסוקים בהם מופיע הביטוי "מות הכהן הגדל" שלש פעמים: "והצילו העדה את הרצח מיד גאל הדם והשיבו אתו העדה אל עיר מקלטו אשר נס שמה וישב בה עד מות הכהן הגדל אשר משח אתו בשמן הקדש... כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדל ואחרי מות הכהן הגדל ישוב הרצח אל ארץ אחזתו" יש 153 אותיות, המשולש של טוב (153 = מדין מואב, שתי בחינות החכמה כנ"ל; בהכאה פרטית, מדין מואב = 1734 = 6 פעמים טוב בריבוע! והוא סוד "בראשית ברא אלהים", שית [6] פעמים "ברא אלהים", כנגד ששת ימי בראשית ושית אלפי שנין דהוי עלמא, "כלם בחכמה עשית" – "בראשית [חכמה] וגו'", והיינו בסוד "את זה לעומת זה עשה האלהים", בריאת עולמות הקדושה מחכמה דקדושה לעומת בריאת עולמות הסט"א מחכמה דקליפה, חכמת מדין ומואב, וד"ל; והוא סוד טוב בריבוע, 289 = נדב אביהוא פינחס [אנכי פינחס], שבשעת מסירות נפשו של פינחס התעברו בו נשמות שני דודיו נדב ואביהוא להאיר בו מזיהרא עילאה דסוד הגבורות משרש קין, כמבואר לעיל בפרשת פינחס. וגם בכח זה הוא נלחם נגד מדין ולבסוף הרג את בלעם בן בעור הקוסם, וזכה בכך להמית את היצר הרע של זנות עם בנות מדין, כמבואר בדברי בעל אור החיים הקדוש, שהוא על דרך שחרור האדיר מבית מאסרו, והגולה מעיר מקלטו [במות – מסירות נפש – הכהן הגדול], וד"ל):

ו

ה צ

י ל ו

ה ע ד ה

א ת ה ר צ

ח מ י ד ג א

ל ה ד ם ו ה ש

י ב ו א ת ו ה ע

ד ה א ל ע י ר מ ק

ל ט ו א ש ר נ ס ש מ

ה ו י ש ב ב ה ע ד מ ו

ת ה כ ה ן ה ג ד ל א ש ר

מ ש ח א ת ו ב ש מ ן ה ק ד

ש כ י ב ע י ר מ ק ל ט ו י ש

ב ע ד מ ו ת ה כ ה ן ה ג ד ל ו

א ח ר י מ ו ת ה כ ה ן ה ג ד ל י

ש ו ב ה ר צ ח א ל א ר ץ א ח ז ת ו

ג פנות המשולש הנ"ל – ו ש ו = ג פעמים מדין (הערך הממוצע של כל אות) = פינחס וחצי! ערך האלכסון העולה מהפנה הימנית – ש ח ד ב ת ה ה ס ק = 884 = אליהו פעמים טוב (אליהו הנביא זכור לטוב)! ערך האלכסון העולה מהפנה השמאלית – ו ל ד ט מ ג ב ו ד = מדין!

מכל הרמזים הנ"ל אפשר להבין שפרשת רוצח שבפרשתנו, הפרשה שחותמת את חומש במדבר, היא בעצם המשך למסופר בפרשיות הקודמות (בעצם, כל סדר השתלשלות המאורעות המתוארים בחומש במדבר בא בהמשכיות אחד מהשני כו', ובפרט בארבע הפרשיות האחרונות של החומש, סוד נהי"ם [שהרי יש 10 פרשיות בחומש במדבר כנגד עשר ספירות בלימה, וד"ל], כוחות המעשה [הוא העיקר, והוא נחשב כאחד, כידוע שאין המעשה מתחלק, כמבואר באריכות במקום אחר], מפרשת בלק עד פרשת מסעי: בפרשת מסעי יש בלק פסוקים, בפרשת בלק יש מדין פסוקים; ב"חתך זהב" מדין מתחלק ל-מ ו-דין, והמספר הבא אחריו הוא קסח, מספר הפסוקים של פרשת פינחס! המספר הבא אחריו – מדין ועוד קסח, סכום הפסוקים של פרשיות בלק פינחס = רבע, 16 פעמים אוי, סוד "נעוץ סופן בתחילתן" של חמשת מלכי מדין כנ"ל; בלק פינחס = רקם, המלך השני, כ פעמים אוי כנ"ל ["רקם" תרגום "קדש"]; בלק פינחס מטות מסעי = 975 = כה פעמים כזבי וכו' [בלק מסעי = 312 הנ"ל, 3 פעמים מדין, וביחד עם פינחס = 520 הנ"ל, 5 פעמים מדין!]; הערך הממוצע של פסוקי מטות מסעי = "הכהן הגדל", ודוק [ראה לקמן בפירוש החזקוני]).

פרשת מטות - יום רביעי

ד. וכך פירש המלבי"ם את הספרי הנ"ל (המחלוקת בין ת"ק לרבי נתן):

"ת"ק סבר שהרגוהו מדין מלכות על שבא לתת להם עצה, וע"כ אמר 'הרגו בחרב', כי הריגה מדין מלכות הוא מיתת חרב, ור' נתן ס"ל כר' יוסי בסנהדרין (נו, ב) שכל האמור בפרשת כשוף בן נח נהרג עליו, ושם כתיב 'וקוסם קסמים', ועז"א ביהושע 'ואת בלעם בן בעור הקוסם' ר"ל שהרגוהו על ידי שהוא קוסם והיה חייב מיתה מדין בית דין לא מדין המלכות בלבד, ועז"א בבית דין הרגוהו, ומיתת בני נח על ז' מצות הוא בסייף, ות"ק י"ל שסובר כתנא דבי מנשה בסנהדרין (נז, ב) שמיתה האמורה בבני נח הוא חנק ולמה 'הרגו בחרב' ועל כן סובר שהרגוהו מדין מלכות שהוא מיתת חרב".

נמצא, לפי ת"ק, שהמשיא לישראל עצה רעה, לא עצה של זנות ועבודה זרה אלא עצה המחלישה את רוחם של ישראל לצאת לקרב ולהלחם נגד אויביהם שהם אויבי ה', חייב מיתה מדין מלכות, שמעניניה העיקריים לחזק את יד ישראל נגד אויביהם. לפי ת"ק בלעם נסה כאן להכניס בלב ישראל חלישות הדעת והרוח (לאחר שנכשל להכניס בהם עין הרע, אך 'הצליח' בעצתו לבלק איך ניתן להכשילם ובכך לעורר נגדם את אף ה'). זהו ארס הנחש (משרש עמלק) "אשר קרך בדרך", וד"ל. לפי רבי נתן בלעם נסה לכשף את בני ישראל בקסמיו, ובכך להתגבר עליהם. 'ניטרול' כחו של בלעם לכשף תלוי בבית דיםן דווקא (הבקיאים בכל מיני כישוף על מנת לבטלם), ולכן לדעת רבי נתן בלעם נהרג בבית דין.

הלא בלעם הוא בעצמו ברך את העם "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל". לדעת ת"ק הוא הוא ה"נחש" (הקדמוני), ולפי דעת רבי נתן הוא הוא ה"קסם". הרי בפנימיות, "אלו ואלו דברי אלהים חיים": נחש קסם ב'הכאה פרטית' = 17480 = 19 (חוה) פעמים 920 = זמרי כזבי ב'הכאה פרטית'. ויש לומר, בפנימיות, שאת זמרי הרג פינחס מדין מלכות (זמרי הוא מורד במלכות, ואין מחליש את רוחם של ישראל, אפילו רוחו של משה רבינו, שלא יכול היה כאן לעמוד בפרץ כתמיד, כזמרי בן סלוא) ואת כזבי הרג מיתת בית דין (מדין כשוף, סוד "מכשפה לא תחיה" = "לא תחיה כל נשמה", כנודע סוד השויון, וד"ל; הרי היא פעלה על פי עצתו של בלעם הקוסם, ודוק).

