ה. וממשיך בעל אור החיים הקדוש: "'ואותו תיראו' זה סדר מועד, ורמזם בתיבת 'אותו', כי שבת נקרא אות דכתיב 'אות היא' גם ימים טובים נקראים אותות, ויחס להם המורא על דרך אומרם ז"ל בספר תיקוני הזוהר ירא שבת שצריך לירא מעונשם".
הנה על פי פשט "אתו [תיראו]" קאי על הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, ובהקשר ליראה הרי מבואר בדא"ח שיש ביראה שתי בחינות ומדרגות – יראה תתאה היא "יראה מ" ("יראו מה' כל הארץ") ואילו יראה עילאה היא "יראה את" ("יראו את ה' קדושיו"), נמצא, לפי זהת שיראה זו של "ואתו תיראו" היא שראה עילאה, יראה מעצמותו יתברך ("יראו את הוי'") ולא מהאור המתפשט ממנו ("יראו מהוי'"). ועל זה נאמר בספר תיקוני הזהר שתבת "בראשית", הפותחת את כל התורה כולה – "הכל [תכלית כוונת בריאת העולם] הולך אחר הפתיחה" – הוא צירוף אותיות ירא שבת. ושם מובא שהוא גם צירוף אותיות ירא בשת, וידוע בחסידות שזו הדרגה הגבוהה ביותר של מדת היראה בנפש (ראה הערה לתיקון חצות בסידור אדמו"ר הזקן, וראה עוד בד"ה בראשית תמן יראת בפלח הרמון בראשית להרה"צ ר"ה ז"ל), בחינת בטול במציאות, סוד "והחכמה מאין" (ורמז: ירא שבת ראשי תבות יש ושאר האותיות הן בראת, ות"י "בראשית" "בחוכמא", והיינו שבראת יש מאין [סוד "תהו", התבה העשירית בתורה, "העשירי יהיה קדש להוי'"] = יש מאין, בחינת "והחכמה מאין תמצא").
ומה שכותב בעל אור החיים הקדוש "ירא שבת שצריך לירא מעונשם [מעונש חילול שבת ויום טוב, הנושא הכללי של סדר מועד]", לכאורה אין זו יראה עילאה אלא יראה תתאה (בדרגה הכי נמוכה שלה, יראת העונש). הנה עיקר ושרש כל המועדים הוא יום השבת קדש (שכולם מקראי קדש, נקראים אל הקדש, בחינת שבת, כמבואר בדא"ח), וכן סדר מועד עצמו פותח במסכת שבת (שבה כד פרקים כנגד כד שעות יום השבת קדש, כמבואר בספה"ק), והרי בשבת הרשעים יוצאים מגיהנם (סוד "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת", שגם השי"ת מקיים מצוה זו ומפסיק ביום השבת להבעיר את אש הגיהנם, ושעל כן מפסוק זה למדו חז"ל שאין בית דין דן כלל ביום השבת), כלומר (בפנימיות) שגם הרשע – זה שהדבר היחיד שמונע ממנו לעבור עבירה הוא ציור אש הגיהנם הצמאה לתופסו ולהפרע ממנו, "ואליך תשוקתו" – בשבת צריך להסיח את דעתו ממחשבה זו של יראת העונש ולעלות לדרגה יותר גבוהה של יראת ה' – ירא בשת-שבת. ועוד קשה, הלא "מועדים לשמחה" כתיב ולא "מועדים ליראה", שעל כן על סדר מועד דרשו חז"ל את הפסוק בתהלים "פקודי הוי' ישרים משמחי לב" (ואילו את הפסוק "יראת הוי' טהורה עומדת לעד" דרשו כנגד סדר טהרות).
והענין יובן בעזה"י בהקדם שלפי הכוונה הפשוטה ששה סדרי משנה מקבילים לו"ק, מחסד עד יסוד, לפי הסדר (שעל כן משנה ביצירה, דשם מקננין ו"ק דאצילות). לפי זה, סדר מועד מקביל ושייך לספירת הגבורה, שפנימיותה יראה (ועוד, גבורה = יראה). והקשר בין יראת הגבורה ל"מועדים לשמחה" דווקא ("אם הבנים שמחה") הוא בסוד הפסוק במשלי "אני בינה לי גבורה", שהוא סוד "וגילו ברעדה" – "במקום גילה שם תהא רעדה", במקום השמחה שם תהא היראה דווקא (וכידוע בענין צומות בה"ב לאחר החגים, לכפר על שמחה מופרזת ללא יראה). ובנוגע לשבת קדש (יום שעיקרו ענג מצד מוחין דאבא ולא שמחה מצד מוחין דאמא) הרי יסוד קדושת השבת, מה ששבת היא "מקדשא וקיימא" הוא מצד אמא, "אם הבנים שמחה", דווקא, שעל כן דרשו חז"ל "וביום שמחתכם" – "אלו השבתות", שצריך להיות "הבן בחכמה וחכם בבינה" התכללות אמיתית בין הרעים האהובים דלא מתפרשין, בין החכמה והבינה, הענג והשמחה. בחכמה עילאה מאירה הארת הגבורה דעתיק (המתלבשת בחכמה סתימאה דאריך), שרש היראה עילאה. אך יראת הגבורה דז"א (עליה נאמר לפי הפשט "אני בינה לי גבורה", מה שאין כן לפי פירוש האריז"ל "אני בינה לי גבורה" היינו שפרצוף אמא מלבישה את זרוע השמאל דאריך, גבורה דאריך, ודוק) היא שייכת יותר ליראה תתאה, סוד בנין המלכות (יראת המלכות, כולל יראת העונש של המלך) מן הגבורות דז"א דווקא. ובזה הכל יבוא על מקומו בשלום, ודוק היטב.
נעיר שהקבלת ששה סדרי משנה לו"ק מלמעלה למטה (מחסד – סדר זרעים – ליסוד – סדר טהרות) וכן לששת הלשונות והצווים שבפסוק "אחרי וגו'" אינה תואמת לכאורה את המבואר לעיל ששת הלשונות מקבילים לשש העליות בעבודת ה' מנפש ועד ליחידה ועד לעצם הנשמה כנ"ל. אך "אלו ואלו דברי אלהים חיים", וכמבואר גם בפרשה הקודמת סדר עליה מלמטה למעלה וסדר ירידה מלמעלה למט יכולים להתחבר, שהרי הכח לרדת מדרגה לדרגה תוך כדי שמירה על עוצמת גילוי האור וחדירתו לכלים של כל ספירה או פרצוף או עולם תחתון יותר דורש כח עליון יותר, ועל כן יתכן מאד שכדי שגילוי אור התורה שבעל פה ירד מדרגה לדרגה זקוקים אנו לומדי התורה ועוסקיה להתאמץ ביותר לעלות מחיל אל חיל כל פעם בעבודתו יתברך, וד"ל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה