ו. וממשיך הקדושת לוי: "'וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה כו' ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת'. הנה בביאור הפסוק אין קישור תיבות 'אשר עשה לשם כו'', לתיבת 'כל הגוים', מהראוי היה לכתוב בתחילה התיבות 'לשם כו''. ויבואר על דרך מאמר חכמינו ז"ל מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם וכו'. ויבואר עוד מאמר חכמינו ז"ל גדולה תשובה שזדונות נעשו לו כזכיות. להיות כי יש שני מיני עבדים. אחד, שרואה תמיד פני המלכות ועובד אותו. ואחד, שאינו רואה תמיד פני המלכות אך מעורר עצמו לעבוד את המלכות ואין מבקש מאת המלכות ההצטרכות שמגיע לעצמו, אך בקשתו שיהיה יכול לעבוד אותו. והנה זה שעובד אותו כך שאינו מבקש ההצטרכות שנוגע לעצמו רק בקשתו לעבוד אותו תמיד ומפנה עצמו מכל עסקיו ומשעבד נפשו אל ה' זהו מכוון בפסוק 'תפלה לעני כי יעטוף' רוצה לומר זה התפלה שהוא לצורך עצמו דהיינו לעני שהוא צריך לפרנסה 'כי יעטוף' לשון איחור הוא מאחר אותו ואינו מבקש אותו, רק 'לפני ה' ישפוך שיחו', דהיינו שיוכל להיות תמיד לפני ה' ולעבוד אותו הגם שיש לו דאגת פרנסה אף על פי כן הוא משעבד נפשו לה', והנה אז יש להקדוש ברוך הוא תענוג גדול ואומר ראו אדם מלא עון כזה ימלא לבו לדבר גדול כזה לעבדני ושמח בעבודתו כל כך. וזה שאמרו מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם, כי מבעלי תשובה יש להקדוש ברוך הוא תענוג גדול שהוא איש בער ועד השתא הלך בדרכי כסיל והשתא יתלהב כך לעבודת ה', ומשום הכי גדולה תשובה שזדונות נעשין לו כזכיות, כי מחמת גודל התענוג של הבורא ברוך הוא עושה לו מזדונות שלו זכיות. והנה כאשר הקדוש ברוך הוא משגיח על ישראל ועל האומות ורואה שאין האומות עובדין אותו הקדוש ברוך הוא מתפאר מאוד בישראל ואומר כל שבעים אומות הם כסילים ושוטים וישראל בחר לו יה. וזה שנאמר 'וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה כו' על כל הגוים אשר עשה', אם תאמר למה ברא אותם, לזה אמר שברא את הגוים לשם ולתפארת ולתהלה שיוכל להתפאר בישראל. והנה התפארות הוא לבוש שהשם יתברך ברוך הוא מתלבש בתפארת ונתכנה התפארת בשם לבוש כמו שנאמר 'ועשית בגדי קודש לשם ולתפארת'. וזהו 'יכבוש עונותינו' רוצה לומר מלשון 'כבשים ללבושיך' דהיינו תפארת, פירוש שמתפאר עם עונות לאמר איש עון כזה יעבוד אותי נמצא מתפאר הקדוש ברוך הוא עם העונות, וזהו 'יכבוש עונותינו', שהתפארת מכונה בשם לבוש שהקדוש ברוך הוא מתלבש בתפארת ההוא. וזהו מעביר ראשון ראשון פירוש של חוטא הזה הקדוש ברוך הוא מעביר ראשון ראשון העונות, והטעם דכך הוא המדה פירוש לבוש דהיינו התפארות שמתפאר הקדוש ברוך הוא עם עונותינו רוצה לומר וכן הוא המדת תפארת שהקדוש ברוך הוא מתפאר עם עונותינו ולכן מעביר ראשון ראשון אמן".
"את הוי' האמרת היום להיות לך לאלהים וללכת בדרכיו ולשמר חקיו ומצותיו ומשפטיו ולשמע בקלו. והוי' האמירך היום להיות לו לעם סגלה כאשר דבר לך ולשמר כל מצותיו. ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת ולהיתך עם קדש להוי' אלהיך כאשר דבר". בפסוק הראשון, "את הוי' האמרת היום וגו'", יש יה תבות, המשולש של ה. בשני הפסוקים הבאים, "והוי' האמירך היום וגו'" יש ל = יהיה תבות, יחס של "שלם וחצי" (ברכת הוי' לישראל היא בבחינת "כפלים לתושיה"). סך הכל, יש בשלשת הפסוקים מה תבות, המשולש של ט.
ב"והוי' האמירך היום וגו'" יש ג מעלות שניתנו לעם ישראל: "...לעם סגלה... עליון [... לתהלה...] עם קדש..." (ראה בעל הטורים שמונה ו מעלות, ג הנ"ל ביחד עם "לתהלה ולשם ולתפארת", אך על פי פשט ג האחרונות הן פרטים בכלל של "ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה", ויתבאר על פי דברי הקדושת לוי הנ"ל, וכפי שיתבאר לקמן). ויש לומר שהן בסוד הכנעה הבדלה המתקה:
בסוף פרשת ואתחנן נאמר "... בך בחר הוי' אלהיך להיות לך לעם סגלה מכל העמים אשר על פני האדמה. לא מרבכם מכל העמים חשק הוי' בכם ויבחר בכם כי אתם המעט מכל העמים", ופירש רש"י: "'כי אתם המעט'. הממעטין עצמכם...". נמצא ש"עם סגלה" על שם סגולת ההכנעה והשפלות של עם ישראל, מה שממעטים את עצמם תמיד ("כי אתם המעט" = ז פעמים פה, יהודי פעמים טוב, "מכל העמים" = ג פעמים פה, יה פעמים טוב, יחד = 850 = י פעמים פה [י-פה] = כל פעמים טוב, יש כאן טוב אותיות, נמצא שהערך הממוצע של כל אות = כל, "כי כל בשמים ובארץ", סוד "מועט המחזיק את המרובה", "טוב מעט לצדיק", וד"ל).
"ולתתך עליון על כל הגוים" היינו בחינת הבדלה, כמובן. "ולהיתך עם קדש להוי' אלהיך כאשר דבר", ופירש רש"י: "'כאשר דבר'. 'והייתם לי קדשים'". כל מקום שנאמר "לי" אינו זז לעולם כו'. "עם קדש להוי' אלהיך" היינו המתקה עולמית, גילוי קדושת עצם האלקות בנשמות עם ישראל לעד.
הסדר הנ"ל של הכנעה הבדלה המתקה הוא בסוד עיבור יניקה מוחין, פרצוף נה"י פרצוף חג"ת פרצוף חב"ד, יחוד ברכה קדושה (סוד יבק = הוי' אלהים = אהיה הוי' אדנ-י), כמבואר בדא"ח. "קדושה" היא בחינת מוחין בעצם, תכלית ההמתקה (בהתגלות אור אבא בפנימיות אמא, המתקת כל הדינים בשרשם כנודע) של העולם הבא (שעתידים מלאכי השרת לומר בפני הצדיקים – "ועמך כלם צדיקים" – "קדוש קדוש קדוש וגו'").
ידוע ששלשת הפרצופים הנ"ל בנפש הם בבחינת מועיל ערב טוב (בסדר מלמטה למעלה). הסגלה היא הדבר המועיל (לסגל מצות ומעשים טובים בעולם הזה, להעלות את כל הניצוצות הקדושים שנפלו למה בשבירת הכלים למקורם העליון). "עליון" כאן הוא מצד מעלת עיקרי המדות, חג"ת, של ישראל ביחס לכל העמים. והיינו ג הפרטים "לתהלה ולשם ולתפארת" כנגד חג"ת בפרט, כנגד שלשת אבותינו הקדושים אברהם (התחיל להאיר – "לתהלה", לשון "יהל אור") יצחק (בחינת "ולשם", שם משמעון, "כל השמע יצחק לי", בנין המלכות, השם, מן הגבורות, וד"ל) ויעקב ("ולתפארת" – "תפארת ישראל").
והנה, עיקר הלבוש, ה"מדה", הוא סוד פרצוף חג"ת – "לתהלה ולשם ולתפארת" – והא נעשה בסוד ההבדלה דווקא – "ולתתך עליון על כל הגוים". והיינו ביאור דבריו של הקדושת לוי הנ"ל על דרך הקבלה והחסידות.
ידוע ששרש הצדיק (שהוא בעצם בן – בן שנעשה עבד – "בן חכם ישמח אב") בחכמה ושרש הבעל תשובה בבינה ("ולבבו יבין ושב ורפא לו"). חכמה היא בחינת ראיה באלקות – "שרואה תמיד פני המלכות", ואילו על בינה, בחינת תלמוד בבלי, נאמר "במחשכים הושיבני כמתי עולם", ללא גילוי אור פני מלך חיים.
הצדיק אינו זקוק להתעוררות מיוחדת על מנת לעבוד את הבורא יתברך, שהרי רואה את פני המלך תמיד, המלך מראה את עצמו אליו בבחינת אתערותא דלעילא. דווקא הבעל תשובה זקוק לעורר עצמו לעבוד את המלכות בבחינת אתערותא דלתתא. אם היה מבקש מאת המלכות ההצטרכות שמגיע לעצמו אזי לא היתה בזה התעוררות אמיתית לה' כלל וממילא היה נשאר קרח מכאן ומכאן – הרי ברוחניות הוא מלוכלך בעונות, ובגשמיות, מן הסתם לא היתה תפלתו עולה לרצון לפניו יתברך (בגלל מצבו הרוחני ודאגתו רק לצרכי עצמו).
והוא סוד "אני לדודי ודודי לי" ראשי תבות אלול, העבודה המתחילה באתערותא דלתתא "אני לדודי", היינו שכולי אך ורק בקשה שאזכה להיות "לדודי", לעבוד אותו באמת. וידוע שסופי תבות "אני לדודי ודודי לי" – י י י י – סוד ארבעים יום שהיה משה רבינו בהר לקבל את הלוחות השניים, הלוחות של בעלי תשובה (בכתבי האריז"ל, ארבע היודין הן ד היודין של שם עב: יוד הי ויו הי, סוד ה"איתן האזרחי", גילוי עצם הנשמה של היהודי שלמעלה משבירה ותיקון, המשתקף במסירות נפש עבור ה' תורתו ועמו, ושבהתגלותו מתגלה איך שכל ישראל צדיקים בעצם והחטא רק נוגע ללבושים החיצוניים לא לעצם הנשמה, ועתה עושה ה' מהלבושים הצואים עצמם בגדי פאר, כדברי הקדושת לוי, וממילא מתגלה שגם מבפנים וגם מבחוץ ישראל לא חטא מעולם). ה-י האחרונה, ה-י של "לי" (שאינו זז לעולם כנ"ל; "לי" כולל את כל ארבע היודין, כללות כל ארבעים הימים מר"ח אלול עד יום הכפורים) היא בסוד עשרת ימי תשובה, המשך ישיר של עבודת התשובה של חדש אלול, וסיומה ביום הקדוש ("ולהיתך עם קדש להוי' אלהיך כאשר דבר"), יום הכפורים, שבו אומר הקדוש ברוך הוא "סלחתי כדברך", וזדונות נעשו זכויות ממש, כביאור בעל הקדושת לוי זצ"ל, המתקה עולמית כנ"ל.
"תפלה לעני כי יעטף ולפני הוי' ישפך שיחו" היא תפלת בעל התשובה, העבד השני של המלך, החביב על המלך עד מאד. הכח של בעל התשובה לאחר, לדחות, את בקשת צרכיו הוא ("יעטף" – שמאחר את מה שהיה ראוי להיות "תפלה לעני", שעשירו של עולם ייטיב עם העני כפשוטו) הוא ביטוי של גבורה עילאית בנפש ( מה ש"הגם שיש לו דאגת פרנסה אף על פי כן הוא משעבד נפשו לה'"), בחינת "אני בינה [תשובה] לי גבורה [הכובש את יצרו, שמזה מתקיים אצלו 'כבשים ללבושך']". כל הזמן הוא משיח את דעתו מצרכי עצמו ומקיים בעצמו "חשוב טוב יהיה טוב" (היינו התכללות ההוד בבינה וגבורה – שלמות העבודה של קו שמאל, ודוק).
"והנה אז יש להקדוש ברוך הוא תענוג גדול ואומר ראו אדם מלא עון כזה ימלא לבו לדבר גדול כזה לעבדני ושמח בעבודתו כל כך". השמחה בעבודת ה' – "עבדו את הוי' בשמחה" – היא תכונת הבעל תשובה בפרט (גם בצדיקים נאמר "שמחו צדיקים בהוי'", אך עיקר השמחה, שמחה הפורצת את כל הגדרים, את כל ה"כללים" ואת כל ה"נימוסים", נמוסי המלכות, כמבואר באגרת הויכוח והשלום עיי"ש, שמחה מהולה בכי בבחינת "לית כל מוחא סביל דא", היא שמחת בעל התשובה דווקא). לה' יש תענוג גדול ולבעל תשובה יש שמחה רבה (סוד התגלות עתיקא באמא דווקא, וד"ל). תענוג המלך הגדול בא מעצם החידוש המופלא – "ראו אדם מלא עון כזה ימלא לבו כו'", על דרך המבואר בשם הרב המגיד נ"ע המשל של התענוג הגדול הנגרם למלך על ידי החידוש של צפור מדברת. מפני תענוג זה זדונות נעשים זכויות.
יש הצדיק העובד את ה' מעודו, יש בעל התשובה, אדם מלא עון, המתעורר זה עתה לעבוד את ה', ויש, להבדיל, אומות העולם שלא עובדים את ה' כלל. נמצא שבמדה מסוימת בעל התשובה הוא סוד הממוצע בין ישראל צדיקים לאומות העולם, הוא, בתשובתו אל ה', מעלה את כל הניצוצות הקדושים המפוזרים בעמקי הקליפות (של אומות העולם). ובכך אומות העולם עצמם נעשו מעין "רע כסא לטוב" בהבליטם את קדושת ישראל עם קרובו של הקדוש ברוך הוא (ועל דרך פירוש הבעל שם טוב ל"ארבע מדות בהולכי בית המדרש" כולל זה שאינו הולך ואינו עושה), "ולתתך עליון" (אומות העולם הן בחינת רע, גם מלשון מלרע, מתחת, כנודע בשם הרב המגיד נ"ע, וישראל, עצם הטוב, יושב עליהן – "ולתתך עליון"), וכל העונות של בעל התשובה (ששייכו אותו למראית העין לאומות העולם) נעשו זכויות ולבושי פאר. וידוע ששרש הממוצע גבוה יותר משני הקצוות, ועל דרך זה הבעל תשובה ביס לצדיק ולהבדיל לגוי (סוד "פתחו שערים [שערי תשובה] ויבא גוי צדיק שמר אמנים [בעל התשובה הוא זה שעונה אמן אחר ברכת הצדיק, ובכך כחו גדול, בחינת 'גבורים נוצחים']", וד"ל).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה