20 ביולי 2008

פרשת מטות - יום שני

ב. לפי התרגום יונתן הנ"ל פינחס רודף אחר בלעם באויר, מחזיק בראשו ומורידו לארץ. הוא רודפו ברוחניות והורגו בגשמיות. גם במעשה זמרי וכזבי פינחס עף באויר (כמדרש חז"ל) ואחר כך הרגם בחרב (רמח). והרמז: רודף הורג = פינחס זמרי כזבי (זמרי כזבי = צור, אבי כזבי, ההופך להיות "צור חרבו", סוד "נושא הפכים", "חרב המתהפכת" כדלקמן, של פינחס, וד"ל; ידוע שפינחס = יצחק נוטריקון יצוה צור חרבו נקמת נקם ברית. יצוה צור חרבו נקמת נקם ברית = 2015 = אל פעמים אדנ-י, שם, תיקון, עולם העשיה – "המעשה הוא העיקר" כנודע).

פינחס מחזיק בראשו של בלעם דווקא. היינו באות ב שלו – ראש שמו. פינחס = חר, וכאשר מצרף לעצמו את ה-ב של בלעם (על דרך האמור בזהר שבשעת מעשה זמרי וכזבי ראה – "וירא פינחס" – אות מ שטה באויר [ראשי תבות מות], ולקחה וצרפה לשמו ונעשה רמח, בה הרג את זמרי וכזבי), ראשו של בלעם, נעשה חרב ("חרב נקמת נקם ברית" כנ"ל). נמצא שבחרב שבה הרג פינחס את בלעם יש שתי בחינות, בחינת פינחס ובחינת בלעם גם יחד. והוא על דרך גלגול ראשו של עשו לתוך חיקו של יצחק (= פינחס כנ"ל; לפי הנ"ל, ראשו של עשו היינו ה-ע שלו, שבצירוף ליצחק נעשה עזרא הסופר, סוד אור הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא, וד"ל). וכן יתבאר לקמן שבלעם נהרג (גם) בחרב עצמו, בסוד "[להט] החרב המתהפכת", וד"ל.

והנה, בפירוש הרא"ש לתורה מצאנו: "'ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב'. שמעתי שאותו חרב הוא אשר נעץ יעקב אבינו בגל אצל המצבה שעשו ביניהם הוא ולבן הארמי, אמרו מי שיעבור את הברית הזאת איש על רעהו ידקר בחרב ויסקל באבני הגל. וזש"ה 'ותלחץ רגל בלעם אל הקיר' כלומר אל האבנים. ועובר הברית אז התחיל ליסקל באבנים ולסוף נהרג בחרב דכתיב 'ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב' הידועה והמבוררת וז"ש הכתוב 'יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו' ואמרינן בלעם הוא לבן, ואולי נאמר כי היה ממשפחתו ונכון".

לפי זה, ה"ברית" של ה"חרב נקמת נקם ברית" היינו הברית שכרתו יעקב ולבן ביניהם. עיקר המשמעות הפנימית של ברית זו הוא שלא להתבולל זה בזה (אלא להבדל זה מזה), לא לבוא יחד בברית הנישואין (שכאשר היא נכרתת כביכול בין יעקב ללבן היא בעצם מעשה זנות וטומאה וכו', הפרת הברית שבין ישראל לאבינו שבשמים). גם לפי פירוש זה יש חלק ליעקב וחלק ללבן בחרב זו, והיא מתנקמת בעובר על הברית, מצד החלק של העובר בעצמו, וכנ"ל, ובסוד "החרב המתהפכת", וד"ל.

גם פלטיאל בן ליש הצדיק נעץ חרב בינו לבין מיכל בת שאול אשת דוד, ובכך עמד בנסיון פגם הברית הגדול מכולם, כמבואר בחז"ל, ודוק.

אין תגובות: