פרשת וילך - יום שישי ושבת קדש

ו. המשך (קישור המבואר לעיל לדברי בעל אור החיים הקדוש): "וילך משה" – כל המפרשים מתלבטים, אינם יודעים את פשר "וילך משה", לאן הלך ומה ענינו לכאן (ראה גם בכלי יקר)? נמצא ש"וילך משה" זה משרש רדל"א (התגלות האמונה הפשוטה באם כל חי דווקא וד"ל).

ומפרש בעל אור החיים הקדוש שהרגיש משה בהליכתו מהעולם הזה, בעלית נשמתו הטהורה למרום (תוך כדי הסתלקותו אט אט, במשך ארבעים ימים, מן הגוף העכור [שגם אצל משה רבינו שגופו טהור וקדוש בתכלית, הכל לפי ערכין ואוכם איהו קדם עילת העילות ב"ה, וד"ל]). הוסבר לעיל ש"וילך משה" הזה (השלישי מבין ארבעת ה"וילך משה" דקרא) הוא כנגד הבינה, אמא עילאה (שם סג דתהו), בפרט, בחינת "מבין דבר מתוך דבר", מבין את עצם הנשמה, דווקא תוך כדי הסתלקותה מן הגוף, מתוך דבר – מתוך מה שהבין עד כה את סוד נשמתו כפי שהיא מתלבשת בגוף. עד כה הבין את סוד ה"התלבשות" (סוד קבלת האריז"ל כנודע), אבל עכשו, תוך כדי הרגשת הסתלקות נשמתו מגופו (סוד "אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא בכולהו עלמין", ומבואר בדא"ח שהוא ענין התגלות רוממות הסובב והעצמות בדרך הסתלקות הנשמה מן הגוף, הפנימיות מן החיצוניות) מבין את סוד ה"השראה" (קבלת הבעל שם טוב, ישראל בעל שם טוב = 1000, אלף אורות שנמסרו למשה בשעת מתן תורה וביום הסתלקותו כנ"ל, וד"ל).  

מסופר שהבעל שם טוב הרגיש בהסתלקות בעל אור החיים הקדוש מזה שבאותו רגע שהסתלק בעל אור החיים הקדוש נמסר לו, לבעל שם טוב, את הסוד שרק מוסרים לגדול הדור, המשה רבינו שבדור. ומה הוא אותו סוד? סוד נטילת ידים! ואפשר להציץ מרחוק ולנסות להבין אפס קצהו מהו ענין הסוד הגדול והנורא הזה:

מבואר בדא"ח שענין נטילת ידים הוא להרים את המדות למוחין ולהמשיך את המוחין למדות. וידוע ששתי הידים דלמטה הן מכוונות כנגד שתי הספירות העליונות חסד וגבורה דאצילות. ומבואר בתניא בשער היחוד והאמונה שעצם הבריאה יש מאין ואפס המוחלט הוא ממדת החסד, יד ימינו של הקדוש ברוך הוא כביכול, ואילו סוד הצמצום – העלם והסתר הבורא מן הנברא (עד שמרגיש את עצמו למציאות יש ודבר נפרד בפני עצמו) – הוא ממדת הגבורה, יד שמאלו של הקדוש ברוך הוא כביכול.

ועוד מובא בכתבי האריז"ל ומבואר בתניא קדישא שמשה רבינו לא השיג את פנימיות שתי המדות האלו של השי"ת רק השיג למטה מהן, בפנימיות שתי הספירות נצח והוד דאצילות (דמשם היתה נבואתו של משה באספקלריא המאירה – "זה הדבר אשר צוה הוי'", ענין גילוי מצות מעשיות, ששרשן בעשיה דאצילות, היינו פנימיות נו"ה דאצילות, וד"ל).

ויש לומר שביום ההסתלקות השיג משה גם בפנימיות שתי המדות האלו, כלומר שהשיג את פנימיות ענין התהוות העולם יש מאין וכו', שפנימיות ענין ההתהוות הוא הוא מצד בחינת נשיאת ההפכים ונמנע הנמנעות של ה' – מצד אחד "אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלהים אין עוד מלבדו" ממש אך מצד שני "וידעת היום והשבת אל לבבך כי הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד [גם בחללו של עולם]", וד"ל (בפסוק הראשון יש י תבות ובפסוק השני יש הוה תבות, וד"ל).

ויש לומר (וכן מבואר בדא"ח) שיש מעלה ב"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא" ביחס למשה (הראשון) עצמו, והיינו מה שכל "אתפשטותא דמשה" בא לאחר שנתגלה למשה (הראשון) ביום הסתלקותו את עצם סוד ה"השראה", סוד נמנע הנמנעות (שבהשגת סוד זה, בחינת "ידעתיו – הייתיו" בניחותא כנודע משיגים את פנימיות הסוד של התהוות כל העולמות יש מאין ואפס המוחלט, בחינת שתי ידיו של ה' חסד וגבורה), וממילא לכל "אתפשטותא דמשה" שבהמשך כל הדורות (תופעה המתגברת והולכת – "וילך משה" – דווקא בדור[ות] דעקבתא דמשיחא כידוע) יש רשימו, כל ימי חייהם בעלמא דין, של שער ה-נ שהשיג משה ביומו האחרון (והוא סוד משנה – משה נ – אותיות נשמה, ו"אין הגלויות מתקבצות אלא בזכות המשניות" דתורה שבעל פה, היינו שעל ידי לימוד המשניות מתגלה עצם הנשמה ממש, כמו שהיא מופשטת מן הגוף לגמרי, בחינת "השראה", וד"ל [והוא סוד נתינת השם שמואל לרבי המהר"ש על ידי הצמח צדק, על שם צדיק נסתר שלמד משנה, וזה עתה הסתלק מעלמא דין, וד"ל]).

והיינו סוד נטילת ידים שמוסרים למשה רבינו שבדור דווקא – עלית שתי הידים למוחין, היינו ההשגה (מוחין) בפנימיות שתי מדותיו יתברך חסד וגבורה במעשה בראשית, והמשכת המוחין למדות, היינו ליחד (על ידי המשכת המוחין אליהן) את שתי המדות במקומן הן, שהוא עיקר ענין הגילוי וההשגה במה שהשי"ת הוא נושא הפכים ונמנע הנמנעות, וד"ל.

 

ז. "... עוד צריך לדעת מי העיר את רוח משה לדעת שמלאו ימיו ושנותיו, והלא אמרו בגמרא שאין מודיעין לאדם ימיו ושנותיו, ומי הודיעו למשה". "וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם וזרע בהמה". רוב נשמות ישראל הן בבחינת "זרע בהמה", שאין להן (מצד עצמם) דעת עליון, והיינו מה ש"אמרו בגמרא שאין מודיעין לאדם ימיו ושנותיו", שאין הכוונה רק שאין מודיעין מלמעלה דבר שהיה יכול להבין אילו היו מודיעין לו, אלא שאינו שייך מצד עצמו ודעתו לידיעה זו כלל, והיינו בהיותו "זרע בהמה". רק הנשמות הגבוהות שבבחינת "זרע אדם", נשמות דאצילות, להן דווקא מודיעין את יום הסתלקותם מעלמא דין (וכמו שמסופר על אדמו"ר האמצעי, "רחובות הנהר", בחינת "מבין דבר מתוך דבר", שכאשר הודיעו לו כו' שמח שמחה רבה ועצומה על התגלות עצם נשמתו, חלק אלוה ממעל ממש, כפי שכולו אומר כבוד נאצל, בחינת "השראה" באמת, התפשטות הגשמיות לעד, וד"ל).

הודעה זו היא עיקר שלמות הדעת של הצדיק, בחינת המשה רבינו שלו, הדעת של כללות נשמות ישראל כנ"ל.

"ומי הודיעו למשה" בניחותא – בחינת "מי" הודיעו למשה (סוד "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה" כידוע), סוד אמא עילאה, שבה דווקא התגלות עתיקא בכלל ורדל"א בפרט כנ"ל.

"ונסו הצללים" – ניסוי הצדיק כאשר מרגיש את הסתלקות נשמתו מגופו הוא על ידי צלילים, על ידי האבחון באיכות (צלילי) קולו (עיין בהעמק דבר על "וילך משה וידבר וגו'"). והיינו מה שכתוב "וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל" – תוך כדי שמרגיש שהולך הוא מהעולם (מההעלם דעלמא דין, סוד "בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם", כמבואר בדא"ח, וכל שכן בן מאה ועשרים) הוא מנסה לדעת את מדת חיבור נשמתו לגופו על ידי איכות קולו, הוא הולך ומדבר דווקא (לכל שבט ושבט בפני עצמו, ראה מפרשים, שלכל שבט יש דגל מיוחד עם גוון מיוחד ועם איכות קול, צליל, מיוחד, ועל משה רבינו דווקא נאמר שיודע לנגן בכל מיני ניגון, לפי שרש נשמתו של כל אחד ואחת מישראל, ושבכח הניגון [וכמו אצל אדמו"ר הזקן שכל דבריו היו בניגון, וכן היה אצל משה רבינו] להחיות ולהמית, בסוד "יוצאים [כח הניגון להמית] בשיר ונמשכים [כח הניגון להחיות] בשיר", וד"ל).

פעמיים נאמר בשיר השירים (סוד ה"השראה", לשון שיר, של כל כתבי הקדש – "כל הכתובים קדש ושיר השירים קדש קדשים") "ונסו הצללים", בכל פעם לאחר המלים "עד שיפוח היום" (כשם שה' נפח באפיו של אדם הראשון נשמת חיים, "ויהי האדם לנפש חיה" בדעה ודבור [רש"י] כך בשעת ההסתלקות נופח האדם ומחזיר את נשמתו [שבתחילה "אתה נפחתה בי" כנ"ל] לבוראו; "היום" הוא סוד הנשמה המאירה כאור יום, וד"ל): "עד שיפוח היום ונסו הצללים סב דמה לך דודי לצבי או לעפר האילים על הרי בתר" "עד שיפוח היום ונסו הצללים אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה". בפסוק הראשון הרעיה מדברת אל הדוד, בפסוק השני הדוד מדבר אל הרעיה, סוד "אני לדודי [מקודם אתערותא דלתתא] ודודי לי [באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא]", סוד ימי אלול ועשרת ימי תשובה (שחיבורם הוא על ידי ראש השנה, שבשנה שפרשיות נצבים וילך נפרדות ראש השנה חל בשבוע של פרשת וילך [וידוע שבערב ראש השנה האור שהחיה את השנה החולפת, נשמת השנה החולפת, מסתלק לשרשו, ובתקיעת השופר, דמצות היום דראש השנה בשופר, כאשר מנהג ישראל הוא לתקוע בו גם במשך כל ימי חדש אלול, חוץ מערב ראש השנה, יורד לעולם אור חדש, אור עליון יותר מכל האורות שהחיו את העולמות מאז ששת ימי בראשית, דשנת תהו – "וילך משה", כמבואר בתניא באגרת הקדש], וד"ל). כדי ליחד את החתן והכלה של שיר השירים, שזיווגם הוא סוד הגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו, צריך כל אחד להרגיש במעין הסתלקות הנשמה מן הגוף בכלות הנפש ממש אחד לשני (והוא על דרך המבואר בספר תניא קדישא פרק לב שאהבת ישראל אמיתית היא דווקא בהתבוננות והתפעלות של הפשטת הנשמה מן הגוף, וד"ל).

הרשעים (כך ממשיך להסביר בעל אור החיים הקדוש) אינם בעלי נפש, בעלי שם (וממילא אינם זוכרים את שמם כו'). נמצא שהצדיק שהולך לעולמו מתוך דעת שלמה הנו "בעל שם" – "טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו". והיינו סוד גילוי נשמת רבי ישראל בעל שם טוב (סוד אלף אורות, ישראל בעל שם טוב = 1000) למשה רבינו (סוד ה"השראה") בשעת מתן תורה וביום הסתלקותו כנ"ל.

ומה שכותב בעל אור החיים הקדוש שנפש הצדיק המרגיש בסוד "ונסו הצללים" הוא בחינת זכר היינו כמבואר לעיל שהוא בסוד "זרע אדם", נשמה דאצילות (בחינת "זכר חסדו" – "עולם [האצילות] חסד יבנה", וד"ל).

"'בן מאה וגו' אנכי היום', ואמרו ז"ל היום מלאו ימי ושנותי", היינו גילוי בחינת "אנכי מי שאנכי" (= נושא הפכים) שבו, "היום" (סוד אור אין סוף ברוך הוא שלפני הצמצום, כמבואר בדא"ח בסוד "היום יום").

"הלא אמרו ז"ל כי מיום שינוסו הצללים עד יום המיתה הם ארבעים יום, ומי יודע הדברים יותר ממשה והשכיל וידע יום קצו והכרה כזו מושגת היא לגדולי עולם". ימי ניסוי הצלילים הם מ יום דווקא, כמספר הימים שמשה רבינו עלה למרום להוריד עז (התורה – "הוי' עז לעמו יתן", "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים", בחינת נשיאת ההפכים, נמנע הנמנעות, שבתורה כנודע) מבטחה. הצד השוה בין שתי תקופות ה-מ יום הוא ענין הסתלקות הנשמה מן הגוף (שגם בהיות משה בהר לא אכל ולא שתה – התפשטות הגשמיות לגמרי, כמלאכי השרת ממש).

"אומרו 'את (כל) הדברים', להעיר שהגם שהגיע יום פטירתו כאומרו 'אנכי היום' פירוש היום מלאו ימי וגו', אף על פי כן היה בו כח היכול דבר כל הדברים הנאמרים מכאן ועד סוף הספר, מה שאין כח בזולתו עשות כן, בין בכח הגופיי בין בכח השכל". היינו שבאותו יום משה מת ומשה לא מת, אלא חי, נשמה בגוף, בכוחות על טבעיים ממש (לא כמו בפירוש העמק דבר, עיי"ש), הן מצד הגוף והן מצד השכל – נמנע הנמנעות (משה – נמנע הנמנעות = "יסוד היסודות ועמוד החכמות", ראשי תבות הוי' ב"ה, פתיחת חיבורו של מי שנאמר עליו "ממשה עד משה לא קם כמשה", ודוק)!

פרשת כי-תבוא - יום שישי ושבת קדש

ו. וממשיך הקדושת לוי: "'וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה כו' ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת'. הנה בביאור הפסוק אין קישור תיבות 'אשר עשה לשם כו'', לתיבת 'כל הגוים', מהראוי היה לכתוב בתחילה התיבות 'לשם כו''. ויבואר על דרך מאמר חכמינו ז"ל מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם וכו'. ויבואר עוד מאמר חכמינו ז"ל גדולה תשובה שזדונות נעשו לו כזכיות. להיות כי יש שני מיני עבדים. אחד, שרואה תמיד פני המלכות ועובד אותו. ואחד, שאינו רואה תמיד פני המלכות אך מעורר עצמו לעבוד את המלכות ואין מבקש מאת המלכות ההצטרכות שמגיע לעצמו, אך בקשתו שיהיה יכול לעבוד אותו. והנה זה שעובד אותו כך שאינו מבקש ההצטרכות שנוגע לעצמו רק בקשתו לעבוד אותו תמיד ומפנה עצמו מכל עסקיו ומשעבד נפשו אל ה' זהו מכוון בפסוק 'תפלה לעני כי יעטוף' רוצה לומר זה התפלה שהוא לצורך עצמו דהיינו לעני שהוא צריך לפרנסה 'כי יעטוף' לשון איחור הוא מאחר אותו ואינו מבקש אותו, רק 'לפני ה' ישפוך שיחו', דהיינו שיוכל להיות תמיד לפני ה' ולעבוד אותו הגם שיש לו דאגת פרנסה אף על פי כן הוא משעבד נפשו לה', והנה אז יש להקדוש ברוך הוא תענוג גדול ואומר ראו אדם מלא עון כזה ימלא לבו לדבר גדול כזה לעבדני ושמח בעבודתו כל כך. וזה שאמרו מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם, כי מבעלי תשובה יש להקדוש ברוך הוא תענוג גדול שהוא איש בער ועד השתא הלך בדרכי כסיל והשתא יתלהב כך לעבודת ה', ומשום הכי גדולה תשובה שזדונות נעשין לו כזכיות, כי מחמת גודל התענוג של הבורא ברוך הוא עושה לו מזדונות שלו זכיות. והנה כאשר הקדוש ברוך הוא משגיח על ישראל ועל האומות ורואה שאין האומות עובדין אותו הקדוש ברוך הוא מתפאר מאוד בישראל ואומר כל שבעים אומות הם כסילים ושוטים וישראל בחר לו יה. וזה שנאמר 'וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה כו' על כל הגוים אשר עשה', אם תאמר למה ברא אותם, לזה אמר שברא את הגוים לשם ולתפארת ולתהלה שיוכל להתפאר בישראל. והנה התפארות הוא לבוש שהשם יתברך ברוך הוא מתלבש בתפארת ונתכנה התפארת בשם לבוש כמו שנאמר 'ועשית בגדי קודש לשם ולתפארת'. וזהו 'יכבוש עונותינו' רוצה לומר מלשון 'כבשים ללבושיך' דהיינו תפארת, פירוש שמתפאר עם עונות לאמר איש עון כזה יעבוד אותי נמצא מתפאר הקדוש ברוך הוא עם העונות, וזהו 'יכבוש עונותינו', שהתפארת מכונה בשם לבוש שהקדוש ברוך הוא מתלבש בתפארת ההוא. וזהו מעביר ראשון ראשון פירוש של חוטא הזה הקדוש ברוך הוא מעביר ראשון ראשון העונות, והטעם דכך הוא המדה פירוש לבוש דהיינו התפארות שמתפאר הקדוש ברוך הוא עם עונותינו רוצה לומר וכן הוא המדת תפארת שהקדוש ברוך הוא מתפאר עם עונותינו ולכן מעביר ראשון ראשון אמן".

"את הוי' האמרת היום להיות לך לאלהים וללכת בדרכיו ולשמר חקיו ומצותיו ומשפטיו ולשמע בקלו. והוי' האמירך היום להיות לו לעם סגלה כאשר דבר לך ולשמר כל מצותיו. ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת ולהיתך עם קדש להוי' אלהיך כאשר דבר". בפסוק הראשון, "את הוי' האמרת היום וגו'", יש יה תבות, המשולש של ה. בשני הפסוקים הבאים, "והוי' האמירך היום וגו'" יש ל = יהיה תבות, יחס של "שלם וחצי" (ברכת הוי' לישראל היא בבחינת "כפלים לתושיה"). סך הכל, יש בשלשת הפסוקים מה תבות, המשולש של ט.

ב"והוי' האמירך היום וגו'" יש ג מעלות שניתנו לעם ישראל: "...לעם סגלה... עליון [... לתהלה...] עם קדש..." (ראה בעל הטורים שמונה ו מעלות, ג הנ"ל ביחד עם "לתהלה ולשם ולתפארת", אך על פי פשט ג האחרונות הן פרטים בכלל של "ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה", ויתבאר על פי דברי הקדושת לוי הנ"ל, וכפי שיתבאר לקמן). ויש לומר שהן בסוד הכנעה הבדלה המתקה:

בסוף פרשת ואתחנן נאמר "... בך בחר הוי' אלהיך להיות לך לעם סגלה מכל העמים אשר על פני האדמה. לא מרבכם מכל העמים חשק הוי' בכם ויבחר בכם כי אתם המעט מכל העמים", ופירש רש"י: "'כי אתם המעט'. הממעטין עצמכם...". נמצא ש"עם סגלה" על שם סגולת ההכנעה והשפלות של עם ישראל, מה שממעטים את עצמם תמיד ("כי אתם המעט" = ז פעמים פה, יהודי פעמים טוב, "מכל העמים" = ג פעמים פה, יה פעמים טוב, יחד = 850 = י פעמים פה [י-פה] = כל פעמים טוב, יש כאן טוב אותיות, נמצא שהערך הממוצע של כל אות = כל, "כי כל בשמים ובארץ", סוד "מועט המחזיק את המרובה", "טוב מעט לצדיק", וד"ל).

"ולתתך עליון על כל הגוים" היינו בחינת הבדלה, כמובן. "ולהיתך עם קדש להוי' אלהיך כאשר דבר", ופירש רש"י: "'כאשר דבר'. 'והייתם לי קדשים'". כל מקום שנאמר "לי" אינו זז לעולם כו'. "עם קדש להוי' אלהיך" היינו המתקה עולמית, גילוי קדושת עצם האלקות בנשמות עם ישראל לעד.

הסדר הנ"ל של הכנעה הבדלה המתקה הוא בסוד עיבור יניקה מוחין, פרצוף נה"י פרצוף חג"ת פרצוף חב"ד, יחוד ברכה קדושה (סוד יבק = הוי' אלהים = אהיה הוי' אדנ-י), כמבואר בדא"ח. "קדושה" היא בחינת מוחין בעצם, תכלית ההמתקה (בהתגלות אור אבא בפנימיות אמא, המתקת כל הדינים בשרשם כנודע) של העולם הבא (שעתידים מלאכי השרת לומר בפני הצדיקים – "ועמך כלם צדיקים" – "קדוש קדוש קדוש וגו'").

ידוע ששלשת הפרצופים הנ"ל בנפש הם בבחינת מועיל ערב טוב (בסדר מלמטה למעלה). הסגלה היא הדבר המועיל (לסגל מצות ומעשים טובים בעולם הזה, להעלות את כל הניצוצות הקדושים שנפלו למה בשבירת הכלים למקורם העליון). "עליון" כאן הוא מצד מעלת עיקרי המדות, חג"ת, של ישראל ביחס לכל העמים. והיינו ג הפרטים "לתהלה ולשם ולתפארת" כנגד חג"ת בפרט, כנגד שלשת אבותינו הקדושים אברהם (התחיל להאיר – "לתהלה", לשון "יהל אור") יצחק (בחינת "ולשם", שם משמעון, "כל השמע יצחק לי", בנין המלכות, השם, מן הגבורות, וד"ל) ויעקב ("ולתפארת" – "תפארת ישראל").

והנה, עיקר הלבוש, ה"מדה", הוא סוד פרצוף חג"ת – "לתהלה ולשם ולתפארת" – והא נעשה בסוד ההבדלה דווקא – "ולתתך עליון על כל הגוים". והיינו ביאור דבריו של הקדושת לוי הנ"ל על דרך הקבלה והחסידות.

 ז. הצדיק הוא העבד "שרואה תמיד פני המלכות ועובד אותו", ואילו הבעל תשובה הוא העבד "שאינו רואה תמיד פני המלכות אך מעורר עצמו לעבוד את המלכות ואין מבקש מאת המלכות ההצטרכות שמגיע לעצמו אך בקשתו שיהיה יכול לעבוד אותו".

ידוע ששרש הצדיק (שהוא בעצם בן – בן שנעשה עבד – "בן חכם ישמח אב") בחכמה ושרש הבעל תשובה בבינה ("ולבבו יבין ושב ורפא לו"). חכמה היא בחינת ראיה באלקות – "שרואה תמיד פני המלכות", ואילו על בינה, בחינת תלמוד בבלי, נאמר "במחשכים הושיבני כמתי עולם", ללא גילוי אור פני מלך חיים.

הצדיק אינו זקוק להתעוררות מיוחדת על מנת לעבוד את הבורא יתברך, שהרי רואה את פני המלך תמיד, המלך מראה את עצמו אליו בבחינת אתערותא דלעילא. דווקא הבעל תשובה זקוק לעורר עצמו לעבוד את המלכות בבחינת אתערותא דלתתא. אם היה מבקש מאת המלכות ההצטרכות שמגיע לעצמו אזי לא היתה בזה התעוררות אמיתית לה' כלל וממילא היה נשאר קרח מכאן ומכאן – הרי ברוחניות הוא מלוכלך בעונות, ובגשמיות, מן הסתם לא היתה תפלתו עולה לרצון לפניו יתברך (בגלל מצבו הרוחני ודאגתו רק לצרכי עצמו).

והוא סוד "אני לדודי ודודי לי" ראשי תבות אלול, העבודה המתחילה באתערותא דלתתא "אני לדודי", היינו שכולי אך ורק בקשה שאזכה להיות "לדודי", לעבוד אותו באמת. וידוע שסופי תבות "אני לדודי ודודי לי" – י י י י – סוד ארבעים יום שהיה משה רבינו בהר לקבל את הלוחות השניים, הלוחות של בעלי תשובה (בכתבי האריז"ל, ארבע היודין הן ד היודין של שם עב: יוד הי ויו הי, סוד ה"איתן האזרחי", גילוי עצם הנשמה של היהודי שלמעלה משבירה ותיקון, המשתקף במסירות נפש עבור ה' תורתו ועמו, ושבהתגלותו מתגלה איך שכל ישראל צדיקים בעצם והחטא רק נוגע ללבושים החיצוניים לא לעצם הנשמה, ועתה עושה ה' מהלבושים הצואים עצמם בגדי פאר, כדברי הקדושת לוי, וממילא מתגלה שגם מבפנים וגם מבחוץ ישראל לא חטא מעולם). ה-י האחרונה, ה-י של "לי" (שאינו זז לעולם כנ"ל; "לי" כולל את כל ארבע היודין, כללות כל ארבעים הימים מר"ח אלול עד יום הכפורים) היא בסוד עשרת ימי תשובה, המשך ישיר של עבודת התשובה של חדש אלול, וסיומה ביום הקדוש ("ולהיתך עם קדש להוי' אלהיך כאשר דבר"), יום הכפורים, שבו אומר הקדוש ברוך הוא "סלחתי כדברך", וזדונות נעשו זכויות ממש, כביאור בעל הקדושת לוי זצ"ל, המתקה עולמית כנ"ל.

"תפלה לעני כי יעטף ולפני הוי' ישפך שיחו" היא תפלת בעל התשובה, העבד השני של המלך, החביב על המלך עד מאד. הכח של בעל התשובה לאחר, לדחות, את בקשת צרכיו הוא ("יעטף" – שמאחר את מה שהיה ראוי להיות "תפלה לעני", שעשירו של עולם ייטיב עם העני כפשוטו) הוא ביטוי של גבורה עילאית בנפש ( מה ש"הגם שיש לו דאגת פרנסה אף על פי כן הוא משעבד נפשו לה'"), בחינת "אני בינה [תשובה] לי גבורה [הכובש את יצרו, שמזה מתקיים אצלו 'כבשים ללבושך']". כל הזמן הוא משיח את דעתו מצרכי עצמו ומקיים בעצמו "חשוב טוב יהיה טוב" (היינו התכללות ההוד בבינה וגבורה – שלמות העבודה של קו שמאל, ודוק).  

"והנה אז יש להקדוש ברוך הוא תענוג גדול ואומר ראו אדם מלא עון כזה ימלא לבו לדבר גדול כזה לעבדני ושמח בעבודתו כל כך". השמחה בעבודת ה' – "עבדו את הוי' בשמחה" – היא תכונת הבעל תשובה בפרט (גם בצדיקים נאמר "שמחו צדיקים בהוי'", אך עיקר השמחה, שמחה הפורצת את כל הגדרים, את כל ה"כללים" ואת כל ה"נימוסים", נמוסי המלכות, כמבואר באגרת הויכוח והשלום עיי"ש, שמחה מהולה בכי בבחינת "לית כל מוחא סביל דא", היא שמחת בעל התשובה דווקא). לה' יש תענוג גדול ולבעל תשובה יש שמחה רבה (סוד התגלות עתיקא באמא דווקא, וד"ל). תענוג המלך הגדול בא מעצם החידוש המופלא – "ראו אדם מלא עון כזה ימלא לבו כו'", על דרך המבואר בשם הרב המגיד נ"ע המשל של התענוג הגדול הנגרם למלך על ידי החידוש של צפור מדברת. מפני תענוג זה זדונות נעשים זכויות.

יש הצדיק העובד את ה' מעודו, יש בעל התשובה, אדם מלא עון, המתעורר זה עתה לעבוד את ה', ויש, להבדיל, אומות העולם שלא עובדים את ה' כלל. נמצא שבמדה מסוימת בעל התשובה הוא סוד הממוצע בין ישראל צדיקים לאומות העולם, הוא, בתשובתו אל ה', מעלה את כל הניצוצות הקדושים המפוזרים בעמקי הקליפות (של אומות העולם). ובכך אומות העולם עצמם נעשו מעין "רע כסא לטוב" בהבליטם את קדושת ישראל עם קרובו של הקדוש ברוך הוא (ועל דרך פירוש הבעל שם טוב ל"ארבע מדות בהולכי בית המדרש" כולל זה שאינו הולך ואינו עושה), "ולתתך עליון" (אומות העולם הן בחינת רע, גם מלשון מלרע, מתחת, כנודע בשם הרב המגיד נ"ע, וישראל, עצם הטוב, יושב עליהן – "ולתתך עליון"), וכל העונות של בעל התשובה (ששייכו אותו למראית העין לאומות העולם) נעשו זכויות ולבושי פאר. וידוע ששרש הממוצע גבוה יותר משני הקצוות, ועל דרך זה הבעל תשובה ביס לצדיק ולהבדיל לגוי (סוד "פתחו שערים [שערי תשובה] ויבא גוי צדיק שמר אמנים [בעל התשובה הוא זה שעונה אמן אחר ברכת הצדיק, ובכך כחו גדול, בחינת 'גבורים נוצחים']", וד"ל).

פרשת כי-תצא - יום שישי ושבת קדש

ו. והנה, "וענתה" ("תשמיש" – רש"י, וכמבואר סודו לעיל; ובלשון תרגום יונתן הנ"ל "מעיל לה" ["מעיל לה" = "אני לדודי ודודי לי", וד"ל, וחשמל סוד "מעיל לה בחשאי, וד"ל; מילוי "מעיל לה": מם עין יוד למד למד הא = יחוד זכר נקבה = ו פעמים אדם חוה, ממוצע כל אות; בפשוט, מילוי, מילוי המילוי, "מעיל לה" = 2744 = 14 בחזקת 3, סוד הכאת ג הידות – יד הגדלה יד החזקה יד רמה בעת החיבוק והזיווג, כמבואר בכתבי האריז"ל, ודוק; יד הגדלה יד החזקה יד רמה = "כי יקח איש", אשה וחצי אשה, ועל ידי יחוד שלשתן כאחת ממש מעלין אותה לדרגת אשה עילאה, "כי יקח איש אשה"] היינו רמז לפסוק בפרשתנו "כי יקח איש אשה ובא אליה", שמכאן לומדים מצות הקידושין מן התורה, וכדלקמן. ועוד לשון "מעיל לה" רומז לכל המבואר לעיל שבבא האדם אל אשתו עליו להעלות אותה מדרגה לדרגה [וכן אם היא ברת דעת, נשמה רוחנית, יותר ממנו, דהיינו שהיא בחינת הזכר והוא בחינת הנקבה בעלת התאוה ותשוקת הזווג הגשמי, כנפוץ בדורנו, דרא דעקבתא דמשיחא, אזי עליה להעלות אותו מדרגה לדרגה, ודוק היטב], סוד מאמר יעקב ללבן "ואבואה אליה", ואבואה אל יה [שכינה ביניהם, אדם השלם = יעקב רחל כנ"ל] = בינה, אמא עילאה = "אני לדודי ודודי לי", על מנת להעלותה לדרגת אשה עילאה, דרגת לאה = לו, וד"ל; פנות המשולש של "ואבואה אליה" הן אותיות הוא, סוד "ועבד הלוי הוא", סוד חלוקת תבת בינה לבי-נה, הכל בי, הכל הוא, וד"ל) הוא אותיות תנועה (עיין בבעל הטורים שפירש שמה ש"וענתה" חסר ו, היינו לרמוז לעונת תלמידי חכמים מערב שבת לערב שבת, "וענתה" חסר בששת ימי המעשה. ועוד יש לרמוז על דרך זה – תשמיש אותיות תם ששי, רק בתום ששת ימי המעשה באת שבת באת מנוחה וענג התשמיש של תלמידי חכמים המכוונים את כל מעשיהם להדמות לעליון, סוד אדם [השלם בשבת] – "אדמה לעליון" = "צלם אלהים", וד"ל).

סוד ה"תשמיש" מתחיל מדרגת החצי אשה, בחינת האמה כנ"ל (שבדרגת הפילגש) שתפקידה לשמש את האדון, והיא עבורו כחפצא של תשמיש (על דרך תשמישי מצוה). אבל תשמיש הוא גם משלון שמש – "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים" בעליה אחר עליה עד לדרגה של אשה עילאה (כלה עילאה, אמא עילאה).

והיינו שסוד "וענתה" (תשמיש) הוא תנועה מתמדת כלפי מעלה, מסוד חצי אשה, פילגש (הרמוזה בפסוק של מוציא שם רע), לאשה תתאה (הרמוזה בפסוק של גירושין), לאשה עילאה ("אשה חדשה"). והיינו ש"וענתה" = ג פעמים גן עדן – סוד גן עדן הארץ גן עדן התחתון וגן עדן העליון, שכנגד ג מדרגות הנ"ל, וד"ל.

והיינו שיש בתבת "וענתה" שלשה פירושים (הכל בקשר לדעה ש"וענתה" היינו חיי אישות, תשמיש,  ודוק). במשך חכמה כתוב: "'וענתה'. מלשון עונה שזה מענה על שאלת הטבע". רוב המפרשים מפרשים "וענתה" מלשון עונה – עת דודים. אך יש מפרשים "וענתה" מלשון מעון ודירה (והקשר לתשמיש היינו שהמעון הוא המקיף השומר על קדושת הזיווג בצניעות, וכידוע שאסור לשמש בפרהסיא, ודוק). "שאלת הטבע" היינו כנגד דרגת ה"מוטבע" של האשה, שבאמת בחינה זו היא בחינת חצי אשה, סוד פילגש. מצות עונה בבוא עת דודים (על ידי התעוררות מיוחדת לזיווג, באהבת הלב המורגשת, לא רק כצורך טבעי. מכח האדם לווסת את ההתעוררות הרגשית, כגון אצל עונת תלמידי חכמים מערב שבת לערב שבת, בנוסף לזמנים מיוחדים כליל טבילה וכאשר מרגיש הבעל שאשתו משתוקקת לו) היינו כנגד בחינת אשה תתאה. אך שרש המעון הוא ב"תפלה למשה" (שזכה לבינה דווקא, תפלת העשיר בדעת המתפלל לא לצורכו כלל אלא למען שמו יתברך, והיינו על דרך זיווגם של לו צדיקים וצדיקות שבדור): "תפלה למשה איש האלהים [בעלה דמטרוניתא, סוד הזיווג העליון, העלאת המטרוניתא לאמא עילאה, וד"ל] אדני מעון [ר"ת אם, 'אם אחרת יקח לו', עלית המלכות לאמא עילאה, 'אדני מעון' = רלא שערים, אהיה, שם הבינה, במשולש כללי, דעולם המלבוש, מה ש'שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל', שרש נ שערי בינה שלאחר הצמצום, וד"ל; בהכאה פרטית 'אדני מעון' = 1120 = ז פעמים נעם, סוד "שבע שמחות את פניך נעמות בימינך נצח", וד"ל] אתה היית לנו בדר ודר... ויהי נעם וגו'", נועם אותיות מעון, וידוע שנעם היינו האור של אמא עילאה. המעון הוא סוד מקיפים דאמא, השומרים (בצניעות) על הזיווג התדיר שבבחינת "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", בחינת "כי יקח איש אשה חדשה", אשה עילאה (סוד האהבה בכלות הנפש ממש, מתוך ההתבוננות ש"כולא קמיה כלא חשיב", האהבה שבבחינת זהב, "כמעלת הזהב על הכסף", כמבואר בספר תניא קדישא פרק נ, שער ה-נ של התניא כנודע).

 

ז. אמה ואם הן בסוד "איהו אמת ואיהי אמונה". ויש בזה סוד הזיווג שבבחינת אשה תתאה (זיווג זו"ן שאינו תדיר אלא לפרקים, סוד "וענתה" לשון עונה ועת דודים כנ"ל – "שתו ושכרו דודים", וד"ל) וגם הזיווג שבבחינת אשה עילאה (זיווג דאו"א עילאין, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", "אכלו רעים").

והנה, כל הפסוק "אם אחרת יקח לו שארה כסותה וענתה לא יגרע" = 2646 = 6 פעמים אמת (אהיה בריבוע כללי, סוד "אהיה אשר אהיה" כידוע), כנגד ו צירופי תבת אמת. מדת האמת היא בחינת "אני הוי' לא שניתי" (העולה 888, ללא כל שינוי מספרה לספרה, ודווקא בסוד השמיני שלמעלה מן הטבע כנודע), אין באמת שינוי, הכל אמת, בעבר הוה ועתיד בשוה ממש. ובקשר לעניננו, מצד מדת האמת – הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה (כמבואר בתניא), צריך לראות שבכל דרגה ודרגה יש נקודת אמת בלתי משתנה. זאת אומרת, שכאשר עולים, בתנועה מתמדת, מבחינת חצי אשה, פילגש, לבחינת אשה תתאה ולבחינת אשה עילאה, אין המדרגות התחתונות מתבטלות כליל אלא שמתגלה נקודת האמת, השוה ומשוה קטן וגדול, בכל דרגה ודרגה (כאשר עיקר הגילוי הוא דווקא כאשר מגיעים לבחינת אשה עילאה, שאזי מסתכלים אחורה כביכול ורואים את האמת הצרופה שבכל דרגה ודרגה, אמת שאין לוותר עליה ח"ו אלא להכלילה בדרגה העליונה. והיינו מה שיעקב אהב את רחל דווקא, כדי להעלותה ולהכלילה בדרגת לאה כנ"ל [והוא גם סוד מסירת הסימנים ללאה מצד רחל, וד"ל]).

ועל פי זה נבין למה לומדים את מצות הקידושין מהפסוק הראשון דפרשתנו דווקא, הפסוק שמדבר בדרגה הנמוכה ביותר, בחינת חצי אשה ופילגש (ואמה המשמשת את האדון לפני יעוד): "כי יקח איש אשה ובא אליה [ושנאה וגו']", כמבואר ברמב"ם (בהלכה הראשונה של הלכות אישות): "קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאשה, כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואחר כך תהיה לו לאשה שנאמר 'כי יקח איש אשה ובא אליה'". במקום להתיחס לפסוק זה רק כדרגה הנמוכה ביותר של קידושי איש ואשה, דרגה שראוי להתעלות ממנה (תוך כדי בטול ה"שם רע" והפיכתו ל"שם טוב"), נבין מעתה שפסוק זה מהווה בעצם את המכנה המשותף הנמוך ביותר של כל שלשת הפסוקים, וגם בזה יש אמת – "אין אמת אלא תורה", ו"משה ['איש האלהים'] אמת ותורתו אמת", ועל כן ראוי שמצות הקידושין, על כל דרגותיה, תלמד מכאן.

וזה לשון החינוך (מצוה תקנב, מצות קדושין באשה): "שנצטוינו לקנות האשה באחת משלשה דרכים קודם הנישואין, ודרכים אלו ביארו חכמים שהן בכסף או בשטר או בביאה עליה, ועל זה נאמר 'כי יקח איש אשה ובא אליה', כלומר אם ירצה איש ליקח לו אשה יקנה אותה תחלה בביאה. ומה שאמר הכתוב 'ויצאה והיתה' בא עליו הפירוש כי כמו שיציאת האשה היא בשטר, כמו שנכתוב בסדר זה בעזרת השם, כן ההויה אליו כלומר קנית האשה היא בשטר, ולמדו זכרונם לברכה גם כן שהיא נקנית בכסף מדכתיב באמה העבריה 'יצאה חנם אין כסף' ובא עליו הפירוש 'אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר ומנו אב'. משרשי המצוה שתצונו התורה לעשות מעשה באשה יורה ענין זיווגם טרם ישכב עמה, ולא יבוא עליה כבוא על הזונה מבלי מעשה אחר קודם ביניהם. וגם נאמר שהוא כדי שתתן אל לבה לעולם שהיא קנויה לאותו האיש ולא תזנה תחתיו ולא תמרוד בו ותתן לו יקר והוד לעולם כעבד לאדוניו, ובכן יהיה שבתם וקימתם בשלום לעולם ויתקיים הישוב ברצון האל שחפץ בו. ומהיות מיסוד המצוה מה שזכרתי, נהגו ישראל לקדש בטבעת להיות בידה תמיד למזכרת, ואף על פי שבשוה פרוטה לבד אפשר לקדש מן הדין. ואמנם בפחות משוה פרוטה אין מקדשין, שכך אמרו זכרונם לברכה דבפחות מכן לא מקניא נפשה, כלומר שלא תחוש מעשה קטן כזה לכלום, ואף על פי שהיא נקנית בשטר ואף על פי שאין בו שוה פרוטה, שטר מעשה חשוב הוא בעיניה שכן רוב קניות העולם הן בשטר, ומזה הטעם אין חליפין קונין בה לפי שחליפין הן בכלי ואף על פי שאינו שוה פרוטה".

קידושי ביאה לומדים מהפסוק הראשון, "כי יקח איש אשה ובא אליה", פסוק החצי אשה (בחינת פילגש). לפי דברי בעל החינוך שצריך לעשות מעשה (של קדושין) לפני שמקיימים יחסי אישות (אחרת זה נחשב למעשה זנות), בקדושי ביאה המעשה המקדים הוא הוא הביאה עצמה, וממילא בכך הוא מתדמה ביותר למנהג הגוים. כל זה מובן היטב לפי המבואר לעיל באריכות לגבי מדרגה זו. ועל כן מובן למה אסרו חכמים בימינו לקדש בביאה.

קידושי שטר נלמדו מפרשת גירושין, הפותח בפסוק השני של "כי יקח איש אשה", כנגד הדרגה של אשה תתאה.

מובן, לפי זה, שקידושי כסף (ובפרט לפי המנהג לקדש בטבעת [של זהב, המסמלת את האהבה שבבחינת "מעלת הזהב על הכסף" כנ"ל, ובסוד "הזהב קונה את הכסף" – בקבלת הזהב לידה נקנה הכסף, הכיסופין, לבעל, והיינו קידושי כסף, שהיא נותנת לו את הכסף כאשר הוא נותן לה את הזהב, וד"ל]) הם כנגד הדרגה הגבוהה ביותר, בחינת אשה עילאה – "כי יקח איש אשה חדשה" (יש לפרש "חדשה" במובן של "אחרת" באין ערוך משתי הנשים הקודמות, וכנ"ל; סוד "אשה חדשה" – א שה חד שה: אחד שה שה = רוח הקדש,  סוד הדעת [כפירוש רש"י על הפסוק הנאמר בבצלאל, שעולה חצי אשה, "ואמלא אתו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת"], זיווג דמוחין בעצם, וד"ל. כאשר נאריך ב"אחד" בכוונת "אשה חדשה" אזי יעלה פסוק היחוד כולו זה, סוד נבואת משה רבינו, בחזקת 3, וד"ל; והנה, כשם שיש "אשה חדשה" כך יש "אור חדש". ב"אור חדש" חוץ מאותיות אחד נשארו אותיות שור. בשני ה"חדשים לבקרים [לשון הבקר אור, לשון בקר וצאן, סוד רבקה אמנו]" נמצא, אם כן, סוד מופלא, סוד ג הבהמות הטהורות [הנקרבות להשי"ת על גבי המזבח] – "שור שה כשבים ושה עזים", שכנגד כתר חכמה בינה כנודע [שלאחריהם, בפסוק הבא, באות ז החיות הטהורות שכנגד ז"ת]. נמצא ששתי בחינות השה, הן בסוד "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", יחוד או"א עילאין כנ"ל בסוד "אשה חדשה" [ביחס לשתי בחינות הנשים הקודמות]. והנה שור שה שה = "בראשית ברא" וביחד עם שני כוללים – אחד אחד – עולה הכל "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" [המיחד או"א עילאין להוליד משם נשמות חדשות, וד"ל]!).

וביחס למה שכותב בעל החינוך בשרש המצוה "שתצונו התורה לעשות מעשה באשה יורה ענין זיווגם טרם ישכב עמה, ולא יבוא עליה כבוא על הזונה מבלי מעשה אחר קודם ביניהם" יש בשלשת המעשים הנ"ל, לפי הסדר שנרמזו בתורה (מלמטה למעלה) – ביאה, שטר, כסף – עליה בקדש כהוראת "ענין זיווגם טרם ישכב עמה" (כלומר שכל אחד הוא יותר "הוראה", בחינת תורה, שכל אלהי, לענין הזיווג, וכן יותר בבחינת "טרם", והא בהא תליא כמובן, וד"ל).

ומה שנלמדו קידושי כסף מפרשת אמה העבריה דווקא, היינו ששם נרמז התנועה והעליה המתמדת, מהדרגה הנמוכה ביותר לדרגה הגבוהה ביותר כנ"ל.  

ומה שמוסיף בטעם שרש המצוה "וגם נאמר שהוא כדי שתתן אל לבה לעולם שהיא קנויה לאותו האיש ולא תזנה תחתיו ולא תמרוד בו ותתן לו יקר והוד לעולם כעבד לאדוניו, ובכן יהיה שבתם וקימתם בשלום לעולם ויתקיים הישוב ברצון האל שחפץ בו", היינו כנ"ל שתיקון חיי הנישואין מושתת על סוד האמה העבריה המשמשת את אדונה באהבה רבה, יסוד חוש התשמיש (החוש של חדש תשרי, המושבע בכל טוב, המתחיל מסוד הנסירה בעשרת ימי תשובה על מנת להחזירה פנים בפנים שתהיה מזומנת לזיווג), וד"ל.

וידוע, ומבואר במקום אחר, ששוה פרוטה = תורה = רצוא ושוב, בתנועת הזיווג העולה, ברצוא ושוב, מחיל אל חיל תמיד, ובתשומת לב (תורנית) לכל פרט ופרט בחיי הנישואין, שכל פרט ופרט, בהיותה הזדמנות להגיע לדרגה נעלית יותר של התקשרות והתחברות בין בני הזוג, שוה מאד מאד (היינו סוד "שוה פרוטה") – "דין [תורה] של פרוטה כדין של מאה מנה". אבל יש גם פחות משוה פרוטה, היינו שלא הגיע לכלל "פרט" בחיים – "שלא תחוש מעשה  קטן כזה לכלום". ועוד פירוש ב"שוה פרוטה" מלשון פרטיות, שכשבאים להתחתן ולהקים בית נאמן בישראל, צריך כל אחד מבני הזוג לכבד וליקר את הפרטיות של בן/בת זוגו, הפרטיות היא מאד שוה, שמתוך הפרטיות דווקא מתעוררת התשוקה בקדושה לזיווג.

והנה ידוע פירוש הבעל שם טוב ל"בכסף בשטר ובביאה", דהיינו שלשה שלבים בעבודת ה' הבאים זה אחר זה. ולכאורה אינו תואם את הפירוש הנ"ל, שבתורה שבכתב שלשת דרכי קנין הקידושין נאמרו בסדר של מלמטה למעלה, ואילו בתורה שבעל פה נהפך הסדר (שחביבין דברי סופרים, קידושי כסף לדעת הרמב"ם, מיינה של תורה) מלמעלה למטה, מקידושי לכתחילה לקידושי בדיעבד. לפי הנגלה קידושי ביאה הם הנחותים ביותר, אך לפי פירוש הבעל שם טוב, דרגת הביאה היא הדרגה הגבוהה ביותר. אלא הישוב הוא פשוט – לפי פירוש הבעל שם טוב, שהוא על דרך הדרוש, האשה נתקדשה לכתחילה בקידושי כסף, באתערותא דלעילא. לאחר מכן היא ממשה בחיי הנישואין שלה את סוד קידושי שטר, הדבקות באותיות התורה (ללא חווית התלקחות האהבה הראשונית; "כי יקח איש אשה" הוא גם מלשון התלקחות האהבה כרשפי אש שלהבת יה), שאף על פי שנדמה כירידה אבל באמת היא עליה בקדש, בסוד השווינדל טרעפ שבתורת הבעל שם טוב. לבסוף, בנישואין האמיתיים של ימות המשיח, זוכים לביאה ממש, וכל ההמתנה שבזה היתה על מנת שלא תהא הביאה בתחילה ביאת זנות ח"ו, וד"ל.   

פרשת שופטים - יום שישי ושבת קדש

ו. הרבי מונה כמה הבדלים חשובים בין פרשת רוצח בשגגה כפי שהיא מופיעה בפרשת מסעי לבין הופעתה בפרשתנו, פרשת שופטים:

בפרשת מסעי באו קודם (באותה פרשיה), לפני דיני הרוצח בשגגה, כמה וכמה פסוקים אודות הורג נפש במזיד, מה שאין כן בפרשת שופטים שקודם נכתבה פרשיה שלמה הדנה רק בדיני רוצח בשגגה, ואחר כך פרשיה נוספת הדנה בדיני רוצח במזיד; בפרשת מסעי נאמר הזמן שחייב הרוצח להשאר בעיר מקלטו – "עד מות הכהן הגדל", מה שלא מוזכר כלל בפרשת שופטים; בפרשת מסעי נאמר הדין שכשיצא הרוצח מעיר מקלטו (לאחר שבא לשם ולפני מות הכהן הגדול) "אין לו דם" וגואל הדם יכול להורגו (ש"הרי הוא כהורג את המת" – רש"י) ואילו בפרשת שופטים נאמרו הדינים של הכנת הדרך לעערי המקלט והדין באם רדף גואל הדם אחר הרוצח בדרכו לעיר המקלט, שע"ז נאמר ש"לו [לרוצח] אין משפט מות כי הוא לא שונא לו מתמול שלשום". ועוד ענין חדש מוזכר בפרשתנו דווקא: "ואם ירחיב הוי' אלהיך את גבלך כאשר נשבע לאבתיך ונתן לך את כל הארץ אשר דבר לתת לאבתיך. כי תשמר את כל המצוה הזאת לעשתה אשר אנכי מצוך היום לאהבה את הוי' אלהיך וללכת בדרכיו כל הימים ויספת לך עוד שלש ערים על השלש האלה". ופירש"י: "'ואם ירחיב'. כאשר נשבע לתת לך ארץ קיני וקנזי וקדמוני. 'ויספת לך עוד שלש'. הרי תשע, ג' שבעבר הירדן וג' שבארץ כנען וג' לע"ל" ("ג' שבעבר הירדן" כנגד פרצוף העיבור – פרצוף נה"י [ פרצוף המוטבע בנפש]; "ג' שבארץ" כנגד פרצוף היניקה – פרצוף חג"ת [פרצוף המורגש בנפש]; "ג' לע"ל" כנגד פרצוף המוחין [בעצם] – פרצוף חב"ד [פרצוף המושכל בנפש], וד"ל).

ומסביר הרבי את טעם החילוקים: בפרשתנו, פרשת שופטים מדובר ע"ד הצלת הרוצח מפני נקמת גואל הדם, שחשש זה הוא בעיקר מיד, תיכף למעשה הרצח, בזמן ניסת הרוצח אל עיר המקלט, ולכן נאמרו שם הדינים דהכנת הדרך לעיר המקלט (וכן להכין ערי מקלט רבים, ולעתיד לבוא, כאשר ירחיב ה' את הארץ להוסיף עוד ערי מקלט) כדי שהרוצח יוכל לנוס שמה – "פן ירדף גאל הדם אחרי הרצח כי יחם לבבו והשיגו כי ירבה הדרך וגו'", שאזי דווקא יש עיקר החשש ד"פן ירדף וגו' כי יחם לבבו" לנקום את נקמת קרובו הנרצח זה עתה (ובזה מדגיש הכתוב ש"לו אין משפט מות וגו'" כשהוא עדיין בדרכו לעיר מקלטו). מה שאין כן בפרשת מסעי מדובר בעיקר על המשך ישיבת הרוצח בעיר מקלטו לאחרי שכבר בטל החשש דנקמת גואל הדם "כי יחם לבבו", והצלת עיר המקלט היא כדי שגואל הדם לא יהרגנו בדין (לא מצד הנקמה הטבעית אלא מצד דין התורה). ולכן בפרשת מסעי באו דיני רוצח במזיד לפני דיני רוצח בשוגג כדי להבליט את ההבדל "בין דין לדין" (ולומר שכאשר פוגע גואל הדם ברוצח שעבר על דין התורה שלא לצאת מעיר מקלטו עד מות הכהן הגדול, אזי הוא הורגו בדין, לא מצד הנקמה הטבעית כנ"ל).

מכאן נלמד כלל גדול בין ארבעת החומשים הראשונים שנאמרו למשה מפי ה', החותמים בפרשת מסעי – "הכל הולך אחר החיתום" – לבין חומש דברים, הנאמר לישראל, לדור המוכן להיכנס לארץ ישראל, לרשתה ולישבה, מפי משה, "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה". החומשים הראשונים שנאמרו ל"דור דעה" (דורו של משה; אף על פי שמפרשת חקת בחומש במדבר ואילך תמו כל אנשי הדור ההוא, ובאמת משה מדבר כבר עם הדור השני, אף על פי כן אין כאן שינוי סגנון, דבר המראה שבפנימיות משה מדבר עדיין ל"רשימו" של דור דעה, רשימ האבות המשתקף בבנים, וד"ל) הם חומשים של "דין תורה", ואילו חומש דברים, "משנה תורה" הוא חומש של "הטבע היהודי" (הנקנה כאשר עם ישראל נכנס לארץ ישראל דווקא, כמבואר בדא"ח, בפרט בכתבי רבי אייזיק מהומיל). ועל כן הוא נקרא "משנה תורה", שדברי התורה הנשנים נקנים בנפש כטבע שני (טבע שני = אמת כנודע [דווקא טבע שני, טבע דתיקון, על ידי קנין תורת אמת, מה שאין כן טבע ראשו הוא טבע דתהו, וד"ל]).

ועל כן פרשת המלך מופיעה דווקא כאן במשנה תורה – "ואמרת אשימה עלי מלך וגו'" – היינו שמצות מינוי מלך שייכת בעצם להתעוררות טבעית מצד העם (אחרת אינה מצוה כלל, ודוק).

 

ז. שלש פעמים כתוב בתנ"ך "תנה לנו", פעמיים בתורה ופעם אחת בנביאים (אצל שמואל הנביא השקול כנגד משה ואהרן):

משה רבינו מתלונן לה' על תביעת בני ישראל ממנו: "מאין לי בשר לתת לכל העם הזה כי יבכו עלי לאמר תנה לנו בשר ונאכלה".

בנות צלפחד תובעות ממשה רבינו: "למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן תנה לנו אחזה בתוך אחי אבינו".

העם תובע משמואל הנביא: "וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו תנה לנו מלך לשפטנו ויתפלל שמואל אל הוי'".

שלש ההופעות הנ"ל הן בסוד "הכנעה, הבדלה, המתקה": תביעת "תנה לנו בשר" לא היתה מוצדקת כלל (הרי היה להם בשר לרוב, כפירוש רש"י) אלא כולה אומרת תאוה וטרוניה כלפי שמיא. את תביעה זו יש להכניע. תביעת בנות צלפחד היתה מוצדקת – "כן בנות צלפחד דוברות וגו'" – הרי הן חיבבו את הארץ ביותר ומפני כך ראתה עינן מה שלא ראתה עינו של משה רבן של נביאים, עד שהיה צריך להביא את משפטן בפני ה', תנועה של הבדלה (וכן עצם הדין של העברת נחלת אבות לבת במקום שאין בנים הוא חידוש ודבר נבדל לעצמו; ועוד, ידוע הרמז ש"תנה לנו אחזה" = ציונות, שבזה צריך הבדלה, בפרט בזמן הזה, ודוק). תביעת העם מלך בימי שמואל היתה רעה בעיני שמואל (ובעיני ה'), אבל בתפלתו אל ה' ובמענה ה' לעשות כרצון העם הומתקה התביעה, הדין הפך לרחמים, וד"ל. וכך היא המדה בענין קיום מצות מינוי מלך – תחילתו דין (כאילו שהוא נגד רצון ה', "אותי מאסו") וסופו רחמים (שבו מתגלה תכלית רצונו יתברך), דבר פלאי ביותר.

והנה, "תנה לנו" = ישראל – זהו טבע ישראלי לתבוע ממשה שבדור "תנה לנו"! בקבלה, "תנה" (5 פעמים 7 פעמים 13) = ג מילויי אהיה (כנגד ג פעמים ששם אהיה מופיע בתנ"ך, הכל בפסוק אחד בפרשת שמות) קסא קמג קנא (= "מלא כל הארץ כבודו"), ו"לנו" = אלהים (= הטבע). ראשי וסופי התבות של "תנה לנו" = אמת = אהיה פעמים אהיה (סוד "אהיה אשר אהיה" כנודע) ואמצעי התבות "תנה לנו" – נ נ = יפי (י פעמים י). והיינו כידוע שישראל עולה אמת יפי ("תפארת ישראל" – "תתן אמת ליעקב [ישראל]"). "בשר" "אחזה" "מלך" = תריג = משה רבינו = "הוי' אלהי ישראל"! "תנה לנו בשר" "תנה לנו אחזה" "תנה לנו מלך" = 2236 = הוי' פעמים אלהים (לנו) = 2 פעמים 1118 – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" (שמצותה פעמיים בכל יום)! ראשי התבות = 1333 (מספר הברית ה-37) = אל פעמים 43, גדול (= ראשי התבות של בשר אחזה מלך; ראשי תבות "תנה לנו" = 430 = 10 פעמים 43, גדול = 5 פעמים אלהים; אל הוא מספר הברית ה-6 ו-43, גדול, הוא מספר הברית ה-7), ושאר האותיות = 903 (המשולש של מב) = אהיה (אחזה, מספר הברית ה-5) פעמים 43! סופי התבות = 258 = 3 פעמים אלהים (לנו) = 6 פעמים 43, ושאר האותיות = 1978 = 23 פעמים אלהים (לנו) = 46 פעמים 43! אמצעי התבות = 645 = 15 פעמים 43! בסיס הסדרה הריבועית הנוצרת מסופי התבות (258 = 6 פעמים 43) אמצעי התבות (645 = 15 פעמים 43) וראשי התבות (1333 = 31 פעמים 43) = 301 = 7 פעמים 43 = אש, צורה, מנורה וכו'.

ב-ג הלשונות הנ"ל – "תנה לנו בשר" "תנה לנו אחזה" "תנה לנו מלך" יש כח (יחי) אותיות, וממילא ניתן לציירן בצורת משולש של 7 (כמו הפסוק הראשון בתורה "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"):

ת

נ   ה

ל   נ   ו

ב   ש   ר   ת

נ   ה   ל   נ   ו

א   ח   ז   ה   ת   נ

ה   ל   נ   ו   מ   ל   ך

והנה, שלש הפנות של המשולש הנ"ל – ת ה ך (שם קדוש היוצא מראשי התבות של "כל הנשמה תהלל" ומסופי התבות של "ולך נאה להודות" כנודע) – עם הנקודה האמצעית – ל = תנה!

והנה, "תנה לנו מלך" (שהוא גם האלכסון של הריבוע של 9 תבות הלשונות הנ"ל, ודוק) = "מלך ישראל" = "דינא דמלכותא דינא"! והוא ענין פרשת המלך שבספר שמואל (שלפי האמורא שמואל "כל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו", וכן פסק הרמב"ם), כמבואר באריכות במקום אחר.

והנה, ידוע בדא"ח שיש שני טעמים, שתי דרגות, במצות מינוי מלך, טעם אחד כדי לדאוג לתקנת הצבור שלא יבוא למצב של "איש את רעהו חיים בלעו" ח"ו, ובנוגע למלך ישראל, המולך על עם ישראל, הוא כאשר מצב העם ירוד ודומה (מצד חיצוניותו כמובן) ל"כל הגוים". אזי נחוץ מלך להמשיך לעם "יראה תתאה" (בטול היש לאין האלקי המהוה את היש). אזי פרשת המלך דשמואל היא ממש בבחינת "דינא דמלכותא דינא", דין תורה הנוגע למלכי אומות העולם. כאב לשמואל (ולה') כאשר עם ישראל נמצא במדרגה נמוכה זו, שאין אצל כל פרט ופרט שבעם "מח שליט על הלב" בתמידיות. ובכל זאת, אם זאת המציאות חייבים מלך בשר ודם לעצור בעם, כאשר מעיקר תפקידו לכפות על העם את רצון ה' ככל הכתוב בתורה. ועל כן מסכים ה' לבקשת העם בימי שמואל הנביא.

אך יש דרגה נעלית מאד מזה בענין מצות מינוי מלך (אותה דרגה שרצה שמואל לכתחילה). והוא כאשר העם שלם ביראה תתאה ומח כל פרט חזק ואמין לשלוט על לבו כדבעי, אזי תפקיד המלך הוא להעלות את העם לדרגות נעלות של עבודת ה' (שאינן מושגות לעם בתחילה, מצד עצמו, כלל, רק למלך המורם מעם באמת מושגות הנה), להביא את העם לדרגת "יראה עילאה" (בטול במציאות). כאשר זוכים למעלה זו (או לכתחילה, או בהמשך למינוי מלך על פי כורח המציאות הראשונה) אזי "לא נאמרה פרשת מלך אלא לאיים עליהם שנאמר 'שום תשים עליך מלך' שתהא אימתו עליך", כדעת רב, ודוק.

והנה, בלשון הגמרא, המצוה הראשונה המוטלת על הצבור בשעת כניסת עם ישראל לארץ ישראל, היא "להעמיד להם מלך". אך בתוספתא (המצוטטת בגמרא) ושאר מדרשי חז"ל (הן מדרשי הלכה והן מדרשי אגדה, וכן הוא בלשון הרמב"ם) הלשון הוא "למנות להם מלך". מה ההבדל בין "להעמיד" לבין "למנות"? ויש לומר שלשון מינוי הוא למלא תפקיד המושג (ומבוקש) למי שממנה אותו ממונה לתפקיד (ועל דרך זה כל המינוים שבישראל, לא רק מינוי מלך, כידוע בהלכה). ואילו "להעמיד" היינו שהמלך עומד בעצם למעלה מהעם, "משכמו ומעלה", העם זקוק למי שיעמוד עליהם ומלמעלה ידריכם, יוציאם ויביאם למקום שאינם מסוגלים להגיע לשם בכחות עצמם.

והנה, כאשר העם במצב הנמוך והירוד ביותר צריך "להעמיד מלך" שביד חזקה, בהטלת סמכות עליונה מלמעלה, ובאיום ממשי לענישה וכו', ישמור על החוק והסדר וידאג שהמצב לא יתדרדר לכך ש"איש את רעהו חיים בלעו". אך כאשר העם מתעדן ועולה במדרגה קצת יותר, אך עדיין תפקידו של המלך הוא לעזור לעם למצות את הפוטנציאל הגלום בו (בבחינת העלם שישנו במציאות), ואין דמותו של המלך מובדלת בעצם מזו של העם, אזי מתאים לשון "למנות להם מלך" (וזוהי מציאות המלך ומצות מינוי מלך לפי תפיסת הרמב"ם, איש השכל הישר, ועדיין יש כאן "כל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו", ודוק). אך הדרגה העליונה במלך ועם, כפי רצון ה' לכתחילה (שהמלך יגלה בעם גם יכולות בלתי מושגות לו כלל, העלם שאינו במציאות), היא שוב בבחינת "להעמיד להם מלך", כקיבוץ חסידים המעמידים לעצמם רבי (הלא רב ניתן למנות אבל לא רבי, ודוק).

שתי הדרגות של "העמדת מלך" הן בסוד שני העמודים – יכין ובעז – שהעמיד שלמה המלך בבית המקדש, וד"ל.

פרשת ראה - יום שישי ושבת קדש

ו. "'ואת מצותיו תשמרו'. זה סדר נשים, שצריך לשמור הרבה מצות שבהלכות נשים, ואיסורי ביאה, וזיקות".

לעיל הסברנו ש"ואת מצותיו תשמרו" הוא כנגד דרגת הנשמה בנרנח"י, כנגד פרצוף אמא (ובפרט בבחינת "חכם בבינה", סוד יחוד ישסו"ת). על הבינה נאמר "ונשמת שדי תבינם", והוא ענין "בינה יתירה ניתנה באשה יותר מבאיש". מתאים, אם כן, שדרגה זו תכוון כנגד סדר נשים בששה סדרי משנה, כנגד ה עילאה שבשם – כלה עילאה.

דווקא לפני פרשת עריות (שקוראים בתורה ביום הקדוש) נאמר "וחי בהם" – "ולא שימות בהם", דקאי על כל מצות תורתנו הקדושה, תורת חיים. תחת החופה שואלים "'מצא' או 'מוצא'" – "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מהוי'", בחינת "כי מצאי מצא חיים ויפק רצון מהוי'", בחינת "ראה חיים עם אשה אשר אהבת" או "ומוצא אני מר ממות את האשה וגו'". נמצא שלמצוא את האשה הטובה (מציאה התלויה בבחירת ויגיעת האיש, כמבואר באריכות במ"א) היינו למצוא את עצם התורה הקדושה שנמשלה לאשה ("כי מצאי" קאי על התורה). "ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע", את האשה הטובה לעומת האשה הרעה – "ובחרת בחיים" (שהאשה הטובה תהיה בחירת לבו באמת). הבחירה החפשית מקורה בבינה (בסוד "אם אין דעת אין בינה ואם אין בינה אין דעת", וד"ל), לשון "בין", היכולת להבחין ולבחור בין זה לזה (סוד "אזן מלין תבחן" בבינה כנודע).

ועל כן דרשו חז"ל "תורת הוי' תמימה משיבת נפש" כנגד סדר נשים דווקא. ומסביר רבי לוי יצחק זצ"ל אביו של הרבי ש"תורת הוי' תמימה", הלשון הראשון מבין ששת הלשונות שבפרק יט בתהלים שכנגד ששה סדרי משנה, ושגם על פי פשט הנו הלשון הכולל ביותר מבין ששת הלשונות, מכוון כנגד סדר נשים דווקא בהיות סדר נשים כללות כל התורה והמצוה – "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב", וד"ל.

והיינו סוד הרמז הידוע שמשנה אותיות נשמה (וסוד המשנה הוא סוד קברו של משה, שבו משיג את שער ה-נ דבינה – "משה זכה לבינה" [סוד מזלו גובר של משה, "אין מזל לישראל", לזכות למצוא את בת זוגו ולקדשה "כדת משה וישראל", כדלקמן] בשלמות), וגם לשון "נשים" נופל על לשון נשמה – "כל [סוד כלה עילאה, וכידוע בחז"ל שדורשים 'כל' מלשון 'כלה'] הנשמה [= נשים] תהלל יה הללו-יה [שם יה, י של איש ו-ה של אשה, הוא סוד 'שכינה ביניהם' = '[ונשמת שדי] תבינם']".

"ואת מצותיו תשמרו" – מצוה לשון צוותא וחיבור, בחינת "והאדם ידע את חוה אשתו", בחינת דעת, "אם אין דעת אין בינה", לשון התקשרות והתחברות, כמבואר בתניא. אותיות מצ של מצוה הן אותיות יה של שם הוי' ב"ה בחילוף אתב"ש כידוע, והן ראשי תבות משה צפרה (כלת משה, כלה עילאה, סוד "משה זכה לבינה" כנ"ל, גם, ובעיקר, בפרישתו ממנה מזיווג גופני, רק בסוד זיווג עליון ד-יה, "הנסתרת להוי' אלהינו", זיווג ד"תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", זיווג נשיקין, הרומז לגילוי תורת משיח "ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דדיך מיין [מיינה של תורת העוה"ז]", שמשיח לא יצטרך לפרוש מאשתו בגשמיות בהיות שאז ימחה זכר עמלק ויהיה השם שלם והכסא שלם [שם כסא = "ונח מצא חן בעיני הוי'" וכדלקמן, וד"ל).

כל הנ"ל מתקשר כמובן, כפתור ופרח, עם דברי חז"ל "'ואת מצותיו תשמרו' – תורת משה". "תורת משה" היינו "תורת הוי' תמימה משיבת נפש" שכנגד סדר נשים בפרט כנ"ל. "תמימה" היינו ע"ד "עבודה תמימה" – "עבודה שאין אחריה עבודה". תכלית עבודת השי"ת, עבודה שאין אחריה עבודה, היא ליחדא קודשא בריך ושכינתיה בתחתונים על ידי שמירת המצות בשלמות (והיינו דגם המדרגה העליונה ביותר דכאן – "ובו תדבקון" – רמוזה כבר ב"'ואת מצותיו תשמרו'. תורת משה", בחינת "ודבק באשתו והיו לבשר אחד", הדבקות הראשונה בתורה – "הכל הולך אחר הפתיחה", בסוד גילוי עתיקא באמא דווקא, וד"ל), ועל כן "נשמה" כוללת את כל הדרגות – "חמשה שמות נקראו לה" ועד לגילוי עצם הנשמה (ובעבודת השי"ת היינו בסוד עבודת ההתבוננות, הנקודה האמצעית של כחות הנפש, שמכה דווקא עולים להסתכלות ולדבקות, כמבואר היטב בביאור ר"ה לשער היחוד). "תורת הוי' תמימה משיבת נפש" = מג (חצי אלהים ["תורת הוי'" = יב פעמים אלהים, ושאר הלשון = 1677, "שלם וחצי" ד"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", ודוק], ויחוד הוי' אהוה, חכמה ודעת) פעמים שם סג – עצמות בינה עילאה, וד"ל.

ז. המשך (הקבלת "ואת מצותיו תשמרו" לסדר נשים, ולדרגת הנשמה, בחינת משה רבינו – "'ואת מצותיו תשמרו. תורת משה"):

בפסוק "אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם" (דקאי על רוח הקדש דאליהוא בן ברכאל = משיח – "ונחה עליו רוח הוי' וגו'", וד"ל) בכל תבה מ-ז תבותיו יש אות באמצע התבה (בהיות כל אחת מ-ז התבות בעלת מספר לא זוגי של אותיות). בחלק הראשון של הפסוק האותיות שבאמצע הן אותיות כנוי = אלהים (כמבואר בכתבי האריז"ל). בחלק השני של הפסוק (שבו התבוננו עד כה) האותיות שבאמצע הן שדי (לפי הסדר)! שם שדי הוא שם הברית, סוד ספירת היסוד, בין האיש והאשה, השייך, כמובן, לסדר נשים בפרט. ביחד, האותיות שבאמצע ז תבות הפסוק – כנוי (אלהים) שדי = 400 (שלמות של כ בריבוע) = נשים!

כל הפסוק: "אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם" = 2272 = לב פעמים אכן (התבה הראשונה של הפסוק)! מבואר במ"א שסוד "אכן" הוא סוד משה (המופלא שבסנהדרין) מעל לשבעים (כן) הזקנים עליהם האציל את רוחו. "ונשמת שדי תבינם" = 1612 = 26 פעמים 62, הוי' ב"ה פעמים "טוב מאד" (= יה אהיה הוי', כמבואר בכוונות, שבספרות, 62, הוא היפוך ספרות הוי', 26, ודוק). יש כאן פעמיים שם שדי, המפורש והרמוז (באותיות שבאמצע התבות, וכן בדלוג שוה בפרישת שתי כנפים מהאות האמצעית של הלשון, שבו הגה אותיות, וד"ל): "ונשמת שדי תבינם". חמש האותיות המרכיבות את שני שמות שדי = 624 = 24 פעמים הוי' ב"ה, ושאר 8 האותיות (חתך זהב של 13 ל-5 ו-8, ודוק) = 988 = 38 פעמים הוי' ב"ה (שוב בסוד חתך זהב של 62 ל-24 ו-38, וכנודע שחתך הזהב של 100, שלמות מאה ברכות בכל יום, הוא ל-38 ו-62, ודוק).

והנה, חז"ל דרשו שם "שדי – שאמר לעולמו די". ורומז למדרש חז"ל בבראשית רבה על הפסוק החותם את ששת ימי בראשית: "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד ויהי ערב ויהי בקר יום הששי": "רבי חמא בר חנינא ורבי יונתן. רבי חמא בר חנינא אמר משל למלך שבנה פלטין ראה אותה וערבה לו אמר פלטין פלטין הלואי תהא מעלת חן לפני בכל עת כשם שהעלית חן לפני בשעה זו, כך אמר הקב"ה לעולמו 'עולמי עולמי הלואי תהא מעלת חן לפני בכל עת כשם שהעלית חן לפני בשעה זו'. רבי יונתן אמר למלך שהיה משיא את בתו ועשה לה חופה ובית וסיידה וכיירה וציירה וראה אותה וערבה לו אמר לה בתי הלואי תהיה החופה הזאת מעלת חן לפני בכל עת כשם שהעלית חן לפני בשעה הזו, כך אמר הקב"ה לעולמו 'עולמי עולמי הלואי תהא מעלת חן לפני בכל עת כשם שהעלית חן לפני בשעה הזו'".

את תבת "והנה" דרשו מלשון "הן" שנדרש כלשון "הלואי" (אותיות אליהו מבשר הגאולה שבאה בזכות מציאת החן, וד"ל). רבי יונתן מוסיף לדרוש "כל" מלשון "כלה [נאה וחסודה]". כל העולם כולה היא חופה לכלה, ובאמרו יתברך "די" היינו שהגיע עת הכלולות, יחוד החתן והכלה בתוך החופה – סדר נשים. וכן על פי פשט, תכלית בריאת העולם שהסתיימה כאן ביום הששי הוא בריאת אדם וחוה וברכתם לפרות ורבות יחד.

יש בפסוק שם אלהים מפורש – "וירא אלהים וגו'" – וגם שם שדי רמוז בדלוג שוה של אותיות: "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד ויהי ערב ויהי בקר יום הששי", אלהים שדי = נשים כנ"ל!

עוד מספר רמזים לכל המבואר לעיל: מובא בספה"ק הרמז שמילוי תבת מצות – מם צדי ואו תיו = תריג, תריג מצות תורתנו הקדושה. וכן ידוע שתריג = משה רבינו (כנ"ל) – "'ואת מצותיו תשמרו'. תורת משה".

מצות = 536 = 8 פעמים בינה (הבינה היא הספירה השמינית מלמטה, סוד רקיעא תמינאה, המתגלה בנר השמיני דחנוכה, שלמות כתר מצות התורה, וד"ל).

"את מצותיו תשמרו" ראשי תבות (ללא ו החיבור של "ואת", כנודע שניתן להשמיטה בדרש) אמת – "משה אמת ותורתו אמת" ואמת ר"ת "אשה מזרעת תחלה", "אמת מארץ תצמח" (שתי בחינות אמת, כנגד "משה אמת ותורתו אמת", תורה שבכתב ובעל פה, וד"ל) כידוע הסודות בזה. "ואת מצותיו תשמרו" ר"ת מות, וכמו שמצאו כתוב בספר תורה של רבי מאיר (שמאיר עיני חכמים, מוחין דאבא, "ימותו ולא בחכמה", וד"ל) "טוב מות" (ראה בהמשך בראשית רבה הנ"ל). מות = משה (שלא מת) במילוי: מם שין הא. את משה רבינו חשדו באשת איש כנודע, וכמבואר סודו בדא"ח, שמתן תורה לישראל על ידי משה הוא כאיש ("איש האלהים" – "אני אמרתי אלהים אתם" – בעלה דמטרוניתא, כנסת ישראל, וכל אחד ואחת בישראל בפרט) המזריע זרעא חייא וקיימא לכל נשמה ונשמה של עם ישראל בפרט. ועל כן הוא שייך לסדר נשים (שלפי סדר הספירות מכוון כנגד התפארת, ומתנת הזרע בתפארת, דשם משה מלגאו ויעקב מלבר, וד"ל).

הארכנו קצת בסדר נשים בהיותו כללות כל התורה כנ"ל. ועתה נמשיך, בקיצור, בהקבלת ששת לשונות הפסוק "אחרי וגו'" לששה סדרי משנה, לפי בעל אור החיים הקדוש:

"'ובקולו תשמעו', זה סדר נזיקין, ורמז במאמר 'ובקולו תשמעו' שצריך להטות אוזן לאשר ישפטו השופטים לחייב החייב ולזכות הזכאי, ולא יסור מכל אשר יורוהו, וכמו שאמר הכתוב 'והאיש וגו' לבלתי שמוע אל הכהן וגו' או אל השופט וגו''". סדר נזיקין הוא כנגד ספירת הנצח דשם כף זכות דמאשני המשפט – "פלוני אתה זכאי" (שבכללו גם הפרק העליון של ההוד, ההוד הנכלל בנצח – "פלוני אתה חייב"). שרש נזק הוא צירוף אותיות זקן, רמז לזקן ממרא את משפט השופטים (שהוא הגורך העיקרי בנזיקין לאמון של עם ישראל בצדקת כל הכרעה והכרעה של התורה שבעל פה, ש"אחרי רבים להטות" [המשך ל"אחרי וגו'"], "יחיד ורבים הלכה כרבים" [ראשי תבות יוהך – שם קדוש יוצא מס"ת "כי מלאכיו יצוה לך", ומי הם מלאכיו – רבנן שבכל דור ודור, שבהם ניצוץ של משה רבינו ע"ה – "וישלח מלאך ויוצינו ממצרים", וד"ל]. הוראת השופט שבדור היא כהוראת הנביא שבדור (כדרוש חז"ל שכאן מדובר בשמיעה בקול הנביא), השופט נותן "כלים" של תורה להוראת השעה של הנביא, ובכך קובעה הלכה לדורות, וד"ל.

"'ואותו תעבודו', זה סדר קדשים, שכולו משפטי עבודת בית אלהינו". זה פשוט ותואם את כל המבואר לעיל בענין "עבודו במקדשו".

"'ובו תדבקון', זה סדר טהרות, שכולו משפטי הטהרות, ורמזו במאמר 'ובו תדבקון', כי באמצעות הטהרה יהיו ראויים לידבק בשכינה". קדושה היא מצד אבא (היינו בסוד הקשר בין "עבודו בתורתו" ל"עבודו במקדשו", בין ה-י שבשם לקוצו של י, בין חכמה סתימאה לחכמה עילאה כנ"ל) ואילו טהרה היא מצד אמא. אך לאמא יש שרש עליון יותר בפניות הכתר מאשר לאבא כנודע, וכן מבואר לעיל בקשר המיוחד בין "ובו תדבקון" לבין "ואת מצותיו תשמרו", ודוק. הטהרה היינו טהרת האשה לבעלה, טהרת כנסת ישראל להדבק בשכינה ממש. לפי סדר הספירות, סדר טהרות הוא כנגד ספירת היסוד, מקום היחוד והזיווג (קשור לשם שדי כנ"ל בפירוש "ואת מצותיו תשמרו") וידוע ששרש ספירת היסוד הוא בפנימיות הכתר, עתיק (בפרט ביסוד עתיק יומין שבמצח הרצון דאריך, סוד ביאת המשיח = יסוד עתיק יומין כנודע), סוד השלמות בנפש (שבפגם הברית צריך לגלות מחדש על ידי הדבקות בפנימיות התורה, סוד אותיות החקיקה של התורה שבלוחות הברית שבקדש הקדשים, כמבואר לעיל), גילוי עצם הנשמה, ניצוץ קטן בורא.

פרשת עקב - יום שישי ושבת קדש

ו. וממשיך בעל המשך חכמה:

"והנה השבת הוא באמת מיוחס להבריאה בכללה, כאשר בארתי לעיל פרשת ואתחנן, ואפ"ה לא ניתן רק לישראל, משום שהשבת צריך לקיומו מדת הבטחון, שידע שכל הפרנסה קצובה אליו, ולכן ירמיהו אחר שהפליג על מדת הבטחון ואמר 'ברוך הגבר אשר יבטח בד'', אמר אחר כך על השבת, כי הבוטח שמח על שביתת השבת, כי הלא המלאכה בשאר ימי החול הוטל עליו מהבורא יתברך לטעמים ידועים אליו, כמו שפירש החוה"ל, יעו"ש דבריו הנעימים, ושביתתו כשביתת העבד ששמח בשביתתו, שמאמין שאינו חסר אליו מהשגחת הבורא עליו בפרטיות, וזה שאמר 'וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ד' אלהיך כו'', הרי השגחתו הפרטית עליך א"כ תאמין כי במה שתשבות בשבת לא תפסיד מאומה מפרנסתך, 'וברכת ד' היא תעשיר' זה שבת (בראשית רבה יא-א), ועשירי בבל מפני שמכבדין את השבת (שבת קיט), וזה שאמר 'על כן צוך לעשות את יום השבת' ולא צוה לעמים אחרים, כי הם לא ידעו מההשגחה הפרטיית ולא יוכלו לקיים שמירתו, ולכן אימת זכו להשבת קודם מתן תורה כשנכנסו במדבר בארץ שממה ולא שאלו מאין יתפרנסו עם רב כזה, 'וזכרתי לך חסד נעוריך כו' לכתך אחרי במדבר', כיון שנכנסו לבטחון גדול כזה, וכשנתן להם המן נתן להם השבת, שנקל לבעלי בטחון בהם לשמור את השבת. ולכן כאשר לקחו בני ישראל הפסח והכינו אותו כי בחצות הלילה ימותו כל בכור מצרים היה הבטחון הנפלא ואמונה גמורה בד', כי אם לא היה ברגע זו לא נשתייר מהן שריד, לכן היו ראוים לקבל השבת, שלזה צריך להיות הבטחון והאמונה הגמורה, לכן נקרא שבת הגדול, ודו"ק".

ידוע הרמז ששבת הגדול = 750 = 10 פעמים בטחון, כלומר התפשטות הבטחון בכל עשרת כחות הנפש, להיות שלם בבטחון גמור בהוי' – "אין עוד מלבדו".

ועוד רמז: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים [ויצאך...]" = 1837 (מספר "מגן דוד" ה-חי) = "זכור את יום השבת לקדשו", ללמד ששתי הזכירות הא בהא תליא – "הרי השגחתו הפרטית עליך א"כ תאמין כי במה שתשבות בשבת לא תפסיד מאומה מפרנסתך".

שבת בטחון = 777 = אהיה פעמים יחידה (ז פעמים פלא).

על פי לשון הכתוב "השקט ובטח עד עולם" יש לומר ששבת ראשי תבות שקט בטחון תענוג. שקט בטחון = 484 = 22 בריבוע. תענוג = 529 = 23 בריבוע. ביחד = 1013 = מספר ההשראה ה-23 (חיה, זיו כו').

המן הוא סוד כח האמונה שבישראל. "לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן". "מן הוא" אותיות אמונה כנודע. ידוע בדא"ח ההבדל בין אמונה לבטחון, שאמונה היינו שהכל יהיה על צד הטוב ביותר בעיני השי"ת, וכפי שעתיד להתגלות גם לעינינו כאשר "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון" ו"אודך הוי' כי אנפת בי". אך הבטחון הוא שיהיה טוב בטוב הנראה והנגלה לנו מיד, בעולם הזה הגשמי עוד טרם תבוא הגאולה (אם ח"ו תתעכב מטעם בלתי ידוע לנו, גם לצדיקי עליון, כלל וכלל). ויש לומר שמעלי שבתא הוא סוד האמונה ואילו יומא דשבתא (שכבודו גדול יותר ממעלי דשבתא כנודע בהלכה) הוא ענין הבטחון, סוד "אכלוהו היום כי שבת היום להוי'", שעיקר גילוי ה"שבת", השביתה מתוך בטחון גמור ושמחה רבה (כנ"ל) הוא בסעודת היום ("היום" השני בפסוק). אך יש עוד מעלה בשבת "היום לא תמצאוהו בשדה", סעודה שלישית ("היום לא" כנודע), רעוא דרעוין. ויש לומר שהוא מעלה נוספת בבטחון (כמעלה העשירית דבעל חובת הלבבות הנ"ל, ודוק). נמצא ששלמות סוד השבת הוא אמונה בטחון בטחון (על דרך חש מל מל) = "יברכך" (התבה הפותחת את ברכת כהנים; יש י פעמים "יברכך" בחמשה חומשי תורה, החדרת הברכה דשבת קדש בכל עשרת כחות הנפש. בנ"ך יש עוד ז פעמים "יברכך", סך הכל טוב פעמים "יברכך" בתנ"ך, והסימן: "יברכך הוי' מציון וראה בטוב ירושלם כל ימי חייך"; כל הפסוק "יברכך הוי' מציון וראה בטוב ירושלם כל ימי חייך" = ז פעמים אור [אין סוף], אור = 207 ובהיפוך ספרות = 702 = שבת, נמצא שכל הפסוק הנ"ל רומז לסוד השבת קדש, יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים שבו יאיר אור אין סוף ב"ה "שבעתיים כאור שבעת הימים", וד"ל), "מינה מתברכין כולהו יומין", וד"ל.

נמצא מכל הנ"ל שבעל המשך חכמה הולך בפירושו הנ"ל על הדרך הסלולה של מורנו הבעל שם טוב זי"ע, ובפרט כפי שהודגש בשיחות הרבי שמדת הבטחון הגמור, כפי שמתואר בספר חובת הלבבות שער הבטחון שייכת כפשוטה ממש לכל אחד ואחת בישראל, באשר הוא שם (ואם אכן זקוק לתשובה על מעשיו הלא מתוקנים, אזי בזכות הבטחון בה' יזכה לתשובה שלמה, ודוק), ולא כמאן דאמר שחולק על זה כידוע.

ז. "את הוי' אלהיך תירא, אתו תעבד, ובו תדבק, ובשמו תשבע". מכל אחד מארבעת הלשונות של הפסוק נלמדת מצות עשה דאורייתא, לפי שיטת הרמב"ם (כן נמנו המצות לפי סדר פסוק זה בספר החינוך, וכן משמע מספר המצות לרמב"ם שמנה את ד מצות העשה לפי הסדר של פסוק זה בזו אחר זו: מצוה ד' לירא את ה', מצוה ה' לעבוד את ה' בתפלה, מצוה ו' להדבק בחכמים ותלמידיהם, מצוה ז' להשבע בשמו יתברך. וזה אף על פי שמביא את מקורות המצות מפסוקים אחרים, על פי דרושי חז"ל, ודוק [ג המצות הראשונות הן האמנת האלקות, יחוד ה' ואהבת ה').

ומפרש רבינו בחיי: "... וע"ד הקבלה 'את ה' אלהיך תירא' היא היראה מה שאין המחשבה משגת. 'ואותו תעבוד' היא החכמה, וכן מצינו בירושלמי 'ואותו תעבוד' אותו ואת תורתו, היא התורה שקדמה לעולם אלפים שנה. 'ובו תדבק' הבינה, כי שם תשובת הנשמות. 'ובשמו תשבע' לשון שבעה. והנה הכל רמוז בפסוק זה 'מעשרה שליטים אשר היו בעיר', וכן רמוזים בפסוק 'לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ לך ה' הממלכה', באור 'כי כל' בין השמים והארץ כי הוא השלום המכריע, וכן רמוזים עוד כלן בשיר השירים בפסוק 'שוקיו עמודי שש מיוסדים על אדני פז', באורו כי שוקיו הם עמודים לשש והרי הם שמונה, יסוד ואל"ף דל"ת, הרי הכל רמוז בפסוק זה, וכן בפרשה 'ה' קנני ראשית דרכו', שאמר באין תהומות והרים וארץ, וזה מבואר".

רבינו בחיי רואה בפסוק זה דפרשתנו (בפרשת היראה שבה – "מה הוי' אלהיך שאל מעמך כי אם ליראה", "אל תקרי 'מה' אלא 'מאה'", י פעמים י, שלמות של עשר ספירות בלימה כל אחת כלולה מכולן, והן מאה ברכות בכל יום = "וישם לך שלום", חותם ברכת כהנים = מאה פעמים טוב, וד"ל; בתוספת א ל"מה" להיות "מאה" יש בדיוק מאה אותיות בפסוק, וב"מ[א]ה הוי' אלהיך שאל מעמך כי אם ליראה" יש כח אותיות, המשולש של ז, כאשר פנות המשולש הן אותיות מאה!) פסוק מושלם ביותר, פסוק שכולל את כל עשר ספירות בלימה, שבהן נברא העולם: "את הוי' אלהיך תירא" הוא כנגד הכתר עליון, הספירה הראשונה שלמעלה מהראש, למעלה מטעם ודעת המושג, המושג אך ורק ביראת ה' טהורה (בלשון החסידות – בטול במציאות ממש); "אתו תעבד" בתורה – "אורייתא מחכמה נפקת", חכמה אלקית, "והחכמה מאין תמצא"; "ובו תדבק" בעבודת התשובה שבבינה ליבא – "ולבבו יבין ושב ורפא לה"; "ובשמו תשבע" בשבעת ימי הבנין, שבע המדות מחסד עד מלכות (שכללותן ז"א, כאשר המלכות היינו עטרת היסוד שבו כנודע, ובסוד "כל הנשבע נשבע במלך עצמו", היינו בז"א עצמו המכונה מלכא סתם, כמבואר בדא"ח). ומביא רבינו בחיי עוד ארבעה מקורות מהתנ"ך לסוד עשר ספירות, ודוק.

רבינו בחיי מפרש את פסוקנו בדרך מלמעלה למטה, אך ידוע ש"שבעים פנים לתורה", ולפי המבואר לעיל שעל פי פשט ארבעת חלקי הפסוק באים לתאר עליה בקדש מחיל אל חיל, עד שראוי (ומצוה על האדם שהשיג את כל המדרגות הקודמות) להשבע בשם ה' באמת, נראה שראוי לפרש את הפסוק, על דרך הסוד, מלמטה למעלה (ודא למודעי שגם כאשר בעבודת האדם יש עליה מלמטה למעלה יתכן שבהקבלת שלבי עבודת האדם לספירות העליונות יהיה הסדר בספירות מלמעלה למטה, והיינו מפני שכדי להחדיר את האור האלקי למקום תחתון יותר זקוקים לכח עליון ועצמי יותר, וד"ל).

הנה, "את הוי' אלהיך תירא" יש לומר כנגד ספירת המלכות, "אשה יראת הוי' היא תתהלל" – יראת המלכות ("ראשית העבודה ועיקרה ושרשה", כמבואר בספר תניא קדישא), בחינת "את", וד"ל.

"אתו תעבד", היינו בסוד "ועבד הלוי הוא", עלית הגבורה (קו העבודה בכלל כנודע, "חד קציר", שמצמצם ההמשכה כלפי מטה כדי להתאמץ בכל כחו לעלות מעלה מעלה בעבודתו יתברך) ל"מקום בינה" (ששם התגלות עתיקא – "הוא", לשון נסתר. גם הבינה היא בחינת "הנסתרת להוי' אלהינו", וגם בה מתגלה הסתימו דכל סמימין, עצם ה"הוא" הבלתי נודע, וד"ל). והיינו ש"אתו תעבד" קאי על מצות התפלה בפרט (לא על התורה כנ"ל, בשם חז"ל, אלא לפי ההלכה כאן בפי מוני המצות, וכן הוא על פי פשט כמובן, "עבדהו במקדשו" בבית ה' – "ביתי בית תפלה" דווקא, וד"ל), וכמו שכתוב בפרשה השניה של קריאת שמע הכתובה בהמשך פרשתנו "ולעבדו בכל לבבכם", ופירשו חז"ל "איזוהי עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה" (וכן הוא ברמב"ם בפירוש מצוה זו), היינו סוד "בינה ליבא, ובה הלב מבין", סוד "לב מבין דעת" (אותיות דרבי עקיבא בפירוש האות למד – "מגדל הפורח באויר", סוד אמא עילאה, בינה).

"ובו תדבק", כל דבקות הוא בכתר עליון, כמבואר בכ"ד בדא"ח (בסוד התבוננות הסתכלות דבקות, עליה מבינה לחכמה לכתר). "ובו תדבק" = יג פעמים מ, סוד יג ממין המבוארות בעמק המלך, שרש יג מדות הרחמים (האות מ היא האות ה-יג בסדר הא-ב) באויר קדמון, ובכתר דאצילות, בסוד אוירא (דשם מאיר הארה מדעת דרדל"א) המאיר ב-יג תיקוני דיקנא דאריך, יג מדות הרחמים, וד"ל. והיינו שעל ידי מצות הדבקות בחכמים ותלמידיהם (וכל שכן לפי שאר הפירושים הנ"ל במהות מצות "ובו תדבק") להשיא בתו לת"ח וכיוצ"ב, במסירות נפש "בכל מאדך" כנ"ל, מעורר את גילוי יג תיקוני דיקנא, יג מדות הרחמים העליונות.

"ובשמו תשבע", היינו גילוי כללות ז תקוני גולגלתא, שלמעלה מ-יג תקוני דיקנא. והיינו סוד קידוש שם שמים ברבים כאשר מוציא בפה את שמו יתברך בשבועת אמת (והיינו לפי פשט הראב"ע הנ"ל ש"ובו תדבק" בלב "ובשמו תשבע" בפה, נמצא ש"ובו תדבק" הוא עדיין בגדר "אור המאיר לעצמו" ואילו "ובשמו תשבע" הוא בגדר "אור המאיר לזולתו", שבזה עיקר קידוש שמו יתברך ברבים, תכלית הכוונה של דירה בתחתונים, ששרשו בכתר דרדל"א ולמעלה יותר עד אין סוף ממש, וד"ל [ובזה יובן בטוב טעם מה שהקשו על הרמב"ם שבספר היד פירש שמצות השבועה הוא דווקא בבית דין, ואילו בינו לבין עצמו, לזרז את עצמו בקיום המצות, הוא רשות למי ששלם כו', והיינו שעיקר מעלת השבועה כאן, לאחר שלש המצות הקודמות, על ענין הדבקות הוא בכך שהוא בגדר אור המאיר לזולתו, לצורך זולתו בבית דין, וד"ל. וזה לשון הרמב"ם בהלכות שבועות פרק יא הלכה א: "כשם ששבועת שוא ושקר בלא תעשה כך מצות עשה שישבע מי שנתחייב שבועה בבית דין בשם שנאמר ובשמו תשבע זו מצות עשה שהשבועה בשמו הגדול והקדוש מדרכי העבודה היא והדור וקדוש גדול הוא להשבע בשמו". ושם בהלכה ג: "ומותר לאדם להשבע על המצוה לעשותה כדי לזרז את עצמו ואע"פ שהוא מושבע עליה מהר סיני, שנאמר 'נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך'", וד"ל]).

פרשת ואתחנן - יום שישי ושבת קדש

ו. נתבונן בלשון המדרש תהלים הנ"ל:

"...דבר אחר 'תפלה למשה'. זה שאמר הכתוב 'ואתנפל לפני ה' כבראשונה'. רבי ברכיה ורבי חלבו בשם רבי שמואל בר נחמני אמרו לא הניח משה זוית ברקיע שלא נתנפל עליו, שנאמר 'ואתנפל לפני ה''. את מוצא שהרבה נביאים והרבה צדיקים נתפללו לפני הקב"ה ולא בא הכתוב לייחס אלא למשה בלבד, ולמה כן לפי שהיו מעשיו משונים מכל הבריות. כיצד, אדם עומד ומתפלל שעה אחת או שתי שעות וכשהוא מתפלל הרבה מתפלל יום אחד, אבל משה רבינו 'ארבעים יום וארבעים לילה'. אמר הקב"ה למלאכי השרת ראיתם גבורתו, שנאמר 'ברכו ה' מלאכיו גבורי כח' זה משה שהיה מגיד להן לישראל דבריו של הקב"ה, שנאמר 'דבר אתה עמנו ונשמעה' מה שלא היו יכולין לשמוע ששים רבוא ומגיד להן, הוי 'תפלה למשה'. משל למה הדבר דומה, לשלשה בני אדם שבאו ליטול דרור מאת המלך, בא הראשון וכיבדו ואמר לו מה אתה מבקש, ואמר לו בשביל המרד שמרדתי אני מבקש שתתן לי דרור, נתן לו. בא השני ונתן לו. בא השלישי ואמר לו מה אתה מבקש, אמר לו אדני המלך איני מבקש על עצמי דבר, אלא מדינה פלונית שהיא חרבה והיא שלך גזור שאבנה אותה, אמר לו המלך וזו עטרה גדולה היא לך. כך בא דוד להתפלל, אמר לו הקב"ה מה אתה מבקש, אמר לפניו שתשמע תפלתי, שנאמר 'שמעה ה' צדק'. בא חבקוק ואמר לו מה אתה מבקש, אמר לפניו מה שאמרתי לפניך בשגגה, שראה חנניה וחבריו נשלכין לכבשן האש ונמלטין וראה רבי חנניא בן תרדיון וחבריו נשרפין, כיון שראה כן קרא תגר ואמר רבון כל העולם אלו צדיקים ואלו צדיקים אלו טהורים ואלו קדושים מפני מה אלו ניצולין ואלו נשרפין, 'על כן תפוג תורה ולא יצא לנצח משפט כי רשע מכתיר את הצדיק על כן יצא משפט מעוקל', אלא נבוכדנצר ערל וטמא ודניאל קדוש וטהור הוא מלביש לדניאל ארגונא, אחשורוש ערל וטמא ומרדכי קדוש וטהור והוא ממליך את מרדכי, פרעה ערל וטמא ויוסף קדוש וטהור והוא ממליך את יוסף, 'כי רשע מכתיר את הצדיק על כן יצא משפט מעוקל'. אותה שעה נגלה עליו הקב"ה ואמר אחרי אתה קורא תגר, לא כך כתיב 'אל אמונה ואין עול', אותה שעה התחיל אומר בשגגה אמרתי, 'תפלה לחבקוק הנביא על שגיונות'. בא משה ואמר לו מה אתה מבקש, אמר לו 'סלח נא לעון העם הזה', אמר לו וזו עטרה גדולה היא לך שאני מעביר רצוני מפניך, שנאמר 'תפלה למשה איש האלהים', לא היה צריך לומר אלא 'למשה', מהו 'איש האלהים', משל למה הדבר דומה, למלך שכעס על בנו ובקש להרגו, אמר לו אוהבו בבקשה ממך מחול לו ואל יהרג, וכן עשה, למחר התחיל המלך ואומר אילו הרגתי את בני לעצמי הייתי מכשיל אלא זכור אוהבי לטוב שבקש עליו רחמים, ומה אני עושה לו אני עושה אותו אב למלכים, כך אמר הקב"ה 'הרף ממני ואשמידם', אמר לו משה 'אם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג', מהו 'הרוג', הרוג נא את ההרוג, אם אדבר כנגדן הורגין אותי ואם לא אעשה שליחותך נתחייבתי הריגה לפניך, מכאן ומכאן הרוג אני, הרוג נא את ההרוג, הוי 'הרגני נא הרוג'. מה כתיב 'ויאמר ה' סלחתי כדברך', אחר כך אמר הקב"ה אילו הרגתי את ישראל הייתי מכשיל לעצמי, מחזיק אני טובה למשה שביקש עליהם רחמים, שנאמר 'ויחל משה', מה אני עושה אותו, אב לנביאים, הוי 'תפלה למשה איש האלהים'. כיון שיצאו ישראל ממצרים עמד לו ומתפלל ואומר איני מכיר את הדרך, אמר לו הקב"ה 'הנה אנכי שולח מלאך לפניך', אמר לו משה אפילו אתה שולח כמה מלאכים איני מניח אותך 'אם אין פניך הולכים', אמר לו חייך אני עושה גזירתך, 'פני ילכו והניחותי לך'".

אין נקודה, ולו הזעירה ביותר, לא במקום ("זוית ברקיע") ולא בזמן ("ארבעים יום וארבעים לילה") שתפלת משה רבינו לא הגיעה לשם. נמצא שתפלת משה היא בסוד "אין עוד" גם בחללו של עולם (כפירוש חז"ל) ו"אין עוד מלבדו" = "זה הדבר" (עיקר נבואת משה רבינו, שרק בכחו של משה אב כל הנביאים להנחיל לעם ישראל מצות נצחיות, מצות הנוהגות, בפנימיות על כל פנים, בכל מקום ובכל זמן ובכל נפש, וד"ל). ב"ואתחנן אל הוי' בעת ההוא לאמר", מילוי נקודת החלל בזמן, "בעת ההוא", סוד תשעה באב שמתמלא בשבת "נחמו" וחמשה עשר באב כאשר סיהרא באשלמותא (בדרגה הכי גבוה, גילוי העצם ממש ולא אור העצם בלבד, כבשאר חדשי השנה, כמבואר בדא"ח), על מנת להיכנס לארץ ישראל ולהגיע ל"מקום אשר יבחר הוי'" לבנות שם בית לה', ו"תפלה למשה איש האלהים אדנ-י מעון אתה היית לנו בדר ודר", מילוי נקודת החלל במקום, "מעון", לנצח נצחים – "בדר ודר". תפלת משה היא הגילוי שאין הצמצום כפשוטו ושברגע החורבן ממש נולד מלכא משיחא. ואף על פי ש"בעת ההוא" תפלתו לא נענה כנ"ל משום ש"ועשיר [עשירו של עולם, הקדוש ברוך הוא] יענה עזות", בפנימיות הוא כן נענה ("ועשיר יענה עזות", העשיר, הקדוש ברוך הוא, עונה לתפלת הרש בעזות דקדושה, בחינת "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים", ה"עז" האלהי נושא הפכים באמת, ומה שאני שמעתי שתים – ש"בעת ההוא" התפלה לא התקבלה לרצון, ורק לעתיד לבוא תתקבל, מצד "אחת דבר אלהים" הכל אחד ממש, למעלה מהזמן והמקום הנברא, באור אין סוף ברוך הוא לפני הצמצום, וד"ל).

ז. המשך: יש ג תפלות המתיחסות לשלשה צדיקים מצוינים בתנ"ך: "תפלה לדוד" (נאמר פעמיים בתהלים), "תפלה לחבקוק [הנביא]", "תפלה למשה [איש האלהים]", כאשר תפלת משה עולה על כולנה.

"תפלה לדוד" "תפלה לחבקוק" "תפלה למשה" = 2210 = טוב פעמים עין ("טוב עין הוא יברך") = פה (מספר ההשראה ה-ז) פעמים הוי' ב"ה. סופי התבות של דוד חבקוק משה הן "דקה" – "קול דממה דקה", תפלת לחש. וכן הראש-תוך-סוף של דוד חבקוק משה הוא אותיות דקה. בכל התנ"ך יש רק ב פעמים "דקה": "קטרת סמים דקה" ו"קול דממה דקה", סוד "תכון תפלתי קטרת לפניך משאת כפי מנחת ערב" (כל הפסוק "תכון תפלתי קטרת לפניך משאת כפי מנחת ערב" = 3916 = דם פעמים דממה, המשולש של דמדם [דמדומי חמה], וד"ל), תפלת המנחה החביבה מכל, שבה נענה אליהו באש מן השמים, מי שזכה לשמוע את עצמותו יתברך עוברת ב"קול דממה דקה", וד"ל.

"תפלה לדוד" היא תפלת המלכות, תפלת "דוד מלך ישראל חי וקים". "תפלה לחבקוק" היא תפלת הגבורה, עמוד העבודה ("איזו היא עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה"), חבקוק = גבורה (והוא סוד יצחק אבינו, כמבואר באר"י החי). "תפלה למשה" היא תפלת הבינה – "משה זכה לבינה" – התפלה "שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך ['תורת משה עבדי']". "אם אין דעת אין בינה ואם אין בינה אין דעת", משה הוא העשיר מכל בדעת, כאשר מצפון, בינה, זהב יאתה, לבנין בית המקדש העתיד שבבינה עילאה, וד"ל.

המלכות מבקשת "שמעה הוי' צדק הקשיבה רנתי האזינה תפלתי בלא שפתי מרמה". ופירש הראב"ע: "'שמעה הוי' צדק'. שמעה כי צדק אדבר כי השוא לא ישמע אל", ועל דרך זה פירש הרד"ק: "'שמעה... תפלתי...". שהיא בצדק כי פי ולבי שוים וזהו צדק". הנה "צדק – מלכותא קדישא". "שמעה הוי'" = אמת, תרגום "צדק צדק [תרדף]" "קושטא קושטא" (והוא סוד יסוד הנוקבא, נקודת ציון, נקודת האמת של כנסת ישראל המתפללת לה' המקבלת מ"אמת הוי'", יסוד הדכורא המתיחדת עם יסוד הנוקבא, וד"ל). הגבורה, שקראה תגר על מדותיו של הקדוש ברוך הוא, מבקשת מחילה. רק הבינה, בחינת מוחין בעצם, בחינת עשיר שאינו חסר כלום לעצמו (ואינו חושב על עצמו בכלל, וכידוע בדא"ח שכל פעולת ההתבוננות שלפני התפלה, על פי שיטת חב"ד, היא על מנת "להתפשט" ולצאת מעצמך לגמרי, להגיע ל"תפלה למשה" באמת) מבקש על המדינה החרבה שתבנה (שאבנה אותה).

יש ז מספרים חיוביים בסדרה הריבועית הפותחת דוד חבקוק משה (הבסיס של הסדרה הוא מינוס חכמה, בטול החכמה האנושית בשעת עבודת התפלה, ששרשה בכתר למעלה מטעם ודעת, וד"ל), כאשר הערך הממוצע שלהם = רנה ("הקשיבה רנתי"), סוד "ובאבד רשעים רנה", אותם רשעים עליהם נאמר "סביב רשעים יתהלכון כרם זלות בני אדם" ודרשו חז"ל ד"כרם זלות לבני אדם" קאי על עבודת התפלה, דבר העומד ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בו, שעל ידי התפלה (הכוללת את שתי הבחינות של "תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות") נשברות ג הקליפות הסובבות את הפרי-צדיק, קליפה אחת הסותמת בעד עבור תפלה ("תפלה לדוד"), קליפה שניה המקטרגת על הקורא תגר על מדותיו יתברך (גם כשזה בא מתוך אהבת ישראל צרופה, "תפלה לחבקוק") וקליפה שלישית המונעת בעד משה-משיח להיכנס לארץ ישראל ולבנות במקום אשר יבחר ה' את בית המקדש, ומכח הרז ד"רם זלות" נשברות הקליפות ומתגלה מלך המשיח ו"באבד רשעים רנה" (משה רבינו = תריג = משיח רנה), וד"ל.

לפי המדרש הנ"ל, משה נקרא "איש האלהים" (האיש, הבעל, של אלקים) מפני שלו יאה ולו נאה לגזור דבר על הקדוש ברוך הוא, "צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים", והיינו ממש "ועשיר יענה עזות", בחינת "האלהים" של "איש האלהים" (לפי הפירוש הקודם ד"מחציו ולמטה 'איש' ומחציו ולמעלה 'אלהים'"). והנה, תבת "ידבר" בפסוק "תחנונים ידבר רש" = גוזר, ז.א. ש"תחנונים ידבר רש" = "תחנונים גוזר רש" (וגם על פי פשט ידוע ש"דבור" – "ידבר" – הוא לשון קשה, דברים קשים, ודוק), התכללות אמיתית בין שתי בחינות התפלה, ודוק.

והנה, תפלת משה רבינו בלשון המדרש הנ"ל: "אדני המלך איני מבקש על עצמי דבר אלא מדינה פלונית שהיא חרבה והיא שלך גזור שאבנה אותה" = יא פעמים משה, כנגד יא מזמורי התהלים המיוחסים למשה רבינו, החל מ"תפלה למשה איש האלהים"!

"ואתחנן אל הוי' בעת ההוא לאמר" = 1332 = היהלום של לו = "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר", פסוק הכותרת של עשרת הדברות שבפרשת יתרו. גם בפרשתנו, פרשת ואתחנן, חוזר משה רבינו על עשרת הדברות פעם שניה. מכאן נלמד שאף על פי שמשה מבקש כאן מתנת חנם, ללא כל זכות עצמי או גם רצון לגרמיה, אלא אך ורק לגרום "תענוג גדול מאד לשמו יתברך" (לשון בעל האוהב ישראל; "תענוג גדול מאד לשמו יתברך" = 1625 = "תחנונים ידבר רש" – משה כנ"ל, וד"ל), אף על פי כן הבקשה באה מכחה של תורה (תורת משה, הנכללת בעשרת הדברות), חכמת השי"ת, עליה נאמר "החכמה תעז לחכם", וממילא מובן שיש כאן התכללות של שתי הבחינות של "תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות" כנ"ל.

בכל התורה כולה הביטוי "בעת ההוא" חוזר חי פעמים. מרבית (ריכוז) הפעמים הן בפרשת דברים – ט פעמים. נמצא שבחומש דברים, משנה תורה, ה"בעת ההוא" של תחילת פרשתנו – "ואתחנן אל הוי' בעת ההוא לאמר" – היא ה"בעת ההוא" העשירי ("העשירי יהיה קדש להוי'"), שכנגד ספירת המלכות "דלית לה מגרמה כלום", בחינת "תחנונים ידבר רש".

והנה, בפרשת דברים מפרש הקדושת לוי: "'ואצוה את שופטיכם בעת ההוא לאמר שמוע בין אחיכם'. כלומר, 'בעת ההוא' צריך לשמוע הבעלי דינין כדי לשפוט צדק אבל לעתיד לבא במשיח כתיב דמורח ודאין, אין צריך לשמוע הבעלי דינין דמורח אפילו בלא שמוע הבעלי דינין יודע עם מי האמת". נמצא ש"בעת ההוא" היינו עד ביאת משיח צדקנו ולא עד בכלל, וכן יש לומר גם בפסוקנו הפותח את פרשת ואתחנן. סגולת "מורח ודאין" ("על ירדן ירחו", שם מצפה משה להיכנס לארץ) של מלם המשיח היא סוד "רוח חן ותחנונים", סוד "ואתחנן". במהרה נזכה ל"והריחו ביראת הוי' ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח. ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע", שילוב מושלם של "רוח חן ותחנונים", בחינת "תחנונים ידבר רש" ביחד עם "ועשיר יענה עזות" – "וברוח שפתיו ['רוח חן ותחנונים'] ימית רשע", ודוק, אכי"ר.