פרשת כי תצא - יום רביעי

ד. והנה, בפרשת אמה העבריה יש חמשה פסוקים: "וכי ימכר איש את בתו לאמה לא תצא כצאת העבדים. אם רעה בעיני אדניה אשר לא [כתיב, לו קרי] יעדה והפדה לעם נכרי לא ימשל למכרה בבגדו בה. ואם לבנו ייעדנה כמשפט הבנות יעשה לה. אם אחרת יקח לו שארה כסותה וענתה לא יגרע. ואם שלש אלה לא יעשה לה ויצאה חנם אין כסף". בכל פסוק יש לשון אחד של "אם": "לאמה", "אם", "ואם", "אם", "ואם" = 252 (= "יברכך", המלה הראשונה של ברכת כהנים) = 7 פעמים "וכי", התבה הראשונה של הפרשה ("אם" "ואם" "אם" "ואם" – כולן התבה הראשונה של הפסוק, ומתאים שנצרף אליהן את התבה הראשונה של הפסוק הראשון, "וכי", שאזי יעלה הכל רפח, ח פעמים "וכי", ודוק).

ולעניננו העיקר הוא שגם לשון אמה (העבריה) הוא לשון אם. והנה אפשר לפרש את סוד "אם אחרת יקח לו" לאו דווקא בלקיחת אשה אחרת ממש (אשה שהיא גוף אחר מאשר האמה העבריה לאחר יעוד) אלא שהפרשה באה ללמדנו שכשם שביעוד האמה העבריה היא עולה מבריאה לאצילות (כמבואר בדא"ח שבהיותה אמה לפני יעוד היא נמצאת בעולם הבריאה ועל ידי מצות היעוד, להיות לאשה ממש לאדון או לבנו הקם תחתיו היא עולה מבריאה לאצילות) כך "אם אחרת יקח לו" – ניתן, וצריך, להעלותה עוד יותר לדרגת אמא עילאה ממש, וד"ל (דרגה זו היא "אחרת" לגמרי, באין ערוך, משתי הדרגות הראשונות, שבשתיהן יתכן יניקת החיצונים כנ"ל, מה שאין כן בדרגה השלישית, ושעל כן לא שייך כאן ענין הגירושין כלל, שאין כאן כל אפשרות של "כי מצא בה ערות דבר" [על דרך המבואר ביחס לגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו, גאולה שאין אחריה גלות, היינו שלא שייך כלל וכלל ענין הגלות, שאין לה מציאות כלל בדרגה זו שכולה גאולה ואור עצמי ממש, ודוק], והיינו על דרך ההבדל, באין ערוך, בין שתי הבארות הראשונות של יצחק עליהן רבו פלשתים לבין הבאר השלישית רחבות, וד"ל). נמצא שיש כאן ג דרגות: אמה לפני יעוד, דרגה רוחנית (ושמא גם בגשמיות, ואכ"מ) של פילגש שהיא חצי אשה, אמה המיועדת, בחינת אשה תתאה, "אחרת" למעליותא, בחינת אשה עילאה, ודוק.

והנה בפירוש העמק דבר מצאנו במפורש שה"אחרת" היא מיוחסת יותר מאשר האמה לאחר יעוד: "'יקח לו'. כבר נתבאר דיוק 'לו' שהוא כראוי לו לפי ערכו ויחוסו או לעזר חייו, ולא כאמה שעיקרה הוא לשמשו אפילו לאחר יעוד". והנה ידוע דרשת חז"ל "'לו' – זו אשה" ולמדו גזרה שוה מהנאמר במעשה בראשית "אעשה לו עזר כנגדו" לאמור במצות הצדקה "אשר יחסר לו" – ש"לו" זו אשה, היינו שבכלל מצות הצדקה להשיא את העני (בדעת, היינו ללא אשה) אשה. ומבואר במקום אחר באריכות שיש ג מדרגות "לו" "עזר" "כנגדו", ויש לומר שהן הן ג המדרגות המתבארות כאן – חצי אשה (בחינת פילגש), אשה תתאה, אשה עילאה. דווקא האשה עילאה, תכלית המכוון של מצות קידושי אשה בעם ישראל קדושים ("[כי יקח איש] אשה" כנ"ל), היא בחינת "לו" ממש, "והיו לבשר אחד" ממש, "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת [דווקא] יקרא [לשון זכר, שהיא 'לו' ממש] אשה כי מאיש לקחה זאת [ומעתה מצוה עליו לקחתה לו לאשה, היא לוקחה ממנו והוא לוקח אותה בחזרה, שבזה יובן למה התורה נקטה דווקא בלשון ליקוחין בקידושי אשה, וד"ל]". וכל זה מרומז בתחילת פרשת אמה העבריה – "וכי" = לו, "וכי ימכר" = אשה, "סוף מעשה [תיקון האשה להיות בבחינת אשה עילאה] במחשבה [מחשבה היינו חשב מה, להיות מה = אדם השלם כנ"ל, וד"ל] תחלה", וד"ל.