ג. "היום" = 61, המספר הראשוני ה-19 = איוב. איוב = חוה, האשה הראשונה, המסמלת את הרגשת האני, סוד המלכות, שתיקונה הוא "ואני תפלה", עבודת דוד מלך ישראל חי וקים, "נעים זמירות ישראל". הצדיק הופך את האני לאין (עצם היכולת לשנות את הצירוף, מאני לאין, הוא דווקא אצל מי שהוא מלכתחילה בבחינת אין, שמאיר אצלו את שרש נשמתו, בחינת "אין מזל לישראל", כידוע ממורנו רבי ישראל הבעל שם טוב), אבל הבינוני אינו מסוגל להפוך את האני שלו לאין ממש אלא להאיר אל תוך האני שלו הארה של אין אלקי (משרש נשמתו שהוא "חלק אלוה ממעל ממש"), ובכך לפעול בהרגשת האני בטול היש לאין. והוא סוד ה-ו של "ואני תפלה" – המשכת הארה של אין אלקי לתוך האני, שאזי מתעורר האני לשפוך את לבו ושיחו לפני השי"ת בתפלה (בהתבטלות כל ישותו הנפרדת מה') – "ואני תפלה". "ואני" = אלול, עבודת "אני לדודי ודודי לי" (ראשי התבות של אלול שכנגד עבודת התפלה של אלול בפרט, כנודע מהרבי).
ידוע שביום השבת קדש נאמרו ג פעמים "היום" (בפסוק אחד; רבי אברהם אבולעפיא פירש ש-ג פעמים "היום" בפסוק זה הן סוד ג בחינות של התגלות אין אלקי [יש לומר כנגד התכללות כח"ב בכתר, על דרך פירוש "איה מקום כבודו" כנודע: א – כתר, י – חכמה, ה-ן – בינה, ודוק], גילוי אור "היום" לנשמה האלקית, אור אין סוף שלפני הצמצום, סוד השבת, כח הצדיק להפוך את האני לאין ממש, כמבואר בדא"ח בסוד "היום [אור אין סוף לפני הצמצום] יום [אור הקו לאחר הצמצום]") – "ויאמר משה אכלהו היום כי שבת היום להוי' היום לא תמצאהו בשדה" – שמכאן למדו חז"ל שמצוה לאכול שלש סעודות בשבת. והם גם רומזים (באופן מובהק) לשלשת הימים הנוראים, סוד "יחינו מימים ביום השלישי יקמנו ונחיה לפניו [לעד]" – "אכלהו היום" קאי על היום הראשון של ראש השנה, עליו נאמר בספר נחמיה "ויקראו בספר בתורת האלהים מפרש ושום שכל ויבינו במקרא. ויאמר נחמיה הוא התרשתא ועזרא הכהן הספר והלוים המבינים את העם לכל העם היום [ראש השנה, שהיה אז יום אחד בלבד] קדש הוא להוי' אלהיכם אל תתאבלו ואל תבכו כי בוכים כל העם כשמעם את דברי התורה. ויאמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדנינו ואל תעצבו כי חדות הוי' היא מעזכם", שבו נאמר מפורש "אכלו וגו'" (שהיתה הוה אמינא שראוי לצום באותו יום נורא של דין, ובא "נחמיה הוא התרשתא", מנחם הוא ומתיר לשתות ממתקים בהתר שתא – ראש השנה); "כי שבת היום להוי'" קאי על היום השני של ראש השנה, שהוא חל ביום השבת של ימי בראשית; "היום לא וגו'" קאי על יום הכפורים, שאין בו אכילה ושתיה בגשמיות, דהיינו הדיוק של "היום – לא" כנודע.
והנה, בפרשת נצבים מופיעה תבת "היום" יג פעמים (יג פעמים "היום" = 793, המספר העיקרי של סוד העיבור [שארית החדש], חישוב הלוח העברי החל מראש השנה, ודוק. והוא מספר ה"מגן דוד" ה-זה, כנגד יב חדשי השנה, וד"ל), כנגד יג מדות הרחמים המתגלות בימי אלול עד יום הכפורים כנ"ל. יג היום = "עד הוי' בכם", רמז מובהק ל"היום" האחרון, ה-יג, בפרשה (בפתיחת שני הפסוקים האחרונים של הפרשה): "העדתי בכם היום ['העדתי בכם היום' = ברית, סוד הנאמר בתחילת הפרשה 'לעברך בברית הוי' אלהיך ובאלתו אשר הוי' אלהיך כרת עמך היום'] את השמים ואת הארץ החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך. לאהבה את הוי' אלהיך לשמע בקלו ולדבקה בו כי הוא חייך וארך ימיך לשבת על האדמה אשר נשבע הוי' לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם".
לפני הפסוק (באיוב) "ויהי היום וגו'" נאמר (בתחילת הפסוק החמישי של הספר, שכנגד היום האחרון של השנה החולפת, ה"סדר" החולף, כנ"ל) "ויהי כי הקיפו ימי המשתה וישלח איוב ויקדשם והשכים בבקר והעלה עלות מספר כלם כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם ככה יעשה איוב כל הימים". תבת "ויהי" בפסוק זה היא התבה ה"היום" מתחילת הספר, רמז מובהק לנאמר בתחילת הפסוק הבא – "ויהי היום". "ויהי היום" הוא ה"ויהי" ה-ד בספר, לאחר "והיה האיש ההוא תם וישר וירא אלהים וסר מרע" (ראה רש"י: "'והיה האיש'. אע"פ שהוא לשון עתיד כן דרך לשון עברית ולשון מליצתו וכו'", אבל ידוע הכלל בחז"ל ש"והיה" לשון שמחה ו"ויהי" לשון צער, לרמוז ששמחת איוב הפכה לצער, ודוק ותשכח שפעם אחת "והיה" וארבע פעמים "ויהי" הן בסוד קוצו של י וארבע אותיות הוי' ב"ה – ב ה"ויהי" שכנגד חו"ב, "תרין ריעין", בפסוק אחד, בתחילת שני משפטיו ע"פ חלוקת האתנחתא [לפני כל תחושה של צער, רק תיאור גדולתו של איוב] "ויהי מקנהו שבעת אלפי צאן ושלשת אלפי גמלים וחמש מאות צמד בקר וחמש מאות אתונות ועבדה רבה מאד ויהי האיש ההוא גדול מכל בני קדם", ואחר כך ה"ויהי" השלישי כנגד ה-ו של שם הוי', סוד ימי ההיקף "ויהי כי הקיפו ימי המשתה וגו'" [שבפסוק זה יש כבר התעוררות של חשש מפני מדת הדין, ודוק], ולבסוף "ויהי היום ויבאו בני האלהים להתיצב על הוי' ויבוא גם השטן בתוכם" כנגד ה תתאה שבשם, מדת המלכות – "דינא דמלכותא דינא", וד"ל).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה