פרשת מטות - יום רביעי

ד. וכך פירש המלבי"ם את הספרי הנ"ל (המחלוקת בין ת"ק לרבי נתן):

"ת"ק סבר שהרגוהו מדין מלכות על שבא לתת להם עצה, וע"כ אמר 'הרגו בחרב', כי הריגה מדין מלכות הוא מיתת חרב, ור' נתן ס"ל כר' יוסי בסנהדרין (נו, ב) שכל האמור בפרשת כשוף בן נח נהרג עליו, ושם כתיב 'וקוסם קסמים', ועז"א ביהושע 'ואת בלעם בן בעור הקוסם' ר"ל שהרגוהו על ידי שהוא קוסם והיה חייב מיתה מדין בית דין לא מדין המלכות בלבד, ועז"א בבית דין הרגוהו, ומיתת בני נח על ז' מצות הוא בסייף, ות"ק י"ל שסובר כתנא דבי מנשה בסנהדרין (נז, ב) שמיתה האמורה בבני נח הוא חנק ולמה 'הרגו בחרב' ועל כן סובר שהרגוהו מדין מלכות שהוא מיתת חרב".

נמצא, לפי ת"ק, שהמשיא לישראל עצה רעה, לא עצה של זנות ועבודה זרה אלא עצה המחלישה את רוחם של ישראל לצאת לקרב ולהלחם נגד אויביהם שהם אויבי ה', חייב מיתה מדין מלכות, שמעניניה העיקריים לחזק את יד ישראל נגד אויביהם. לפי ת"ק בלעם נסה כאן להכניס בלב ישראל חלישות הדעת והרוח (לאחר שנכשל להכניס בהם עין הרע, אך 'הצליח' בעצתו לבלק איך ניתן להכשילם ובכך לעורר נגדם את אף ה'). זהו ארס הנחש (משרש עמלק) "אשר קרך בדרך", וד"ל. לפי רבי נתן בלעם נסה לכשף את בני ישראל בקסמיו, ובכך להתגבר עליהם. 'ניטרול' כחו של בלעם לכשף תלוי בבית דיםן דווקא (הבקיאים בכל מיני כישוף על מנת לבטלם), ולכן לדעת רבי נתן בלעם נהרג בבית דין.

הלא בלעם הוא בעצמו ברך את העם "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל". לדעת ת"ק הוא הוא ה"נחש" (הקדמוני), ולפי דעת רבי נתן הוא הוא ה"קסם". הרי בפנימיות, "אלו ואלו דברי אלהים חיים": נחש קסם ב'הכאה פרטית' = 17480 = 19 (חוה) פעמים 920 = זמרי כזבי ב'הכאה פרטית'. ויש לומר, בפנימיות, שאת זמרי הרג פינחס מדין מלכות (זמרי הוא מורד במלכות, ואין מחליש את רוחם של ישראל, אפילו רוחו של משה רבינו, שלא יכול היה כאן לעמוד בפרץ כתמיד, כזמרי בן סלוא) ואת כזבי הרג מיתת בית דין (מדין כשוף, סוד "מכשפה לא תחיה" = "לא תחיה כל נשמה", כנודע סוד השויון, וד"ל; הרי היא פעלה על פי עצתו של בלעם הקוסם, ודוק).

וכך כותב בעל הטורים: "'ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב'. ביהושע אומר 'ואת בלעם בן בעור הקוסם', מלמד שהביאו לפני משה ודנוהו כדין 'מכשפה לא תחיה'. 'יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות'. יש דרך ישר הר"ת עולה כ"ד וס"ת שכר שנתנו לו שכר כ"ד אל"ף שהפיל מישראל בעצתו". דרך זו (הישר לפני איש – לפני בלעם הרשע) = לבן בלעם, כנ"ל שבלעם הוא הוא (סוד) לבן הארמי. עיקר מגמת רמאותו של לבן את יעקב אבינו (בענין נישואי רחל ושכר שמירת הצאל וכו') היה על מנת להחליש את דעתו (ב'פטיש' אחר 'פטיש'). ללבן היו תרפים, כישוף, שגנבתם רחל (על מנת להפריש את אביה מעבודה זרה בכלל ודרכי הכישוף, האסורות לבני נח ושבן נח נהרג עליהם כנ"ל). את הכישוף של לבן לא ראינו שהפעיל נגד יעקב ונשיו ונכדיו, בנותיו ונכדיו הוא), את זה הוא השאיר לבלעם הקוסם, וד"ל.

לפי דעת הת"ק יש לומר שבלעם נהרג לפני הריגת חמשת מלכי מדין (על פי פשט, לשתי הדעות שבספרי לא משמע שבלעם נהרג על ידי פינחס, כמדרש עליו מבוסס התרגום יונתן). וכן פירש בעל אור החיים הקדוש: "'הרגו בחרב'. הוצרך לומר הרגו, הגם שמובן הוא שהרגוהו מסמיכות זכרונו עם הנהרגים, יתבאר על פי דבריהם ז"ל שאמרו כי בלעם הלך ממדין לקראת ישראל ליעצם לבל ילחמו במדין ואמר להם ומה כשהייתם כו', עד כאן הדברים יגידו כי בלעם נהרג קודם הריגת ה' מלכי מדין, והוא מה שנתחכם ה' ויחד לו הריגה בפני עצמו, להעירך שלא נהרג עמהם שלא היה מובן כן אם לא היה אומר הרגו, ואומר 'בחרב', לומר שבטלו כשפיו בערך ישראל והרגוהו בגשמי". מה "שבטלו כשפיו בערך ישראל והרגוהו בגשמי" היינו כנגד שתי הבחינות הנ"ל, שבטלו כישופיו וחזרה לישראל גבורתם בגשמיות. ויש לרמוז "בחרב" – ב חרב – שתי בחינות בחרב, חרבו של פינחס כנגד גבורת ישראל (שהרי פינחס הוא משוח מלחמה, המעורר את גבורת ישראל כו') וחרבו של בלעם עצמו להתנקם לו מכשפיו, וד"ל.

ומה שחרבו של בלעם חוזרת עליו היינו כפירש"י: "'בחרב'. הוא בא על ישראל והחליף אומנתו באומנותם שאין נושעים אלא בפיהם ע"י תפלה ובקשה. ובא הוא ותפש אומנותם לקללם בפיו אף הם באו עליו והחליפו אומנותם באומנות האומות שבאין בחרב שנאמר 'ועל חרבך תחיה'", וד"ל.