פרשת ראה - יום שישי ושבת קדש

ו. "'ואת מצותיו תשמרו'. זה סדר נשים, שצריך לשמור הרבה מצות שבהלכות נשים, ואיסורי ביאה, וזיקות".

לעיל הסברנו ש"ואת מצותיו תשמרו" הוא כנגד דרגת הנשמה בנרנח"י, כנגד פרצוף אמא (ובפרט בבחינת "חכם בבינה", סוד יחוד ישסו"ת). על הבינה נאמר "ונשמת שדי תבינם", והוא ענין "בינה יתירה ניתנה באשה יותר מבאיש". מתאים, אם כן, שדרגה זו תכוון כנגד סדר נשים בששה סדרי משנה, כנגד ה עילאה שבשם – כלה עילאה.

דווקא לפני פרשת עריות (שקוראים בתורה ביום הקדוש) נאמר "וחי בהם" – "ולא שימות בהם", דקאי על כל מצות תורתנו הקדושה, תורת חיים. תחת החופה שואלים "'מצא' או 'מוצא'" – "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מהוי'", בחינת "כי מצאי מצא חיים ויפק רצון מהוי'", בחינת "ראה חיים עם אשה אשר אהבת" או "ומוצא אני מר ממות את האשה וגו'". נמצא שלמצוא את האשה הטובה (מציאה התלויה בבחירת ויגיעת האיש, כמבואר באריכות במ"א) היינו למצוא את עצם התורה הקדושה שנמשלה לאשה ("כי מצאי" קאי על התורה). "ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע", את האשה הטובה לעומת האשה הרעה – "ובחרת בחיים" (שהאשה הטובה תהיה בחירת לבו באמת). הבחירה החפשית מקורה בבינה (בסוד "אם אין דעת אין בינה ואם אין בינה אין דעת", וד"ל), לשון "בין", היכולת להבחין ולבחור בין זה לזה (סוד "אזן מלין תבחן" בבינה כנודע).

ועל כן דרשו חז"ל "תורת הוי' תמימה משיבת נפש" כנגד סדר נשים דווקא. ומסביר רבי לוי יצחק זצ"ל אביו של הרבי ש"תורת הוי' תמימה", הלשון הראשון מבין ששת הלשונות שבפרק יט בתהלים שכנגד ששה סדרי משנה, ושגם על פי פשט הנו הלשון הכולל ביותר מבין ששת הלשונות, מכוון כנגד סדר נשים דווקא בהיות סדר נשים כללות כל התורה והמצוה – "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב", וד"ל.

והיינו סוד הרמז הידוע שמשנה אותיות נשמה (וסוד המשנה הוא סוד קברו של משה, שבו משיג את שער ה-נ דבינה – "משה זכה לבינה" [סוד מזלו גובר של משה, "אין מזל לישראל", לזכות למצוא את בת זוגו ולקדשה "כדת משה וישראל", כדלקמן] בשלמות), וגם לשון "נשים" נופל על לשון נשמה – "כל [סוד כלה עילאה, וכידוע בחז"ל שדורשים 'כל' מלשון 'כלה'] הנשמה [= נשים] תהלל יה הללו-יה [שם יה, י של איש ו-ה של אשה, הוא סוד 'שכינה ביניהם' = '[ונשמת שדי] תבינם']".

"ואת מצותיו תשמרו" – מצוה לשון צוותא וחיבור, בחינת "והאדם ידע את חוה אשתו", בחינת דעת, "אם אין דעת אין בינה", לשון התקשרות והתחברות, כמבואר בתניא. אותיות מצ של מצוה הן אותיות יה של שם הוי' ב"ה בחילוף אתב"ש כידוע, והן ראשי תבות משה צפרה (כלת משה, כלה עילאה, סוד "משה זכה לבינה" כנ"ל, גם, ובעיקר, בפרישתו ממנה מזיווג גופני, רק בסוד זיווג עליון ד-יה, "הנסתרת להוי' אלהינו", זיווג ד"תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", זיווג נשיקין, הרומז לגילוי תורת משיח "ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דדיך מיין [מיינה של תורת העוה"ז]", שמשיח לא יצטרך לפרוש מאשתו בגשמיות בהיות שאז ימחה זכר עמלק ויהיה השם שלם והכסא שלם [שם כסא = "ונח מצא חן בעיני הוי'" וכדלקמן, וד"ל).

כל הנ"ל מתקשר כמובן, כפתור ופרח, עם דברי חז"ל "'ואת מצותיו תשמרו' – תורת משה". "תורת משה" היינו "תורת הוי' תמימה משיבת נפש" שכנגד סדר נשים בפרט כנ"ל. "תמימה" היינו ע"ד "עבודה תמימה" – "עבודה שאין אחריה עבודה". תכלית עבודת השי"ת, עבודה שאין אחריה עבודה, היא ליחדא קודשא בריך ושכינתיה בתחתונים על ידי שמירת המצות בשלמות (והיינו דגם המדרגה העליונה ביותר דכאן – "ובו תדבקון" – רמוזה כבר ב"'ואת מצותיו תשמרו'. תורת משה", בחינת "ודבק באשתו והיו לבשר אחד", הדבקות הראשונה בתורה – "הכל הולך אחר הפתיחה", בסוד גילוי עתיקא באמא דווקא, וד"ל), ועל כן "נשמה" כוללת את כל הדרגות – "חמשה שמות נקראו לה" ועד לגילוי עצם הנשמה (ובעבודת השי"ת היינו בסוד עבודת ההתבוננות, הנקודה האמצעית של כחות הנפש, שמכה דווקא עולים להסתכלות ולדבקות, כמבואר היטב בביאור ר"ה לשער היחוד). "תורת הוי' תמימה משיבת נפש" = מג (חצי אלהים ["תורת הוי'" = יב פעמים אלהים, ושאר הלשון = 1677, "שלם וחצי" ד"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", ודוק], ויחוד הוי' אהוה, חכמה ודעת) פעמים שם סג – עצמות בינה עילאה, וד"ל.

ז. המשך (הקבלת "ואת מצותיו תשמרו" לסדר נשים, ולדרגת הנשמה, בחינת משה רבינו – "'ואת מצותיו תשמרו. תורת משה"):

בפסוק "אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם" (דקאי על רוח הקדש דאליהוא בן ברכאל = משיח – "ונחה עליו רוח הוי' וגו'", וד"ל) בכל תבה מ-ז תבותיו יש אות באמצע התבה (בהיות כל אחת מ-ז התבות בעלת מספר לא זוגי של אותיות). בחלק הראשון של הפסוק האותיות שבאמצע הן אותיות כנוי = אלהים (כמבואר בכתבי האריז"ל). בחלק השני של הפסוק (שבו התבוננו עד כה) האותיות שבאמצע הן שדי (לפי הסדר)! שם שדי הוא שם הברית, סוד ספירת היסוד, בין האיש והאשה, השייך, כמובן, לסדר נשים בפרט. ביחד, האותיות שבאמצע ז תבות הפסוק – כנוי (אלהים) שדי = 400 (שלמות של כ בריבוע) = נשים!

כל הפסוק: "אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם" = 2272 = לב פעמים אכן (התבה הראשונה של הפסוק)! מבואר במ"א שסוד "אכן" הוא סוד משה (המופלא שבסנהדרין) מעל לשבעים (כן) הזקנים עליהם האציל את רוחו. "ונשמת שדי תבינם" = 1612 = 26 פעמים 62, הוי' ב"ה פעמים "טוב מאד" (= יה אהיה הוי', כמבואר בכוונות, שבספרות, 62, הוא היפוך ספרות הוי', 26, ודוק). יש כאן פעמיים שם שדי, המפורש והרמוז (באותיות שבאמצע התבות, וכן בדלוג שוה בפרישת שתי כנפים מהאות האמצעית של הלשון, שבו הגה אותיות, וד"ל): "ונשמת שדי תבינם". חמש האותיות המרכיבות את שני שמות שדי = 624 = 24 פעמים הוי' ב"ה, ושאר 8 האותיות (חתך זהב של 13 ל-5 ו-8, ודוק) = 988 = 38 פעמים הוי' ב"ה (שוב בסוד חתך זהב של 62 ל-24 ו-38, וכנודע שחתך הזהב של 100, שלמות מאה ברכות בכל יום, הוא ל-38 ו-62, ודוק).

והנה, חז"ל דרשו שם "שדי – שאמר לעולמו די". ורומז למדרש חז"ל בבראשית רבה על הפסוק החותם את ששת ימי בראשית: "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד ויהי ערב ויהי בקר יום הששי": "רבי חמא בר חנינא ורבי יונתן. רבי חמא בר חנינא אמר משל למלך שבנה פלטין ראה אותה וערבה לו אמר פלטין פלטין הלואי תהא מעלת חן לפני בכל עת כשם שהעלית חן לפני בשעה זו, כך אמר הקב"ה לעולמו 'עולמי עולמי הלואי תהא מעלת חן לפני בכל עת כשם שהעלית חן לפני בשעה זו'. רבי יונתן אמר למלך שהיה משיא את בתו ועשה לה חופה ובית וסיידה וכיירה וציירה וראה אותה וערבה לו אמר לה בתי הלואי תהיה החופה הזאת מעלת חן לפני בכל עת כשם שהעלית חן לפני בשעה הזו, כך אמר הקב"ה לעולמו 'עולמי עולמי הלואי תהא מעלת חן לפני בכל עת כשם שהעלית חן לפני בשעה הזו'".

את תבת "והנה" דרשו מלשון "הן" שנדרש כלשון "הלואי" (אותיות אליהו מבשר הגאולה שבאה בזכות מציאת החן, וד"ל). רבי יונתן מוסיף לדרוש "כל" מלשון "כלה [נאה וחסודה]". כל העולם כולה היא חופה לכלה, ובאמרו יתברך "די" היינו שהגיע עת הכלולות, יחוד החתן והכלה בתוך החופה – סדר נשים. וכן על פי פשט, תכלית בריאת העולם שהסתיימה כאן ביום הששי הוא בריאת אדם וחוה וברכתם לפרות ורבות יחד.

יש בפסוק שם אלהים מפורש – "וירא אלהים וגו'" – וגם שם שדי רמוז בדלוג שוה של אותיות: "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד ויהי ערב ויהי בקר יום הששי", אלהים שדי = נשים כנ"ל!

עוד מספר רמזים לכל המבואר לעיל: מובא בספה"ק הרמז שמילוי תבת מצות – מם צדי ואו תיו = תריג, תריג מצות תורתנו הקדושה. וכן ידוע שתריג = משה רבינו (כנ"ל) – "'ואת מצותיו תשמרו'. תורת משה".

מצות = 536 = 8 פעמים בינה (הבינה היא הספירה השמינית מלמטה, סוד רקיעא תמינאה, המתגלה בנר השמיני דחנוכה, שלמות כתר מצות התורה, וד"ל).

"את מצותיו תשמרו" ראשי תבות (ללא ו החיבור של "ואת", כנודע שניתן להשמיטה בדרש) אמת – "משה אמת ותורתו אמת" ואמת ר"ת "אשה מזרעת תחלה", "אמת מארץ תצמח" (שתי בחינות אמת, כנגד "משה אמת ותורתו אמת", תורה שבכתב ובעל פה, וד"ל) כידוע הסודות בזה. "ואת מצותיו תשמרו" ר"ת מות, וכמו שמצאו כתוב בספר תורה של רבי מאיר (שמאיר עיני חכמים, מוחין דאבא, "ימותו ולא בחכמה", וד"ל) "טוב מות" (ראה בהמשך בראשית רבה הנ"ל). מות = משה (שלא מת) במילוי: מם שין הא. את משה רבינו חשדו באשת איש כנודע, וכמבואר סודו בדא"ח, שמתן תורה לישראל על ידי משה הוא כאיש ("איש האלהים" – "אני אמרתי אלהים אתם" – בעלה דמטרוניתא, כנסת ישראל, וכל אחד ואחת בישראל בפרט) המזריע זרעא חייא וקיימא לכל נשמה ונשמה של עם ישראל בפרט. ועל כן הוא שייך לסדר נשים (שלפי סדר הספירות מכוון כנגד התפארת, ומתנת הזרע בתפארת, דשם משה מלגאו ויעקב מלבר, וד"ל).

הארכנו קצת בסדר נשים בהיותו כללות כל התורה כנ"ל. ועתה נמשיך, בקיצור, בהקבלת ששת לשונות הפסוק "אחרי וגו'" לששה סדרי משנה, לפי בעל אור החיים הקדוש:

"'ובקולו תשמעו', זה סדר נזיקין, ורמז במאמר 'ובקולו תשמעו' שצריך להטות אוזן לאשר ישפטו השופטים לחייב החייב ולזכות הזכאי, ולא יסור מכל אשר יורוהו, וכמו שאמר הכתוב 'והאיש וגו' לבלתי שמוע אל הכהן וגו' או אל השופט וגו''". סדר נזיקין הוא כנגד ספירת הנצח דשם כף זכות דמאשני המשפט – "פלוני אתה זכאי" (שבכללו גם הפרק העליון של ההוד, ההוד הנכלל בנצח – "פלוני אתה חייב"). שרש נזק הוא צירוף אותיות זקן, רמז לזקן ממרא את משפט השופטים (שהוא הגורך העיקרי בנזיקין לאמון של עם ישראל בצדקת כל הכרעה והכרעה של התורה שבעל פה, ש"אחרי רבים להטות" [המשך ל"אחרי וגו'"], "יחיד ורבים הלכה כרבים" [ראשי תבות יוהך – שם קדוש יוצא מס"ת "כי מלאכיו יצוה לך", ומי הם מלאכיו – רבנן שבכל דור ודור, שבהם ניצוץ של משה רבינו ע"ה – "וישלח מלאך ויוצינו ממצרים", וד"ל]. הוראת השופט שבדור היא כהוראת הנביא שבדור (כדרוש חז"ל שכאן מדובר בשמיעה בקול הנביא), השופט נותן "כלים" של תורה להוראת השעה של הנביא, ובכך קובעה הלכה לדורות, וד"ל.

"'ואותו תעבודו', זה סדר קדשים, שכולו משפטי עבודת בית אלהינו". זה פשוט ותואם את כל המבואר לעיל בענין "עבודו במקדשו".

"'ובו תדבקון', זה סדר טהרות, שכולו משפטי הטהרות, ורמזו במאמר 'ובו תדבקון', כי באמצעות הטהרה יהיו ראויים לידבק בשכינה". קדושה היא מצד אבא (היינו בסוד הקשר בין "עבודו בתורתו" ל"עבודו במקדשו", בין ה-י שבשם לקוצו של י, בין חכמה סתימאה לחכמה עילאה כנ"ל) ואילו טהרה היא מצד אמא. אך לאמא יש שרש עליון יותר בפניות הכתר מאשר לאבא כנודע, וכן מבואר לעיל בקשר המיוחד בין "ובו תדבקון" לבין "ואת מצותיו תשמרו", ודוק. הטהרה היינו טהרת האשה לבעלה, טהרת כנסת ישראל להדבק בשכינה ממש. לפי סדר הספירות, סדר טהרות הוא כנגד ספירת היסוד, מקום היחוד והזיווג (קשור לשם שדי כנ"ל בפירוש "ואת מצותיו תשמרו") וידוע ששרש ספירת היסוד הוא בפנימיות הכתר, עתיק (בפרט ביסוד עתיק יומין שבמצח הרצון דאריך, סוד ביאת המשיח = יסוד עתיק יומין כנודע), סוד השלמות בנפש (שבפגם הברית צריך לגלות מחדש על ידי הדבקות בפנימיות התורה, סוד אותיות החקיקה של התורה שבלוחות הברית שבקדש הקדשים, כמבואר לעיל), גילוי עצם הנשמה, ניצוץ קטן בורא.