וכך כותב בעל הטורים: "'ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב'. ביהושע אומר 'ואת בלעם בן בעור הקוסם', מלמד שהביאו לפני משה ודנוהו כדין 'מכשפה לא תחיה'. 'יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות'. יש דרך ישר הר"ת עולה כ"ד וס"ת שכר שנתנו לו שכר כ"ד אל"ף שהפיל מישראל בעצתו". דרך זו (הישר לפני איש – לפני בלעם הרשע) = לבן בלעם, כנ"ל שבלעם הוא הוא (סוד) לבן הארמי. עיקר מגמת רמאותו של לבן את יעקב אבינו (בענין נישואי רחל ושכר שמירת הצאל וכו') היה על מנת להחליש את דעתו (ב'פטיש' אחר 'פטיש'). ללבן היו תרפים, כישוף, שגנבתם רחל (על מנת להפריש את אביה מעבודה זרה בכלל ודרכי הכישוף, האסורות לבני נח ושבן נח נהרג עליהם כנ"ל). את הכישוף של לבן לא ראינו שהפעיל נגד יעקב ונשיו ונכדיו, בנותיו ונכדיו הוא), את זה הוא השאיר לבלעם הקוסם, וד"ל.

לפי דעת הת"ק יש לומר שבלעם נהרג לפני הריגת חמשת מלכי מדין (על פי פשט, לשתי הדעות שבספרי לא משמע שבלעם נהרג על ידי פינחס, כמדרש עליו מבוסס התרגום יונתן). וכן פירש בעל אור החיים הקדוש: "'הרגו בחרב'. הוצרך לומר הרגו, הגם שמובן הוא שהרגוהו מסמיכות זכרונו עם הנהרגים, יתבאר על פי דבריהם ז"ל שאמרו כי בלעם הלך ממדין לקראת ישראל ליעצם לבל ילחמו במדין ואמר להם ומה כשהייתם כו', עד כאן הדברים יגידו כי בלעם נהרג קודם הריגת ה' מלכי מדין, והוא מה שנתחכם ה' ויחד לו הריגה בפני עצמו, להעירך שלא נהרג עמהם שלא היה מובן כן אם לא היה אומר הרגו, ואומר 'בחרב', לומר שבטלו כשפיו בערך ישראל והרגוהו בגשמי". מה "שבטלו כשפיו בערך ישראל והרגוהו בגשמי" היינו כנגד שתי הבחינות הנ"ל, שבטלו כישופיו וחזרה לישראל גבורתם בגשמיות. ויש לרמוז "בחרב" – ב חרב – שתי בחינות בחרב, חרבו של פינחס כנגד גבורת ישראל (שהרי פינחס הוא משוח מלחמה, המעורר את גבורת ישראל כו') וחרבו של בלעם עצמו להתנקם לו מכשפיו, וד"ל.

ומה שחרבו של בלעם חוזרת עליו היינו כפירש"י: "'בחרב'. הוא בא על ישראל והחליף אומנתו באומנותם שאין נושעים אלא בפיהם ע"י תפלה ובקשה. ובא הוא ותפש אומנותם לקללם בפיו אף הם באו עליו והחליפו אומנותם באומנות האומות שבאין בחרב שנאמר 'ועל חרבך תחיה'", וד"ל.

פרשת פינחס - יום רביעי

ד. שרש פינחס ביוסף רמוז באותיות פינחס – יסף חן, על דרך "בן פרת יוסף", "פרת" לשון "חן" (רש"י). בלידת יוסף אמרה רחל "יסף הוי' לי בן אחר" ("יסף" חסר כתיב; "יסף הוי' לי" = 216 = 6 בחזקת 3 = גבורה = 3 פעמים חסד [ממוצע ג התבות], "בן אחר" = 261 – צירוף ספרות של 216, "יסף הוי' לי בן אחר" = 477 = "בעתה" = אשה במילוי: אלף שין הא [אשה, רחל, בהריון עם בן אחר, אך אותו בן, בנימין, בן אוני, הוא "אחר" לאמו, וד"ל] = 9 פעמים 53, אבן [הנאמר בברכת יוסף – "משם רעה אבן ישראל"], ראשי התבות = אבן, ועוד ח פעמים אבן = משיח בן דוד. סופי התבות = משה, ודוק). "יסף הוי' לי בן אחר" הוא צירוף אותיות הוי' ברא לי פינחס (הערך הממוצע של יוסף פינחס הוא יעקב, בעלה האהוב של רחל, ודוק), ודוק. יוסף, וניצוצו בפינחס, מחזיר את ה"בן אחר" בתשובה. בחטא בנות מדין עבדו ישראל לפעור, ונעשו "בן אחר", עובדים לצד אחר-אחור, ממש. כשהרג פינחס לזמרי הוא החזירם לפנים (ואפילו אלו שביזו אותו כבר היו פניהם לפנים [שהרי טענו איך העזת כו' מי אתה, הסתכל לאחוריך, ליחוסך וכו'] ולא עוד לאחור; מכאן לימוד חשוב שכל מי שעוסק בתשובה, במלחמה עד כדי חרוף נפש נגד זנות והתבוללות [עבודת הפעור] כדאי כל הבזיונות, עליו לספוג את כל הבזיונות בידעו שאף על פי כן פועל הוא בכך להחזיר את ישראל להסתכלות כלפי פנים, מקור חוצבם באלקי ישראל). הוא מחזיר את "שקר החן" של בנות מדין – כזבי בת צור, כזבי לשון שקר וכזב, ל"חן אמת" (חן אמת מעמיד "צבאות הוי'" ומגלה "הוי' צבאות אלהי ישראל") – "אילת [= אמת] אהבים [= חן] ויעלת חן", והיינו פינחס אותיות יסף חן, ודוק. "יסף הוי' לי בן אחר" – פינחס (יסף חן) = 685, מספר ההשראה של 19, חוה, ובתוספת יוסף = 841 = מספר ההשראה של אהיה, שהוא הריבוע של 29, יחוה ("ולילה ולילה יחוה דעת").

שני ההורים של פינחס, בלשון הפסוק הנ"ל, הם "אלעזר בן אהרן" ו"מבנות פוטיאל" = 1250 (מספר התבות של שיר השירים וכו' כנודע) = הריבוע-כפול של 25 (אדם מלא: אלף דלת מם; ההפרש ביניהם = 18, הריבוע-כפול של 3). ביחד עם פינחס בנם = 1458 = הריבוע-כפול של 27 (קרע שטן, פעולת פינחס). "מבנות" = יפתח!

השם פוטיאל מיחד את שתי הטפות (משרשים שונים, אך מתיחסים ביסוד, הנקרא "כל") של יוסף, משרש הבל, ויתרו, משרש קין (פוטיאל הבל קין פינחס = ישראל, ועוד יוסף יתרו = 1313 = תחית המתים). יוסף פטפט ביצרו יתרו פטם עגלים לעבודה זרה = 1869 = 21 פעמים 89 = טף (21 ו-89 הם שני מספרי "אהבה" כנודע). שרש הטפה הוא בשם אהיה (21), כמבואר בכתבי האריז"ל (בסוד ה-פד – חנוך – צומות של תיקון הברית, פד = ד פעמים אהיה). יש כאן ג פט-טף בגלוי ועוד טף פעמים חי בסתר. והנה, פטם עגלים לעבודה זרה הוא הלעומת זה של תורה ("רצוא ושוב"), סוד זיווג זו"ן דקלי' סמאל לילית. מכאן, מעומק הקלי' עלה יתרו לקדושה – יתרו = התורה (סוד "זאת התורה וגו'", על דרך "בזאת יבוא אהרן [ונכדו פינחס] אל הקדש" – דא תרעא לאעלאה; "מי זאת עולה מן המדבר", זה יתרו שנדבו לבו לצאת מן הישוב ולבוא אל המדבר על מנת להדבק בתורה ואלקי ישראל). ראשי התבות של יוסף פטפט ביצרו יתרו פטם עגלים לעבודה זרה = 289 = טוב בריבוע (טוב פעמים טוב), ובכל הביטוי יש טוב טוב אותיות, ודוק.

פוטיאל = חנוך אליהו, והוא עולה חצי "פינחס זה אליהו"! בת פוטיאל (אם פינחס) = "יאר הוי' פניו אליך ויחנך" – כך מברך פינחס את ישראל, וד"ל. פוטיאל ועוד "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן" = מב פעמים הוי' ב"ה, סוד מב האזכרות שבתפילין, סוד "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ", הכתוב בתפילין דמארי עלמא, שמשם בא לפינחס הכח ועז לעשות מעשה בזמרי (ובכך להתכהן כהונת עולם).

ועוד בסוד החן הנ"ל: זמרי בן סלוא (= ז פעמים חן) נמשך אחר "שקר החן" של כזבי בת צור (= שלהבת, הלעומת זה של "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", וכידוע הסברו של רבי אייזיק מהומיל זצ"ל בהקבלת ג האהבות ל-ג שלבים בתאות הזיווג, ועד לגילוי הכחות המאדיים של הנפש, שאינם יודעים כל מעצור [עד שתהא שלהבת עולה מאליה לגמרי], בשעת מעשה ממש, עיי"ש), אך ביחד עם פינחס בן אלעזר עולה הכל 1711 = חן במשולש (= ז פעמים חן כנ"ל ועוד "דרך ארץ קדמה לתורה" – בחינת "קנאין פוגעים בו" [סוד שם חתך – סגולה לפרנסה: "פותח את ידך" – "ויקח רמח בידו", ר"ת ורב = פינחס-יצחק, "ורב חסד" היינו מדת כהנא רבא כנודע, ר"ת של "קנאין פוגעין בו", קפב = יעקב, רמח = אברהם, רת"ס האותיות של "ויקח רמח בידו = אליהו, כל נשמות האבות ואליהו באו לעזור לפינחס במעשה הקנאות, הנערות, שלו, סוד "נער ישראל ואוהבהו" כנודע, ודוק], "הלכה ואין מורין כן", שבכך מעלה פינחס בן אלעזר את ניצוץ כזבי בת צור ליחדה בצור ישראל וגואלו [זמרי כזבי = צור] וד"ל) – במעשה המסירות נפש של פינחס, לנקום את נקמת ה' ולכפר על בני ישראל, הוא מעלה את "שקר החן" לחן אמת (= צבאות כנ"ל, וביחד עם 1711 = 2210 = טוב פעמים עין – "טוב עין הוא יבורך ['אל תקרי יבורך אלא יברך' – יברך את עמו ישראל בשלום – 'הנני נותן לו את בריתי שלום']"), כנ"ל.

פרשת בלק - יום רביעי

ד. והנה, צדיקים בינונים ורשעים, כולם יחד (אך לפי סדר זה דווקא – צדיקים בראש כו', סוד מלך, מח לב כבד: מח בחינת צדיקים, בחינת נפש האלקית שעיקר משכנה במח; לב בחינת בינונים, ובו שני חללים שבהם שוכנים שתי הנפשות, האלקית והבהמית, שרש שני היצרים הנלחמים זה בזה על העיר קטנה כו'; כבד בחינת רשעים, ששם שוכן הנחש הקדמוני כנודע בספר הזהר הקדוש. והנה, סופי תבות מח לב כבד – חבד: "חכמה מוחא" ו"בינה לבא" והדעת שוכן בכבד, היינו ממש כנ"ל – משה הצדיק, בחינת מח החכמה, שוכן במח; איוב הבינוני [הפילוסוף המתייסר ונלחם על חייו וזכות קיומו – "לב בנפש כמלך במלחמה"], בחינת מח הבינה, מח הבינוני כנודע, שוכן בלב; בלעם הרשע, בחינת מח הדעת [הנשבר], שוכן בכבד, וד"ל. והנה בלעם רצה להפוך את הסדר, לקלל את עם ישראל בתבת "כלם" כמבואר בתוספות, וד"ל) מהווים צבור שלם כידוע, ו"צבור לא מת" (ראשי תבות צלם – "בצלם אלהים ברא אתו" "בצלם אלהים עשה את האדם" = ז פעמים חיים נצחיים [חיה במשולש; בדילוג תבות = ז פעמים חיים חיים ו-ז פעמים בחיים בחיים], "בצלם אלהים" "בצלם אלהים" = אברהם אברהם = מלכות, אל במשולש), היינו שכולם נכללים לבסוף בסוד הצדיק החי.

וידוע שדין צבור הוא דווקא כאשר עם ישראל יושב בארצו, בארץ ישראל. ובשעה שנכנסו עם ישראל לארץ ישראל ונעשו צבור נצטוו בשלוש מצוות ("מצוות הצבור") – להעמיד להם מלך, להלחם בעמלק (ובכל אויבי ישראל מסביב) עד גמירא, לבנות את בית המקדש. והנה, שלוש מצות אלו הן בסוד צבור אך בסדר הפוך, סוד (תיקון) "כלם" הנ"ל, ובסוד "ועמך [לבסוף יהיו] כלם צדיקים, לעולם יירשו ארץ, נצר מטעי מעשה ידי [יש נשמות דשרש הבל מסוד יד ימינו של ה' ויש נשמות משרש קין מסוד יד שמאלו של ה'] להתפאר [תפארת היינו ריבוי גוונים במזיגה נכונה ונאה – צדיקים בינונים רשעים המתיחדים בסוד מארי תורה דעמודא דאמצעיתא, סוד ישראל – יש ששים רבוא אותיות לתורה, ויש נשמות שהאות שלהן בתורה נמצאת בפרשת בלעם, וד"ל]".

מצות העמדת מלך – הבאה בתורה כמענה לתביעת העם "אשימה עלי מלך ככל הגוים [הרשעים]" – הוא כנגד פרשת בלעם, שבה מברך בלעם את ישראל: "הוי' אלהיו עמו ותרועת מלך בו" "וירם מאגג מלכו ותנשא מלכותו". והיינו מה שבלעם דקדושה הוא זה שמעלה את המלכות ומתקנה כנ"ל. בלעם = מלך אומה, סוד "אין מלך בלא עם" כנ"ל. מצות מלחמות היא כנגד ספר איוב, סוד מלחמת היצר, עבודת הבינוני כנ"ל.

איוב אותיות אויב (כמפורש בחז"ל שאיוב התריס כלפי שמיא שמא התחלף אצלו כביכול בין איוב לאויב), הוא הרגיש למציאת האויב בנפש פנימה והוא המצווה להלחם באויב עד שימחה את זכרו מתחת השמים, וד"ל.

מצות בנין בית המקדש היא כנגד ספרו של משה, ספר של צדיקים גמורים, ש"שם [בבית המקדש השלישי והמשולש, בחינת משה השלישי לבטן ונשמת יעקב אבינו השלישי לאבות העולם] נעשה לפניך כמצות רצונך" ויתקיים בנו "ועמך כלם צדיקים" כפשוטו.