פרשת מסעי - יום שני

ב. יהושע בן נון הוא המנחיל בפועל את ארץ ישראל לעם ישראל. התיחסותו של ה' אליו כאל משה רבינו בפרשה זו – "וידבר הוי' אל יהושע לאמר" – מוכיח שהתוכן של פרשה זו דווקא, פרשת מכה נפש בשגגה וישיבתו בעיר המקלט, "עיר המועדה", עד מות הכהן הגדול (שאזי חוזר לנחלתו, נחלת אבותיו), הוא דין עיקרי, שמא נאמר הדין החשוב ביותר, הנוגע לקיום הישוב היהודי בארץ ישראל, תכלית שליחותו של יהושע, ממלא מקומו של משה.

הרי בריחת הרוצח בשגגה אל עיר המקלט וישיבתו שם עד מות הכהן הגדול נקרא "גלות", והיינו גלות בתוך גבולות ארץ ישראל – גלות שבגאולה (ועד שלעתיד לבוא, בביאת משיח צדקנו, יתווספו עוד שלש ערי מקלט לקלוט את ריבוי הרוצחים בשגגה שיהיו אז, לצורך תיקון זרעו של הבל, כמבואר היטב בכתבי האריז"ל), דבר והיפוכו (כל דבר והיפוכו בעת ובעונה אחת, ובמקום אחד, הוא מסוד רדל"א, וכמו שיתבאר), שמזה מובן שעל ידי קיום מצוה זו אין צורך לעם ישראל לצאת מארץ ישראל לגלות ממש, וממילא מצוה זו, יותר מכל מצוה אחרת, שומרת על ישוב העם בארץ בכל מצב ומצב בו נמצא העם (ומה עוד שהגלות בעיר המקלט היא הזדמנות לרוצח בשגגה לשגשג בלימוד התורה וכו', וכדלקמן, על דרך, וביתר שאת מאשר ביחס לנאמר בנוגע לגלות האחרונה, שאת עבודת הפרך בחמר ולבנים של גלות מצרים ניתן להחליף ביגיעה בתורה, בקל וחמר ולבון הלכתא, אלא שעיקר החלפה זו בגלות ממש בחו"ל מצריכה יגיעה ועבודת פרך בלימוד חלק הנגלה דאורייתא בעיקר, ואילו בעיר המקלט שבארץ ישראל, סוד חדש אלול כדלקמן, העיקר הוא העמקה בנסתר דאורייתא, הכל בבחינת "באהבתה תשגה [תיקון הרוצח בשוגג] תמיד", וד"ל).

בפרשיה הפתוחה שבפרשתנו בת 26 פסוקים (כמנין שם הוי' ב"ה), הדנה בדיני רוצח – ז פסוקים ראשונים בדין הפרשת ערי מקלט לרוצח בשגגה, ו פסוקים בדין רוצח במזיד, עוד ז פסוקים בדין רוצח בשגגה, פסוק אחד של סיכום עד כאן ועוד ה פסוקים של רוצח במזיד – כל אחד מארבעת הפסוקים האחרונים פותח בתבת "ולא":

"ולא תקחו כפר לנפש רצח אשר הוא רשע למות כי מות יומת. ולא תקחו כפר לנוס אל עיר מקלטו לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן. ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה כי הדם הוא יחניף את הארץ ולארץ לא יכפר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שפכו. ולא תטמא את הארץ אשר אתם ישבים בה אשר אני שכן בתוכה כי אני הוי' שכן בתוך בני ישראל". יש כאן חיים תבות, נמצא שהערך הממוצע של תבות לכל אחד מארבעת הפסוקים הוא טוב.

הקיום של עם ישראל בארץ ישראל תלוי ב"ולא תחניפו את הארץ" (שלש התבות הראשונות "ולא תחניפו את" = 992 = אהרן משה יהושע, ד פעמים רמח וכו' כנ"ל; "ולא תחניפו את הארץ" = 1288 = 23 פעמים 56, המספר הראשון שמתחלק גם ב-161, שם קסא, וגם ב-184, שם קפד, שני מרכיבי משה, כמבואר בכתבי האריז"ל; כאשר מציירים 15 אותיות הביטוי בצורת משולש, ג הפנות – ו ת ץ = מלכות, חצי 992, המשולש של 31; כל הפסוק: "ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה כי הדם הוא יחניף את הארץ ולארץ לא יכפר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שפכו" = 5356 = דבר פעמים הוי', סוד "'דבר הוי'' זו הלכה", "'דבר הוי'' זו נבואה", "'דבר הוי'' זה הקץ", וד"ל; "תחניפו" אותיות חן פתוי [מלכות, בספר יצירה, מתנת המלכות – חן]; "יחניף" אותיות חן יפי – "שקר החן והבל היפי", וד"ל). אף על פי שפסוק זה נאמר בנוגע לרוצח במזיד, גם בנוגע לדין רוצח בשוגג הלא דין ישיבתו בעיר מקלטו עד מות הכהן הגדול הוא כדי לשמרו מגואל הדם, שאם יכהו בעיר מקלטו יתחייב מיתה כדין רוצח במזיד, וממילא כל דיני רוצח נוגעים ל"ולא תחניפו את הארץ", ודוק.

בתורה, בפרשתנו, מופיע שלש פעמים ("בתלתא זימני הוי חזקה"; וראה בפירוש בעל הטורים: "'עד מות הכהן הגדול'. ג' פעמים 'כהן גדול' בפרשה, לומר אחד כהן גדול שנמשח אחד מרובה בגדים ואחד כהן גדול שעבר, כולם משיבים הרוצח במיתתן", והוא על פי הגמרא במסכת מכות, ודלא כרבי יהודה שמרבה אף משוח מלחמה, וכן פסק הרמב"ם "אבל משוח מלחמה אינו מחזיר"; ולפי הרמז דלקמן ש"מות הכהן הגדל" = פינחס בן אלעזר, היינו לאחר שנעשה כהן גדול בארץ ישראל לאחר מות אלעזר אביו, והוא בזכות מעשה הקנאה שלו שבו נתכהן כהונת עולם; ואכן רבי יהודה לומד שמשוח מלחמה מחזיר מפעם רביעית שנאמר בפרשה "עד מות הכהן", אך ללא תבת "הגדל", דהיינו משוח מלחמה דאינו כהן גדול, אלא כהן הדיוט, אך שם נאמר בהקשר של שלילה "ולא תקחו כפר לנוס לעיר מקלטו לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן", ודוק היטב) הלשון "מות הכהן הגדל" (שבזה תלוי שיבת הרוצח בשגגה אל ארץ אחוזתו; תבת "הגדל" כתיב חסר ו בכל אחת מ-ג הפעמים הנ"ל בתורה, משא"כ ביהושע הוא כתוב מלא ו; "הגדל" = מב, סוד מב המסעות של בני ישראל שבפרשת מסעי, וד"ל). למה הוא רומז? "מות הכהן הגדל" (שלשה מספרים יורדים; הבסיס של הסדרה הריבועית = חשך; ארבעת המספרים הראשונים בסדרה = 14, מות במספר קטן, פעמים הכהן הגדל!) = 568 = פינחס בן אלעזר = "ולא תנאף", כמבואר סוד מספר זה באריכות בפרשה הקודמת (וכמו שיתבאר ענינו לכאן לקמן)!