ה. המשך: מסירות הנפש של קיום מצות מילה לשמיני – ספירת היסוד, השמיני מחכמה כנודע (בסוד יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א) – היא בז"א (שספירת היסוד חותמת באות אמת את הו"ק שלו), ה-ו שבשם, ובחינת הרוח בנרנח"י. על מצות ברית מילה נאמר "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב", "שש" לשון שש – ספירת היסוד דז"א, הקצה הששי הכולל וחותם את כל ששת הקצוות דז"א כנ"ל. באמא יש שמחה – "אם הבנים שמחה" – ביסוד ז"א יש ששון, וכדברי חז"ל לפסוק "ליהודים היתה אורה [זו תורה – י שבשם] ושמחה [יום טוב – ה] וששון [מילה – ו] ויקר [תפילין – ה]". מסירות הנפש של קיום מצות ברית מילה היא בעצם מסירות נפשו של האב להקריב את בנו לה', על דרך המקריב קרבן על גבי המזבח, כמבואר בספרים. והוא על דרך עקידת יצחק. והנה, באמא (בסיפור של חנה ושבעת בניה) אמרה האשה לבנה הקטן (בדברה אל כל שבעת בניה) – "אמרה לו בניי לכו ואמרו לאברהם אביכם אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות". וממילא מובן איך שהמסירות נפש של ברית מילה נמצאת מתחת לכנפי השראת מסירות הנפש של האם ושבעת בניה (במקורם אצלה).
מסירות הנפש של התלמיד חכם להראות בעצמו, לתלמידיו שומעי ורואי לקחיו, מה שעלול לסכן אותו, כדי ללמד בהמחשה את זאת התורה, שיבינו היטב את המעשה אשר יעשון (ואינו דומה שמיעה לראיה כמובן) היא במלכות, ה תתאה שבשם, דרגת הנפש בנרנח"י. הרי כל המחשה (= משיח) היא במלכות. כאן מסירות הנפש מתבטאת כ"הפקרות" דקדושה, הנובעת משפלות בתכלית, פנימיות מדת המלכות דקדושה. אין התלמיד חכם מתכוון כאן להמית את עצמו (כמו בדרגת החכמה) אלא שאינו מתחשב כלל וכלל בסכנה לעצמו במקום מצות תלמוד תורה לרבים (לדורות). במלכות נאמר כי "רגליה ירדות מות", ודווקא על ידי ההפקרות דקדושה של התלמיד חכם מאסף הוא את רגלי המלכות ביתה, לא לתת יניקה יותר אל החיצונים (יניקת החיצונים נובעת ממלכות-מלך השומר על נפשו ודואג לעצמו ולחייו כדבר הקודם לדאגה לטובתם הנצחית של עמו, גם כשכרוך בהסתכנות עצמית, וד"ל). כשמראה בעצמו שחיטה היינו ענין העלאת נצוצות קדושים מהעולמות התחתונים בי"ע להכלל בקדושת האצילות. כשמראה בעצמו "דבר אחר" היינו בסוד "מחוץ למחנה מושבו", יציאה מתחום האצילות לרדת לעולמות התחתונים. שתי הדרכים – מבי"ע לאצילות (מרשות הרבים לרשות היחיד) ומאצילות לבי"ע (מרשות היחיד לרשות הרבים) בחזקת סכנה, וד"ל.
נמצאנו למדים שמסירות הנפש של התלמיד חכם נמצאת בחכמה ובמלכות – חכמה עילאה וחכמה תתאה כנודע – בסוד "הוי' בחכמה יסד ארץ", "אבא יסד ברתא". הכח לחדש בתורה (שבעל פה, שרש דברי סופרים באבא כנודע) בא מחכמה עילאה (כבוד נאצל), הכח להמחיש, ובכך לקיים את התורה בפועל ממש בא מהמלכות, חכמה תתאה (כבוד נברא). שתי דרשות אלו קשורות לרבי שמעון בן לקיש, תלמיד חכם בעל מסירות נפש בפועל ממש, וד"ל.
החכמה היא "נקודה דנעיץ", היא מחיה את כל דרגות מסירות הנפש ממנה ולמטה. ואף המסירות נפש של הכתר הנ"ל מושפעת מחכמת התורה (כנ"ל במעשה ארבע מאות הילדים וילדות, ששם הגדול שהבם דרש להם את הפסוק "ה' מבשן אשיב אשיב ממצולות ים" – דברי תורה עזרו לגלות את עצם נקודת המסירות נפש שמצד היחידה, שלמעלה מגילוי אור התורה, אך מתעוררת על ידי הקשר העצמי של נשמות ישראל לתורה הוי', כמבואר בדא"ח). נמצא שכל חמש דרגות המסירות נפש באות מ"זאת חקת התורה".
וראוי להתבונן שצירוף אותיות הוי' לפי הסדר של הסוגיה הנ"ל הוא צירוף הוהי, הצירוף הרביעי שכנגד חדש תמוז – בו קוראים פרשת חקת – השייך לשבט ראובן וחוש הראיה. והוא החדש (חדש תמוז, שביום ה-יז בו, באותו יום שבו נשברו לוחות הברית במדבר, נבקעו חומות ירושלים) והחוש (השבירה מתרחשת באור העינים, בפגם חוש הראיה כנודע) השייכים לראשית חורבן הבית בפועל, הנושא הכללי של הסוגיה הנ"ל במסכת גיטין.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה