ג. בפרשת מסעי ובספר יהושע מכונה הרוצח בשגגה "מכה נפש בשגגה" (והרוצח סתם "מכה נפש"). הרבי מסביר שגם אצל הצדיק יש, ב"דקות שבקדות", בחינת "מכה נפש", ושבעצם זו הדרגה הנעלית ביותר של תחושת הצדיק בנוגע לעבודת עצמו. ידוע שמשיח אתא לאתבא צדיקיא בתיובתא, להביאם לתחושה זו של היותו "מכה נפש"! זה שייך במיוחד לתשובת בין המצרים (הזמן של "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה") שבו קוראים פרשת מסעי, ולתשובת חדש אלול, שבו, בתחילתו, קוראים פרשת שופטים.
יש מי שאינו מרגיש את עצמו ב"מיצר" (מצרים דקדושה) כלל. נדמה לו שהוא שלם בעבודתו את השי"ת, אינו מרגיש שיש מעלה בעבודת ה' מעל לזו בה הוא עומד (הרי הוא לומד תורה ומקיים מצות, הכל בהידור), וממילא אינו שואף להתעלות ממעמדו ומצבו העכשוי. למעלה ממנו יש מי שמודע שעל האדם העובד את השי"ת להתעלות תמיד מחיל אל חיל, אך אינו מרגיש שום מצוקה או מיצר במצבו העכשוי, וכל העליות שלו (גם מצד התחושה וגם כאשר אכן מתקדם בפועל) הן בסדר והדרגה (ללא שום הרגשת הכרח נפשי לדלג שור). למעלה ממנו יש מי שמרגיש "אי נוחות" במצבו העכשוי, הוא נמצא במיצר, אבל מיצר כזה שניתן לסבול, כל עוד לא הצליח לקפוץ החוצה. אך יש מי שתחושת המיצר מעיקה כל כך שאינו מסוגל כלל לסבול עוד רגע בכלאו הרוחני, הוא חייב, עכשו ממש, לדלג למקום נעלה ואמיתי יותר. למעלה מזה יש אחד שמרגיש לא רק שעבודתו העכשוית מוגבלת מאד, הוא נמצא במצרים ממש (מצרים דקדושה) ומשתוקק להשתחרר ממנו מיד, אלא שבאמת אין הוא, במצבו העכשוי, עובד את ה' כלל ועיקר (רק בדמיונות שוא)! ועוד, יש מי שמרגיש שכל עבודתו את ה' היא בעצם חטא למלכו של עולם. ועד שיש מי (וזו היא המדרגה השביעית מכל דרגות המודעות הנ"ל – "כל השביעין חביבין") שמרגיש שבכל רגע ורגע הוא לא חוטא סתם אלא "מכה נפש" ישראל ר"ל ומתחייב גלות בעיר מקלט (להצילו מידי גואל הדם, הקטיגור הגדול הרודף אחריו להרגו).
רק מי שמגיע למדרגה הזאת השביעית יכול, בעזרת ה' יתברך, לדלג תיכף מן המצר אל המרחב העצמי (ב"מות הכהן הגדל", מסירות נפש בפועל ממש מתוך אהבה רבה ומופלגה, תיכף ומיד ממש, לצאת מעיר מקלטו אל ארץ טובה ורחבה) של גילוי עצמות אור אין סוף לפני הצמצום.
שבע העליות הנ"ל הן כנגד שבע הספירות התחתונות ממלכות עד חסד (בקיצור נמרץ: המלכות פניה כלפי מטה ואינה מודעת לאור האלקי שמעליה; היסוד היא עבודת הצדיקים בסדר והדרגה; בהוד ונצח, דלבר מגופא, יש הרגשת המיצר [בינה, תשובה, עד הוד אתפשטת, ראשית תחושת הכורח בתשובה ווידוי]; אי העבודה, רק דמיונות שוא, היינו תחושת התפארת [מקום הדמיון כנודע]; הרגשת החטא בכל מה שעושה [גם בטוב, כידוע פירוש הבעש"ט לפסוק "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"] היינו מצד ספירת הגבורה, מדת הדין הקשה; הרגשת עצמו כ"מכה נפש" ישראל היינו מצד החסד, מצד עוצמת אהבת ישראל שבו, דוק ותשכח), כאשר ה"מרחב העצמי" הוא בסוד התגלות עתיקא באמא דווקא, כמבואר בדא"ח, וד"ל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה