פרשת חקת - יום רביעי

ד. המשך: "אלו תלמידי חכמים שממיתין עצמן על דברי תורה וכו'", מהפסוק בפרשתנו "זאת התורה אדם כי ימות באהל", היינו כנגד ה-י שבשם, החיה שבנפש, ספירת החכמה – "אורייתא מחכמה נפקת". יש מפרשים שאין הכוונה למיתה ממש אלא ליגיעה רבה ועצומה בתורה שנחשבת ל"קטלא פלגא" ("מה לי קטלא פלגא כו'"). אך יש מפרשים, על דרך הנאמר בנוגע למסירות נפש של מצות ברית מילה, "דזימנין דמיית" ממש מרוב יגיעה בתורה. על כל פנים צריכה להיות נכונות בנפש למות ממש על דברי תורה, ו"מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה". אבל ככלל הכוונה העליונה היא "'וחי בהם' ולא שימות בהם" (אף על פי שיש קץ חיים של נשמות גבוהות של בהם שנים כנודע), וכל שכן בדברי תורה עליהם נאמר "כי חיים הם למוצאיהם" ("יגעתי ומצאתי תאמין" בחכמה, המציאה לא לפי ערך היגיעה – היגיעה למות והמציאה לחיים, "כי מצאי מצא חיים ויפק רצון מהוי'", על דרך "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מהוי'", "ראה חיים עם אשה אשר אהבת", וד"ל; "יגעתי ומצאתי" = 1040 = 40 פעמים הוי' ב"ה, כנגד 40 יום ולילה ששהה משה רבינו בהר סיני לקבל את התורה שבכתב, ביום, והתורה שבעל פה, בלילה, ודוק; הראש-תוך-סוף של "יגעתי ומצאתי" – יוי, סוד ציור האות א = הוי' ב"ה, השאר = טל פעמים הוי' – "טל תורה מחייהו"). שהרי "החכמה תחיה בעליה", בחינת החיה שבנפש – "ימותו ולא בחכמה". אלא שכאן נאמר "הרוצה לחיות ימות", והיינו ממש בסוד הנ"ל של "זאת חקת התורה" – תורה = "רצוא ושוב" ("והחיות רצוא ושוב" – אל תיקרי חיות אלא חיות, וד"ל) – פריחת הנשמה על כל דבור ודבור והחזרתה על ידי טל תורה. היחידה היא המקיף הרחוק ואילו החיה היא המקיף הקרוב – "נוגע ואינו נוגע", וד"ל.

האשה ושבעה בניה, עליה יצאה בת קול "אם הבנים שמחה" (ראשי תבות אשה, "ורב יהודה אמר זו אשה" ללא כל כינוי אחר) היא כנגד אמא כמובן, הנשמה ו-ה עילאה שבשם. אמא מולידה שבעה בנים כנודע. כולם (הבנים ואחריהם האם, כאן האם משרה על בניה את רוח המסירות נפש, סוד ההשראה באמא כנודע, ועל כן בפועל היא מחכה עד תום מסירות הנפש שלהם לפני שהיא מוסרת את נפשה בפועל ממש, ודוק) אהובים וכו' מוסרים את נפשם על ידי התגלות עתיקא באמא (כל אחד דורש פסוק בתורה לפני מסירות נפשו – מוחין דאמא, כנגד ממד הדרוש בפרד"ס התורה כנודע). שמה של האשה – חנה = שם סג, שם הבינה כנודע. הן בחכמה והן בבינה יש תנועה (חיות) של "רצוא ושוב" אך בחכמה גובר ה"שוב" ("וחי בהם") ואילו בבינה גובר ה"רצוא", וד"ל. בכתר ובחכמה – יחידה וחיה, המקיפים בנפש, שבהם גילוי העצמי של הנפש – האדם ממית את עצמו מרצון. מה שאין כן בבינה, אמא, הבנים מוסרים את נפשם בזה אחר זה ברצון מלא אך לא הם ממיתים את עצמם אלא על כל אחד נאמר "אפקוהו וקטלוהו", בידי אחרים. רק האם לקחה את נפשה היא – "אף היא עלתה לגג ונפלה ומתה". והיינו מכח היחוד הפנימי של או"א, ועוד בסוד "נהרא מכיפיה מיבריך" – "פנימיות אמא פנימיות עתיק".