ה. והנה לשון "להתיצב" דאיוב הוא על דרך לשון "נצבים" דפרשתנו. ומופלא לכאורה פירוש רש"י ש"להתיצב" היינו "לריב עמו", שלפי זה גם אינו מובן כ"כ מה בין השטן שבא "לקטרג הבריות" לבין בני האלהים הבאים להתיצב ולריב עם ה'. הרי רצון ה' הפנימי (בחינת השפעה דרך פנים ולא דרך אחור) הוא להיטיב עם הבריות דווקא – "טוב הוי' לכל ורחמיו על כך מעשיו" (ראה קדושת לוי ריש פרשתנו), ואם בני האלהים באו לריב עם ה' ז.א. שלדעתם אין להיטיב כרצון ה', ואם כן מה ביניהם לשטן?
אלא צריך לומר שמדת הוי' ב"ה הוא ענין ההתהוות יש מאין ואפס המוחלט, ומחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית יש מאין. ואילו דעת בני האלהים הוא לקיים את ההוה מבלי לחדשו מאין, ודעת השטן הוא דווקא להחזיר את המציאות לאין, וד"ל.
נמצא ש"פושט צורה [השטן] ולובש צורה [בני האלהים]" הכל מתיחס לצורה המלבישה את חמר הגלם (חומר ללא צורה, חומר היולי כנודע) לאחר התהוותו-יציאתו מאין. אבל רק בכח הוי' ב"ה להוות את חמר הגלם עצמו יש מאין ואפס המוחלט. ועל כן באים בני האלהים לריב עם ה' והשטן לקטרג הבריות, ודוק היטב.
נמצא שיש כעין בית דין של שלשה למעלה (שגם הסניגור והקטיגור כונו שופטים, כמ"ש "כי יעמד לימין אביון להושיע משפטי נפשו", כמבואר בתניא) – בני האלהים הוי' השטן (לפי הסדר הזה דווקא, שהרי רגע ההתהוות מאין, מעשה בראשית התמידי, הוא בין בחינת ההויה הקודמת, בחינת "לובש צורה", לבין בחינת ההפסד, "פושט צורה", והוא בסוד "מקדים רפואה למכה", שאין ה' נותן רשות לשטן להשחית את המציאות הקודמת לפני שמהווה מאין את הנקודה הראשיתית של המציאות הבאה, בבחינת היולי על כל פנים, וד"ל) = "אהיה אשר אהיה", בהתחדשות ההתהוות וקיומה תמיד, מ"צרה [הפסד] זו" ל"צרה אחרת", וד"ל.
גם אנחנו בראש השנה נצבים על ה', לריב עמו כביכול, שיקום מכסא הדין שלו (כסא ההתהוות מאין בהעלם והסתר הבורא מן הנברא, סוד כסא לשון כיסוי כנודע, הכרוך בתודעת נחיצות החזרה לאין, שבזה יש נתינת מקום למדת הדין ממש, לטענת השטן) וישב על כסא רחמים (המדה הנותנת קיום למציאות ההוה, מבלי לבקרו "חדשים לבקרים", אלא לחזקו, סוד ירח האתנים, חדש ההתחזקות, מה שאין כן חדש ניסן הוא חדש ההתחדשות, וד"ל), ובטוחים אנו שננצח בדין, שבכך חפץ ה' באמת, ב"נצחוני בני נצחוני", וד"ל.
הנה, כל הפסוק הנ"ל דאיוב (הבינוני של תניא, שדינו תלוי מראש השנה ליום הכפורים כנ"ל, וראה בת"י ל"ויהי היום" דריש פרק ב דאיוב, די"ל שאותו "היום" היינו יום הכפורים, יום סליחת העונות, ודוק) "ויהי היום ויבאו בני האלהים להתיצב על הוי' ויבוא גם השטן בתוכם" = 1833 = ג פעמים תורה = יג פעמים מצוה (המספר הראשון שהוא כפולה גם של תורה, יג פעמים בטול, וגם של מצוה, ג פעמים בטול). "ויהי [אל, הנקודה האמצעית של] היום" = פחד, בחינת פחד יצחק, יום הדין של ראש השנה (ומצות היום בשופרו של יצחק). "ויהי היום ויבאו" = ט פעמים יג, "בני האלהים להתיצב על הוי' ויבוא גם" = חיים פעמים אחד (יג), "השטן" = כח פעמים יג, "בתוכם" = לו פעמים יג, ודוק היטב – ארבע כפולות של אחד-אהבה לפי הסדר, ללמד שעם כל מדת הדין ומעשה שטן עדיין חסדו ואהבתו יתברך לכל מה ולכל מי שברא לכבודו שורה על הכל ובסופו של דבר קובע את הכל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה